ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אדר האדר"ת

דף הבית בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ט

אדר האדר"ת

מתולדות רבנו הגאון האדר"ת וממשנתו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה

פתיחה
ספר זה של מרן הגאון האדר"ת, "סדר פרשיות", יוצא לאור ביוזמתו, בעידודו, בהדרכתו ובהשראתו של מחבר הביוגרפיה של האדר"ת "נפש דוד" הגאון הרב משה צבי נרי'ה זצ"ל, שחביבים עליו מאד היו כתבי מרן הגאון האדר"ת, חביבות שינק בבית אביו, העילוי מפולטווה הגאון רבי פתחיה מנקין זצ"ל.
נוהג היה לספר, בעל-פה ואף בכתב על סיבת הקשר הנפשי העמוק שנוצר בין בית אביו לבין הגאון האדר"ת: "אאמו"ר ז"ל היה בנו יחידו (- של הסבא ר' אריה ליב מנקין), ועם זאת לא היסס לשלוח אותו (-מפולטובה) בצעירותו למרחקים, ללמוד תורה בישיבת מיר ששִמעה הטוב הגיע אליו. שכנו וידידו מרא-דאתרא הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' ז"ל, נתן לאאמו"ר ז"ל המלצה חמה לדודו הגאון האדר"ת ז"ל, רבה של מיר, ובזכותה הוזמן להסב בשבתות ובמועדים על שולחנו הגבוה של הגאון המופלא הזה ולהתבסם מתורתו. את שמו היה מזכיר בכבוד ובמורא ורושם אישיותו האצילה והדר גאונו נשאר חקוק על לוח לבו" 1 . כן כתב דברים דומים בראשית הקדמתו לקונטרס האוטוביוגרפיה של האדר"ת "נפש דוד" שהוציא לאור בשנת ה'תשמ"ב: "אאמו"ר ז"ל, שתחילת שימושו לפני חכמים היתה בישיבת מיר, זכה להסב... ולא פעם שמעתי מפיו, שאף-על-פי שהיה האדר"ת מסביר פנים לכל אדם, ומתייחס בחביבות מיוחדת לבן היחיד להוריו שגלה למקום תורה, עם זאת היה מוראו עליו, ופחד הדר גאונו נשאר חקוק על לוח לבו" 2 .
אין כל ספק שלוּ יוצא היה הספר לאור בעת חיים חיותו, היה הוא "שמשחר-נעוריו הגה חיבה יתירה לשמו ולזכרו של אותו גאון וצדיק", כותב ההקדמה לתולדות רבנו לספר זה "סדר פרשיות" אשר ציוה אותנו להוציא לאור ולצורך כך מסר הוא בידינו את כתה"י. הרב נריה הטיל על הרב בנימין זלצמן את מלאכת העריכה ועבודתו מוגשת בזה. אנו מבקשים בהוצאת ספר זה לנסות ולמלאות רצונו גם אחרי הלקחו מעמנו לחיי העוה"ב ולוואי יהיו דברינו אלו מילוי רצונו בשני העולמות. ואמנם, רובם ככולם של דבריו של הרב נרי'ה שכתב על האדר"ת העתקנו בתוך הקדמה זו.
סוקרי תולדות מרן הגאון האדר"ת זצ"ל השתמשו רבות - ובצדק - באוטוביוגרפיה שכתב בערוב ימיו. התלבטנו אילו אמרים לבחור לצטט מתוך אותו "סדר אליהו", על אלו עובדות לספר ואילו אירועים לציין, כי רבים הם וכולם חשובים. מכיון שאין רישום תולדות צדיקים וגאונים בידי חבריהם שכמותם כרישום תולדות חיים שנכתב בידי אנשים מן המנין, הסתמכנו גם על המובאות שמביא חתנו מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל מדברי מרן הגאון האדר"ת כפי שכתב ביומנו, אותם דלה אל תוך חיבורו אדר-היקר. כמו כן רבים מן הלשונות שיובאו בפרק תולדות זה לקוחים מדברי החתן על חותנו, כפי שעשו כמה כותבי הקדמות לפרסומי האדר"ת ומרושמי תולדותיו שהעתיקו הרבה מלשון הראי"ה גם בלי להביא הדברים בשמו.
רוב הציטטות מדברי רבנו הגאון האדר"ת זצ"ל שהבאנו לקוחים מכתבי-ידו הרבים או מיומנו "סדר אליהו", ועל-כן בדרך-כלל לא ציינו המקור לציטוט. שאר הדברים נלקחו מן המאמרים שנדפסו ממנו או אודותיו ברבות השנים, ואלו מפורטים ברשימה הביבליוגרפית להלן 3 .
בחמש עשרה השנים בהן ישב האדר"ת בפוניבז' שקוד על התורה וטרם שנשא עליו עול רבנות, כתב בין היתר את חיבורו שלפנינו "סדר פרשיות". החיבור מתחיל משנת ה'תרכ"ב, ומסתיים בשנת ה'תרל"ד (בדרך כלל ציין רבנו תאריך לכתיבת חידושיו). יש בכתבי-היד רק מתי-מעט חידושים בשם "סדר פרשיות" משנים מאוחרות יותר. ספר זה נחשב אם-כן לאחד מחיבוריו המוקדמים יותר 4 , שכן מיום שישא בעול הרבנות תיפגע באופן טבעי תאוצת כתיבת החיבורים והחידושים, כפי שיובא להלן.
לעיתים נמצאו שתי "מהדורות" לדברים זהים. לעיתים היה בזה מה שלא היה בזה. על-כן הבאנו לפעמים את שתי המהדורות. נראה שבהעתקה ב"מהדורה" המחודשת, הוסיף רבנו ואף גרע דברים, אך משנה ראשונה לא זזה ממקומה. כך למשל אנו מוצאים בחידושיו למשניות (ובעוד חיבורים) שהוא מציין מדי פעם [לעצמו כנראה]: "ועיין מה שכתבתי במהדורא-קמא שלי".
רבנו מחשיב ביותר את חיבורו זה. הוא מזכירו פעמים רבות, ומכנהו "חיבורי הגדול". אין הרבה חיבורים של רבנו שזוכים לתשומת-לב רבה כל-כך בכתביו.
הדברים נלקטו מפנקסים רבים, ומוינו לפי סדר הפסוקים. בראש פירושו של כל פסוק העמדנו את הפסוק במלואו גם אם רבנו לפעמים לא עשה כן. השתדלנו לציין מקור מדוייק בספרי דרוש קדמונים שרבנו מצטט מהם והוספנו הערות אלו בין הערותיו של ידידנו הרב בנימין זלצמן. מראי-מקומות לדברי חז"ל שמביא רבנו הבאנו בתוך סוגריים לציון הדבר שאינם מפי-כתבו של רבנו אלא מתוספת העורכים.
זכות גדולה היא לנו להיות שותפים בהוצאתו לאור של חיבור זה, ואנו מודים מקרב לב להרב יוסף בוקסבוים שליט"א ראש מכון ירושלים אשר ידיו רב לו בהוצאה לאור של כתבי רבותינו מאורי הדורות, על העבודה המשותפת.

פרק א

הורתו, לידתו וילדותו
רבנו הגדול, מרא דאתרא קדישא ירושלים, אחד מיוחד מרועי ישראל, מרן הרב אליהו-דוד רבינוביץ'-תאומים, נולד ראשון לפני אחיו התאום בבוקר יום א' לפרשת נשא (של חו"ל), חג השבועות ה'תר"ג 5 . הורתו ולידתו בקדושה ובטהרה בפיקעלין שבצפון מחוז זאמוט שבמערב ליטא (על גבול לטביה), מקום כהונת אביו הגאון החסיד רבי בנימין, שבאחרית-ימים נודע כרב מווילקאמיר. ר' בנימין (נולד בשקוד שבצפון ז'אמוט) שהיה בן 33 שנים עת נולדו לו בניו היה מצאצאי הגאון בעל הלבושים 6 שהיה חי בימי הבית-יוסף והרמ"א. אימו של רבנו, מרת טויבה אף היא מזרע הלבוש 7 .
התאומים נולדו בבית השקדן הגדול והבקיא הנפלא, הקדוש והטהור ר' בנימין, אשר כמו הגר"א סיים אחת לחודש את הש"ס בבלי, ושידע לומר את מספר הפעמים שמוזכר בש"ס אביי ורבא 8 . ידוע היה ר' בנימין כלוחם מסור במשכילי דורו בליטא. בית עניים מרודים היה הבית ואף-על-פי-כן גידלו ילדיהם לתורה. לאחר שנולדו לזוג ילדים שנקטפו בלא עת, נולדה הבת רבקה לימים אשת ר' דוב בער יפה-טיטש רב בווקשנה ובפיאנטניצא שבפולניה 9 אשר היה "אלוף נעוריו" של האדר"ת. רבנו מכנה את אחותו זו "אחותי הצדיקה", "מלומדת וחכמנית וצנועה במעשיה". אחריה נולדו התאומים. כעבור ארבע שנים נולדה האחות הצעירה מהם אסתר-לאה לימים אשת ר' צבי הירש פאגיר[סקי] תלמיד חכם וסוחר בקמח. כן היתה לרבנו אחות צעירה נוספת בשם שרה חנה אשר נישאה באלול ה'תרל"א עם ר' ראובן זילבר מוילקומיר.
רבנו שמר פינה מיוחדת בליבו לזקנו משני הוריו - הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים ואף עלה במחשבת רבנו וחתנו הראי"ה קוק לכתוב ספר שבו יצילוהו מההשגות שהשיג עליו בעל ה"תוספות יום-טוב". "הואיל ושנינו הננו מצאצאי בעל הלבושים - גמרו - היה זה מן היושר שנקבל על עצמנו לחבר יחד ספר זכות על הלבוש".
ביום ג' דתבא י"ד באלול ה'תר"ח, בהיות התאומים כבני חמש שנים, נפטרה האם מרת טויבא כבת שלושים שנה ממחלת החולי-רע שפקדה בתים רבים בתקופה ההיא. באותו חודש נפטר גם אביה ואחיו, כולם מאותה מחלה. אחרי התייתמותם מאימם נמסרו תחת עול אם חורגת, ולא מצאו נחת. האדר"ת הגדיר מאורעות אלו ככאלו שגרמו "הרבה סיבות וגלגולים בכל תולדותי ותולדות כל משפחתנו".
בהיות התאומים בני 9 עברה המשפחה כמאתיים ק"מ דרומה לעיר שילעל שם כיהן הגאון רבי בנימין ברבנות. שם חונכו על-ידי אביהם ששם עינו עליהם כל העת. כבר שם חידשו בתורה והחלו רושמים חידושים בפנקסים.
בגיל שלוש עשרה עד חמש עשרה עמל עם אחיו-תאומו על החיבור "שבת אחים" על כללי הש"ס 10 . ספר זה הופיע לאחרונה, כמאה וחמישים שנה אחרי שנכתב.
האהבה בין האחים התאומים היתה אהבה קדושה כאהבת דוד ויהונתן, אהבה בלתי מצויה. "אחי ידיד ליבי" הוא מכנהו. היו תאומים זהים גם במראה החיצוני, ואף הרבה פעמים הכירו איש מחשבת אחיו בלי אומר ודברים.
הימים ימי שיא פריחתה של ההשכלה הברלינאית שרצונה למשול בכיפת היהדות, העצימו מאד את התחזקותם והתעלותם של נאמני ישראל סבא בין החסידים והמתנגדים כאחד. הדעת, השקדנות הנפלאה, ואהבת התורה העצומה הגיעו במזרח אירופה לממדים שלא ידעו ישראל דורות רבים בכמות ובאיכות. שקדנות זו הביאה לתופעות של למדנות בבקיאות עצומה שהובילה לקדושה ולטהרה.
בחיי הקדושה שלהם, המוסר והצדק ניצחו האחים למעשה את אנשי "תנועת ההשכלה" ששגשגה בפועלה השלילי כתיקונים בדת והתבוללות.
בהיותם בני 16 שנים, לאחר שאירס האדר"ת אשה מקומית בת שילעל, התרחקו האב, האח התאום והאחות הצעירה עוד מעיירת הולדתם, לעיר ראגולה שבמרכז מדינת ליטא, לא הרחק מקובנה. האדר"ת נשאר בבית מחותנו. למגינת ליבו של האדר"ת, בעיצומם של ימי האירוסין נפטרה אם הכלה ואביה נשא אם חורגת ששינתה את תהלוכות הבית. ר' בנימין ניתק את קשר השידוכין של בנו ואז הצטרף האדר"ת לבית אביו הרב מראגולה, שם לשמחתו מצא ספרים בבית-המדרש והחל מחדש "חידושים על דרך הפלפול וחידוד קרוב לדרוש". כבר חידש אז חידושים ברמב"ם, שכן מצינו בחידושיו שבכתב-יד על הירושלמי, שבהם הוא מפנה לחידושיו לרמב"ם "משנת תר"כ".
בח"י באלול ה'תר"כ נקבעו שידוכין חדשים עם בת העיר הגדולה פוניבז'. בחול המועד סוכות ה'תרכ"א עקר מבית אביו שבראגולה אל בית החותן בפוניבז'. החתן הצעיר למד בקלויז בפוניבז' - "חזרתי על כל הש"ס במרוצה וזכרוני קלט בעה"י את הכל". בחודש אדר עבר שוב אל בית אביו, אשר בינתיים הדרים שוב והפעם לעיר וולקומיר שם נתמנה לרב המקום. שמחו אז האחים התאומים להתאחד מחדש, גם אם לזמן מוגבל.

