יום ה' כ"ד ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

יא' חשוון תשס"ט

העגלים שבין הכרמים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הוגט בת טורקיה

הירושלמי במסכת פאה (פ"ז ה"ג) מביא מעשים שמספרים בשבחה של ארץ ישראל, וזו לשונו בתרגום חופשי:
"רבי יהודה הנשיא אמר לרבי פרירי: האם אתה מוכן להראות לי את ה'סגולה' שאומרים שיש לך בתוך כרמך? אמר לו: הן. יצא כדי להראות לו את ה'סגולה', ועוד כשהיו רחוקים משם צפה רבי יהודה הנשיא וראה בכרם דבר שנראה כמו 'שור'. אמר לו לרבי פרירי: האם אין ה'שור' הזה מחבל את הכרם?! אמר רבי פרירי לרבי יהודה הנשיא: מה שאתה סבור שהוא 'שור' הוא אשכול משובח והוא ה'סגולה' שבתוך כרמי!!! קרא רבי יהודה את הכתוב (שיר השירים א, יב) – 'עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ'. והוסיף ואמר: בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך, מייד חיפשו את ה'סגולה' הזו ולא מצאו אותה."
הירושלמי מביא מעשים שמספרים בשבחה של ארץ ישראל, אולם הוא אינו מסביר את פשר תגובותיו של רבי יהודה הנשיא. ואנו צריכים להעמיק ולהבין, מדוע כשרבי יהודה הנשיא ראה את ה"סגולה" שבתוך כרמו של ר' פרירי הוא התנגד לכך שארץ ישראל תוציא פירות גדולים כאלו? וכי עינו של נשיא ישראל צרה בשפע והברכה שהקב"ה משפיע ליהודים שנותרו בארץ ישראל?

הפירות המשובחים של בני ברק
במדרש תנאים לדברים (כו, ט) מובא מעשה באשכול ענבים גדול כ"עגל" שרבי יהודה הנשיא ראה:
" אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - ארץ שפירותיה שמינים כ'חָלָב' ומתוקים כ'דְבָשׁ'. פעם אחת נכנס רבי (יהודה הנשיא) לבני ברק ומצא שם אשכול רובץ כעגל בן שלש שנים:"
המדרש מביא את התיאור של האשכול הגדול כ"עגל" שרבי יהודה הנשיא ראה, בתור קיום הברכה שנאמרה בתורה - " אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ ". ומשמע מהמדרש, שרבי יהודה הנשיא היה סבור שאשכול הענבים הזה הוא ברכה רצויה גם בזמנו; והוא לא נתן בו עין-רעה.
וצריך להבין, מדוע רבי יהודה הנשיא לא נתן עין-רעה באשכול הגדול שהוא ראה בבני ברק, והרי הוא נתן עין-רעה באשכול הגדול שהוא ראה בכרמו של ר' פרירי?!

שאלה דומה יש לשאול על הסוגיה בכתובות (דף קיא, ב), וזו לשונה בתרגום חופשי:
"רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק , ראה שם את אותן עיזים שאוכלות תחת התאנים, והיה נוטף דבש מהתאנים, וחלב היה נוטף מן העיזים, והיו מתערבים זה בזה. אמר: זהו קיום מה שנאמר בתורה - 'זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ ' "

רמי בר יחזקאל היה אמורא שחי אחר החורבן. וצריך לברר, מדוע הוא אינו מתנגד שארץ ישראל תוציא פירות משובחים כאלו גם בזמן החורבן. והרי רבי יהודה הנשיא התנגד לכך?

ה"עגל שרועה", וה"עגל שרובץ"

כאשר אנו פוגשים קשיים וסתירות באגדות של חז"ל אנו צריכים להבין שהדברים אינם כפשוטם. והאגדה מדברת בשפה של סמלים שלקוחה מן התנ"ך. ה"עגל" מסמל השקפת עולם ולפיה גאולתם של עם ישראל תגיע בזכות המאמצים הגשמיים שעם ישראל יעשה בעולם הטבע. אולם השקפת העולם הזו אינה מוסכמת בין חכמי ישראל, וקיימת מחלוקת לגביה. בית המדרש של משיח בן יוסף סבור שהגאולה תגיע באמצעות המאמצים הגשמיים, אך בית המדרש של משיח בן דויד סבור שהגאולה תגיע באמצעות עמל התורה.

