ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיצד ללמוד הסטוריה? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות הנהגת ה' את העולם Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (54 ד') הורד mp3
שלח לחבר

יח אלול ה'תשנ"ד

כיצד ללמוד הסטוריה?

הקדמה למהלך האידאות



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

מאמרו של הרב קוק "למהלך האידיאות בישראל" מנתח את ההיסטוריה הישראלית והעולמית מתוך התבוננות מאוד מיוחדת. זו מערכת הסברה רחבה מאוד, כוללת, מעמיקה, של תולדות ההיסטוריה (או בלשונו של הרב "היסתוריה") הישראלית מראשיתה ועד ימינו.

חיים בממד הזמן
לפני שנדון במאמר עצמו, יש לשאול כיצד עלינו להתיחס להיסטוריה? בני אדם חיים במימד הזמן, בהווה, ולוקים לפעמים בהסתכלות צרה, לפיה העבר איננו כבר, העתיד טרם הגיע, וההוה עצמו חולף כהרף עין. מבט שכזה אינו רואה קשר מהותי בין חלקי הזמן השונים, ותוצאותיו הן בניתוק של האדם מן העבר, וכן מתודעת הזמן - מן התודעה ההסטורית.

התורה לעומת זאת מצווה אותנו: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז). צווי זה כולל בתוכו שני עניינים: הראשון - בעצם לימוד ההיסטוריה, הנביאים כולם חוזרים ומזכירים את המאורעות שקרו בעבר, מצוות רבות באות כזכר למאורעות מן העבר, ישנן "שש זכירות" שנאמרות בסוף התפילה, ראש השנה - יום בריאת העולם מכונה "יום הזיכרון", ועוד. הענין השני הוא " בינו שנות דור ודור" - כיצד יש לתרגם את המציאות ההיסטורית לתוך עולמו הרוחני של האדם.

אדם מישראל איננו עלה נידף, תלוש ומנותק מן העולם, אלא חי הוא במימדים רבים, כאשר אחד מהם הוא המימד ההיסטורי. במאמר זה מראה הרב לאורך ההיסטוריה מהי הנקודה של כל דור, מהי מגמתו, וכן את הסיבתיות והדינמיקה לאורך כל הדורות, במהלכים הכוללים יותר. אנו ננסה לראות את הגישה הזו, תחילה דרך כמה פרשיות בתנ"ך, ומאוחר יותר גם בדורות שלאחר מכן.
ניקח סיפור תנכ"י אחד בתור בנין אב לדרך התבונות במאורעות. הכוונה לסיפור מלחמת העי (יהושע, פרקים ז-ח).

הסברים שונים למאורע אחד
בקריאה ראשונית נראה, שהיתה כאן ציפיה גדולה לניצחון קל, כתוצאה מביטחון עצמי גבוה (אולי גבוה מדי) לאחר כיבוש יריחו. וכפי שאומרים המרגלים בשובם מהסיור אליו שלח אותם יהושע:
"אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלושת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם, כי מעט המה". [וההמשך בתבוסה קשה (גם אם יש קשות ממנה), לפחות ביחס לציפיות]: "ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש, וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד וימס לבב העם ויהי למים" [- הכישלון גדול מאוד]. "ויקרע יהושע שמלותיו, ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל ויעלו עפר על ראשם. ויאמר יהושע אהה ה' אלוקים למה העברת העביר את העם הזה את הירדן, לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן. בי א-דני, מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף לפני אויביו, וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול?..." (ז, ה-ט)


אילו היינו מדמיינים עיתונאי של התקופה ההיא אשר היה מסקר את המאורע הזה, הסברו היה ברור ופשוט: את המלחמה הראשונה ביריחו ניצחו בצורה קלה, על ידי שבעה סיבובים ועוד ששה, החומה קורסת והעיר נופלת לפניהם, הכל פשוט ונהיר. כשניגשים למלחמה השניה, שולח יהושע מרגלים לרגל את העי, והם משיבים לו כפי שכבר הבאנו את הפסוקים קודם, שאין צורך שכולם יעלו למלחמה הזו. שתי נקודות בולטות בתשובתם:

א. מספר הלוחמים: מקובל לחשוב, שהכח התוקף מקום כלשהו צריך להיות גדול לפחות פי שלושה מהכח המגן על אותו מקום. כאן הם המליצו על כוח של שלושת אלפים איש, לעומת "שנים עשר אלף כל אנשי העי" (ח, כה), כלומר רבע מן הכח המגן.

