ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גביית בעל חוב מעבדים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר ה'תש"ן

גביית בעל חוב מעבדים

מסכת בבא קמא - דף יא'



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
ר' שמעון בן אברהם

הגמרא (בבא קמא, דף יא עמוד ב) אומרת:
"ואמר עולא אמר ר' אלעזר הלכתא גובין מן העבדים. אמר ליה ר"נ לעולא אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי? - לא, מיניה. מיניה - אפילו מגלימא דעל כתפיה! הכא במאי עסקינן? שעשאו אפותיקי כדרבא, דאמר רבא: עשה עבוד אפותיקי ומכרו - בע"ח גובה הימנו, שורו אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו. מאי טעמא? הא אית ליה קלא הא לית ליה קלא".
הגמרא אומרת מטלטלי שעשאן אפותקי ,היינו אמר במפורש שהוא משעבדם לבע"ח, לא משתעבדים. הסיבה לכך היא כי רבנן הפקיעו שיעבוד זה משום תקנת הלקוחות. עבדים ששיעבדן בפירוש לחובו משתעבדים ובהם רבנן לא הפקיעו השיעבוד . הסיבה לכך היא שיש קול לשיעבודם, ולכן על הלקוחות להיזהר ואין צורך לתקן למענם שלא יחול השיעבוד.

נקדים. מצאנו בגמרא שקרקעות משתעבדות לבע"ח ולכן הבע"ח יכול לגבות מהם גם אם מת הלווה או מכרם לאדם אחר. מטלטלים לעומת זאת לא משתעבדים לבע"ח ולכן אם נמכרו או שמת הלווה והורישם לא יכול הבע"ח לגבות מהם. מצאנו בגמרא מחלוקת בין מ"ד שיעבודא דאורייתא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. ההבדל בין מ"ד שיעבודא דאורייתא לבין מ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא בגביה מיתומים: למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא מלוה ע"פ לא גובה מיתומים, כי באופן בסיסי אין שיעבוד ובמלווה ע"פ רבנן לא תיקנו שיעבוד. למ"ד שיעבודא דאורייתא מלוה ע"פ גובה מיתומים כי מדאורייתא יש שיעבוד ואין סיבה להפקיעו ביתומים [ביחס ללקוחות מפני תקנת הלקוחות הפקיעו את השיעבוד].

במקרה שעשה מטלטלים אפותיקי גם למ"ד שעבודא דרבנן לכאורה צריך היה לגבות מהיתומים. כשעושה מטלטלי אפותקי באופן עקרוני יש שיעבוד . רק רבנן הפקיעו את השעבוד מפני תקנת הלקוחות .אם כן צריך להיות כאן הדין שמלקוחות לא גובה אבל מיתומים כן גובה ,כי לגבי יתומים אין סיבה להפקיע השיעבוד. בדיוק כמו שמצאנו במלווה ע"פ למ"ד שיעבודא דאורייתא שגובה מיתומים ואינו גובה מלקוחות.
הבעייתיות בגמרא שלנו היא שהסוגיא פותחת בשאלה האם גובים מהעבדים אפילו מיתמי עונה הגמרא לא מיניה .שואלת הגמרא מיניה אפילו מגלימה דעל כתיפיה. אלא אומרת הגמרא עולא אמר ר' אלעזר דיבר בעשאו אפותקי . באופן פשוט הגמרא חוזרת לעסוק בגביה מיתומים .הגמרא אומרת עולא אמר ר' אלעזר דיבר גם בגביה מיתומים, אלא שדיבר בעשאו אפותיקי. אלא שאם אנו מסבירים כך את הגמרא לא יהיה ברור בדברי ר' אלעזר מדוע דווקא מעבדים יגבה ולא מכל מטלטלים. הגמרא אומנם נימקה את ההבדל בין עבדים למטלטלי. כדרבא עבדו אית ליה קלא שורו לית ליה קלא לכן שורו לא גובה מן הלקוחות. אבל אמרנו שאנו עוסקים בגביה מיתומים ולא מלקוחות אם כן לא צריך להיות הבדל בין יש קול לאין קול ולעולם צריך היה להיות הדין שיגבה מהמטלטלים. על כך ניתן למצוא תשובה בתוס' 1 .