פרק ב
ימי פוניבז' הראשונים
בג' לירח תמוז נערכה החופה עם בתו של ר' אריה ליב חזן, תלמיד-חכם מפוניבז'. כך משלהי שנת ה'תרכ"א בהיותו בן 19 שנים, ישב בעיר המחוז, העיר החמישית בגודלה בליטא.
בעיר שנמצאת בצפון מזרח המדינה החלו יהודים להתיישב בערך בשנת ה'ת"ע, מאה וחמישים שנה קודם לכן, בצד המערבי של הנהר הזורם במרכזה. את בתיהם בנו סביב ככר השוק. עתה כבר היוו היהודים למעלה ממחצית האוכלוסייה בת 15,000 בני-אדם. רוב היהודים היו בעלי חנויות וסוחרים בקמח, בשמרים ופשתן, אבל היו גם הרבה בעלי מקצוע כמו נגרים, מעבדי עורות, שענים, עגלונים, כובענים, פחחים, נפחים, ועוד. גם בית דפוס חדש הוקם בעיירה על-ידי יהודים.
כאביה ר' ליב חזן שהיה אף הוא סוחר, ניהלה אשת האברך הרבנית פייגה מינה את העסקים בהם היתה תלויה פרנסת הבית. הדבר היה נחוץ במיוחד כדי שיוכל בעלה להמשיך ולשקוד על התורה וללמדה במסגרת שיעוריו בש"ס שמסר בבית-הכנסת, כמו גם דרשות באגדה. היתה זו עיר מתאימה מאד לרבנו להתגדל בה. אמנם משפחות יהודיות לא מעטות בעיר שלחו את ילדיהן לבתי ספר יהודים שהוקמו בה ברוח ההשכלה, אך האווירה התורנית של עיר אשר בה כעשרה בתי-כנסת ובתי-מדרש לבד מעשרה מנינים בשטיבלאך, היתה בהחלט שלטת.

פרק ג
ימי צער ומכאובים
בשנתיים הראשונות לימי הנישואין חלה רבנו במחלת עיניים ממנה התקשה להתרפא, והעיד על עצמו כי "שתי שנים רצופים שלא יכולתי ללמוד, וכמעט שלא למדתי מאומה". מאורע מתמשך זה הוא שהביא לדבריו לכך שהחל אז מרגיל עצמו לחדש בשיטת הפלפול שתכבוש את שיטת חידושיו לשנים רבות (ע' עוד להלן).
לאחר שנה ורבע מנישואיהם נולדה להם ביתם הבכירה ברכה . פחות משנתיים זכו לגדלה עד שנפטרה ממחלת האסכרה. בימי האבל נולדה להם בת שנייה ויקראו שמה טויבא נחמה , אשר נפטרה אף היא בת 28 ימים. האירועים האלה גרמו לחולשות גדולות לזוג הצעיר. אלו נדדו לדרום המדינה, לוילנא הבירה ואף העריבו למזרח פולין לדרוש ברופאים. בדרך החל רבנו מתוודע לרבים מגדולי ישראל אשר מפיהם יביא שמועות במשך השנים בחיבוריו. אלו כיבדו אותו, אף שהיה צעיר לימים, ולדבריו לא היה זה אלא מפני כבוד אביו, שהיה ידוע עתה כבר כ"רב מווליקמיר". בדרך עברו אף אצל בני משפחתם.
בחלוף שנת נדודים תמימה נולדה להם בת שלישית, שרה רבקה שמה , אשר נפטרה אף היא כעבור חמישה שבועות. הפעם יצא רבנו מזרחה, ללטביה, כדי להתרפאות ממחושי הלב שפקדו אותו. שוב פקד כמה מגדולי מזרח אירופה. כעבור שנה ומחצה, בכ' באייר ה'תרכ"ז, נולדה בת רביעית ויקראו שמה בת-שבע שרה רבקה "כעצת רבינו הגר"א ז"ל לקיום ילדים" (ששם הבת שנפטרה כלול בשם הבת החיה) 11 .
בינתיים נישא גם אחיו-תאומו ר' צבי יהודה וכך נפרדו האחים לרגל חתונתם. ר' צבי יהודה קבע מקומו בטעלז, גם היא בצפון ליטא עליה שלט הצאר-הצורר הרוסי. אמנם כעבור חמש שנים של שקידה על התורה בפוניבז', "שם רבנו פניו לגלות למקום תורה". התוכנית היתה להגיע בסופו של דבר לוילנא הבירה. בדיוק באמצע הדרך הארוכה בין פוניבז' לוילנא שוכנת על הכביש העיירה וילקומיר, מקומו החדש של אביו ר' בנימין. שם התעכב רבנו לשוא כדי לפגוש את אחיו, אשר יבוא ממקום לימודיו בטעלז, ולשוב וללמוד עם החברותא האהוב והוותיק כמימים ימימה. כשזה בושש לבוא שם פעמיו לוילנא. משם פנה דרומה אל לידא אשר ברוסיה הלבנה. בכפר סמוך בשם ליפנישאק ביקש ללמוד עם חברותא לשעבר של אחיו. מכיון שהיתה הפוגה ממחושי העיניים ניצל האדר"ת את זמנו וישכים בשעה חמש בכל בוקר וילמד עד השעה 12 בלילה. חשב ללמוד כך שנים רצופות למען "אתעתד להיות רב בישראל", אך ביקש לפני כן ללמוד ולגרוס היטב בסדר קדשים.
בחודש אלול הגיע האח מן הצפון וישבו ללמוד שוב יחדיו. כעבור מספר שבועות התלווה אל התאומים גיסם ר' צבי פאגירסקי או אז למדו השלושה יחדיו בשקידה. הלימוד בסדר קדשים עם אחיו התאום אשר גם הוליד כתיבת חידושים התארך גם עד השעה 2 בלילה. כל מסכת נלמדה 4 פעמים. על ימים אלו כתב רבנו: "אין קץ לשמחת נפשינו אז מחברתינו ולימודינו, וכמעט אוכל לאמר שבכל ימי חיי לא היו לי ימים טובים כאלה עד היום". חידושי מסכתות רבים נכתבו בידי רבנו בכפר הנידח ליפנישאק.
בחורף ה'תרכ"ח שוב הטרידוהו מחושי העיניים עד שנאלץ רבנו לישב מחוץ לחדר ויקשיב ללימוד אחיו. לבסוף חזר רבנו אל ביתו בפוניבז'. בחודשי חורף ה'תרכ"ט ישבו בבית אבא בוילקומיר. בקיץ שוב נאלץ לדרוש ברופאים.
העוני בפוניבז' היה רב ופשה בכמחצית האוכלוסייה היהודית. בשנים ה'תרכ"ח-ה'תרכ"ט רבים מתו מזלעפות רעב, כפי שמספר רבנו ביומנו. יהודים רבים מפוניבז' היגרו כבר בשלב הזה לדרום אפריקה.
בסתיו ה'תר"ל שוב שב לבית אבא, שם פגשו לומד בשקידה עצומה: "באופן שקידה שראיתיו עתה לא ראיתיו מימי… לא הרים ידיו מן הגמרא". רבנו הסביר זאת שכנראה מזליה חזא שהוא קרוב לעזוב את העולם ועל כן נאלץ להספיק לגרוס הרבה. בליל ערב יום הכיפורים נפגשו בפעם האחרונה. הגאון רבי בנימין נפ' ביום ה' דוירא, ט"ז במרחשון ה'תר"ל. לימים סבר רבנו כי חטא במצות כיבוד אב בכך שבהלוויית אביו הכריע, אמנם אחרי התלבטות, שכן ללכת אחרי מיטתו שלא כפי דעת חכמי האמת, ושעל כן לא זכה שיחיו בניו שנקראו על שם אביו.
למעלה מחודשיים שהה רבנו בוליקומיר עד שנתבקש על-ידי הקהל למלא מקום אביו ברבנות העיר. רבנו השתמט מכך מכמה סיבות כשאחת מהן היא דעתו שאין טוב לקבל מקום רבנות בירושה (עוד על כך להלן).
בשנים ה'תר"ל-א מסר שיעורים במשניות בקלויז הפוניבז'אי ואז חיבר את המהדורה הראשונה של ספרו "סדר משנה" מאביו וממנו. כן חיבר חיבורים רבים באותן שנים טרם נשא עול רבנות. היה זריז מאד עד שידידו הגאון רבי חיים ברלין העיד עליו שזולת אביו הנצי"ב לא ראה זריז כמותו. בחיבורו עטרות-אד"ר על פירוש בעל-הטורים על התורה כותב רבנו: "גם בלימוד התורה יהיו זריזים".
בקלויז היה ישן על הארץ, אף בעת שסבל ממגיפת החולירע ממנה נדבק.
לאחר כמה חודשים מפטירת אביו ילדה הרבנית לרבנו בפעם החמישית, ויהי זה בן ראשון וכמובן נקרא שמו בנימין .
רבנו שהמשיך לסבול ממחושי העיניים נסע שוב לורשה ואף הרחיק נסוע עד וינה לרופא עיניים הנודע בכל אירופה. מאד אהב רבנו את השהות שם כי איש לא הכירו וכיבדו. משם נסע לפרשבורג לפגוש בגדולי התורה ממשיכי בית-המדרש של החת"ם-סופר, שם כבר הכירוהו וליווהו בכבוד גדול.
הבן היחיד בנימין כבר ידע כל הברכות וענה אמן על כל ברכה "ולפי כשרונותיו היה מוכן להיות גדל בתורה ויראה", אך בחורף ה'תרל"ב נפטר ממגיפת החולירע ששבה ופקדה את רוסיה.
סמוך אחרי ששיכלו את ילדם בפעם הרביעית, כרעה זוגתו הרבנית ללדת בפעם השישית. הבן הנולד נקרא בשם עזריאל בנימין .
בשנת ה'תרל"ג הוצעה לרבנו כהונת רבנות העיירה פיקעלין, עיירת נערותו, אך גם הפעם סירב לשבת על כס רבנות אביו, מכיון שהרב דמתא עודנו מכהן ברבנות אלא שחלה במחלת השיתוק. רבנו חשש מקפידא מצד הרב המכהן. פעמים נוספות הוצעו לרבנו משרות רבנות במקומות שונים בארצות רוסיה ולא הסתייע הדבר בסופו של דבר.
בחורף ה'תרל"ד שוב נולדה לרבנו בת ויקרא שמה אסתר פריידל .

