בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

חיים ומוות על קידוש ה'

הרב ד"ר ווייל, גילה נאמנות למופת למדינתו גרמניה, שמצדה גמלה לו ולא חדלה לבקש את נפשו גם כשברח להולנד * סירב להסתתר כדי שלא לסכן את מחביאיו, * סיפור חייו ומותו של אבי סבתי מצד אמי, חניך תנועת 'תורה עם דרך ארץ' בגרמניה, תלמיד חכם מובהק, שקדן ומלומד במדעים, הנהיג את קהילותיו בדעת ובנועם

undefined

הרב אליעזר מלמד

כג' חשוון תשס"ט פרשת חיי שרה
15 דק' קריאה
לקראת היארצייט שלו החל בכ' חשוון, אקדיש הפעם את הטור לסיפור תולדותיו של סבי הגדול (אביה של סבתי מצד אימי), הרב ד"ר חיים יהודה אריה ווייל זצ"ל, שבנוסף להיותו איש תורה ומוסר מן המעלה העליונה, שכיהן ברבנות כארבעים שנה, ניתן ללמוד מסיפור חייו על תולדות גלות יהודי גרמניה בדורות האחרונים.
תולדות משפחתו
דורות רבים חיה משפחת וייל בחבל פוזנן, הוא האזור שבין גרמניה לפולניה. אולם שורשה של המשפחה בגלות ספרד. שנים רבות לפני גירוש ספרד (בשנת רנ"ב-1492), התרבו הפרעות ורדיפות הדת כנגד היהודים בספרד. בעקבות אחת הפרעות, בערך בשנת ה' אלפים ק"כ (1360), ברחו אבות המשפחה לעיר 'וויל' שבדרום גרמניה, שראשיה בקשו לקבל יהודים שיפתחו את כלכלתה. על שם אותה העיר שקיבלה אותם נקרא שם המשפחה 'ויל'. אבי המשפחה נקרא יהודה, ובנו או נכדו היה הרב המפורסם רבי יעקב וייל, הנקרא בספרי הפוסקים מהרי"ו, שהיה מתלמידיו הגדולים של המהרי"ל. גם בנו ונכדו היו רבנים חשובים במדינת אשכנז, והם אבות משפחתנו. גם בעל 'קרבן נתנאל' היה מבני משפחת וייל, אך איננו בטוחים שאנו מצאצאיו.
אביו הרב מאיר
אביו של הסבא, רבי מאיר וייל, למד במשך שנים אצל הגאון המפורסם רבי עקיבא איגר, שאף כתב אליו מספר תשובות. רבי מאיר שימש כדיין בעיר רוֹגָזֶן, ולפרנסתו עסק במסחר.
אשתו הראשונה ובנם היחיד נפטרו ממחלה, ורק לאחר שנים התאושש מאבלו ונישא שוב. אשתו השנייה ילדה לו שלושה עשר ילדים, אולם כפי תנאי החיים אז, חלקם מתו בעודם תינוקות וחלקם מתו בצעירותם. רק חמישה נישאו והקימו משפחות. מספרים כי היו להם שלושה ילדים מוכשרים מאוד וטובים, ושלושתם מתו בשבוע אחד במגפה. עשו רבי מאיר ואשתו חשבון נפש על מה קרה להם כך, שהרי הם אנשים ישרים, יראי שמיים ויראי חטא, מדקדקים במצוות, חיים בצניעות, עוזרים לזולת ונותנים צדקה. הם הגיעו למסקנה שאולי התגאו בילדיהם המוכשרים יתר על המידה, קיבלו על עצמם שלא להתגאות יותר בילדים, וזכו ונולדו להם עוד ילדים.
הצעיר שבכל הילדים היה סבי הגדול, הרב חיים יהודה ווייל. הוא נולד בשנת תרכ"ו (1866), בהיות אביו כבן ששים.
חינוכו של אביו היה קפדני למדי. פעם אחת, באמצע יום הכיפורים, כשהסבא היה כבן חמש, שלחו אביו באמצע תפילת מוסף לטעום משהו בבית. וכמנהג אשכנז, התפילות ארוכות ונמשכות כל היום ללא הפסקה כמעט. עברו כמה שעות והילד לא חזר. לאחר שחזר, שאלו הסבא מה עשית. השיב: שחקתי עם חתול. אז השביעו אביו שלא ישחק יותר עם חתול כל ימי חייו. ואת ציווי אביו שמר כל ימיו.