ב. שיתוף כל העם: זהו הלקח השני שיהושע מפיק מן ההפסד. אם ניקח בחשבון ששנים וחצי השבטים מנו ארבעים אלף חלוצי צבא, הרי שבהערכה כוללת היו בכלל העם מאה ושמונים אלף לוחמים. יש גם טקטיקת לחימה מורכבת, עם שני ראשי כחות במארב, כשרוב עם המלחמה ויהושע עצמו תוקפים את העי, אף על פי שמדובר במקום קטן מאוד, ורוב אנשי המלחמה שלו אמורים לצאת ממנו החוצה במהלך המרדף.
עוד נעיר: שאחד הלקחים מן הכשלון במערכה הראשונה של העי היה לשאוף לעימות בשטח פתוח ולא בהתקפה וניסיון כיבוש של ערים בצורות. בקיצור, כל מי שיסתכל בעין אנושית פשוטה ידע להסביר מדוע הפסידו בפעם הראשונה ומדוע ניצחו בשניה. אין כאן שום ספיקות.

כמובן, בסקירה זו דילגנו על כמה פסוקים חשובים הקודמים לפרשת העי: " וימעלו בני ישראל מעל בחרם, ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם, ויחר אף ה' בבני ישראל". (ז, א) המקרא מספר על יהושע השולח מרגלים, לא לפני שסיפר לנו על הקלקול הרוחני. כעת ניתן לקרוא את כל הפסוקים הללו במישור רוחני שונה לחלוטין מזה שהיה קודם, כשבפנים משתלבת התוכחה האלוקית ליהושע :" קום לך, למה זה אתה נופל על פניך, חטא ישראל!" (פסוק י), הניתנת כתשובה לשאלתו של יהושע מדוע קרתה המפלה הזו. "...וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם, וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם". (יא-יב) הפרק הבא מתאר באריכות כיצד טיהרו את המעילה בחרם, ואז נכנסים שוב למלחמה ומנצחים בה, בעזרתו של הקב"ה המסייע לעם ששב בתשובה, ובסיכום אותו ניצחון מסופר כי " אז יבנה יהושע מזבח לה' אלקי ישראל בהר עיבל". (פסוק ל) זה אמנם קשור לנושא שאחריו, מעמד הר גריזים והר עיבל, אך קשה להתעלם מן ההקשר שלו לפרשת מלחמת העי והתשובה שהביאה איתה. יהושע בונה מזבח, ונושא מעין שירה לריבונו של עולם, על הנס שנעשה כאן. כל הפסוקים נקראים במישור אחר לחלוטין. במבט חיצוני היינו אומרים שיש כאן מחלוקת בפרשנות כיצד יש לקרוא: ה"דתיים" רואים את המוקד בכשלון הרוחני ובתיקונו, ומי שיסתכל בעין של חול יאמר שהמלחמה בהכרח היתה מסתיימת בניצחון כשמדובר בסדר גודל כזה של כחות - 180000 איש אשר פשוט נעים קדימה ומכלים כל מה שנקרה בדרכם, ואין צורך בשום טקטיקה מסובכת מדי.

איך מגשרים בין שתי התפיסות הללו?

אם נקרא את הפסוקים באופן פשוט, נוכל לראות כי המרגלים שנשלחו לעי לא הסתפקו רק בציון מספר הלוחמים הדרושים לדעתם למבצע, אלא הוסיפו המלצה: "אל תיגע (מלשון יגיעה ועייפות) שמה את כל העם" - הפסוק כותב זאת כדי שנבין את הטון שבו נאמרו הדברים, את זחיחות הדעת שרווחה אז. כלומר - אין זה משנה כמה, אלפים או שלושת אלפים, כך או כך - אל תטריח את כל העם לצורך מבצע פעוט כזה. חבל להתעייף.