פרק ד
ימי רבנות העיר פוניבז'
תלמידו של ר' ישראל סלנטר, הרב ר' הלל מליקובסקי 12 , עזב את פוניבז' אחר חמש שנים בה כיהן כרב העיר. כעת מלאו לרבנו 32 שנים, והוא נתבקש על-ידי נכבדי העיר להתמנות לרבם. מאחר שהכירוהו ב-15 השנים בהן למד בקלויז בפוניבז', גמרו כי הוא המוציא והמביא, ובחודש סיון ה'תרל"ה התמנה האברך הותיק בעיירה לרבה של עיר המחוז פוניבז'.
מקום תפילתו ולימודו עבר עתה מהקלויז אל בית-המדרש הגדול. רבנותו בפוניבז' היתה מקומית, אמנם הפכה למחוזית עקב השפעתו הרבה בסביבתו הקרובה והרחוקה גם יחד. שמו הלך לפניו, והשפעתו היתה ניכרת על כל עיירות הגליל מסביב. ביותר היתה השפעתו השפעה סגולית, בהכיר הסובבים אותו בגדלותו. "כהנהגתו הפרטית כך היתה גם הנהגת רבנותו מלאה תמיד נעימות ורוך, עדינות ואצילות-נפש. רחוק היה מכל גאווה והתהדרות, רוחו היתה נוחה, וכישרונותיו ככינור המנגן מאליו, כולם מלאים חיים ותנועה, עוז ואהבה... ומידת ענוה של אמת היתה שרויה עמו תמיד", כותב עליו חתנו הראי"ה.
בחורף ה'תרל"ז ילדה הרבנית את הבן מרדכי יונה . מרדכי על-שם זקנו בעל הלבושים ויונה על שם אם רבנו טויבה. לברית המילה חיבר רבנו קונטרס "אלה דברי הברית".
בחורף ה'תרל"ט נולד הבן אברהם משה . עתה היו כבר רבנו ורעייתו מטופלים בחמישה ילדים מתוך התשעה שנולדו להם עד כה. אך גדול הבנים, עזריאל בנימין, סבל ממחושי רגליים. רבנו תלה בו תקוות רבות. היה הילד מדבר רק בדברי-תורה וזהיר במצוות לפליאת כל רואיו. מרגשים וקורעי לב תיאורי האדר"ת בשורות ארוכות את פלאי התנהגות ילדו כל ימי סבלו עד יום מותו מדלקת במוחו בו' בחשון ה'תר"ם, והוא בן פחות משמונה שנים.
העוני והדלות לא פסחו על רבנו. עיירות ליטא התקשו מאד בבעיית תשלום משכורת מתאימה לרב ולשם כך נהגו כי ההכנסה ממכירת המלח בחנויות המכולת תהיה שייכת לרב. אמנם אנשי הקהילה לא תמכו בו באופן שהגיע לו כפי גדלותו, ותירצו מעשיהם בכך שחותנו של רבנו אשר הצליח בעסקיו ישלים לרבנו כדי פרנסתו. אך על לב החותן לא עלה כי בני הקהילה לא ישלמו לרבנו את משכורתו אשר הבטיחו לרב גדול, מפורסם וכה נערץ.
במצות רופאיו, החל מקיץ ה'תר"ם במסורת שנתית, לנסוע צפונה אל מרחץ דובבעלן. כך הוכר על ידי יהודי העיר הגדולה והסמוכה ריגא בירת לטביה שאף הציעו לו בשנת ה'תרמ"ב שם את מקום הרבנות, מה שלא יצא אל הפועל מסיבות שונות.
בחורף התרמ"א נולד לרבנו ולרעייתו בנם רפאל לוי , ושוב היו לו לרבנו בביתו חמישה ילדים.
פעמים רבות נשרפו בתי היהודים בפוניבז'. האדר"ת הגיע לעיירה בדיוק לאחר שנשרף בית-המדרש בעיר. בשריפה גדולה שהשתוללה בכ' באייר ה'תרמ"א, יותר ממחצית הכפר נשרפה. הרב הצעיר הוכרח לשאת על שכמו את בעיות אלפי יהודי העיר. שמונה רחובות עם מחסנים מלאים סחורה, שלושה בתי כנסת עם ספרים נדירים, הכל עלה בלהבות. 2,000 איש נותרו בלא קורת גג.
אך הפגיעה היתה גם אישית. מתוך שבעה טורי אצטבאות של ספרים בבית רבנו ניצלה אך אחת. למשך חצי שנה עבר בית הרב לבית דוד הרבנית. איש בעיירה לא עזר לרבנו למצוא לו פתרון במצוקה זו ומחה רבנו בזיכרונותיו על כך. שריפות דומות אירעו בשנים שלאחר-מכן. בראשית שנת ה'תרמ"ב נשרף בית-המדרש הגדול. אחרי כל שריפה כזאת זעקו קריאות נואשות לעזרה מעל גבי מכתבי-העת כ"המליץ". התרומות נשלחו אל האדר"ת אשר קיבץ את כספי התרומות.
בראשית שנת ה'תרמ"ג שוב הוצעה לרבנו, כמו 13 שנים לפני כן, משרת רבנות ווילקומיר, עיירת רבנות אביו האחרונה. כמו אז סירב גם עתה רבנו להפצרות הרבנות, ושעה לתחנונים הרבים של בני פוניבז' שפתאום הציעו כמעט להכפיל את משכורתו, ונשאר הוא בקהל עדתו.
באותה שנה אסרו שלטונות הצאר-הצורר על יהודים לחיות בכפרי עיר המחוז פוניבז' ו-400 משפחות הוכרחו להצטופף בעיר עצמה, מה שהיה בלתי אפשרי בעליל בגלל הצפיפות שכבר היתה קיימת כתוצאה מן השריפות התכופות.
בסוף השנה ילדה הרבנית את הבן ישראל שמעון על שם אבי תנועת המוסר הגאון רבי ישראל סלנטר והגאון רבי שמעון סופר מקראקא בן החת"ם-סופר שנסתלקו אותה שנה, ויהיו לו לרבנו עתה שישה ילדים בביתו: שתי בנות וארבעה בנים.
אז הגיע הפרק להשיא את הבת בת-שבע שרה רבקה שנוסף לה הכינוי אלטא. על הנישואין עם החתן הרב אברהם יצחק הכהן קוק ראה להלן בפרק מיוחד אודות החותן וחתנו.
בחורף ה'תרמ"ו, בין אירוסי הבת לנישואיה ילדה הרבנית בפעם השתים-עשרה והאחרונה את הבן יוסף ראובן אשר נפטר כבן שמונה וחצי חודשים ממחלה. כה גדול היה העוני בבית רבנו עד שלא היה לו לשלם לרופא שטיפל בבנו זה.
באותם ימים תחלואת ותמותת ילדים רכים העדר סניטריה בסיסית דבר שכיח ביותר. מכל עשרה שנולדו בממוצע רק שישה שרדו. שבעה מילדיו של רבנו נקטפו בלא עת, וכמו רבים בדורו, היה מצוי בספר "רופא הילדים" מאת הרופא התורני משה שטודנצקי שיצא לאור בפולין פעמים מספר 13 . רבנו מצטטו מדי פעם ומכריע על-פי דבריו להלכה.
באותה שנה הוקם בית-חולים יהודי מפואר ומרווח שנבנה מחוץ לכפר על ידי המנהיגים העשירים של הקהילה. באותה עת, רבנו, זוגתו, עם ששת ילדיהם והחתן הראי"ה העתיקו את מקומם לבית קטן הנמצא בחצר בית החולים, ובו שתי קומות. בקומה התחתונה היה המטבח ובקומה השניה ארבעה חדרים. הילדים הקטנים דרו במטבח. חדר אחד שימש לספרי רבנו. חדר אחד לראי"ה וזוגתו. הילדים הגדולים בחדרים הנותרים. רבנו ישן בחדר הספרים על כסאות מכיון שלא היתה לו מיטה וגם לא היה מקום להעמיד אותה לו היתה ברשותו. מיטה בסמוך לחדר הספרים שימשה ללינת הרבנית. כסאות לישב (עליהם ישן רבנו) היו רק שישה. כשבאו תקיפי הקהל לישיבות בבית רבנו לא נרתעו מכך שלא היה להם מקום לישב. עשירי העיר בעלי בית החולים אף מחו בלשון חצופה וקשה באזני רבנו על כך שהוא דורש שכר-דירה חינם כמשכורת על עבודתו.
המצוקה החומרית גברה מיום ליום אצל רבנו וגם אצל יהודי העיר. מאות ילדים בפוניבז' למדו בעיקר ב"חדר". רבים מהם קיבלו ארוחה יום-יומית באחד הבתים של המשפחות היותר עשירות בכפר. בשנת ה'תרמ"ז הוקמה בעיר ביוזמתו של רבנו מעין מסעדה כשרה בשם "מאכל כשר" עבור חיילים יהודיים ששירתו בחיל המשמר המקומי של הצבא הרוסי.
על מצוקתו החומרית מתאונן רבנו פעמים רבות. לימים, בימי שבתו בירושלים הוא פותח את אחד מקונטרסיו: "מה שחנני ד' ית"ש בלימודי, מתוך צער ודחק ועגמת-נפש ל"ע... ויהא רעוא שאזכה ללמוד מתוך הרחבה".
בראשית חורף ה'תרמ"ז נולדה לראי"ה ולבת רבנו בתם פרידא חנה ותהי נכדה ראשונה לרבנו ולרעייתו. אלא שבבד בבד עם השמחה החלה לסבול ממחלה קשה הבת הצעירה של רבנו אסתר-פראדיל. רק רבנו הבחין כי חולה היא בשחפת. תוך כדי המחלה שבק חיים לכל חי אחיו-תאומו של רבנו והוא בשנתו הארבעים וארבע. צער רב נצטער רבנו על שלא הספיק לבקר את אחיו על מיטת חוליו ואף לא השתתף בהלוויה. על אחיו הוא כותב: "אהבתיו אהבת עולם ממש כנפשי".
בנוסף למצוקתו החומרית הגדולה שבעטיה אף נאלצו באביב ה'תרמ"ח בתו וחתנו הראי"ה לעזוב את ביתו ולעבור לעיירה אחרת (שם קיבל החתן מקום-רבנות), היתה גם מצוקה רוחנית: הרבנות היתה שנואה לו לאדר"ת, שכן מנעה ממנו מלהמשיך ולשקוד על התורה, כפי חפצו וכפי שעשה עד כה, וביותר שמנעה ממנו את טבעיות הענווה ושפלות דרכיו, אשר זה היה רצונו תמיד. מורת-רוחו רבתה מענייני הכבוד שעדינותו לא סבלה אותם. "ומה שעשיתי לפעמים כעין השתררות, היה זה למורת רוחי... ולבי חלל בקרבי על אונסי זה". מגמתו להתרכז בלימוד ובכתיבה הופרעה יום-יום על-ידי הטרדות הקטנות והגדולות של הרבנות.
משראה החתן את שתי המצוקות, פנה אל הברון רוטשילד בבקשה לממן את מחייתו של האדר"ת למען יוכל לשבת בכל מקום, אפילו בירושלים, בלי עול רבנות ולשקוד על התורה, וכנראה שלא אסתייע מילתא.
אך מעל למצוקות אלו, ביטול הזמן על-ידי עול הרבנות והקושי החומרי, הציקה לו לרבנו מצוקה נוספת: בכך שנאלץ לקבל שכר מאחרים, נפגע חלקו בתורה. בשנת ה'תר"ן, כשהסכים רבנו על ספרו של רב מפולין שהתכתב עימו ועם שאר גדולי עולם, רב שזכה ללמוד מתוך הרחבה, הוא כותב לו: "מה מאושר האיש, הזוכה לשתי שולחנות, כי אז תורתו דיליה הוא ואין לזולתו חלק בה... ואולי הוא בכלל מה שאמרו חז"ל, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ולא ביד אחרים".
הבת החולה אסתר-פראדיל בת הארבע-עשרה צדקת היתה וריחמה על אביה שאף הוא חולני היה וחסה על הוצאותיו המרובות אפילו על חלב שביקש לקנות לה, ותאמר "יהיה החלב לאבי". בג' בתמוז, יום הנישואין של רבנו נפטרה, "אשר עד כה היה זיכרון שמחת נישואין שלנו... נהפכה לנו אז לאבל".
לא נגמרה צרה אחת, ונודע לרבנו על מחלתה הקשה של בתו הגדולה אשת הראי"ה ואם נכדתו. רבנו ורעייתו בילו הרבה במחיצתה בעיירתם זיימל ורוו ממנה נחת רב. "היא אהבה את בעלה הרב שליט"א אהבת איתן בלב ונפש. בני העיר אהבוה מאד על יקרתה בכל מעלה, בתבונה בדעת רב... לא יאומן אהבת בני העיר להרב ובני ביתו...". במשך מחצית החורף, נסעו לסירוגין הרב והרבנית אליה כשאחד מהם נשאר עם ארבע הבנים בבית. בי"ג באייר ה'תרמ"ט נפטרה זו הבת בת-שבע שרה רבקה אלטא והיא בת 22 שנה.
בספר "גדולי הדורות" מובא בשם הגרש"ז אויירבך שבעת לויית בת האדר"ת בתרמ"ט (אשת הראי"ה) איחר האדר"ת לצאת מחדרו ללוייה. כשיצא הסביר שהתעכב עד שהצליח לסגל לעצמו את תחושת ה"כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה" בשעה שיברך ברוך דיין האמת, שתהיה כעוצמת השמחה ששמח בהוולדה (דומה לזה כותב רבנו באגרת לחתנו 14 : "הן ידעתי חובת השמחה על כל הבא עלי, ל"ע, אבל עוד לא ידעה נפשי ורחוק אני [מ]לקבלינהו בשמחה כמדת אהבת ד' האמיתית"). רבנים רבים מכל הסביבה באו לנחם את האב והבעל.
בחורף אותה שנה נפטר בן 42 שנה אחיו תאומו של רבנו ר' צבי יהודה.
בשנות שבתו בפוניבז' עברו אם כן על האדר"ת המון צרות ומכאובים ויסורי-בית, אך גם ימי עמל גדול בעיון ובמעשה ובכתיבה מרובה. "עוונותי גרמו לי שהייתי רוב ימי חורפי בצער ויגון, כעס ומכאובים", הוא מסכם ביומנו.