שנות לימודיו
בתחילה למד הרב חיים יהודה ווייל אצל אביו ובתלמודי התורה שבעיירת הולדתו רוגזין, ועם זאת, כמנהג יהודי גרמניה באותם הזמנים, גם למד חכמות חיצוניות. לאחר מכן למד בבית המדרש לרבנים שבברלין אצל הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר ורד"צ הופמן. שם גם הוסמך לרבנות. כיוון שהיה שקדן ובעל כישרון, מעמיק וזכרן, הש"ס היה שגור על פיו, ומגיל צעיר למדי היה רגיל בכל שנה לחזור על כל הש"ס.
בנוסף לכך למד לימודי חול באוניברסיטה, ושמע הרצאות בחקר השפות השמיות. הוא עשה עבודה גדולה על העניינים המשפטיים שמופיעים בספרי יוספוס פלביוס והשוואתם להלכה. על עבודה זו קיבל מאוניברסיטת ברן שבשווייץ תואר ד"ר לפילוסופיה.
כבר דיברו בו שיתמנה לרב, אולם אביו שהאריך ימים עד גיל תשעים נזקק לסעד, ובעקבות זאת התעכב בקבלת הצעות רבנות, וגם עיכב את נישואיו.
בשנת תרס"א (1901), מספר שנים לאחר פטירת אביו, בהיותו כבן שלושים וחמש, נבחר לרב בקהילת צרניקאו שבחבל פוזנן, ונשא לאשה את פלורה, בתו הבכורה של החבר אשר הורביץ, ממשפחה חשובה מצאצאי השל"ה הקדוש. היא היתה צעירה ממנו בשלוש עשרה שנים.
דרשתו הראשונה כרב בקהילת צרניקאו
לא קלה עבודתו של רב, ובמיוחד בדורות האחרונים, כאשר משבר גדול פקד את הקהילות היהודיות, ורבים מאוד מבני הדור הצעיר עזבו את דרך התורה והמצוות. הד לכך אנו מוצאים בדרשתו הראשונה.
הרב ד"ר פוזנן שחקר את תולדות קהילת צרניקאו כתב: "דרשתו הראשונה בבית הכנסת הצטיינה בלשונה ובתוכנה. מוטו הדרשה היו המילים "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"... הדרשה הזאת נשמרה בדרך נס בכתב יד של המחבר, וממנה אפשר להכיר גם היום את כוחו כנואם שידע למשוך את לבות חברי הקהילה. אבל אף שבמוסדות הקהילה נשמרה המסורת בצורה יפה, ידע הרב שלא כולם עומדים לימינו, שכן רוח הזמן החדש מצאה את דרכה ללבות כמה מחברי הקהילה. וכדי לקרבם הדגיש שייזהר מלקום נגדם בדברי גידוף ובדברי השמצה, כי לא זאת הדרך לקרב את הרחוקים, וגם בהם ירצה לראות ידידים ויבקש את עזרתם, שכן בלא עזרתם לא יוכל להגשים את תפקידו. וכמו שמשה רבנו אמר איכה אשא לבדי, כך גם הוא יהיה זקוק לעזרת כל יושבי המקום, שמכירים את החסרונות, את הפרצות ואת הסדקים. ואלה הם קווי עבודתו: 'ללמוד', על ידי התעמקות תמידית במקורות היהדות להתכונן בלי לאות למילוי תפקידיו. 'ללמד' לכולם, למבוגרים, לצעירים ולילדים, ולהיות מורה דרך החיים. 'לשמור' להיות שומר נאמן לתורה שנמסרה לידיו, להגן עליה מכל התקפה מבחוץ לבל ייכנסו רעיונות זרים לחצרות הקודש. 'ולעשות', לקיים את התורה באופן מופתי בעצמו ולהראות לכולם את דרך האמת, שהיתה נר לרגלי עם ישראל בכל התקופות הרבות שעברו על עם ישראל בארצו ובגולה.
"בסוף דבריו ביקש הרב שתי בקשות מהקהל: א' שיראו בו ידיד ותושב. ב' שלא יעשו לפני הילדים דברים בניגוד לתורה שמלמדים בבית הספר". וסיים הרב ד"ר פוזנר: "בכל זמן כהונתו במקום הזה הוכיח הרב ד"ר ווייל שאמת בדבריו, ומה שהבטיח ביום תחילת עבודתו שם, קיים כל ימי חייו".
עבודתו בקהילת צרניקאו
מתפקידו היה לפקח על ענייני הקהילה ומוסדותיה, ובכלל זה הכשרות. ופעם היה מקרה קשה שהוכרח להסיר את תעודת הכשרות מקצב שמעל באמונו, ונאלץ להודיע על כך בעיתונות האזורית.
כפוסק נחשב כמי שנוטה להקל, בעיקר בזמנים קשים, אולם על עצמו החמיר.