תוס'. תוס' אומר כלל - כל מקום שגובים מלקוחות גובים גם מיתומים . אין חילוק בגביה בין לקוחות ליתומים. אם כן ברורה הגמרא איננו יכולים לומר בשור שעשאו אפותיקי שיגבה מיתומים ולא מלקוחות. כיוון שמלקוחות לא גובים שור שעשאו אפותיקי גם מיתומים לא יגבה.[צ"ע אם תוס' מדבר למ"ד שיעבודא דאורייתא או למ"ד שעבודא לאו דאורייתא - לא נרחיב בכך כעת].

מחלוקת רמב"ם תוס' האם יש מקרים בהם גובין מן היתומים ולא מן הלקוחות.

ראינו שתוס' קבע כלל כל מקום שגובים מלקוחות גובים גם מיתומים. אם כן בעשה שורו אפותיקי לא גובה מיתומים.

הרמב"ם. חולק על הכלל שקבע תוס'. רואים זאת בדברי הרמב"ם בדיני כתיבת כתובה. נקדים. מדינא דגמרא משתעבדים לחובות וכתובות קרקעות מטלטלי לא משתעבדי. הגאונים תיקנו בשלב מאורח יותר שאשה ובע"ח יגבו ממטלטלי. הרמב"ם מביא את תקנת הגאונים שגובים כתובת אישה גם ממטלטלים, ועם זאת אומר הרמב"ם חכמים הנהיגו לכתוב בכתובה בפירוש שהשיעבוד חל גם על המטלטלים של הבעל כלומר לעשות מטלטלים אפותיקי. הסיבה בגללה הנהיגו לכתוב בכתובה כי לא פשוט שאפשר לסמוך על תקנות של גאונים במקום שהגאונים לא היו שם. מ"מ מבואר ברמב"ם שמטלטלים שעשאן אפותיקי גובה מיתומים אע"פ שמלקוחות לא גובה {כפי שמפורש בגמרא שלנו}. [צ"ע בתוס' כיצד יסביר את מנהג העולם לכתוב כנ"ל בכתובה].

מדוע התלבטה הגמרא האם עבד כמקרקע או לא דווקא לגבי גביה מהעבדים. רמב"ם.
מצאנו חילוקי דינים בין קרקעות למטלטלים. למשל לעניין גזילה - קרקע לא נגזלת ואילו מטלטלים כן נגזלים - קרי: נקנים בגזילה (כמובן יש חיוב השבה של החפץ). הנ"מ: אם גזל קרקע ושטפה נהר, אומר הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך", או במקרה שגזל בית והשתמש בו חייב לשלם דמי שכירות להבדיל ממטלטלים שלא חייב דמי שכירות - כי קרקע לא נקנית בקיניני גזילה ומטלטלים כן נקנים .
באופן פשוט נראה שעל בסיס חילוק דינים אלו שואלת הגמרא אם עבדים כמטלטלים לדינים השונים או כקרקעות. לפ"ז שואל התוס' (דף י"ב. ד"ה "אנא") מה התלבטות הגמ' - והרי מצאנו מפורש בכמה מקומות שעבדים כקרקע - למשל לעניין אונאה, או לעניין שבועה. ניתן להוסיף עוד שאלה - למה דווקא אצלינו הגמ' שואלת שאלה זו ולא במקומות אחרים בש"ס. מתרץ תוס' שאצלנו הגמ' שואלת רק לעניינים דרבנן - קניין אגב שמוזכר בגמ', פרוזבול שמוזכר ושיעבוד, כאשר הסוגיא לפי תוס' סוברת כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא. לכן לא ניתן להביא ראיה לכאן משבועה או אונאה שהם דינים דאורייתא.
למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא יש רק מצוה של פריעת בע"ח שמוטלת על הלווה, וכאשר הוא מת המצווה לא עוברת ליורשים או ללקוחות, לכן מדאורייתא פטורים ואין שיעבוד. באו חכמים מצד אחר - ותיקנו שיהיה שיעבוד כדי שלא יקרה מצב שלא ירצו להלוות = 'נעילת דלת', כאשר התקנה היא בקרקעות ולא במטלטלים, ועל בסיס זה שואלת אצלנו הגמ' אם בתקנת חכמים של שיעבוד כללו גם עבדים כקרקע, או לא כללו את העבדים בתקנה ודינם כמטלטלים שלא נכללו בתקנה. וכן לעניין קניין אגב ופרוזבול - האם כאשר תקנו קניין אגב ופרוזבול תקנו גם בעבדים כקרקע או לא. (אם עבדים כקרקע יהיה אפשר לקנות מטלטלים אגב עבדים, ויהיה אפשר לכתוב פרוזבול על עבד. {הדין בפרוזבול הוא שלא כותבים למלווה פרוזבול אלא אם כן יש ללווה קרקע}.)