פרק ה
ויקם מלך חדש
בבוא הצאר-הצורר ניקולאי השני שר"י שבשנות הנוני"ם עלה לגדולה, היו ציפיות רבות, וקיוו שהלחץ מהמלכות על היהודים יופחת. התיאולוגיה של הנצרות האורטודוקסית הרוסית היתה אנטישמיות וארסית ביותר, יותר מכל נצרות אחרת. זו האמינה שרק לרוסים מותר לגור ב"רוסיה הקדושה". ובאמת יהודים מעולם לא גרו ברוסיה אלא רק באוקראינה ובפולין.
רק אחרי כיבושי רוסיה האימפריאליסטית של פטר הגדול במדינות הסמוכות לה שהתרחשו בשנים ה'תקל"ב-ה'תקנ"ה נכנסו בעל-כרחם מיליוני יהודים שגרו במזרח פולין, ליטא ועוד, תחת שלטונה. כך החלה "הבעיה היהודית". בתחילה לא היתה מבחינת הצאר-הצורר "הבעיה היהודית" גדולה כל-כך, כי 100 שנה קודם לימי שבתו של האדר"ת בפוניבז' היו רק 2 וחצי מיליון יהודים ברחבי המדינות הללו. אמנם, כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ועל אף הפוגרומים והגירת 2 מיליון יהודים מערבה, בתוך מאה שנה היו עתה במזרח-אירופה 7 וחצי מליון יהודים.
גזירת "תחום המושב" אשר הגבילה את איזורי המחיה של היהודים שנואי הצאר-הצורר הוסרה אמנם בשנת ה'תרט"ו, בהיות האדר"ת בן 12 שנים, אך הוחזרה כעבור כשני עשורים עת למד בפוניבז'. אנשי ההשכלה היהודיים שניצלו את עשרים השנים הללו לניסיון כושל להתערות בחברה הרוסית וללמוד במוסדותיה הרשמיים ולייצר "יהודי חדש" סלדו מאד מחיי הקהילה היהודית הפרושית והחסידית כאחד.
הצאר-הצורר אימץ מדיניות של גזירות על היהודים: שליש - תומר דתם לנצרות, שליש - יגורשו, ושליש - יושמדו על-ידי תמיכת המלכות בארגונים אנטישמים שביקשו לטבוח ביהודים ואף על-ידי ארגון פעיל של פוגרומים שהביאו בתחילה לאלפים ולעשרות אלפי הרוגים, ובסיכומן של 30 שנות שלטון, הביאו לבסוף לכך ש-350,000 יהודים נרצחו באכזריות. השליש שנידון להגירה - חלק מהיהודים היגרו לקנדה, לארה"ב, לדרום-אפריקה, לדרום-אמריקה ומיעוט קטן לארץ-ישראל.
למאורע אנטישמי שהתרחש בבית-הכנסת בפוניבז' רומז האדר"ת בכתביו: "מעשה שהיה בזרוע", כאשר הופסקה קריאת התורה באמצעה, ומורה רבנו שבשבוע הבא יש לקרוא גם את כל הפרשה שהפסידו ולא רק את חלקה שלא נשמע. מן הגויים לא חשש ואף כתב כי "השריש [משה] בלב כל ישראל שלא לפחד מהגוים מפני יראת ד' ". לא בוש מן המלעיגים, ואף בנוסעו דרך ארוכה להתרפאות, בה חצה את כל ליטא, פולין, סלובקיה ואוסטריה בדרכו לוינה, לא תחב כנפות הציצית בתוך בגדיו: "לא זזתי מהרגלי, אך האיש צבא הקפיד עלי". בהיותו בפולניה הקפיד מאד על הקהל שברחו עת הגיע שוטר לבית-הכנסת ולקח עימו לתחנת המשטרה את ספר התורה ואין איש פוצה פה ומצפצף. בלחצו כתבו קובלנא ללבוב אשר היתה הביאה להשבת ספר התורה לקהל ולהדחת השוטר.
בהקשר לגזירות ההשמדה של מאות אלפי היהודים בעידוד ותמיכת השלטון הרוסי אנו מוצאים דברים נדירים בדברי האדר"ת, אשר לא רגילים לשומעם ובודאי לא לראותם כתובים. כאשר הוא נשאל מדוע כתבו הקדמונים לברך על מצות קידוש ד', שהרי אין מברכין על פורענות, משיב רבנו: "טעה בדמיונו לקרות לקדושת השם פורעניות ח"ו, חס ושלום לומר כן. והצדיקים והחסידים שמסרו נפשם על קדושת שמו יתברך לא היה להם עונג בעולמם [יותר מאשר] מרגעי מיתתם, ואיך נוכל לקרותם פורעניות חלילה. ולא מיבעיא בקדושי עליון כר"ע וחבריו, או כר"י מאוריילנש וריעיו, אלא אף באנשים פשוטים שקידשו את השם, וקנו עולמם אז, וזכו מה שאין בריה יכולים לעמוד במחיצתן, גם כן אין זה פורענות, רק העדן והעונג שאין למעלה ממנו... מי שמוסר נפשו על מצות קדוש השם, הרי הוא עושה אז נחת רוח ועונג כביכול להשי"ת,... ואיך לא יברך על מצוה חשובה שאין כמותה, שהרי היא חמורה מפקוח נפש שדוחה כל התורה כולה". במכתב נוסף לאותו נמען הוא כותב: "דרכי הצדיקים שמקדשים שם שמים, ומקבלים עליהם דין שמים למסור נפשם וליהרג על קדושת ד' יתברך שמו, המצוה החמורה והחביבה ויקרה שבכל התורה שאין דומה לה, מצות אהבת ד' ומצות קדושת השם, וכל מחמדי תבל במאוד, ...המצוה הנפלאה הזאת אשר אין לנו שום השגה בקדושתה בעונותינו הרבים. וחלילה חלילה לנו להעלות על לבינו לקרותה פורעניות, חס וחלילה לומר כן גם במחשבה".
כשפגש בהגאון רבי ישראל סלנטר בוילנא בפורים ה'תרכ"ה, שם עשה האברך הצעיר לרגל התרפאות המחושים והחולשות שעטפוהו עם מיתת שתי בנותיו הפעוטות בזו אחר זו, הזהירו הרב הצדיק לבל יתפלל בתחנת הרכבת כי נדבקו מודעות על זה מממשלת הצר המרושעת, כי העונש לעושה כן הוא קנס 25 רובל-כסף, משכורת חודשית ממוצעת באותם ימים.

פרק ו
רוחות חדשות מנשבות
ישיבת כרכים
קשה ישיבת כרכים. בפני רבני הקהילות בעיירות ואף בערים עמדו עתה קשיים אינסופיים, ואלו עמדו בפני משימות בלתי-אפשריות. בשנים ה'תר"י-ה'תרע"ד הפכה רוסיה כמעט בבת-אחת לארץ תעשייה עולמית, ואף על פי כן לא קידמה את האוכלוסיה איתה. התעשייה הביאה למעבר מן הכפרים שהיו בעצם עיירות-ספר רדומות, אל הערים הגדולות, שם יכול האדם להיהפך לאנונימי. בשטטעל היתה המסורת היהודית רחבה אך מאד לא עמוקה. כשכל החנויות סגורות בשבת, גם שלך סגורה. בעיירה, התרבות הקהילתית הינה כמעט משפחתית. לא כן בעיר הגדולה, שם נחשפו הבאים לחברה אחרת ולדרכי חשיבה שונות. לכן ההגירה שהחלה באותם השנים הביאה למשבר הגדול ביותר שידע עולמה היהודי של מזרח-אירופה אי פעם. תנועת ההשכלה שהחלה פועלת בשנות ה'תר"י פגעה בכח סמכות הרבנים, אשר פחתה עד כדי חוסר יכולת להשפיע.
כמסופר לעיל, כשנשא אבי משודכתו של האדר"ת אשה חדשה, ביטל אבי רבנו את השידוכין, כי האם החורגת היתה בת כרך, מוילנא, "ולא דרכינו דרכיה", מספר רבנו. "לגמרי היתה דעתה רחוקה מתהלוכות ביתו [=של המחותן] עד כה... הנהיגה בביתו מנהגי הדור החדש שבשנות השלושים [=לחייהם]". והוא מוסיף להסביר: "על כן הפריד [=אבא] בין הדבקים... לאשר התבונן כי חלילה לי להיות בביתו [=של המחותן], לקחת בתו ולאכול בביתו אשר נהפך לדור אחר".
תשתית הקהילות נחלשה באפן משמעותי כתוצאה מהמעבר ההמוני של יהודים רבים מן האזורים הכפריים למטרפולין. בתי-הכנסת איבדו מאחיזתם והשפעתם כמוסד המרכזי של החיים. השטיעבלך הפכו לנורמה. המהפכה התעשייתית הביאה עבודה רבה לבתי האב. במפעלים עבדו יהודים רבים בחרושת עץ, מתכת, ועוד. העבודה היתה למשך שעות רבות ומפרכת ביותר. זוהמה ומחלות שהתפשטו היו חלק מן החיים. אתגר גדול היה להקדיש זמן ללימוד ולתפילה, לדקדק במצוות ולהתרכז ברוחניות.
על אף הכל, היהודים העירוניים נשארו נאמנים לתורה ולמצוותיה, גם אם מחויבותם למסורת נשחקה. עולם הישיבות המפותח נהיה יותר ויותר רחוק מן ההמונים ולאט לאט הלך והתבדל לעצמו. ובצילן של תופעות אלו מלך האדר"ת בקהילות פוניבז' ומיר.
באותן שנים החלו תמורות גדולות בחיי היהודים במזרח אירופה. כמו בכל העולם, לא היססו הרוחות החדשות מלנשב גם בפוניבז'.
במשך מאות השנים אמונה היה הענין המרכזי ליהדות לענות בה, היא היתה ענין כמעט לכלל כולו. רוב היהודים לא היו תלמידי-חכמים שידעו להקפיד על כל פרט בהלכה, ואף על פי כן הנורמה בחיים יהודיים היתה מסורת רצופה גם אם לא תמיד הוגדרה הגדרה קפדנית. יודעי התורה כובדו על-ידי ההמון והיו בעלי השפעה גדולה, ואפילו כח, בחברה היהודית, אך היוו רובד עילית קטן של האוכלוסיה היהודית הכללית. גדולי ליטא העשירו את עולם התורה בחשיבה תורנית מפרה. ליטא התברכה בראשי ישיבות שהשפיעו על דורות של תלמידים ברמתם האינטלקטואליות ובהנהגתם המוסרית.

תנועת "ההשכלה"
לרגל מיחושים בחזה נסע רבנו מערבה אל גרמניה והיה באפשרותו להתרשם משרידי היהדות בברסלאו עיר המשכילים שבשלזיה (גרמניה) וכן בזלצבורג. שם נוכח כי אינו יכול לאכול משחיטת השוחט הממונה, וכי הבאים לבית-הכנסת בשבת באים עם מקלם בידיהם. אף ראה איש עברי שבא לתפילת השבת קוטף עלה מן העץ ומריחו. אך ההתרשמות הקשה ביותר היתה עת ראה מחלל שבת בפרהסיא קורא בהפטרת השבת "מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי". "בראותי פום ממלל רברבן, אותו הפה המלוכלך המחלל שבת בפרהסיא הוא המוכיח מה מצאו בי עוול", לפתע פרץ זרם דמעות מעיני רבנו "ברעש גדול".
לא ההין רבנו להעיר למניחי תפילין שם שהיו "תפילין שלהם בין העיניים כפשוטו", מיראתו מהם כי היה זר במדינה אחרת.
החל מהמאה השישית לאלף הנוכחי, המצב החל להשתנות במרכז ומזרח אירופה. רעיונות תנועת "ההשכלה" וערכיה החלישו את האמונה של היהדות המסורתית. מקובל היה לתלות את האשם בבורות שהיתה מצויה בין ההמון, אבל הבעיה היתה עמוקה הרבה יותר. יהודים לא ראו כיצד תוכל אמונתם להתמודד עם העניינים והבעיות החדשות שההשכלה והעולם המודרני הציגו בפניהם. יהדות גרמניה ואוסטריה נסחפו על ידי הרפורמה ויהודי מזרח-אירופה הושפעו מן ההשכלה.