אף שלא כל בני צרניקאו שמרו מצוות כראוי, ופעמים שמבני הדור הצעיר עסקו במסחר בשבת, בכל זאת כיבדו הכל את הרב, והשתדלו שלא לחלל שבת בפרהסיא. ובכל הבתים שמרו כשרות, אף כי לא כולם שמרו כשרות ברמה גבוהה. כדי לעשות את רצונו, בנתה הקהילה מקווה חדש שנים ספורות לאחר התמנותו לרב.
חברה מיוחדת היתה קיימת בקהילה לענייני הצדקה, והרב עמד בראשה. ואף חברת "גמילות חסד של אמת" עמדה תחת ניהולו. במשך השנים גם אשתו הרבנית הצעירה הצטרפה לפעילות החסד, והיתה יושבת ראש "חברת הנשים להלבשת ילדים עניים ותמיכה בעניים". כמו כן הצטרפה לאחת מוותיקות הקהילה לגמילות חסד של אמת בנשים.
ניהול בית הספר
בית הספר לדת עמד תחת הנהלתו. ובנוסף למורה הקבוע, אף הוא נתן שם שיעורים רבים. זמן רב היה השם הרשמי של בית הספר הזה - "בית הספר העברי לדת, בהנהלת הרב ד"ר ווייל". סמכות רבה היתה לבית הספר לדת, שכן על פי חוק המדינה שם, בלא תעודה מבית הספר לדת גם תעודתו של בית הספר הכללי לא הועילה.
תלמידיו זכרו אותו כאדם צדיק, עמוק וקפדן. אחד התלמידים (א' קרגר) כתב: "הרב ד"ר ווייל ע"ה היה יהודי צדיק מעמקות נשמתו. בהתאם לתכונה הזאת כיבדה אותו כל הקהילה מאוד מאוד. ד"ר ווייל היה גם ביחסים טובים עם כוהני הדתות האחרות בעיר. לא אשכח אף פעם אמונתו הכנה".
דרשותיו
בית הכנסת של הקהילה הכיל שלוש מאות מקומות לגברים, ועוד מאתיים מקומות לנשים ביציע. מקום הרב והפרנס היו קרובים לשולחן החזן משני צדדיו. הרב היה דורש לפני הקהל על מקום מוגבה שלפני ארון הקודש. עוד מקומות תפילה היו בבניין סמוך שבו התקיים בית הספר היהודי, ובו התקיימו שיעורי תורה לילדים ומבוגרים.
לפי עדות בני צרניקאו (חלקם עלו והתגוררו בהרצליה) הסבא היה נואם מבריק. הוא היה מכין היטב את שיעוריו ודרשותיו ורושם להם ראשי פרקים. ממה שנשאר בכתב ידו ניתן לראות כי דרשותיו היו מבוססות בעיקר על המדרש, ופעמים שהכין לעצמו אפשרויות שונות להמשך הדרשה, לפי מצב השומעים. בדרשותיו הציב בפני שומעיו את האידיאל הניצב בפני עם ישראל להיות מופת מוסרי בפני העמים, שעל ידי כך ניגאל. כמו שהדגיש את המסירות הנדרשת לקיום המצוות שבין אדם למקום כך גם היה מדגיש מאוד את קיום המצוות שבין אדם לחברו. בעניין הצדקה הדגיש את המצווה להעמיד את האדם על רגליו כדי שיוכל לפרנס את עצמו, שזו המצווה הנעלה ביותר. אולם כאשר כבר לא ניתן להקים את האדם על רגליו, יש לעזור לו ולא להלוותו בריבית, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים.
עניין מיוחד היה לדרשות שבת נחמו ושבת חזון, בהן ביטא את הצער הנורא על חורבן בית מקדשנו והתקווה לתחיית העם ולבניין בית המקדש. תמיד היה מרחיב בביאור סיבות החורבן והוכיח ושידל את הקהל ללכת בדרכי ה', לשוב לתורתו ולזכות לגאולה שלמה.
קצת חידוש הנהיג הסבא, שתיקן תפילה בשפת העם לזוג הצעיר הבא לבית הכנסת בשבת הראשונה אחרי החתונה, או לאם היולדת בדרכה הראשונה לבית התפילה. על ידי כך גם הרחוקים מצאו עניין רב להשתתף בתפילות. כמו כן היה משלב בדרשותיו דברי הודאה לה' על השמחות שזכו להם בני הקהילה, וכן היה מביע דברי צער ונחמה למשפחות האבלות.