במאמר "רועי הבקר והיתר המכירה" הובא מאמר מהזוהר שמבאר את הכתוב בנבואת ישעיה על הגאולה - "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ ". וזו לשון הזוהר (רעיא מהימנא, ג, פנחס דף רנב, א) בתרגום חופשי:
"'שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל ' - זה משיח בן יוסף שנאמר בו 'בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ'; וְשָׁם יִרְבָּץ' – זה משיח בן דויד"
בזוהר מבואר שהכתוב – "שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל" מתייחס למעשיו של משיח בן יוסף שהוא "רועה" ופועל בעולם הגשמי, ואילו הכתוב "וְשָׁם יִרְבָּץ " מתייחס למשיח בן דויד שהוא אינו פעיל בעולם הגשמי, והוא נראה כ" רובץ ".

המחלוקת בין בתי המדרש משפיעה על ההתייחסות למצוות השמיטה בזמן החורבן. וחז"ל מרמזים שהחכמים שמצדדים במציאת פתרונות הלכתיים שיאפשרו להמשיך ולעמול בחקלאות גם בשנת השמיטה מכונים "רועי בקר", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן יוסף" (שנאמר עליו "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"). ומאידך, החכמים שמצדדים על הקפדה במצוות השמיטה מכונים "רועי צאן", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן דויד" שהיה קשור באופן מיוחד אל הצאן 1 ; ובנוסף לכך הצאן אינו נחשב ל"בהמת עבודה".

'אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר - וה'עגל' שבין הכרמים
אשכול הענבים הגדול שנראה כמו 'שור' בין הכרמים מרמז לדרשה שמובאת במסכת שבת (דף פח, ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי: ... 'אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי' (שיר השירים א, יד) - מי שהכל שלו מכפר לי על עֲוֹן גְּדִי שכרמתי לי."
רבי יהושע בן לוי לומד מהכתוב הזה שהקב"ה מכפר לעם ישראל על עוון ה'שור' (עגל) שהם עשו במדבר, ורבי יהושע בן לוי דורש זאת גם כהוראת חיים.
רבי יהושע בן לוי היה סבור שהרפואה למצב הקשה שנוצר לאחר חורבן הארץ תבוא באמצעות המשך העבודות החקלאיות על ידי היהודים גם בשמיטה. ובמאמר "הקרונות שעיברו את השנה בלוד" התבאר שרבי יהושע בן לוי היה מבין המצדדים ב"היתר המכירה", והוא התיר לבעלי הקרקעות היהודים למכור אותן לגויים למשך שנת השמיטה - כדי שיוכלו להמשיך ולעבד את קרקעותיהם גם במשך שנת השמיטה. וכהמשך לשיטתו, רבי יהושע בן לוי דרש מהכתוב 'אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי' – שהקב"ה מכפר לעם ישראל על עוון העגל. וגם בשנת השמיטה - שעם ישראל צריך לנהוג בה כמו "צאן" וכמו "גְּדִי" ולעמול בתורה בבתי המדרש - מותר להם לנהוג כמו "שור" ולצאת ולעמול בכרמים. והקב"ה - "מכפר לי על עֲוֹן גְּדִי שכרמתי לי". ולשיטתו, חייליו של משיח בן יוסף שעובדים בשמיטה בכרמים (ה'שור' שנמצא בין הכרמים) יביאו את הגאולה.
גם ר' פרירי היה סבור כשיטה הזו, ולכן הוא אמר שה'שור' שנמצא בין הכרמים - הוא 'אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר', והוא ה'סגולה' המיוחדת שתוציא את עם ישראל מגלותם.

אולם סוגיית הירושלמי הזו סבורה שרבי יהודה הנשיא חלק על ר' פרירי; והוא היה סבור שהפעילות הגשמית העודפת היא זו שהביאה לחורבן המקדש. ולשיטתו, הרפואה למצבו הקשה של עם ישראל תבוא באמצעות הגברת לימוד התורה. ולפיכך רבי יהודה הנשיא אמר לר' פרירי: "בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך?!". דבריו של רבי יהודה הנשיא לא התייחסו לאשכול ענבים גשמי, אלא לצבור שהיה סבור כר' פרירי. ומי ששמע את רבי יהודה הנשיא הבין את התוכחה שהוא הוכיח את ר' פרירי, והוא הבין שרבי יהודה מתנגד ל"היתר המכירה". והירושלמי ממשיך ומספר שלאחר שרבי יהודה חיווה את דעתו בנידון: "מייד חיפשו את הסגולה הזו ולא מצאו אותה"!! כלומר, מי שהיה סבור כר' פרירי, חזר בו לאחר ששמע את חוות דעתו של רבי יהודה הנשיא, ולא ראה עוד כ'סגולה' את מי שסמכו על "היתר המכירה". 2