ביזוי תלמידי-חכמים
על פניה, הצורה היהודית של ההשכלה והרפורמה לא התבססה בתחילה על נטישת קיום מצוות התורה והתנהגות הלכתית, כמו שנשענה על אובדנה של האמונה ביהדות, ככזו שיש ביכולתה להתמודד עם העולם המודרני והרעיונות החדשים ומציאויות התרבות שההשכלה ורעיונותיה יצרו.
לראשונה מאז ימי הצדוקים והקראים, אולצה היהדות המסורתית להתגונן. אף שעדיין היוותה רוב מוחלט והיתה יסוד החיות בחיים היהודיים באוכלוסיה היהודית, היא סבלה מעריקות משמעותיות. מילים קשות נשמעו מיהודים על רבנים, על תלמידי-חכמים, על התלמוד, ועל אורח החיים היהודי המסורתי.
ביזוי תלמידי-החכמים בלט בכל תחום והיה למעשים שבכל יום. רבנו מספר על הצער הגדול שהיה לאביו כרבה של פיקעלין שמפני עניותו נאלץ לעזוב את עירו כי הקהילה לא הסכימה להוסיף חצי רובל-כסף (חמישים קופיקות) למשכורתו הנושנה בת השניים וחצי רובל-כסף שלא הספיקו לצרכי מחייתו. "לצחוק הוא הסיפור הזה" - מסכם רבנו - "אשר קהל מישראל עזבו את רבם קדוש ד' גדול הדור אשר היה מפורסם כבר אז... ואותו עזבו בשביל חצי רו"כ לשבוע... אוי לנו לאותה בושה, אוי לנו לאותה כלימה".
כן היה לרבנו שלא קיבל על עצמו את רבנות ווילקומיר שהוצעה לו, לאחר שהאמין לבני פוניבז', שאף שבצר לו כאשר נשרף ביתו לא הציע לו איש את ביתו ללון בו, הציעו לו עתה כמעט להכפיל את משכורתו. לאחר שדחה את ההצעה המכובדת בוילקומיר (למלא מקום אביו הגאון רבי בנימין זצ"ל), שוב לא מילאו בני פוניבז' את הבטחתם עד שנאלץ רבנו לשבות 6 שבועות ולא לפסוק הוראות איסור והיתר. "וכבר קרה כי גם ארבעים שבועות רצופות לא שילמו השכירות (=המשכורת)". את משכורתו החליפו עשרת מונים ובפיהם הבטחות שווא שלא קוימו מעולם, גם הבטחות בכתב.
כשגדלה מצוקת רבנו כל-כך עד שלא היה לו לשלם לרופא שטיפל בבן זקוניו שנפטר תינוק, ונאטם לב אנשי פוניבז' לעזור לו, שוב נאלץ לשבות ולא פסק דבר אף שהיו ימי הפסח. אף שהצטער רבנו מאד על כך שנאלץ לנקוט בהליך קיצוני שכזה הוא מעיד כי "גדולים וטובים ממני בתורה ומעשים-טובים וגם רבנים עשירים - מעשים בכל יום שעושים כן". למרות הכל לא העיז רבנו לעשות כן עד שקיבל ברכתו של הגאון רי"א מקובנה לצעד חריף זה אשר גילה לרבנו את סודו כי אף הוא נאלץ לעשות כן, מפני אי-תשלום קהילתו את משכורתו וש"כן נהוג בכל תפוצות ישראל [-לשבות]".
גם בעת גסיסת הבת הצעירה של רבנו לא הטיבו עימו אנשי פוניבז': "בכל זאת לא שמו לבם להטיב מצבי ולעזרני בעת צר לי".
אפילו גדולי ישראל שהכירו את התופעה וכאמור אף חוו אותה על בשרם, השתוממו לנוכח גודל הביזיון שהיה לרבנו מפרנסי קהל עדתו. כמה מהם אף מחו על כך באין עוזר.
ביומנו של רבנו אנו קוראים על תופעות שונות של השפלות רבנים על-ידי פרנסי ובני קהילותיהם במקומות שונים במדינות רוסיה ובפולין. היו בין פרנסי פוניבז' שהתנגדו לתקנות רבנו לקבל שבת מבעוד-יום (בקיץ נכנסת השבת בפוניבז' גם לאחר השעה תשע) ושלא להפסיק בשיחה בטילה ושחוק וקלות ראש בין קבלת שבת לתפילת ערבית, ועיכב הש"ץ מלהתפלל בכל ערב שבת עד בואו, ולא שמע הש"ץ לרבנו להתחיל בתפילה מבעוד יום עד שרבנו קם ממקומו, יצא את בית-המדרש והתפלל בפרוזדור.
היהדות הנאמנה הגיבה למשבר האמונה בצורות שונות. בגרמניה והעולם המערבי, ההשכלה התקבלה וה"אורטודוקסיה החדשה" טענה למיזוג בין האמונה המסורת וההתנהגות האישית ההלכתית, עם הרעיונות וסגנון החיים של העולם המערבי. הגישה הזאת נולדה כתוצאה מכישלונה הצפוי מראש של התנועה הרפורמית. עד שנת ה'תר"ס רבע מיליון יהודים במרכז אירופה וגרמניה התנצרו והתנועה הרפורמית כמעט שדעכה כתוצאה מאיבוד מרבית חבריה. תנועה זו גלתה לצפון אמריקה שם יכלה להצליח הרבה יותר בהזינה את עצמה בצאצאיהם של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שאמונתם בתורה הוחלפה במטרות של ניעות חברותית בראותם אפשרות לשנות את מעמדם למעמד של עושר, הצלחה של קריירה וקבלה לתוך החברה היותר גדולה.
אל רבנו הגאון האדר"ת מופנות שאלות ממהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה ונתקלו כבר בבואם בבעיות הלכתיות קשות כמו שוחט שאינו מניח תפילין וגבאי בית-הכנסת המונע את הכהנים מלשאת את כפיהם.
תופעה מצויה מאד היתה רכישת מקומות רבנות בכסף על-ידי אינשי דלא מעלי שהיה ממון בהישג ידם. לא פעם התפרסמה מודעה בעיתון על משרת רבנות העומדת "למכירה" בידי ה"רב" הקודם. תופעה זו לא הוסיפה כבוד לרבנות. כמו בספרי תשובות רבים מאותו דור נמצאת בין כתבי רבנו תשובה לרב ששאל על התנסות שכזו כשהרב דוקא כן ראוי לתפקיד... כך היה עם אחיו-תאומו של רבנו הרב ר' צבי יהודה שנתנה לו קהילה מקום רבנות אך ביקשה סכום גדול לתשלום בהערמה בתורת "הלוואה". ומספר רבנו ביומנו שאמנם היה חרם על נתינת כספים בעד רבנות בכל אופן שיהיה, ואחר שהעיר הגאון משאוויל את עיני האחים על כך, ויתרו על ההצעה אף בתורת הלוואה.

גזירות המלכות והשפעתם על הקהילות
האדר"ת מספר, שבפגישתו עם הגאון רבי ישראל סלנטר, עליה סופר לעיל, התעניין אצלו זה האחרון: "איך היה מצב תרומת הצבא בעירנו וכיו"ב".
קרנם של רבני הקהילות הלכה ודעכה עוד עם גזירות הקנטוניסטים של הצאר-הצורר. אחת הגזירות שגזר הצאר-הצורר המתנכל ליהודים היתה גיוס לצבא הרוסי למשך 25 שנה החל מגיל 18. כדי לוודא שיהיו הנערים חיילים נאמנים ומאומנים הם נלקחו לצבא כבר בגיל 12-13. הרבנים הם שהתבקשו לבחור מכסת ילדים מקהילתם ולהעמידם סמוך לתחנת הרכבת ביום מיועד. ומי הילדים שנבחרו? בדרך-כללו לא היו אלו ילדי העשירים שהוריהם תקיפי הקהילות מנעו זאת מלהתרחש. על ילדי העניים, על היתומים שהיו לבדם לא היה מי שיגן וימנע את גיוסם. רבנים שהיו אף הורים לילדים בגילאים אלו הועמדו בפני דילמות קשות מנשוא. רבנו נכנס בעובי הקורה בענין זה וניסה להציל נפשות רבות והודה כי היו לו מכך "חירופים וגידופים מאנשים קשים". "ועשיתי מה שלא עשו כאן קשישאי זולתי".
ילדים עניים אלו אשר גויסו "זכרו" לרבנים ולתקיפי הקהל את אשר ארע להם ואלו ברבות הימים הפכו אנרכיסטים, קומוניסטים אשר שנאו את הרבנים ואת הממסד. כך צמח ציבור ששנא את הממסד הרבני שלא הצילם מן הגזירות הרעות. לאלו, נולדו ילדים ואחר-כך נכדים ונינים ששימרו את השנאה שלובשת תירוצים אחרים ולבושים שונים בדורות הבאים.
כך החל תהליך שבו חלק בלתי מבוטל, עד חמישית מיהודי מזרח-אירופה, נהיו קיצוניים בהתנגדותם למסורת ישראל סבא: המרקסיסטים, הקומוניסטים, הסוציאליסטיים, בכל אלו היו נציגים יהודים לרוב. המפלגה היהודית במזרח-אירופה היתה מפלגת הבונד שלחמה לחופש העובד ונלחמה מלחמה קנאית ובלתי מתפשרת במסורת וברבנים.
תופעה נוספת התפתחה: היו יהודים מסורים לדתם בעלי מפעלים שבהיתר פעלו בשבת. כיצד? הם היו בבית-הכנסת אך המפעל ובו עובדים גויים פעל בשבת. פועלים יהודיים שהתרחקו מהדת גם הם עבדו במפעלים הללו בתת-תנאים. באווירה ציבורית כזו קשה לגדולי ישראל לפעול.
מקור נוסף להחלשת חיי הקהילות היה אובדן ההכרה הרשמית של שלטון הצאר-הצורר בקהילות המסורתיות. משכילים, "רבנים מטעם" וסתם שרלטנים החליפו את הרבנים אשר היו עד אז נציגי הקהילות האמיתיים ביחסים מול השלטון, וכך קרסה לה המשענת המרכזית שהיתה יציבה מאות רבות בשנים.

מכְתבי-העת
היהודים אשר דורות רבים גדלו וחונכו על קדושת המילה העברית הכתובה הושפעו מאד מעיתוני התקופה והאמינו לכתוב על גבי הנייר. העיתונים הנפוצים בין בתי היהודים שנוסדו בשנים ה'ת"ר-ה'תרכ"ב: המגיד, המליץ, כרמל והצפירה היו שייכים רובם ככולם להשכלה או למפלגות האתאיסטיות. האידיאלים ההומניים של אנשי ההשכלה משכו כמובן ליבות יהודים צעירים. עיתונים נהיו פופולריים מאד, ואיש לא זלזל בכח המילה הכתובה ובעוצמתה. צעירים רבים נחשפו עתה לדעות שהובעו והושפעו מהן מאד. עיתונים דתיים החלו יוצאים באיחור רב מאד: רק אחרי מלחמת העולם, בעיקר בפולין.
זאת הסיבה שבשנים ה'תר"ן-ה'תרנ"א נעתר האדר"ת לבקשת החכם, הסופר-העורך ר' יצחק סובאלסקי איש ורשה, למסור לו חומר הלכתי לפרסום בשנתון "כנסת הגדולה" שהוציא לאור ("ספר עם מוקדש לתורה ולחכמה, לשאלות החיים, הדת והדעת... לאחד את שתי הקצות ולעשות שלום בין כל המפלגות שבעמנו"), כהמשך ל"עיטור סופרים" (ע' להלן), אשר בו ביקשו רבנו וחתנו הראי"ה לאחד רעיונות חיוביים של לאומיות והשכלה עם רעיונות התורה. שמח רבנו מאד על ניסיון זה וציפה שיביא לשלום ואחדות בישראל. אך המתרחקים המשיכו והתרחקו עוד עד לכפירה בזויה, ונצטער על כך. היה זה נסיון למצוא אלטרנטיבה לעיתוני התקופה שסחפו אחריהם את הנוער.

פרק ז
אישיותו
כל חייו היתה שלשלת ארוכה של קדושה ומידות טהורות וטובות. ניחן בחריצות של יגיעה וכשרון גדול. וכגדלותו יוצאת הדופן בתורה, כך עוצמת ענוותנותו. היה עניו בדרך שונה ויוצאת דופן גם מן הענווים המוכרים. הרבה ביטויים של שנאת הגאווה וישות של ענוה נמצאים גם בדברים שכתב על דברי ימי חיי עצמו. ניסוחיו ביומנו אודות ענוותנות-עצמו מעידות כאלף עדים על סוג ענווה זו, שהיתה מופשטת כל-כך.
על אותם ימים בהם מלאו לו 13 שנה הוא מספר: "בטבעי הייתי צנוע ונחבא אל הכלים, ובורח מן זחוחית הלב ופרסום המעלות". יסודית ועמוקה היתה הענווה שלו במידה כזו שהיה כולו מרוכז בה, עד שלא חש להתנסח ביומנו על השגיו בכיבושה, כפי שהוא כותב על אותו גיל בר-המצוה: "כה גדלה מדת צניעותי בהטוב שהיה בי". התמימות-הקדושה שבה נכתבים הדברים מפליאה ומעצימה את ענוותנותו עוד יותר וכפי שהגדיר זאת חתנו: "רק מי שידע והבחין את גודל מאור האמת שהיתה בנפש צדיק זה, יוכל לשער השערת אמת, את אמת-המידה של גדלות הנשמה הזאת וטהרתה, בהיותה יכולה לכתוב ברוח תמים דברים כאלה".
בחיבורו עטרות-אד"ר, הסביר את הצורך שתהיה הענווה אחת מח' מידות הדרושות להיות אצל ראשי השבטים שמינה משה רבנו (דברים א, טו, סנהדרין פח:): "כדי לסבול עול ציבור". בהערה לספר יראים סימן רלב הוא מחדש: "ולפי הנראה מצות ענוה אינו שלילת הגאוה רק היא מצות-עשה בפני עצמה לבד העדר ואיסור גאוה, ומקור הדבר ממקרא 'והאיש משה עניו מאד'. וצריך ביאור לזה דהא שבוחי משבחיה קרא בדבר שלא היה לכל אדם, ואם כן איך נוכל לומר שזהו מצוה לכל ילוד אשה? ואולי דמכל מקום חובת כל ירא-אלקים להשתדל להשיג מקצתה כפי יכולתו".
מנהגו של רבנו היה לעלות אחרון או מפטיר בקריאת פרשת כי-תצא כדי לקיים גם בקיץ מצות-עשה ד"זכור". בשנת ה'תרכ"ח, בקלויז בו התפלל בפוניבז' (טרם שהתמנה רב המקום), נקרא לפתע לעלות שלישי ונמנע מכך משום מנהגו. הצטער צער גדול על אשר היה הדבר נראה כיוהרא ועל אשר נתפרסם בדבר בו היה צריך להיות נחבא אל הכלים.
אהבת ד', אהבת התורה, אהבת ישראל ואהבת הבריות היו חרותים על לבבו של האדר"ת. היה מלא בענווה בצירוף חסידות. זהירותו במצוות עברה כל גבול, והכל בהצנע לכת. בעת שגלה למערב אירופה לתקופה ממושכת לרגל ניסיונות להתרפאות ממחושיו, העלים זהותו: "והייתי בעיני כשיריים". עד כדי כך הצליח בכך: לאחד ממיודעיו בצאנז שבגליציה אשר הכירו רבנו דרך התכתבות עִמו הודיע כי יהיה בבית הנתיבות של מסילת הברזל בשומו דרכו לשוב מזרחה לליטא. שם פגש אדם שמחפש את הרב מפוניבז' ואין איש יודע לענות לו. רבנו לחש על אוזנו שראה את הרב ויודע היכן הוא. רק לאחר זמן, כשזה הפציר בו, גילה לו רבנו כי הוא-הוא הינו הרב.
עין טובה היתה לו להביט על היתרון שבכל אחד. הטוּב היה לו למדה טבעית קנויה. הותיר רושם על רואיו; "אדם יפה תואר ויפה מראה, פנים מאירות ועינים קורנות, והדרת קדושה שוכנת על כל חזותו. אציל בכל דרכיו ודבריו ונעים בכל הליכותיו. הסתכלנו עליו מלמטה למעלה ביראת כבוד והערצה" - כתב עליו תלמיד-חכם אחד שהכירו.