בימי מלחמת העולם הראשונה התגייסו עשרות מבני הקהילה לצבא הגרמני, חלקם קיבלו אותות גבורה והצטיינות מהצבא הגרמני, וחמישה מהם נהרגו. כששבו החיילים לביתם קיבל את פניהם בדרשה חשובה ומרגשת, מלווה בדברי התעוררות לחיילים לבנות את חייהם מחדש במדרגה עליונה יותר, מתוך רגישות גבוהה יותר לרכוש הזולת ולכבודו. הדרשה היתה מלווה בפסוקים ותפילות רבות שתרגם לגרמנית לשלום העולם ולגאולת ישראל.
פעילותו באזור
היה אדם נוח לשיתוף פעולה, ופעל יחד עם חבריו הרבנים בעניינים שנגעו לכלל הקהילות. הרבנים היו מתאספים פעמיים בשנה לדיונים הלכתיים וציבוריים, ומעת לעת היה אחד הרבנים מברר נושא הלכתי בפני שאר הרבנים. בין הנושאים ההלכתיים שהסבא הרב ווייל בירר לפני הרבנים היו: כתיבת פרשת תפילין של ראש, ספק ספיקא, ושותפות של יהודי וגוי בחנות לעניין שבת.
חבר רבני האזור פרסמו כמה כרוזים, ומהם: "דברי תוכחה לנשי ישראל ולבעליהן"; מחאה כנגד כללים שפרסמה התנועה הרפורמית (שנקראה שם ליברלית), שהיו מנוגדים מאוד ליסודות ההלכה; ותמיכה בתנועת 'אגודת ישראל' שרצתה לאחד את כל החרדים שבעולם תחת דגל התורה.
כמו כן השתתף הסבא ב'חברה להיסטוריה ולספרות ישראל', ששמה לה למטרה להעמיק את הקשר של בני הקהילות שעמדו בפני פיתויי ההתבוללות אל מורשת עמם. הסבא העביר במסגרת חברה זו הרצאות בתחומי המשפט העברי לעומת משפטי העמים. כמו כן נמנה עם החותמים הראשונים ל'חברה לספרות יהודית' בפרנקפורט דמיין, ורכש לו ספרים רבים מכל שטחי היהדות. אמנם הוא עצמו לא זכה להדפיס מאמרים וספרים מפרי הגותו.
עמדתו הציבורית
ככלל נטה הסבא לתנועת 'אגודת ישראל' כפי הופעתה בגרמניה, תנועה חרדית החוששת מאוד מהשפעת החילוניות, אולם תומכת בשילוב לימודי חול, בבחינת "תורה עם דרך ארץ".
רבים אינם יודעים כי בתוך תנועת 'אגודת ישראל' היו רבים שתמכו ביישוב הארץ, ובלבד שההתיישבות תהיה במסגרת דתית. בשנת תרע"ח הסבא עודד את בני קהילתו לתרום על ידי 'אגודת ישראל' כסף רב לארץ ישראל. בתו פלורה היתה בתנועת 'נוער אגודתי' מתוך מטרה לעלות במסגרת זאת לארץ ישראל.
אולם חבר ממש ב'אגודת ישראל' או בתנועת 'המזרחי' לא הסכים להיות, משום שכרב סבר שעליו להיות שייך לכל בני הקהילה ולא להיות מעורב במחלוקות פוליטיות.
עזיבת צרניקאו
מתחילת מלחמת העולם הראשונה המצב בקהילת צרניקאו הלך ורע: דאגות לשלום החברים שהתגייסו לצבא, משבר כלכלי, סכנת דרכים. לבסוף, בעקבות הפסדה של גרמניה במלחמה, סופחה צרניקאו לפולניה. באותה תקופה היה השלטון הגרמני נוח בהרבה משלטון הפולנים, שהיו אנטישמיים ומושחתים יותר. במיוחד כלפי היהודים שסופחו מגרמניה התנהגו הפולנים בגסות יתירה. הקהילה היהודית התדלדלה מאוד. מרבית היהודים היגרו לגרמניה ולשאר ארצות המערב. באותו זמן מנהיגי המחתרת הפולנית, שפעלו למען סיפוח חלקים נוספים מגרמניה, דרשו מהסבא סכום גדול למימון פעילותם, אך הוא לא רצה לתת להם, מפני שאמר שאסור לירוק לבור שממנו שתה - מדינת גרמניה. במקום זאת תרם סכום כפול לארגון 'הצלב האדום' הפולני שטיפל בחולים. אולם הפולנים ראו זאת בחומרה, ובעקבות זאת שללו מהמשפחה את הקצבת הפחם שכל משפחה יכלה לרכוש לפי מספר הנפשות. זה היה אז כמעט האמצעי היחיד לחימום ובישול. כיוון שלא רצה לקנות פחם בשוק השחור, החליט הסבא לעזוב את צרניקאו.