הברכה של בני ברק
כפי שהתבאר לעיל, הזוהר מייחס את משיח בן דויד גם אל סמל של עגל ש"רובץ" ללא פעילות - ("וְשָׁם יִרְבָּץ "). גם המדרש תנאים לדברים משתמש בסמל הזה, וכאשר מסופר שרבי יהודה הנשיא ראה בבני ברק "אשכול רובץ כעגל" - כוונת הספור להתייחס לשיטת בית המדרש של משיח בן דויד.
בני ברק היא עירו של רבי עקיבא 3 , ובעיר הזו שלטה השקפת העולם של רבי עקיבא; ולפיה הגאולה תגיע בזכות חייליו של משיח בן דויד, שהם אינם מחפשים היתרים להמשיך ולעבוד בשביעית. ולפיכך, רבי יהודה הנשיא לא נתן עין-רעה באשכול הענבים ה"רובץ", וראה בו הופעה של הברכה המיוחדת של "ארץ זבת חלב ודבש".

גם רמי בר יחזקאל שראה "עיזים" שאוכלות תחת התאנים ב" בני ברק" , וראה בכך את קיום ברכות התורה, - ממשיך את השיטה הזו. ה"עיזים" אינן בהמות עבודה, והן מייצגות את שיטת בית המדרש של משיח בן דויד, שהגאולה תבוא בזכות השביתה מן המלאכה והריבוי בתורה. ולפיכך הוא ציין לשבח את המציאות שהוא ראה בבני ברק, וראה בה ברכה.

המחלוקת ביחס לפירות מיובאים מחוץ לארץ
המחלוקת בין מצדדי "היתר המכירה" ובין מתנגדיו באה לידי ביטוי בהמשך הסוגיה שם, ולאחר שהסוגיה מביאה את דברי רמי בר יחזקאל, היא מביאה גם מעשה ברבי יהושע בן לוי. וזו לשון הסוגיה (כתובות דף קיב, א), בתרגום חופשי:
"רבי יהושע בן לוי נקלע למקום שנקרא 'גַּבְלָא', ראה שם בין הכרמים אשכולות שנראים כמו עגלים . אמר: עגלים בין הכרמים? אמרו לו: אשכולות ענבים הם. אמר: ארץ, ארץ, הכניסי פירותייך, למי את מוציאה פירותייך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו?
לאחר שנה נקלע ר' חייא לשם, ראה שם בין הכרמים אשכולות שנראים כמו עיזים , אמר: עזים בין הגפנים? אמרו לו: לך, אל תעשה לנו כמו שעשה חברך."
המעשה טעון ברור. אם רבי יהושע בן לוי צדק כשנתן עין רעה באשכולות ענבים – מדוע רבי חייא נמנע מלתת עין רעה בפירות הללו?! ומה בכך שאנשי 'גַּבְלָא' ביקשו ממנו שלא יעשה זאת? והרי הוא צריך לשפוט בצדק את מעשיו!! ואם רבי יהושע בן לוי לא התחשב בצער שדיבוריו יגרמו לאנשי 'גַּבְלָא', מדוע רבי חייא מתחשב בצער הזה?!

אמנם, התוספות במסכת עבודה זרה 4 העירו כבר, שבתרגומי התורה מבואר ש'גַּבְלָא' אינה נמצאת כלל בארץ ישראל. והכתוב "הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן " (דברים לג, ב) מתורגם בתרגום ירושלמי 5 כך - "הופע ביקריה על טורא ד' גַּבְלָא ' למתן אורייתא לבנוי דישמעאל".
ולפי מה שהתבאר לעיל, המעשה ברבי יהושע בן לוי וה"עגלים" שבכרמים של ' גַּבְלָא ' - מובא בתור מענה למעשה שהירושלמי מספר על רבי יהודה הנשיא וה"שור" שבכרמים של ר' פרירי; ובתור מענה למעשה ב"עיזים שבבני ברק" שמספר רמי בר יחזקאל. וגם התגובות השונות של רבי יהושע בן לוי ושל רבי חייא ביחס לאשכולות הענבים שב'גַּבְלָא' נובעות מהמחלוקת שביחס ל"היתר המכירה"; וכדלקמן.