שיטת הקצות מדאורייתא מטלטלי משתעבדי למ"ד שיעבודא דאורייתא.
הש"ך (בסימן ל"ט) מוכיח שהרא"ש סובר שיעבודא לאו דאורייתא. הרא"ש תירץ את קושית תוס' מדוע לא הוכיחה הגמרא ממקומות אחרים שעבדי כמקרקעי כתוס'. היינו הגמרא הסתפקה אם עבדי כמקרקעי או לא רק ביחס לדינים דרבנן.ממילא יוצא שהרא"ש סובר ששיעבוד המטלטלים הוא דרבנן. (הרא"ש לא מפרש בדבריו ששיעבודא לאו דאורייתא). ואם במקומות אחרים כותב הרא"ש ששיעבודא דאורייתא אין משם ראיה לשיטת הרא"ש עצמו, כיוון שהרא"ש כתב כמפרש על הרי"ף ולפעמים מעתיק את לשון הרי"ף בלי לסבור כמוהו.

הקצוה"ח חולק על הש"ך ואומר שייתכן שדעת הרא"ש היא שיעבודא דאורייתא. וכך סובר להלכה. למרות זאת יכל לתרץ כתוס' שקיימת פה התלבטות האם עבדי כמטלטלי או כקרקע כי זוהי התלבטות בדין דרבנני. רק הרא"ש יסביר את ההתלבטות בגמרא כך. האם הפקיעו חכמים את השעבוד דאורייתא מעבדים בדומה להפקעת השיעבוד דאורייתא ממטלטלים, או השאירו את השיעבוד דאורייתא על עבדים כמו שהשאירו על קרקע. (הקצות מניח שלמ"ד שעיבודא דאורייתא השיעבוד דאורייתא הוא גם על מטלטלים וגם על קרקעות אלא שרבנן הפקיעו את השיעבוד ממטלטלי משום תקנת הלקוחות). אפשר לדחות את הקצוה"ח ולקיים ראיית הש"ך. מסברא הקצוה"ח לא ברור: בשלמא אם נסביר כש"ך - חכמים תיקנו שעבוד ועכשיו צריך לבדוק כל מקרה אם אנו רוצים להחיל עליו את התקנה, כי עכשיו כשתקנו משהו בצורה חיובית - זה שייך; אך לפי הקצוה"ח שהתקנה היא לא חיובית - אלא הפקעה של משהו קיים - גם אם הפקענו במטלטלים זה לא אומר שצריך לשאול אם גם בעבדים הפקענו כל זמן שאין בעבדים טעם ברור להפקעה כמו במטלטלים כנראה שלא הפקיעו.

יש לעמוד על החידוש בטענת הקצוה"ח. הקצות הניח שלמ"ד שיעבוד דאורייתא היה שיעבוד גם על מטלטלים, אלא שחכמים הפקיעו אותו משום תקנת הלקוחות. הנחה זו מוקשה מהגמ' בב"מ קטו. . הגמרא ב"מ אומרת כך: אדם שלוקח משכון מעני - אם המשכון הוא כסות יום - לוקח בלילה ומחזיר ביום, ואם הוא כסות לילה לוקח ביום ומחזיר בלילה; שואלת על זה הגמ' מה אם כן התועלת בלקיחת משכון . שתי תשובות ניתנות על כך בגמ': תועלת אחת היא המשכון מועיל ששביעית לא תשמט את החוב. תועלת שניה המוזכרת בגמרא היא שלקיחת המשכון מועילה למקרה שימות הלווה .אלמלי יקח המשכון לא יוכל לגבות ממטלטלי דיתמי אם יקח משכון וימות הלווה בעוד המשכון בידו יוכל לגבות מהמשכון [רש"י שם]. מה שקשה מכאן על הקצוה"ח הוא שהגמ' חפשה נ"מ מדאורייתא לדין דאורייתא של משכון, ורואים שרק ע"י משכון יש מדאורייתא שיעבוד של מטלטלים ואילו ללא משכון - אין. (הקצוה"ח כתב שמצא כדבריו ברשב"א אך בפשטות דברי הרשב"א שהקצוה"ח מוכיח מהם כדבריו מוסבים על הו"א של הגמ' ולא כמסקנה).