בתוך הפסוקים עצמם כבר ניתן לראות ששתי התפיסות שהצגנו אינן שונות זו מזו, אלא הן מהוות דלת לפנים מדלת. שתי ההסתכלויות קשורות לאותו היסוד. גם עכן, כשלקח מן החרם, לא עבר על ציווי סתמי, על עוד איזו מצווה. בהטלת החרם על יריחו, על שלל המלחמה הראשונה בארץ, ביקש יהושע להקדיש את ההתחלה לבורא עולם. עכן פגם בכך שנטל את הקודש והורידו לתועלתו העצמית, ובכך הנמיכו וחיללו. ניתן לומר עוד שעכן אינו לבדו בחטא הזה במובנו העמוק: יתכן שהוא דמות המייצגת את כל העם, שאף הוא פגם בקדושת המלחמה, וכפי שהסבירו חז"ל ששר צבא ה' פונה בטענה ליהושע בעת פגישתם ביריחו על ש"אמש ביטלתם תמיד של בין הערביים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה!" (סנהדרין מד, ב). היתה בעייתיות כלשהי מצד העם כולו ביחס למלחמה, שהתגלתה בצורה החריפה ביותר אצל עכן. יש פה שותפות כוללת, בחול ובקודש, שיצרה את הפגימה הרוחנית שהובילה למפלה בעי. הרבדים השונים שבהם ניתן לתפוס את ההסבר לכך משלימים זה את זה, כל אחד בהתאם לצד שלו. הנבואה בפרקים אלו מדריכה לראות את המהלך ההיסטורי לעומקו, מה השורשים הרוחניים של מה שקרה כאן, מה מערכת היחסים המקבילה שבין העולם הפנימי לעולם החיצוני, ולמצוא בתוך התהליכים הסיבתיים, החיצונים כביכול, תהליכים רוחניים ופנימיים יותר.

המהלך הסיבתי - ההגיון שמאחורי ההיסטוריה
הרב קוק מתיחס לשני סוגי מהלכים היסטוריים: מהלך "סיבתי", ומהלך "מוסרי". שני המישורים שבהם דנו עד עכשיו בסיפור מלחמת העי כלולים שניהם במהלך הסיבתי, הקשור גם במישורים הטכניים הפשוטים, וגם כמעט כל העולם הרוחני נכנס בו. גם מערכת סיבתית פנימית, הקשורה במהלכי רוח העם, עד היסוד האידיאלי שחובק את היסוד העמוק של כנסת ישראל - כל אלו עדיין כלולים בתוך המהלך ה"סיבתי" בלבד. כל החשבונות שערכנו עד כה היו בתוך המהלך הסיבתי, דלת לפנים מדלת, כדי לברר מהי מערכת החוקים שלפיה פועלת כנסת ישראל, ולא לחשוב שיש כאן צירוף מקרים אקראי - הכל כאן עמוק מאוד.

היה מי שהגדיר את ההיסטוריה כצירוף המקרים היותר גדול מכולם שניתן להעלות בדימיון, אשר הוביל אותנו למצבנו הנוכחי. יש לציין, שהפילוסופיה המודרנית איננה רואה את ההשתלשלות ההיסטורית באופן מקרי ושרירותי כזה, ואף היא מחפשת לה היגיון וטעם במהלכיה. בכל אופן, המחשבה לגבי צירוף המקרים מקובלת למדי באופן עממי נרחב, ויש להוציא מידי הטעות הזו. בגדול, טוענת הגישה הנ"ל שכל ארוע היסטורי ניתן להסבר בשורה ארוכה של צירופי נסיבות שיצרו אותו, וכך למשל אילו נפוליאון היה גבוה בכמה סנטימטרים נוספים ולא היה סובל מנחיתות בשל קומתו הנמוכה, לא היה חש את הדחף להוכיח את עצמו למשפחתו ולעולם כולו, לא היה יוצא בעקבות כך לכבוש את כל אירופה, וכל ההיסטוריה שלאחר מכן הייתה מתפתחת באופן שונה. הכל בגלל איזה "מסמר" שנתקע במקום קריטי, והיטה את המאורעות בכיוון מסוים. מכל הגישה הזו עולה התכחשות עמוקה לשורה הסופית בסיכום המאורעות, שהתהליכים ההיסטוריים היו קורים ממילא בדרך זו או אחרת, וגם אם לא היה נפוליאון קיים, הרעיונות הליברליים שהופצו על ידי חילותיו היו מגיעים לכל העולם בדרך אחרת. על כך בדיוק מצווה התורה "בינו שנות דור ודור", לדעת שהתהליכים ההיסטוריים הינם עמוקים בהרבה מכפי שזה נראה בעולם הסיבתי הנגלה, וגם אם יקום איזה מטורף שינסה למנוע את התהליכים ולהשיב את הגלגל אחורנית (והיו לא מעט מנהיגים כאלה במהלך השנים) - הוא יכשל. זה גדול בהרבה מכפי שאדם בודד יכול לתפוס. גם בכך צריך להזהר, משום שההיסטוריה איננה מוכתבת לגמרי מראש, ויש בחירה באופנים השונים שבהם יתפתחו העניינים, אך בגדול יש לזכור כי מאחורי כל זה קיימת מציאות פנימית המניעה את המהלכים, ובלי שנבין אותה - אין מבינים דבר, ואין משמעות אמיתית לשום אירוע, כי כל דבר לכאורה מקרי ועומד בפני עצמו, ללא כל קשר למה שלפניו ולמה שאחריו.