המעבר לדיסלדורף
לאחר חיפושים שונים מצא מקום רבנות חדש, בקהילת החרדים בדיסלדורף על יד הריינוס. ביום א' של חנוכה תר"פ (1919), בהיותו כבן 54, התחיל הסבא לכהן שם פאר. בבואו קיבלו את פניו פרנסי הקהילה עם רבנים אורתודוכסים מקלן ומנהיגי החברה לאינטרסים היהודיים במחוז הריינוס.
לאחר כמה חודשים של התאקלמות הצטרפה גם המשפחה עם חמשת ילדיה, כשהגדול בן חמש עשרה והקטנה בת פחות משנה. קטנה זאת היא דודה חנה פלטיאל, ששרדה את השואה, עלתה לארץ והקימה את ביתה בקיבוץ עין הנציב שבעמק בית שאן, ורבים מן הסיפורים שלפניכם שמעתי ממנה.
בתחילה היה מצבה הכלכלי של הקהילה ירוד, והמשפחה על חמשת ילדיה התגוררה בשני חדרים. לאחר שהמצב הוטב, אחד מפרנסי הקהילה התעשר ובנה בית דירות בן ארבע קומות. את הקומה הראשונה, שהיו בה שבעה חדרים, נתן לרב.
הקהילה החרדית בדיסלדורף
הקהילה החרדית בדיסלדורף מנתה כמאה וחמישים משפחות, ולעומתה הקהילה הרפורמית היתה גדולה בהרבה. ב'טמפל' שלהם ליוו את התפילות עם מקהלה גדולה של זמרים וזמרות. חלק מהזמרות היו גויות. אולם רבים מאלה שלא היו חברים בפועל בקהילה החרדית נדרשו לשירותיה בעריכת חתונות, אספקת מאכלים כשרים וקבורה יהודית.
בתחילה ניסה הסבא ליצור שיתוף פעולה עם הקהילה הרפורמית, אולם ברגע שהרפורמים נדרשו להשתתף בבניית מקווה והכשרת שטח חדש לבית הקברות, הם חזרו ונפרדו מהקהילה, וכל נטל אחזקת המקווה ובית הקברות ושאר שירותי הדת נפל על הקהילה הקטנה.
עבודת הרבנות
למרות שהסבא היה איש ספר ושוקד מאוד על תלמודו, מילא את כל תפקידי הרבנות בחריצות. תחת השגחתו היו מסעדה כשרה, חנות לבשר, ובית יתומים בעיירה סמוכה. הוא העביר שיעורים למבוגרים וצעירים. וכשלא נמצא מי שילמד את הילדים, היה אף ממלא מקום של המורה. גם היה מלמד לפעמים ילדים לקראת בר מצווה. היו באים אליו הביתה לשאול על תרנגולות, כדי שיבדוק אם הן כשרות. וגם מערים בסביבה היו מגיעים לשאול שאלות ולהתייעץ.
כיוון שלא היו מספיק ילדים יהודים דתיים בקהילה כדי להקים בית ספר, הילדים היו לומדים בבתי הספר של הגויים, וכהשלמה היתה להם מערכת שיעורים בענייני יהדות.
בפורים כל בני הקהילה הביאו לרב משלוחי מנות, והרבה גברים נשארו לשתות לחיים עם הרב.
בכל שבת בשעה 12 היה מתקיים שיעור של גברים בביתו. דרשות גדולות נתן בבית הכנסת בשבתות מברכים, בשבתות מיוחדות כמו שבת הגדול ושבת תשובה, וכמובן בחגים.
היה לו קול ערב, ומידי פעם עבר לפני התיבה. בכל יום כיפור היה חזן בתפילת נעילה, ופעמים שבנוסף לכך היה חזן גם בכל נדרי או במוסף. פעם אמר לבתו חנה שהיום היפה ביותר בשבילו בשנה הוא יום כיפור.
ישרותו ודבקותו היו ניכרים באורחותיו, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות העריכו אותו. הם לא יכלו לטעון כלפי הרב ד"ר ווייל שאינו מכיר את המדע או הלכי הרוח החדשים. הוא הכירם היטב, ועם זאת דבק בכל לבו נפשו ומאודו בתורה ובמצוות. אחד ממכריו העיד: "הוא היה ירא שמיים וירא חטא האמיתי ביותר שהכרתי בין אנשי הדת הרבים של כל הדתות שפגשתי".
פטירת הסבתא
מגיל צעיר יחסית נעשתה סבתא חולה (אולי בלב ואולי בכליות), והסבא שאהב אותה מאוד הרבה לדאוג לבריאותה. אמרו במשפחה בחצי הומור, שבכל שנה סבא שלח את סבתא להבראה, אולם היא היתה חוזרת משם תשושה יותר, עד שנזקקה לכמעט שנה של התאוששות. ואז שוב היתה צריכה לצאת לבית הבראה וחוזרת תשושה יותר.