מדוע התלבטה הגמרא האם עבד כמקרקע או לא דווקא לגבי גביה מהעבדים. נ"י.
הנימוקי יוסף עונה בדרך אחרת על שאלת תוס' והשאלה הנוספת ששאלנו מקודם - למה דווקא פה הגמ' מסתפקת לגבי עבדים ולמה אין להביא ראיה ממקומות אחרים שבהם מבואר שעבדים כקרקעות. ההסבר שלו הוא כך. כאשר גזה"כ מחלקת בנושא מסוים בין מטלטלים לקרקעות - למשל באונאה או שבועה אין מקום להסתפק לגבי עבדים ואם התורה לא דברה עליהם - בפשטות דינם כקרקע . כאשר החילוק בין מטלטלים לקרקעות הוא מסברא, אז אפילו אם הוא דאורייתא יש מקום להסתפק בסברא האם שייך בעבדים כמו הצד של מטלטלים או כמו הצד של קרקעות. שיעבוד הוא סברא ולא גזה"כ לא מובנת . הסברא היא שהמלוה סומך על קרקעותיו של הלווה שיגבה מהן אם לא יקבל את כספו, אבל אינו סומך על המטלטלין של הלווה. הסיבה לכך היא שמטלטלים אפשר להחביא או למכור וגביה מהם היא לא דבר שניתן לסמוך עליו. (מוכרחים לומר שהחילוק בין קרקע למטלטלים בשעבוד הוא מסברא שהרי בתחילת פרק מרובה שהגמ' מדברת על הבדלים בין קרקע למטלטלים היא מביאה פסוקים שהם מקור להבדלים ולגבי שעבוד אין שם פסוק - ומשמע מזה שלא צריך פסוק אלא זו סברא).
(מהבנה זו שאי שיעבוד מטלטלים הוא סברא נוכל להרוויח פשט ברש"י.

לשון רש"י (בב"ק י"ד:) על הגמ' שאומרת שלא נזקקים ב"ד לנכסים שאין להם אחריות בגביה מיתומים: "ביתמי קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו, אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום". באופן פשוט נראה מרש"י שמדאורייתא מטלטלים משתעבדים. אלא שישנה בעיה טכנית לגבות שהמוציא מהם יצטרך להביא ראיה שקנו את המטלטלים לפני מיתת אביהם. זה דבר תמוה להסביר כך . לפי דרכינו נוכל להסביר את רש"י כך . מדאורייתא מטלטלים לא משתעבדים, כי הדבר תלוי בסברא שאומרת שבקרקע יש שיעבוד ובמטלטלים לא. הסברא היא לא כמו שאמרנו מקודם אלא לפי רש"י הסברא היא שאדם לא סומך על גביה ממטלטלים כי לא יוכל להוכיח מתי קנו את המטלטלים לעומת קרקע שקל יותר להוכיח מתי קנו.)
הנ"י לפי דרכו מסביר שגם קניין אגב שהגמ' מביאה ממנו ראיה להתלבטות האם עבדים כקרקע או כמטלטלים הוא סברא. הסברא באגב היא שמטלטלים הם טפלים לקרקע; ולא מבעיא בצבורין שאז וודאי טפלים, אלא אף בלא-צבורין הם מסברא טפלים לקרקע והם נעשים כדבר אחד (הקרקע שהיא העיקר והטפל לה - המטלטלים) ונקנים בקניין אחד.
לפי הנ"י אין ראיה כלל מהסוגיה אם שיעבודא דאורייתא או דרבנן (פלא על הש"ך שבסי' ל"ט הוכיח מהרא"ש ששיעבודא לאו דאורייתא כנ"ל, ואילו בהל' גזילה מסביר את אותו דבר כנ"י - למרות שכלל אין ראיה מהנ"י אם שיעבודא דאורייתא או דרבנן!).

נראה שהמקור למחלוקת נ"י תוס' הוא בהבנת הרשב"ם בב"ב. הרשב"ם בב"ב (קכ"ח.) אומר כך: "ור"נ אמר אין גובין - דנהי דאיתקש לקרקעות כדכתיב (ויקרא כ"ה) 'והתנחלתם' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה אבל לעניין ב"ח כמטלטלי דמי דאין בע"ח סומך אלא על קרקעות שאין יכולין ליאבד ולא לזו ממקומן אבל עבדים לא סמכא דעתיה הלכך לא משתעבדי ליה". תחילת דברי הרשב"ם היא מה שתוס' הדגיש בתירוצו: חילוק אם כתוב בתורה או לא, וסוף דברי הרשב"ם הוא מה שהנ"י הדגיש בתירוצו: חילוק בין מקום שבו ההבדל בין קרקע למטלטלים הוא סברא שאז מתלבטים לגבי עבדים לבין מקום שבו החילוק בין קרקע למטלטלים הוא גזה"כ שאז לא מתלבטים לגבי עבדים.