בית המדרש של משיח בן דויד רואה כמצב אידיאלי - יבוא של אשכולות ענבים מאת המגדלים הערביים שנמצאים ב'גַּבְלָא' שבחוץ לארץ. ולפי שיטתם, גם אם החקלאות היהודית תקרוס, הדבר אינו נורא, מפני שהחקלאים היהודים יהפכו ללומדי תורה, והערבים יהיו ה"עגלים" שמתחברים אל העולם הגשמי. אולם רבי יהושע בן לוי סבור שקריסת החקלאות היהודית שבארץ ישראל תביא לחדירה של הערבים לארץ ישראל ולהשתלטות שלהם על הקרקעות של היהודים, והיא עלולה להביא לנטישת הארץ. רבי יהושע בן לוי רואה סכנה במצב שבו אשכולות הענבים שהיו צריכים לצמוח בארץ ישראל - מיובאים אליה מאת הערבים שבחוץ-לארץ. ולכן הוא קורא לארץ ישראל, שלא תשלח את פירותיה אל ה"עגלים" הללו שב'גַּבְלָא'. – "למי את מוציאה פירותייך, לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו?"

אולם רבי חייא, שמופיע שם אחריו, רואה "עיזים" בין הכרמים. רבי חייא רואה בערבים האלו סוג של שליחים של "רועי הצאן", כלומר שליחים של בית המדרש של משיח בן דויד. רבי חייא רואה בערבים שמגדלים את אשכולות הענבים שב'גַּבְלָא' - שליחים של אלו שסבורים שהגאולה תגיע דווקא מתוך עמל התורה ומתוך מיעוט המלאכות. המגדלים הערבים מאפשרים להם להדר בשמירת התורה בארץ ישראל ולאכול אשכולות ענבים משובחים; ולכן הוא לא מתנגד למצב הזה.

וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם
השיטה שרואה ברכה ביבוא ענבים מחוץ לארץ, סבורה שחרבו של המשיח היא עמל התורה שניתנה בחורב. ומתוך עמל התורה שעם ישראל יעמול בארצו - אומות העולם יהיו אכריהם וכורמיהם בחוצה לארץ. וכן מצאנו במדרש זוטא (שיר השירים (בובר), ה):
"שמעון בן שטח היה אומר שהקב"ה אומר לישראל 'פתחי לי אחותי' והם מסתכלים, והמקום עושה להם נסים. והם רואים את המשיח עומד בראש מדבר מואב ועמו ארבע מאות איש והמקום נותן להם גאולה. לקיים מה שנאמר 'וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם ' (הושע ב, יז). והמחילה נפתחת להם משם ממדבר מואב לחורב. וישראל הולכים ונוטלים את הזיין ממדבר חורב שהשם כתוב בו. ובאים ונוטלים עמון ומואב. לקיים מה שנאמר 'אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם'."
שמעון בן שטח מעדיף שארץ ישראל תהא מלאה בתי מדרשות, וכרמיהם של ישראל יהיו בארץ אדום ועמון ומואב כאשר בני אותם עמים הם אכרינו וכורמינו 6 . ואף רבי חייא שראה "עיזים" בין הכרמים הללו, ולא נתן עין רעה באשכולות הענבים שלהם – היה סבור כמוהו. אולם כאמור, התלמוד הירושלמי מרמז באמצעות המעשה ב"סגולה" שבכרמו של ר' פרירי - שר' פרירי אינו מסכים עם ההשקפה הזו; והתלמוד הבבלי מרמז, שגם רבי יהושע בן לוי אינו מסכים עימה.

בסיכום המעשים השונים בדבר ה"עגלים שבכרמים" נמצאנו למדים, שרבי יהודה הנשיא ורבי יהושע בן לוי לא נתנו עין רעה באשכולות הענבים של ארץ ישראל. אלא שה"שור" שבכרמים של ר' פרירי ו"העגלים" בכרמים שבגַּבְלָא - מסמלים השקפת עולם חלוקות בדבר הדרך להגעת גאולתם של ישראל. ר' פרירי הוא סניגורם של עם ישראל (וגם התלמוד הבבלי מרמז לכך באופן אחר כמבואר בהערת השוליים 7 ). ולפיכך, ר' פרירי רואה "סגולה" בחקלאים שסומכים על "היתר המכירה" ומגדלים אשכולות ענבים משובחים בארץ ישראל. רבי יהודה הנשיא חלק עליו והביט בעין רעה על אשכול הענבים שלו שמסמל את הצדקת "היתר המכירה"; ומאידך הוא הביט בעין יפה על אשכול הענבים של בני ברק שמסמל את השיטה החולקת. אשכול הענבים של רבי יהושע בן לוי מהווה גם כן סמל להשקפת עולם. רבי יהושע בן לוי מצדד בשיטתו של ר' פרירי, והוא הביט בעין רעה על השקפת העולם שמצדדת ביבוא פירות מחוץ לארץ.