הסבא היה אומר שאישה נעשית יפה בזכות האהבה של בעלה, ואכן דודה חנה העידה כי הסבתא היתה נחשבת בעיניו כיפהפייה.
כשמחלתה החריפה מאוד, שכר הסבא אחות פרטית שתטפל בה ותשגיח עליה גם בלילה. היא עבדה אצלם בשלושת החודשים האחרונים לחייה. כולם ידעו שקיצה קרב, גם האחות שטיפלה בה כבר הכינה לעצמה מקום עבודה אחר. רק הסבא, מרוב אהבתו, לא הרגיש בכך. לאחר פטירתה חשב הסבא שבוודאי האחות עצובה על שפתאום הפסידה את מקום עבודתה, ואין לה היכן לישון, וברוב אצילות הציע לה לדור בביתם עד סוף החודש. הוא הופתע להיווכח כי כבר היה מסודר לה מקום עבודה אחר...
בט"ז תמוז תרצ"א נפטרה סבתא והיא בת 51 שנה. היא נקברה בבית העלמין של קהילת דיסלדורף, וסבא הספידה והזכיר את מעשיה הטובים לכלל ישראל בצרניקאו.
קצת מאורחותיו
היה לסבא חוש הומור, והוא ידע לנהל שיחה עם כל אדם, עם האנשים הפשוטים ביותר ועם חכמים מופלגים. בביתו הוא תמיד תיבל את הארוחה במדרש או משל.
הוא לא נהג לברך את הילדים בערב שבת, ורק בערב יום הכיפורים היה מברך את ילדיו ותוך כך היה בוכה.
כתבה לי דודה חנה: "אבא היה מאוד עניו, הסתפק במועט, אכל מעט, לא הלך לשום בידור, לקונצרט או לטיול, רק למטרות חשובות - לבית הכנסת או ביקור חולים. אמנם היה רגיל לעשן סיגריות, כמנהג אנשים רבים באותו זמן. אני בכל אופן נהניתי מזה, כי בכל קופסת סיגריות היתה תמונה, ומהן היו משלימים לסריות ומדביקים באלבומים..."
היה שקדן גדול, והיה לומד כל הזמן. היה הולך לישון מאוחר - תמיד אחר חצות, לפעמים בשעה אחת או שתיים, וקם כל בוקר בשעה שש. בצהרים היה ישן כחצי שעה עד שעה על הספה, ורק את נעליו היה חולץ.
היה רגיל לקרוא בכל בוקר במשך כחצי שעה את העיתון היומי.
הקפיד בחינוכם של ילדיו. כשבנו הגדול מאיר רצה ללמוד הנדסה, העריך הסבא שכמהנדס לא יוכל לשמור שבת במסגרת עבודתו, ובלית ברירה נאלץ הבן לעבוד בעסק של דודו. כך, תוך ויתורים קשים, המשיכה המשפחה לשמור תורה ומצוות.
מסירות נפש על שמירת התורה
סיפר אחיינו שבהיותו ילד, כשהעולם עוד היה רגוע יחסית, ביקר דודו, הרב ווייל, בביתם. כדי לחנכם לתורה, סיפר להם על סבו זקנו (שהילדים האחיינים היו דור חמישי ממנו) שנרצח בפרעות פולין "על קידוש השם". גם סיפר על רבי עקיבא שנהרג "על קידוש השם". את כל הסיפור סיפר בגרמנית, אולם את המילים "על קידוש השם" אמר בלשון הקודש ובחרדת הקודש, והם הרעידו אותו כילד עד לשד עצמותיו. ולא ידע הסבא עד היכן הדברים מגיעים.
חתונת סבתי
בסמינר למורים בברלין פגשה בתו הרביעית, סבתי רבקה ע"ה, את סבי פרופ' יוסף ולק. כמו הסבא הרב ווייל היו עוד מבני המשפחה שניחנו בכישרונות מיוחדים עד כדי גאונות, ואחת מהם היתה סבתי רבקה. מספרים שסבתא רבקה היתה המצטיינת בכיתתה, וכל ציוניה היו טובים משל סבא (היא קיבלה תמיד 10), חוץ ממקצוע אחד - חיבור, שבו סבא קיבל 10 וסבתא 9. בנוסף לכך היתה בסבא מנהיגות וכריזמה של מחנך.
סבא יוסף הגיע מקהילת ברסלאו, שבה לימודי התורה היו ברמה בסיסית וכמעט לא למדו גמרא, עד שהסבא, הרב ווייל, נדהם מן הבורות של חתנו בגמרא.