פרק ח
דקדוק במצוות
לפנים מאירות אלו נוספו התפילין אותם עטר כמעט כל היום בצנעה תחת כובעו שלא ידע בו זר. כן שלח בפורים ה'תרמ"ה לראי"ה קוק המיועד להיות חתנו אשר לומד בוולוז'ין, 3 זוגות תפילין: של רש"י, ר"ת [לעומת דברי הפמ"ג דכתב דבחולו-של-מועד לא יניחו תפילין דר"ת משום ספק-ספיקא הורה רבנו: "דהמחמיר לצאת ידי חובת תפילין של רבנו תם בכל השנה, גם בחול-המועד יעשה כן"; "ובידינו לקיימה בקל, ולמה נקל בזה משום ספק ספיקא?"], וזוג אחד קטן שאפשר להתעטר עימו במשך היום תחת הכובע מבלי לעורר סקרנותם של עוברים ושבים. כפי עדותו, מגיל 12 היה רגיל בהנחת תפילין כל עת לימודו, עד אחר חצות היום, ועתה ביקש לאמן את חתנו שינהג אף הוא כמותו וזה אכן עשה כן.
רבנו שבימי גידולו בבית אביו ראה את אביו מניח תפילין בכל שעות היום, ונהג כאמור כמותו, סבר כי אין מניעה בכך והביא בשם ר' חיים וולוז'ינר "שראוי לשאת תפילין כל היום, וגם לפרסם עצמו בזה, ושלא לחוש כלל משום יוהרא, ובעל כרחך משום שמצוותם מן הדין הוא כל היום, אם כן לא שייך יוהרא".
עוד כתב בחידושיו: "לולי ידברו עלי, אז הייתי נושא תפלין כל שקטנים יותר כמעט מונחים כראוי, ורע בעיני התפילין הגדולים מאוד אשר תמיד יונחו על המצח כאשר נראה לכל". בהלצה הוא מוסיף על זה בכתביו: "ורק אחד הוא הטוב מתפלין כאלו, אשר לא-אפשר להסיח דעת מהן, כאשר [=משום ש] יכאב הראש מהם לגודלן [=מפני משקלן]".
בהקשר לקיום ברכת כהנים בחו"ל ביום-טוב שחל להיות בשבת הביא ענין זה של התפילין, ואף הוסיף חילוק נוקב בין דין יוהרא לבין מצוות נשיאת כפים והנחת תפילין: "לא ידעתי מה זו שאלה, וכי הרוצה לעשות מצוה נקרא לזה יוהרא, אם כן תפוג תורה ח"ו, ורק בהמחמיר על עצמו יותר מן הדין, ששייך בו מדת חסידות, י"ל דשייך בו משום יוהרא". אגב, בענין נשיאת כפים ביום-טוב שחל בשבת בחו"ל, הוסיף עוד: "לדעתי מצוה גדולה היא, ומעודי צר לי על המצוה החביבה הזאת שאין דוגמתה כמעט".
הקפיד מאד על העמדת תפילין במקומם ובשנת ה'תרמ"ח היה שותף פעיל בהמרצת חתנו הראי"ה בכתיבת ופרסום ספרו חבש-פאר ומאמציו להנחיל להנחיל בישראל את המודעות להנחת תפילין של ראש במקומם הנכון. וכשיצא תלמיד-חכם אחד להמליץ טוב על כלל-ישראל בכך שאמר שאם רוב הבית יושב במקומו ורק צידו אינו מונח כראוי על הראש, הרי כשר הוא שהרי לא מצינו שרבנן מיחו בהו, השיב לו רבנו בשבט לשונו: "לא יפה עשה בעטו בזה, דמה שלא מיחו הוא מפני עצלותם במצות תוכחה ומיעוט השגחתם בכלל על מצוה זו, והראיה, שגם אם רוב התפילה מונחת על המצח [- ולא במקומה הראוי] אין מוחין בהם, ויש מן הרבנים שבעצמם מתנהגין כן בעוונותינו הרבים מחוסר ידיעה בזה".
עורר לחוש להמשכת שרוול החולצה על היד בין הנחת תפילין של יד לשל ראש, משום הפסק.
היה זריז לקרוא קריאת-שמע כוותיקין, גם בימות הקיץ, כשנץ-החמה במקום מגוריו הוא כבר בשעה 03:30. "במדינתנו יש לנו להסתכל על קימת בני מלכינו ושרינו, ומזה יש להתנצל מאוד על מדינותינו שלא נזהרים בשיעור קריאת שמע בשחר כדת... בימים ארוכים כמעט כל העולם קוראים אחר ד' שעות ד' ירחם ויטהר לבנו...". על עצמו החמיר, אך על אחרים ביקש ללמד סניגוריא בצורת חידוש גדול ומקורי, והוא, שמה שאמרו חז"ל שמלכים קמים לשלוש שעות "זהו במדינות חז"ל דהיו במדינת אזיא ואפריקא כידוע, אבל במדינותינו שאנו שוכנים באיירופא הרחק מאד מקו משוה היום כנודע לכל, ועל כן אנו ישנים בקיץ יותר ביום מבלילה ובפרט להיושבים הרחק בצפון העולם שאין שם לילה כמעט, אם כן אנו צריכים לחשוב כפי שינת וקימת בני מלכינו וזהו שיעור קימה לבני מדינתנו... אין למצוה אלא מקומה ושעתה".
הקפיד בתפילת שמונה עשרה שיהיו עיניו סגורות, ואף כשהיה ליקוי חמה לא שינה ממנהגו והפסיד ראיית התופעה הנדירה.
הקפיד מאד על כתיבת התאריך העברי בלבד, וידע לפסוק על הכשר לפסח כי מזוייף הוא כי היה הוא חתום בתאריך לועזי "וחלילה שיעשה כן הצדיק" "שלא כתב כלל לפי חשבון שלנו" אלא "לפי חשבון האזרחים חלילה", "חלילה לו לכתוב לזמן הנהוג ושלא להזכיר למספר-בני-ישראל".

פרק ט
אהבת ישראל וקדושת הארץ
אהבת ישראל שלו היתה ראשית מפני נטייתו הטבעית ועל גביה מפני קדושתם של ישראל, בני אל חי, וכשיטתו ב"סדר פרשיות" פרשת וירא שגם המצוות השכליות, מעלתן האמיתית היא כשהן נעשות מפני ציווי ד' ולא רק מפני ש"השכל מצוֶה". "לבי דאבה מאד" - הוא כותב בשנת ה'תרנ"ח בימי שבתו ברבנות מיר - "על שלא הזכירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל, תפלה יקרה של הכהן הגדול הנזכרת בירושלמי יומא, וזו הנוסחה: 'יהי רצון שלא תצא עלינו חסרון לא בשנה הזו ולא בשנה אחרת, ואם תצא תהא בחסרון של מצוות. ויהי רצון שלא תצא עלינו גלות לא בשנה זו כו' ואם תצא תהא גלותינו למקום תורה'. ומה מאד נחוצה תפלה הזאת המרגלית היקרה והנפלאה הזאת בשנותינו אלו, באותם המדינות שאחינו בני ישראל נרדפים ונעשקים ל"ע, והיא נוקבת עד חללי הלב - ועל זה יש להמליץ - הכל תלוי במזל".
כזו גם היתה חיבתו לציון, "באהבה גדולה וגעגועים נפלאים שקשה למצוא דוגמתם" (לשון הראי"ה). כל שיחו ושיגו, חושיו ורגשותיו היו לאהבת ארץ-ישראל.
בקיץ הראשון לכהונתו ברבנות פוניבז', ה'תרל"ה, נסע להתרפאות בולינא, שם פגש בגאון ר' בצלאל הכהן "הראש וראשון לכל דבר בווילנא", וזה הפציר בו להשתתף עימו בהיתר אתרוגי קורפו. על אף הערכתו הרבה לגאון מופלא זה, התחמק רבנו בתירוץ שהוא צעיר הרבנים "ובשגם אני מחבב מאד אתרוג מארצנו הקדושה ומרגלא בפומי לומר, אף אם יהיה האתרוג מהודר במהודרים בתוארו, אבל זה ההידור הרוחני שכשאני אומר הלל ואתרוג קדוש מארצנו הקדושה בידי וזכרון ציון בלבי, אין לך הידור גדול מזה". כן בשנת ה'תר"ן, הסכים לשו"ת ביכורי-שלמה אשר ריכז שאלות ותשובות מגאוני הדור על-דבר איסור נטילת אתרוגים המורכבים תוך הצטרפות לדבריהם לאסור לברך עליהם.
לדורש-לציון ר' נתן פרידלנד הוא כותב שהוא מתפלא עליו איך נשמטו מספרו דברי החת"ם-סופר, ש"העבודה בקרקע גופה מצוה היא משום ישוב ארץ-ישראל, להוציא פירותיה היקרים... וכאילו תאמר לא אניח תפילין משום שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה...". מאז התפרסם מכתבו זה של האדר"ת נתגלו דברי חת"ם-סופר אלו (שנשמטו משום מה מכמה מהדורות) וצוטטו בידי מחברים רבים.
אגב, שם מכונה החת"ם-סופר בפי רבנו: "רב גדול מובהק, גאון קדוש ונורא, מרן, גאון עולם, אביר הרועים, רבינו שבגולה, עמוד ההוראה שכל בית ישראל נשען עליו, ומי יבוא אחריו". ובמקום אחר: "עמוד ההוראה בדורו - אין לנו להרהר אחריו עוד, ומי יבא אחר המלך, ומאן חשוב ומאן ספין לחלוק עליו גם לאסור". הערצה לחת"ם-סופר מצויה אצל האדר"ת במקומות רבים מכתביו: "הוא אור עולם, אשר בצדקתו ורוחב לבבו כפתחו של אולם הוא כאחד הראשונים, ומי כמוהו מורה בכל חדרי תורה.... וכדאי החת"ם-סופר לסמוך עליו גם שלא בשעת הדחק. ...שר התורה עמוד ההוראה החת"ם-סופר ז"ל, אשר גם בשימוש רבותיו אין דוגמתם בין אדירי הגאונים". בכלל, בכתביו דן האדר"ת רבות בתשובות החת"ם-סופר, מגן עליו מפני מקשים ומביא ראיות מדבריו. ובמקום אחר הוא כותב: "הטיב אשר דבר אביר האחרונים הגאון החת"ם-סופר ז"ל". ובמקום נוסף: "רבן של ישראל". באגרת אחת הוא כותב: "בדור דעה שהיו אז כל הגאונים האדירים בחיים היה הוא הראש וראשון להוראה וממנו יצאה תורה לכל ישראל".
היה בעל לב-רגש של קודש לקיום מצוות התורה. דמעת ההתרגשות מן הקודש היתה מצויה אצלו ופעמים רבות מאד הוא מציין ביומנו ובשאר כתביו כי זלגו עיניו דמעות. אם זה בעת התפילה ובעת קיום מצוות, בפרטו את מצוות המועדים ובעת שנאלץ להיפרד מהם עת הסתיים המועד:
- "בכיתי [בילדות] באמצע קריאת המגילה... הפציר בי אבא מארי זצ"ל למה בכיתי... ולא רציתי להגיד, עד שגזר עלי וגליתי האמת, כי לבי דאבה מהתלאות שמצאו למרדכי הצדיק, לבש שק ואפר וכו'".
- "הגדת סיפור יציאת מצרים, הלהיבה נפשי ולבבי וכל קרבי… לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכות, ועיני נגרו דמעות בלי הפוגות, עד שבושתי מבני ביתי".
וכמובן בכל הקשור ליישוב ארץ-ישראל משיממונה:
- "אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף, כמו שמביאני זכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני במו - זולגות עיני דמעות".
- "אין די באר שמחת לבבי וששון-נפשי בשני הימים שהייתי בדרכי ובשבתי שם [במושבה ראשון לציון]. אין לתאר כמה נזלו דמעי-גיל מעיני מרוב עליצות נפשי, אשר בחסד ד' זכיתי לראות כי הגפן יתן פריו מעמל אחינו, שמסרו נפשם לעבודת ארצנו הקדושה לעבדה ולשמרה...".
אף סבר שתיקנו חכמים לומר פיוט "אלה אזכרה" על הרוגי המלכות "למען שיורידו דמעות עליהם...".
השתעשע בחיבה בכל דקדוקי תורה וסופרים. נהג בפרטי חומרות בהלכה בפרטי אהבה פנימית של עם לד' אלקיו.