במאמר "למהלך האידיאות בישראל" לוקח הרב קוק את המערכת הסיבתית שתיארנו, ועורך את החשבון של כל מהלך ההיסטוריה של עם ישראל, מהתגבשותם כעם במצרים, דרך בירור נקודתם הרוחנית של דור המדבר, דור באי הארץ, השופטים, תקומת המלכות ודעיכתה, בית ראשון ובית שני - ובהתבוננות מאוד עמוקה עומד הרב על תוכנו הפנימי של כל דור ודור.

חשיבות ההדרגה בהתפתחות ההיסטורית
מהי המשמעות בכך שההיסטוריה מסודרת באופן זה? באותו אופן אפשר גם לשאול מדוע העולם בנוי כך, שילד נולד ללא דעת, מתחיל לעמוד על דעתו בגיל 13, ובאופן מלא רק בגיל 20. לא חבל על בזבוז הזמן? לשם מה התפתחות כל כך ארוכה? כך לגבי ההיסטוריה: לא היה עדיף שהמשיח יבוא מיד, ויחסוך מן העולם את כל צרותיו ויסוריו? זו שאלה רוחנית שכל אחד מאיתנו שואל בשעה שהוא פוקח את עיניו ומגלה שהמשיח טרם בא. לשם מה חבלי לידה ארוכים ומסובכים, שלבים בהתפתחות של האדם הפרטי ושל העולם בכלל?

נענה על כך מאוד בתמציתיות: הרב קוק כותב בכמה מקומות על משמעותה של הילדות. נשמתו של האדם עמוקה ורחבה הרבה יותר מכפי שנתפס, ובכל גיל עליה לפגוש במציאות אחרת של העולם, כמו למשל בשלב השאלות של ילד קטן, שהוא חשוב ביותר, לא פחות מהמסקנה הסופית של כמה תורה הוא יודע בבגרותו, ואיזה מישור הוא עובד את ה'. כל שלב דורש פגישה עם העולם בצורה שלמה, בתחילה בעצמיות, אחר כך בשאלות, אחר כך בתמימות, ופעם של ידיעות מסוג כזה או אחר, ופעם בשלב המוטורי, כמו השלב שבו ילד מניח כל דבר בפיו, ואם ידלג על שלב כלשהו יחסר לו משהו באופיו לכשיגדל. ימי שנותינו בעולם הזה הן פגישות החושפות מישורים, זהויות, הכרות, שיבואו לידי ביטוי בבגרותנו.
גם במובן הכללי ההתפתחות דומה מאוד. האומה עברה שלבים מתחילת דרכה, והרב במאמרו מסביר מה הרכוש שקיבלנו בכל שלב, שבלעדיו צורתנו הבוגרת היתה חסרה.

אופן הלימוד מן העבר לדורנו
מעבר לעצם ידיעת המאורעות ההיסטוריים וניתוחם על ידי הרב, מעבר לעצם הגישה השונה כל כך מאלו הגורסים ש"העבר אין, העתיד עדין, ההווה כהרף עין" ואין כל קשר ביניהם, ננסה גם לתרגם את העקרונות הללו לדורנו, משום שזה כל כך קיומי לגבינו. אנו איננו חיים רק כאן ועכשיו, ומנותקים מרצף הזמן. האדם בישראל מחובר לכל סדר העולם, כל העולם כולו, העבר והעתיד מתגלים בו בכל רגע של חייו בהווה, בתנאי שאין הוא נגוע בשכחה. שכחה היא חטא, היא קרי, היא התנתקות מן השלם. איננו חיים ברובד פרטי סתם, יש לנו גם מימדים לאומיים כחלק מחיי היום יום שלנו. אברהם אבינו, משה רבינו ודמויות נוספות הן חלק ממעשים שונים שלנו, זו אינה סתם היסטוריה שעברה מן העולם. הכרת כל התהליכים שעברו על האומה מראשיתה ועד ימינו היא חלק בלתי נפרד מחייו של כל יחיד בעם ישראל שיש לו תודעה כללית. הכלליות היא חיבור אל השלם, היא העיקר. הניתוק ממנה הוא המקריות, החטא, ההחטאה.

מימד נוסף קיומי ביותר הוא הניתוח של מאורעות דורנו, וקבלת ההחלטה לאיזה כיוון עלינו לפנות. כולנו הרי חיים בתוך אותה מחלוקת, בצומת דרכים סוער וגורלי, כשהצדדים חלוקים לאיזה כיוון יש לפנות, והמבוכה רבה. מעין מצב של "רני עקרה ולא ילדה". היו כמה צמתים כאלה בהיסטוריה של עמנו, כשהדברים כה מסובכים עד שאין לדעת לאן כל זה עתיד להוביל.