לפני נישואיהם למד הרב ווייל במשך כחודש עם חתנו המיועד מספר שעות גמרא בכל יום. עוד ביקש מחתנו שיבטיח לו כי בכל יום ילמד לפחות דף גמרא אחד. וכך אכן נהג סבא יוסף עד זקנה ושיבה, ללמוד בכל יום דף גמרא.
עוד בעיה היתה, שהחתן (סבא) יוסף היה ממשפחה ציונית מאוד, חבר 'הפועל המזרחי' בכל רמ"ח איבריו, והיה ברור לחלוטין שתיכף ומיד לאחר הנישואים עולים לארץ ישראל. והסבא, הרב ווייל, חשש שמא יתקלקלו בהשפעת החלוצים החילוניים. אולם במשך הזמן נחה דעתו, באשר ראה כי אמונת חתנו איתנה, אף כי אינו למדן ומהדר במצוות כפי שרצה. לימים אמר סבא יוסף לאימי, שאם אחד מילדיו יפסיק לשמור תורה ומצוות יתפטר מעבודתו החינוכית (מחנך, מפקח, מנהל סמינר אפרתה), שכן לא יוכל לעשות שקר בנפשו אחר שנכשל בחינוך ילדיו.
האפשרות לעלות לארץ
בשנת תרצ"ו סבי וסבתי התחתנו, ומיד לאחר מכן עלו לארץ. לאחר עלייתם והשתקעותם במושב הדתי 'שדה יעקב' שלחו לסבא, שכבר היה בן למעלה משבעים, הזמנה להצטרף אליהם. אותם הימים היו כבר הנאצים בשלטון, רבים מיהודי גרמניה החלו לברוח ולהגר לארצות שונות, וקהילת דיסלדורף הלכה ונתדלדלה. אולם הסבא השיב כי הקהילה עדיין זקוקה לו, ועל הקברניט לעזוב אחרון את הספינה הטובעת. עוד הוסיף במכתב, כי מן הסתם לא חסרים רבנים בארץ ישראל אולם בגרמניה חסרים מאוד.
ליל הפוגרומים
זמן קצר לאחר מכן החלו הנאצים בארגון הפרעות שנקראו "ליל הבדולח". בשעה חמש לפנות בוקר פרצו חמישה בריונים נאצים לבית הסבא, שהיה אז כבן שבעים ושתים, הוציאוהו מחדרו ומביתו והכו אותו. הם שברו את הרהיטים, שברו את כלי הזכוכית והחרסינה היפים שהיו אוכלים בהם בימי חגים, והשליכו את ספרי הקודש מן החלון. בתחילה חשבו לקחת איתם את הסבא, ולבסוף נמלכו בדעתם. אולם את ספר התורה הכשר שירש מאביו גזלו.
הכול כאב כל כך, אולם על ספר התורה דאג במיוחד. בתו הצעירה (דודה חנה) הלכה מספר פעמים למשטרה עד שהצליחה לקבל בחזרה את ספר התורה.
הבריחה להולנד
הקהילה נחרבה, יהודי גרמניה הבינו שצריך לברוח, וכך הצטרף הסבא אל בתו פלורה, שכבר לפני מספר שנים ברחה עם בעלה להולנד. הם שכרו לו דירה קטנה מעל ביתם.
בהולנד החלה ראייתו להיחלש מאוד עד שכמעט ולא ראה. ואעפ"כ לא הפסיק משגרת לימודיו. הוא היה יושב כל היום ליד הספר הפתוח, ובעזרת זכרונו המופלג לומד בעל פה. מפעם לפעם, כשנצרך להשלים מילה שלא זכר היטב, היה מקרב את הספר למרחק של כשני ס"מ מעינו הטובה, קורא כמה מילים ושוב ממשיך ללמוד בעל פה.
הוא נהג בענווה וצניעות. כדי שלא יזדקק לעזרת בתו וחתנו, למד להסתדר לבדו בארץ זרה, ובעזרת מקל הליכה של עיוורים היה מוצא את דרכו. פעמיים בכל יום היה יוצא מביתו, בראשונה לתפילת שחרית ובשנייה לתפילת מנחה וערבית. לאחר התפילה היה נשאר לשמוע שיעור גמרא, ופעם כשהרב דילג בטעות על שורה, העיר על כך הסבא. אז התברר למתפללים שם כי לא סתם רב הגיע למקומם אלא תלמיד חכם מופלג. הוא הקפיד לשמור על עצמאותו כדי שלא להטריח אחרים בטיפול בו.