פרק י
כבוד תלמידי-חכמים
"ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (תשא לא, לג). בחכמה - פירש רש"י: מה שאדם שומע דברים מאחרים ולמֵד. ובתבונה - מבין דבר בליבו מתוך דברים שלמד.
האדר"ת היה בעצם תוצר של לימוד עצמי. הוא למד תורה אצל אביו (ומצטט מדבריו פעמים רבות בחיבוריו, ואף מפרסם בתוך דבריו מחידושי אביו שבכתב-יד) אך סוד גדלותו בשיח שקידתו העצמית.
אף שלא זכה ללמוד בישיבה במובן הסיסטמתי של המילה, ידע גם ידע ערכם של תלמידי-חכמים מה הוא. רבנו בלט מאד בנוהגו כבוד בכל אדם ובעיקר בתלמידי-חכמים, וכלשון הראי"ה: "מדת ענוה של אמת, שהיתה שרויה תמיד עמו למצוא בכל אדם יתרון ומעלה, מה שלפי דעתו לא נמצא בו. והיה רגיל תמיד לשנן אזהרת חז"ל 'כל היודע בחבירו שהוא גדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד', וכן היה נוהג כבוד אמיתי ופנימי בכל אדם, בפרט בבעלי כשרון, ובכל מי שמצא בו שאר רוח, בחכמה או באיזה שלמות שתהיה, ומכל שכן ביראת ד' ומדות טובות, ביחוד במדת האמת והענוה, שכל מקום שראה אותן נמצאות באדם, היה נמשך אחריו, בכל חם לבו לאהבה. אהבתו לבעלי תורה היתה כל-כך עמוקה וגדולה, עד שקשה לציירה בדיוק. לא היה דבר אשר שגב בעיניו כדי להיטיב ולכבד לתלמיד-חכם, וטרח בגופו במאדו, ולא חש לפעמים גם לשום למרמס את כבודו רק כדי לעשות טובה ויקר לתלמיד-חכם".
וחלומותיו יעידו על מחשבותיו 15 . חלם שפגש בבעל ה"שואל ומשיב" מלבוב, ושאל אותו אם צריך לברך עליו שתי ברכות, אך נתלבט בברכת שהחיינו כיון שלא ראה אותו לפני כן מעולם. כן חלם שנפגש עם הגאון רבי בן-ציון שטרנפלד מבילסק בעל שו"ת שערי-ציון, ובירך עליו שתי ברכות. אכן כך גם נהג במציאות ובירך שחלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו על הגאון רבי אליהו ברוך קמאי.
אמנם, לגבי עצמו, מנע מאחרים שביקשו לברך "שחלק מחכמתו ליראיו" בשעה שראו אותו. העידו עליו כי נימוקו היה עימו: "מי יכול לייחס לעצמו שהוא ירא ד'?"! (אגב, ה"חפץ חיים" מכנהו במכתבו אליו: "ירא אלקים באמת".)
אף על פי כן, ידוע על לפחות שלוש פעמים שלא עלה בידיו למנוע זאת:
- זה קרה בי"ד במר-חשון ה'תרנ"ג, בפגישה האחת והיחידה שהיתה לו עם "גאון דורנו" - כפי שהוא מכנה אותו - הנצי"ב מוולוז'ין בוורשה, סמוך לפטירתו. זה קם "בהחפזה וברעדה מלוא קומתו, ויברך בקול רם בשם ומלכות ברכת שהחיינו, ועמד על רגליו, ואני לא ישבתי בלא רשותו. ואז הוכיחה אותו אשתו הרבנית תחי' למה יעמוד על רגליו והוא כבד לו מפני חליו, לא עלינו, השיבהּ [הנצי"ב] בקפידא מעט: הלא תראי כי הוא עומד ואיך אשב אני. בקשתיו רשות לישב וישבנו כולנו".
- בליל כ' באדר ה'תרס"א, בדרך עלייתו ארצה ישראל: "בהיותי על הספינה בין סטאמבול [=תורכיה], חלמתי שהתראיתי עם הרב ר' נחום שפירא, הגאב"ד בקהילת שאט ["העילוי הדוקשיצר"], ובירך עלי בשמחה שהחיינו, וגם ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו", ואמרתי לו: איך לא חש לברכה-לבטלה, כי מי אמר לו שאני ירא-ד'... והחלום נתקיים בי ב"ה, שבבואי לנמל יפו ועליתי ביבשה על אדמת ארצנו הקדושה, קבלוני קהל רב בכבוד גדול וברכו עלי בקול רם ברכה זו, ואני דאב לבי עלי על הכבוד הזה, וכן בבואי למחוז חפצי ירושלים עה"ק ת"ו, ברכו רבים מאד בקול רב, ולבי נקפני לענות אמן". בעבוֹר 3 שנים, יזהיר את חתנו בבקשת-הדרכה שילמד את הלקח שלו ולא יסכים לקבלת פנים פומבית בבואו לארץ: "חוששני שהזיק לי הכבוד העצום שהיה לי".
העובדה שמנע מרבנו בימי הילדות להתגדל בבית-מדרשו של תלמיד-חכם, אי-ההמצאות הקבועה של צעיר בבית תלמיד חכם לסייעו ולשמשו, הניעוהו לכבד מאד כל תלמיד-חכם עד שרשם ביומנו: "מאד הנני צמא גם עוד היום לעמוד לשרת אחד הגאונים האמיתיים, צדיק גמור, פשוט לשמשו כעבד לאדוניו, אך בעוונותי עוד לא זכיתי לזה - במקום שמכירים אותי הוא מן הנמנע, ובמקום אחר לא נזדמן לי עד היום למגינת לבי". כך היה כל ימיו גם לעת זקנתו.
בכתי"ק נמצא סיפור אודות יהודי שהכיר שהספיק להכיר את הגר"א. כשזה בא לפני הגרעק"א והסכים לספר ד"ת ששמע מהגר"א, מיד החזיר הגרעק"א לראשו את התפילין שזה עתה חלץ, בנימוק שזה כמו לקבל תורה מסיני. "ואיש כפי מהללו" - מה שאיש מהלל, בזה ראוי הוא עצמו להתהלל - בספֵּר האדר"ת סיפור זה אפשר למצוא את הדרך שאף הוא הסתכל על דברי תורה ששמע מתלמידי-חכמים. כך נולד הספר "שמע אליהו" שהאדר"ת היה רושם בו כל דברי-תורה ששמע מחבריו הרבנים שביקרו אצלו או שביקר במעונם, או שסתם נפגשו בדרך והשיחו בדברי התורה.
לא חש לרמיסת כבודו למען כבּד תלמיד-חכם. הוא רשם דרך קבע דברי-תורה ששמע מחבריו ואף מקטנים וצעירים ממנו. כך גם עדנה באה לספרים נשכחים כשרבנו מפלפל בדבריהם. מאידך, הבחין בין ספרים של גדולי תורה לספרי דרוש של מי שאינם תלמידי-חכמים. על כך יעידו הדוגמאות הבאות:
א] כשרב גדול התפלפל בספר קדמון אחד, תמה עליו רבנו: "למה ראה לדברי שיחה כאלה, ודברי הספר ... מעיקרם אינם רק דברי דרוש, שאין משיבין עליהן, וטובים הם [רק] לתשובת המינים. ואף שהם נגד הקבלה הקדושה [מחז"ל], מצאנו כן [-תופעה שכזאת] למפרשי התורה על דרך הפשט".
ב] מכיון שלא תמיד מי שהיה בידו הממון להוציא ספריו היה בהכרח תלמיד-חכם בר הכי (אלא שמצטט בספרו דברי גדולים ממנו), ולעומתו לא כל מי שהיה תלמיד-חכם גדול שראוי שבני הדורות ילמדו בספריו, יכולה היתה ידו להשיג את מימון ההוצאה, כותב רבנו: "ובעונותינו הרבים הוא זחיחות הדעת וצרות עין בכבוד של חבירו, וגזל העני בידיהם, ועוד טעמים אשר בושתי לכותבם, לבל להזכיר גנותם של המחברים המדמים בעיניהם ובלבותם מה שהם, והמשכיל בעת ההיא ידום".
ג] בשנת ה'תרמ"א כותב רבנו: "אין דעתי נוחה לפלפל בדברי אחרוני זמננו ושגם הדברים הנאמרים בפלפולים בעלמא... ודי לנו לעמול להבין דעת רבותינו הראשונים ז"ל מלבזבז עת וזמן על דברי האחרונים בפלפוליהם, אם כי דבריהם חביבים עלי עד לאחת".
דקדק רבנו מאד במילוי דרישת חז"ל להביא דבר בשם אומרו, ועל-כן מצויים כאמור בכתביו שמות של ספרים רבים, גם של צעירים ממנו. רבנו שכאמור השתוקק להוציא לאור את חיבוריו, ונתן שמות אפילו לקונטרסיו הקצרים ביותר, אלא שמפאת עניותו לא יכול היה להרשות לעצמו להדפיסם, כותב כלפי אלו שעמד להם הממון להוציא ספריהם: "יראו מחברי זמנינו ויבושו על מנהגם שנהגו סלסול בעצמם בחיבוריהם שלא להזכיר שם השואל, רק כותבים 'מן רב אחד', 'חכם אחד', 'גאון אחד', ורבותינו בעלי התוספות אינם בושים להזכיר בשם רב פלוני מה ששמע מרב אחר, [אף] שהוא [- מה שהם מצטטים] תלמוד ערוך וידוע לכל בר בי רב דחד יומא".