במאמר הבא נשתדל לבאר בעזהשי"ת את המשך הירושלמי שמספר על צנונים ענקיים שר' פרירי הביא לפני רבי יהודה הנשיא, ולבאר את הדין-ודברים שהיו בין ר' פרירי לבין רבי יהודה הנשיא.


^ 1 "וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן". (שמואל א טז, יט).
^ 2 אמנם מאידך, קיימות סוגיות שסבורות שרבי יהודה הנשיא תמך ב"היתר המכירה", ושהוא אף רצה "להתיר את השמיטה"; אלא שבסופו של דבר הוא לא עשה זאת מפני שרבי פנחס בן יאיר עצר בעדו.
^ 3 "אחר רבי עקיבא לבני ברק" (סנהדרין דף לב, ב)
^ 4 תוספות מסכת עבודה זרה דף נט עמוד א ד"ה 'איקלע לגבלא'
^ 5 והיא מופיעה בתרגום יונתן כתרגום להר שעיר של עשיו (בראשית לג, יד).
^ 6 אמנם גם שמעון בן שטח הודה בסופו של דבר, שמבחינה חיצונית נראה כי דרכם של אלו שמתחברים לעולם המעשה היא זו שמביאה את הגאולה; ולכן גם הם צדיקים. וכפי שהתבאר במאמר "המעגל של חוני".
^ 7 רבי שמעון בן שטח אומר שחייליו של המשיח הם "ארבע מאות איש" והחרב שלהם היא התורה שניתנה בחורב, ובזכות כך הכרמים שלהם יהיו בחוץ לארץ. ור' פרירי מתייחס למשמעות הסמלית הזו של ה"ארבע מאות" בסוגיית התלמוד הבבלי בעירובין (דף נד, ב).
"ארבע מאות איש" כחייליו של המשיח מופיעים גם אצל דויד המלך, אלא שהם מופיעים שם כאוחזי חרב גשמית, ולצידם מופיעים גם "מאתיים" בטלנים שאינם נלחמים באופן גשמי אלא רוחני. כך הוא בכתוב (שמואל א כה, יג): "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ - וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים". הכתוב הזה מרמז שה"אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" הללו היו שולפי חרב גשמית, ו"מָאתַיִם" ישבו על הכלים (והגו בתורה) לכתחילה. וחלוקה דומה מוזכרת גם בכתוב (שמואל א ל, י) "וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ - וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשׂוֹר".
דויד ראה את שני הצדדים השונים שקיימים בעם ישראל כשותפים להצלחת הקרב, והכיר גם ב"מאתיים" ה"בטלנים" כשותפים מלאים בהצלחת הקרב שהתבצע על ידי ה"ארבע מאות" שאחזו בחרב גשמית. ולפיכך, הוא חילק את השלל בין שניהם (שמואל א ל, כד): "... כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". אך רבי שמעון בן שטח לא רואה מקום לאחיזת חרב גשמית בצבאו של המשיח, ולשיטתו גם ה"ארבע מאות איש" צריכים לאחוז בחרב הרוחנית שהיא התורה.
סוגיית התלמוד הבבלי בעירובין (דף נד, ב) מתייחסת למחלוקת שבין שיטתו של רבי שמעון בן שטח לבין שיטתו של ר' פרירי, והיא מרמזת שגדלותו של רבי פרירי היתה, שהוא שילב בין הצדדים השונים. מצד אחד הוא היה סבור כר' שמעון בן שטח שאפשר להמיר את ה"ארבע מאות" של היציאה ל"עמל המעשה במצוות" - ב"ארבע מאות" של לימוד תורה. אולם מצד שני הוא הצליח לראות זכות גם בבני דורו; באותם בני דור שלא היו כמוהו - ונותרו "לעמול בכרמים" (ולא המירו את "עמל המצוות" ב"עמל התורה"). והוא ראה גם אותם כבני העולם הבא!! ר' פרירי מגלה שצבאו של המשיח לא יהיה שונה מצבאו של דויד המלך, ושני הצדדים שקיימים בעם ישראל - יהיו קיימים גם בו. ור' פרירי חוזר על הכרעתו של דויד המלך - אולם מהכיוון השני; והוא מכריע שגם אלו שאוחזים בחרב הגשמית ונמצאים בעולם המעשה יהיו בני העולם הבא!! "... כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ" - שני הצדדים יהיו בני העולם הבא!!

חזרה למעלה