מסרב להסתתר
כשכבשו הנאצים ימ"ש את הולנד והחלו לרדוף את היהודים, הציעו לסבא להסתתר. אך הוא ידע שלשם כך משפחה הולנדית תצטרך לסכן את נפשה, ולא רצה בכך. עוד אמר, כי אין הוא זכאי להצלה יותר משאר המוני בית ישראל, ואת אשר יבוא על כולם יבוא עליו. והוסיף, שאולי כרב יהיה ממנו עזר וסעד לאחיו במחנות.
באותו זמן הצליח בנו הבכור, מאיר, לברוח ברכבת האחרונה לאנגליה, שם התנדב לצבא האנגלי ולחם כנגד הגרמנים. היה קשה לו מאוד עם החיילים האנגלים - הם לא אהבו אותו כי היה יהודי ובעל מבטא גרמני כשל האויב, ובנוסף לכך גם שמר מצוות והקפיד לאכול כשר. בסוף המלחמה זכה להערכה, שכן כולם נאלצו להיעזר בו בהיותו מבין גרמנית. הוא ליווה את משפטי הנאצים כמתורגמן.
קידוש השם
בשנת תש"ב, בהיות הרב ווייל כבן שבעים ושש, נלקח למחנה ריכוז. בעזרת מקלו היה מגשש את דרכו במחנה ודואג לכל צרכיו. מן הסתם היו שם יהודים שסייעו לו. בכל שבוע שלחו מאותו מחנה רכבת שלימה של יהודים למחנה הרצח אושוויץ. לאחר כשנה, כשהגיע הגורל אליו להישלח למחנה ההשמדה, נפרד משכניו "בנאום גדול ורציני".
כמה רשעות היתה להם לנאצים ימח שמם וזכרם שהרגו יהודים צדיקים, ילדים וזקנים, גברים ונשים, שאפילו למעלת סוליית נעליהם לא הגיעו. הוא הצדיק, שלא רצה לירוק לבאר ששתה ממנה, שלא רצה לעזוב את צאן מרעיתו, שלא רצה לסכן בהסתתרותו משפחה אחרת, ידע לקראת מה הוא הולך.
מתוך אמונתו החזקה קיבל עליו בגבורה את דין שמים, ובהדרת קדושה הלך למסור נפשו על קדושת השם, כמו זקנו לפניו, וכמו כל קדושי ישראל שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם בגן העדן.
ביום כ' מרחשוון תש"ד נהרג באושוויץ על קידוש השם. אך הוא ידע כי יהיו ממשיכים לדרכו - כבר היה לו המשך בארץ ישראל.
צאצאיו
בנו שלום הספיק לברוח לקנדה והיה שם פרופסור לשפות. יש לו כיום כעשרה צאצאים. בנו הרב מרדכי ווייל מלמד תורה בירושלים.
בתו השלישית, פלורה פייפר, זכתה לכבד את אביה מאוד מאז פטירת אימה. פלורה עברה את אימי השואה במחנה הריכוז ברגן בלזן. בחסדי ה' ניצלה והקימה בקנדה משפחה חרדית ברוח "תורה עם דרך ארץ", ולה כיום קרוב למאה צאצאים. חלק מצאצאיה עלו לארץ.
בתו הרביעית היא סבתי רבקה ולק, שבזכות סבא הציוני עלתה לארץ עוד לפני השואה. ממנה נסתעפו משפחת ולק, שטאל ומלמד. יש לה כיום למעלה ממאה צאצאים.
בתו הצעירה, חנה פלטיאל, עברה את ייסורי השואה במחנות. בזכות חברת 'פיליפס', שדאגה לעובדי הכפייה היהודים שלה, נותרה בחיים, בנתה את ביתה בקיבוץ הדתי 'עין הנציב', ולה כיום 35 צאצאים.
למרות כל התהפוכות והנדודים שעברה המשפחה, למעלה מתשעים אחוז מצאצאיו הינם שומרי תורה ומצוות, ורובם הגדול מתגורר בארץ ישראל.
המשכיות
מעניין הדבר כי בדיוק בתאריך שבו נהרג על קידוש ה' באושוויץ, רק שלושים וארבע שנים לאחר מכן, בכ' במרחשון תשל"ח, הוקם היישוב בית אל, כאשר נכדתו, אמי הרבנית שולמית מלמד, שותפה בבנייתו.
ביישוב בית אל מתגשמים רבות משאיפותיו, ובו חיים אנשי תורה עבודה ומדע, מדקדקים במצוות, מרבים בחסד וצדקה ועוסקים ביישוב הארץ. ונתקיים בנו הכתוב (תהלים צד, יד): "כי לא ייטוש ה' את עמו ואת נחלתו לא יעזוב" (תהלים צד, יד). ונאמר (ירמיה לא, טז): "ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".















את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il