אחת הדרכים לפתור מצב כזה היא ללמוד ממקרים דומים בעבר. וכאן מתבקשת השאלה למי הדור שלנו דומה, ממי נלמד. היו מי שאמרו שהדור המתאים ביותר הוא זה של השופטים. כמו אז גם היום ישנה "הארץ הנשארת" שטרם נכבשה, העניינים מסובכים עד כדי "איש הישר בעיניו יעשה", וישנו משבר קשה בהנהגה - "אין מלך בישראל". כדי לערוך השוואה כזו יש ללמוד היטב מהו דור השופטים. אי אפשר לפטור את המצב בטענה ש"הכל מתחיל מ..", להצביע על נקודה מסויימת, ולומר בשטחיות שכשהיא תפתר יבוא הכל על מקומו בשלום, כפי שמקובל למשל במאמרים שונים בעיתון לגבי הסכסוך עם הערבים. באותו אופן, אי אפשר להשוות אוטומטית לדור מסוים, ולהניח שהבעיה תיפתר אם נפיק לקח ממנו. אמת, שהצד של מלחמה מתמשכת בעמים הזרים היושבים בארץ משותפת לדור השופטים ולדורנו. אך האם זוהי כל מהותו של דור השופטים? נראה שלא. השוואות כאלה עשויות להיות צורמות בשטחיותן.

השוואה מקובלת נוספת היא לדור של ספר שמואל. גם כאן צריך להבין מה אירע בכל שלב - לא במובן של האירועים עצמם, אותם כל ילד יכול להבין, אלא בזירה האמיתית, הפנימית של אותו דור, אותה זירה שממנה נובעים פרטים היסטוריים רבים, אך יש להבין מה מניע אותם ברובד הסמוי מן העין. לשם כך יש צורך בעין מתבוננת היטב כדי שניתן יהיה לעמוד על קווי הדמיון בין הדורות, למצוא את הצדדים המסויימים השווים.

באופן דומה אפשר לשמוע בחלקים מן הציבור גישות שמדמות את דורנו לעלייתו של עזרא - ובאופן כללי לבית שני, שם בכו בכי מר בייסודו של הבית - על קטנותו ביחס לבית הראשון, ועל היותם עבדים, ואנחנו גם כן לא ממש בני חורין, ומשום סכנת החורבן חובה עלינו למסור חבלי מולדת או לתת את הר הבית מהר, העיקר שלא יכשלו בעבירות בו", וכדומה.
עולם רוחני שכזה טבוע בכל מיני פלפולים מסובכים. הסתכלות כזו על ההיסטוריה היא תוצאה של גלות ארוכה. גם שם לאחר הגלות הצטערו על הבית השני יותר מששמחו בו, מתוך ההכרה שהרבה עדיין חסר. (מה שלא מצדיק כמובן יאוש ממה שישנו).

בחלקים מסויימים של הציונות החילונית אפשר למצוא קולות מעין בית ראשון בגסיסתו, קולות שקוראים לפלג את הממלכה לשנים ומביאים דוגמה מהתקופה ההיא, ומדוע לא לעשות זאת שוב עכשיו כשהדעות כה רחוקות זו מזו. כדי שנוכל להתמודד עם שאלות כאלה, עם רעיון הפילוג (שהיה נחוץ בזמנו, שהרי נעשה במצוותו של נביא-אחיה השילוני), צריך ללמוד ולהבין היטב מדוע נדרש אז מהלך כזה, ומה התנאים השונים של דורנו ששוללים פילוג כפתרון. על ידי התורה המחוברת אל כנסת ישראל, אל ההיסטוריה הישראלית, אל התנ"ך ואל סדר ימות עולם - כך נוכל להבין את עולמו של הקב"ה, ומתוך זה יהיו לנו כלים טובים ועמוקים להבין את כל אחד מן הדורות, כפי שהרב עושה במאמר הזה, לפרטים ולעומק, להבין את המציאות העומדת בפתח, וגם את זה עושים במישורים הסיבתיים-רוחניים. שוב נדגיש, שלא נכנסנו כאן להבנה מהו המהלך ה"מוסרי", גם אם יש לו משמעות עמוקה ביותר לגבינו. עיקר לימודנו יתרכז במהלך הסיבתי שהרב פורש כאן, שגם הוא, כאמור, עמוק ביותר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il