להסבר ששעבוד מטלטלים הוא סברא האם זה גם במלווה הכתובה בתורה.
תוס' בכתובות סז. דן מדוע גובין בזמן הזה כתובה ממטלטלים דיתמי. הוא מתרץ שזה בדומה למציאויות אחרות שכאשר צורת החיים של היהודים באזור מסוים לא התבססה על קרקעות כמו "גמלי דערבאי" (יהודים שחיים כערביים - ללא קרקע), גובים ממה שהחיים כן מבוססים עליו - למשל שם - מהגמלים. הסיבה היא שכשאין קרקע המלוה סומך דעתו על מה שיש במקום קרקע אומר תוס' לכן כיום גובים ממטלטלים. תוס' מקשה על הסבר זה. אם זוהי הסיבה בגללה גובים ממטלטלי היה צריך להיות אותו הדין גם בגביה ממטלטלי דלקוחות, וזה אינו. לכן מתרץ תוס' שאנו סומכים על תקנת הגאונים לגבות גם ממטלטלים.

הש"ך לפי הסבר תוס' רוצה לומר שדין הגביה ממטלטלים גם היום הוא רק בגביית חובות שהאדם יוצר שאז שייך לאמוד אומדנא בדעתו על מה סומך דעתו לגבות ממנו, אך בחובות שלא נוצרים מדעת ורצון האדם אלא כאלה שהתורה יוצרת בע"כ - שם הסברא של האומדנא לא שייכת ובהם גם היום לא יוכלו לגבות ממטלטלים. (אמנם הסבר זה הוא הו"א שנדחית בתוס' אך הרא"ש בדף י"ד: אומר הסבר זה למסקנה).
פלא על הש"ך, לכאורה מפורש ברא"ש שלא כמו שהש"ך מחדש. הרי"ף בב"ק דף י"ד: כתב שבימינו הדין לא כמו שכתוב בגמ' שלא גובים ממטלטלים של יתומים, אלא היום כן גובים. ר' אפרים השיג על הרי"ף ואמר שגם בימינו שהגאונים תיקנו גביה ממטלטלים הם לא תקנו זאת בניזקין אלא רק בהלוואה. והרא"ש מתרץ את הרי"ף שכלל לא צריך להגיע לתקנת הגאונים אלא הרי"ף צודק שבכל עניין גובים ממטלטלים של יתומים כי בזמן הזה המטלטלים במעמד חשוב בגביה כמו שהיתה פעם קרקע. מבואר ברא"ש במפורש שלא כש"ך - אלא גם בנזיקין אותו הדין - למרות שנזיקין זה לא חוב שאדם יוצר מעצמו אלא מתחייב בע"כ.

צריך להסביר ברא"ש לא כש"ך. ההסבר יהיה שלמרות שהתורה קבעה חוב - היא קבעה אותו מבחינת הגביה שלו לפי מה שבני אדם סומכים דעתם. (לכאורה ישנה סתירה שצריך ליישב בין הרא"ש אצלנו לרא"ש בכתובות שמשמע ממנו שגם הוא דחה את התירוץ הזה כמו שהתוס' דחה, ואצלנו הוא מקבל תירוץ זה, צ"ע).


^ 1 בתוס' ר' פרץ וקצת משמע בתוס' שלנו שלא כדברי הרב זלמן נחמיה. נראה שנקודת המוצא שלהם היא, לא שהיינו אמורים לגבות מיתומים במטלטלי שעשאם אפותיקי ,אלא היינו אמורים לא לגבות מיתומים גם בעבדים שעשאם אפותיקי. הם מנמקים דבריהם כיוון שאין הבדל בין יש קול לאין קול אצל יתומים לא צריך להיות שיגבה אפילו אם יש קול. [ בסברא דברי הרב יותר מובנים]. בכל מקרה גם לפי התוס' ר' פרץ הדין במטלטלים שעשאם אפותיקי הוא שלא יגבו מיתומים שלא כרמב"ם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il