פרק יא
אופי כתיבתו בחיבוריו ומחברותיו
כבר מגיל 12, החל - כלשונו - לפעם בליבו החשק לכתוב חידושי תורה. "תשוקתנו ללמוד היה מעט, אבל לכתוב ולחבר ערגה נפשנו מאד". ואכן לא שבת קולמוסו יובל שנים.
בכתיבתו של יום יום ישנו מחד שילוב של בירורי ההלכה למעשה בנושאים המרתקים ביותר, בהיותם בתחום היום-יום ממש של כל איש ישראל, לצד בירורי פסוקים ופרשיות והתאמתם האירוע המתואר בהם עם ההלכה המסורה. דבריו כתובים הרבה בדרך דרוש ובדרך הפלפול. דרך פלפולו, נגלית ללומד בקיאותו העצומה של רבנו בדברי חז"ל בש"ס ובמדרשים - הלכה ואגדה, בראשונים ובפוסקים, ולא פחות מכך מתגלית אהבת התורה שלו. כל טיבו וטבעו בתורה היו, וכל פטפוטיו בתורה הם. אמנם חידושים אלו כדי להיקרא פלפול במובן המקובל לא באו 16 , שכן מכוונים הם לפירוש פשט או על-פי המדרש רבה ורש"י, ומאידך אי-אפשר להגדירם כפירוש הפסוקים גרידא, שהרי דן הוא בהלכה המסורה שניתנה רק במתן תורה 17 . חידושים רבים שלו כאלו מפלפלים במעשי אבותינו הקדושים איך נעשו, והרי קיימא לן כך וכך בתלמודנו וכך מראה צד לכאן וצד לכאן, הכל על-פי תורה-שבעל-פה.
אורחות התורה היו לו לטבע. מרכז חייו היה כולו לד'. התורה וקיומה כל-כך חיים אצלו עד שאי-אפשר לו שלא לדון את דיוניו אלו. אהבת תורה עצומה שגרמה לו להשתעשע בה, להפוך בה ולהפוך בה כמו ילד הנהנה בהתפלשו בחול הים. זכרן גדול היה, וקלט הרבה מאחרים, מפי סופרים וספרים, והיה אוצר בלום של סיפורי גדולים. את שעשועי דאורייתא אלו של רבנו הגדיר כך חתנו הראי"ה: "אצלו היתה גם אהבת הפלפול פרי [מדת] החסידות [שלו], אהבת השם יתברך ואהבת התורה, שהיתה חרותה על לבבו. אמנם עם תעופת רעיוניו ורוחב פלפולו לא קטנו בעיניו אף ההערות היותר קטנות בכל מקצוע שבתורה, וכולם היו חביבים עליו כנפשו".
לא נמנע גם מחידושים עיוניים ומהֲלכי סוגיות, אך תמיד האליבא דהלכתא מהווה כתר לעיון. בחיבוריו שחיבר לעת זקנותו כבר נראית יותר הדרישה הרגילה בהלכות ובאגדות מבלי הפלפול, אך הברק הגאוני נמצא גם שם.
שוחה בחידושיו בים התלמוד, וחוש הבחנה מיוחד ומקורי לו בניתוח סוגיות להוכיח מהן דברים שנודעים ממנה אגב אורחא ולא מעיקר עניינם, מה שמהנה הנאה רוחנית את הלומד. כך למשל במקום אחד בכתביו יצא להוכיח בהווא-אמינא שלא סברו רבותינו התנאים את מאמר הגמרא במסכת נדה דף יז, ש"האוכל ביצה קלופה שעבר עליה הלילה - דמו בראשו", שכן במשנה מסכת ביצה דף טו, מודים בית שמאי לבית הלל לענין עירוב תבשילין ש"דג וביצה שעליו שהן [נחשבים] שני תבשילין", "ואיך השהו אותה מערב-יום-טוב עד השבת? אלא ודאי לא חששו חז"ל להא כלל".
אותו גאון אשר דן במעשי האבות והתאמתם להלכה הוא-הוא אותו גאון אשר ביקש להפוך מצוות עזובות כמו הקהל (בקונטרסו "זכר למקדש") ווידוי מעשרות (בספרו "אחרית השנים") הלכה למעשה ולעשות להן לכל הפחות זכר. את הקונטרסים הללו שהדפיס בעילום-שמו שלח חינם אין כסף לכמה מגדולי ישראל. עזרה בסיסית למימון הקונטרסים קיבל מכמה אנשים אשר את שמותם פרסם בקובץ הראשון של "כנסת הגדולה" שיצא לאור בשנת ה'תר"ן. לימים, לאחר פטירתו, יֵצאו קונטרסים אלו במהדורות רבות כששמו כבר מופיע עליהם, אשר היו לאבני יסוד בלימוד מצוות אלו. אין מחבר העוסק בנושאים אלו שלא יבנה את יסודות חיבורו על קונטרסים אלו. יוזמה נוספת, כבר בהיותו רבה של ירושלים, אף שלבסוף מסיבות שונות נגנזה, ראויה לציון: לחזור על אשר עשו בשעתם שבי גולת בבל אשר על-מנת לעמוד מול שכחת המצוות כרתו ברית אמנה. כרבה של ירושלים ביקש לכרות אמנת-התחייבות פומבית-חגיגית על קיום המצוות התלויות בארץ ובמקדש.
לעיתים הוא מעורר בכתביו על מנהגי קהילות שאינם מתיישבים עם הדין, כמו למשל המלצתו למעט מריבוי הברכות בעליות לקריאת אותה הפרשה בשמחת-תורה, ובמקום זאת לקרוא לכל עולה רק לשלושה פסוקים בפרשה. וכן יוצא נגד קריאה לכהן נוכח מדין מצות-עשה ד"וקדשתו" כשעלה כבר בקריאה במנין קודם, או על ריבוי הלווים הבאים ליטול ידי הכהנים שמביא לביטול תפילה. או על שאין נושאין כפיים בשמחת-תורה משום שכרות "אינו על-פי דין במדינתינו שאין יין מצוי רק יין-שרף... ולמה נבטל מצות-עשה החביבה הזאת".
על אף כל אלה מצאנו במקום אחר עדותו: "אנה חלא בר חמרא לגבי אבא מארי עטרת ראשי זצ"ל שהוא ז"ל לא שינה שום דבר מהנהוג, אם מפני כבוד הגאונים שקדמוהו, אם מגודל ענוותנותו או גם שניהם. אולם בזה הלכתי בדרכו, לשמור בקהל עם ועדה בבית-הכנסת או בבית-המדרש להניח כל דבר כקדמותו, אבל בציבור שבביתי שיניתי בענינים האלו כפי שכלי הפעוט".
"בשנים האלו שירדה חולשא לעלמא ונהגו [ההמון] סלסול בעצמם לנוח ולהנפש אחר מוסף [של יום-הכיפורים] כחצי שעה ויותר וכל אחד הולך לביתו", הורה לומר אין כאלקינו ועלינו אחר מוסף, שכן סיבת השתרשות המנהג שלא לאומרם הוא מעומס התפילות מה שלא שייך האידנא.
הורה להשמיט מנוסח התרת נדרים הנאמר בערב ראש-השנה הלשונות "דיינים מומחים", "נזירות שמשון" ועוד.
ירא לחדש דבר לומר אשרי בפתיחת תפילת מנחה של היום הקדוש, אך סבר שכך היה צריך להיות.
תמה על שנוי המנגינה במנחה של יום-הכיפורים משחרית. כלל הצטער מאד על מנהגים שהשתרשו נגד ההלכה הפסוקה.
הפסד עצום היה לבוני בתים יהודיים כשנמנעו מלהעסיק פועלים נכרים בשבת-קודש נוסף על יום א' שהיה יום אידם. הפועלים דרשו שכרם משלם גם על יום השבת וגם על יום א' מתוקף יום חופשתם. שני ימי שבתון בשבוע אחד על גב יהודי אשר ביקש לבנות ביתו היה משאת קשה. היתה אפשרות להתיר הדבר שיבנו הנכרים הבית בשבת על-ידי שיפורסם הדבר שאכן הבית נבנה בקבלנות (משום שאסור רק משום מראית-עין). בהתייעצות-שבכתב בדבר זה עם הגאון משאוועל ר' יוסף זכריה שטרן בשנת פוניבז' האחרונה, כשרבנו כבר רב מנוסה, מגלה הוא טפח נוסף מהתלבטותו ב"התרת" מוסכמות שבעיני ההמון הינם בגדר "איסורים", ומנסה לשרטט את קו הגבול בין הרצון להחיל את ההלכה לאמיתה לעומת השפעת הדבר על הציבור ועל כבוד הרבנות בישראל: "…נזדמן לפני שואל אחד ירא-אלקים… אנוס מאד לגמור הבית… ועומד ח"ו להפסד עצום. והשבתיו: אם כי מצידי הייתי אומר לפרסם ההיתר דקבלנות, אך יראתי פן יצווחו עלי בי מדרשא שהתרתי את האסור, ויקראוני 'בית-דין שריא'... וחלילה לא תיפוק חורבא ויבנו בלא שום היתר על-ידי קבלנות… וביותר לאשר ההמונים אינם יודעים כלל דעל-ידי קבלנות מותר… ויקראוני ח"ו 'מתיר אסורים' ולכן אין כדאי להקל בזמנים אלו כלל…".
חידש שההקפדה בברכת מעין שלוש על פרות ארץ-ישראל לברך "על פירותיה" לא נאמרה במזונות לומר "על מחיתה", משום שפרות "נוח יותר להכיר ולהוודע…דעיקר קפידת ההכרה בברכות הוא דווקא על הפרות הנאכלים על-פי-רוב כמו שהם ויש בהם היכר יותר שהם מארץ-ישראל", ולא על חמשת מיני דגן.
דייק בגרסאות וחס על השמטות של תפילות ואמירת פסוקים שנשכחו במרוצת הדורות, וביקש לחדש אמירתם, כמו פסוקי ספר עזרא לקרבן פסח, וכן חלק מתפילת הכהן הגדול ביום-הכיפורים הנאמרת בסדר העבודה בתפילת היום הקדוש.
נכתבו מהאדר"ת חידושים בדרך הדרישה העיונית, בשני התלמודים, בפוסקים ראשונים ואחרונים, בכל דברי חז"ל, במדרשים, דיוקי תפילות, ברכות ופיוטים. הוא הפליא לעשות בחיבור פלפולים רחבים המושכים את הלב שנעשו בכשרון, בנושאים קדושים וחביבים ונמשכת מהם פעולה מוסרית יפה: לחבב את התורה ואת לומדיה.
האדר"ת ניחן בכישרון וזיכרון נפלא, בכח חידוש מחודד ומבהיק, ישר ומיושב. כבר בימי עלומיו יצא שמו למרחוק כאחד מגאוני הדור המצויינים. יכול היה במעוף עין לעבור על פני ספר גדול, בשעה קלה, והיה כמונח בכיסו (ראה להלן). עושר בקיאותו מבהיל ומפליא באופן נדיר. יש שהשווהו - "הארי בחבורת הרבנים", לחברו רבי יוסף זכריה שטרן הגאון משאוויל שבקיאותו בשעתו היתה מן המפורסמות. באופן טבעי נבחר על-ידי רבנו ישראל סלנטר להיות בין אלו שישתלמו במקצוע מיוחד בתורה, למען יהיה הסמכות העליונה באותו מקצוע. בקיאותו מסודרת ומרוכזת לפי נושא וענין. אך נוסף על הבקיאות הנפלאה - עמקות.
היה מהראשונים, לבד מתלמידי הגר"א כמובן, שהניחו את יסודות ההלכה למעשה של ההלכות התלויות בארץ, עם התרחבותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.
אף שעטו עט סופר מהיר, עט הנובע ממעיינות אינסופיים, ורבו חיבוריו, לא החזיק טובה לעצמו, והעתיק בכל פתיחת מחברותיו העמוסות בכתב-יד-קודשו, מאמר רבי יוחנן בן זכאי: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".
את דברי התורה שכתב ערך כמה פעמים בהכינו אותם להיות ראויים לדפוס. אמנם נמנעו ממנו האמצעיים הכלכליים להוציא לאור ספריו שלו, וכמעט שלא הוציא דבר מתחת ידו. לחתנו הגאון הראי"ה קוק זצ"ל הזהיר כי ישקול שוב בדעתו אם לפרסם חידושיו פן לא תחזור ההוצאה הגדולה על הדפסת הספרים, בהזכירו לדוגמא את קובץ ה"עיטור-סופרים" שערך החתן בסיוע החותן (ע' להלן), בו גם באו מדבריהם לדפוס, שבו "לזולתו היה עסק טוב ושמן, והוא [-הראי"ה] הפסיד עוד משלו ל"ע".

פרק יב
פרסומיו
מעלה גדולה היתה לאדר"ת שגדל בתורה אך מתוך שקידה עצמית בעסק התורה יומם וליל. משחר ילדותו ועד מותו, התמסר לכתביו וערך את דבריו בקונטרסים, ושב וקיבצם בעריכות משוכללות יותר. בכך נדחית טענת מי שהעלה שהאדר"ת לא תכנן לפרסם חידושיו. זמן רב ויקר הקדיש לכך, זמן שלא היה לריק, שכן בזכותו זכינו לכרכים מסודרים - באופן כזה או אחר - של כתביו. אדרבה ודאי שהתכוון לפרסם כתביו וכן ביקש בצוואתו. ביומנו הוא גם כותב: "ויזכני להוציא לאור חידושיי וחיבוריי שחנני השי"ת". את הסכמתו הראשונה שנתן לספר, בהיותו אך בן שלושים וארבע שנים, הוא חותם כך לאחר שמו: "בעל שו"ת השיב דוד; ושו"ת אהלי דוד; וספר גפן אדרת על כל הש"ס; סדר משנה על כל ששה סדרי משנה שתי מהדורות; סדר פרשיות כמה מהדורות; טוב ירושלים על הירושלמי; ועצי למלך על הרמב"ם; סדרי מועדות; קול אליהו וקול דוד על דרושים; אזני דוד; חדשים לבקרים". למדנו על רוב כתביו ועל רצונו להדפיסם ולפרסמם.
באגרת מאוחרת יחסית, משנת ה'תרנ"ד, אל החח"ם בעל ה"שדי חמד", כותב רבנו: "ומה מאד שמח לבי בבוא אלי יקרת קדשו ויגל כבודי מאשר יקרתי בעיניו נתכבדתי לקראני בין הבאים ולתת גם הערותי הדלות בדפוס אשר מאד אשמח דלימרו שמעתתא בשמי, לאשר לפי הרפתקאות דעדו עלי לעת עתה אין בידי עדיין להוציא לאור גם מעט מזעיר מאשר ברכני ה' יתברך בחסדו בזכות אבותי ז"ל ".
בראשית שנות ה'תרממי"ם התפרסמו הערותיו "מילואים לשלמים" בתוך ספרו של בעל ה"שלמי נדרים", הערות בתוך "ספר העיטור " שיצא לאור אז מחדש, וכן השתתף בכתיבת מאמרים הלכתיים לקובץ "יגדיל תורה" שכלל שאלות ותשובות וחידושי הלכות מרבני ישראל של אותו הזמן ויצא באודיסה בשנים ה'תרל"ט-ה'תרמ"ה על-ידי הסופר הרבני הצעיר משה אליעזר בלינסון. שם בין היתר המליץ "על אחינו רבים שתו, ורבים ישתו טייא וקאווע [תה וקפה] בשבת קודם התפילה וקודם הקידוש", "דלא עבדי איסורא כל כך". כן מיקל שם לקדש ביום השבת על תה ממותק ושאר משקין שאינם חמר-מדינה כגון חלב. כן תמה על המוהלים שאינם מקדשים לפני כוס של ברכת המילה בשבת.
בשנת ה'תרמ"ח החל מוציא עם חתנו הראי"ה הסמוך על שולחנו את הקובץ"עיטור-סופרים" , שאיגד בתוכו מאמרים הלכתיים מגדולי הדור, ברוח שאיפתו של הגאון רבי ישראל סלנטר בדור הקודם, לעודד התגדלות בתורה במקצוע מסויים ולהתמחות בו עד כדי היות הלומד סמכות עליונה באותו מקצוע. מקובץ זה יצאו שתי חוברות בשנים ה'תרמ"ח-ה'תרמ"ט. החוברת השלישית והרביעית הוכנו לדפוס אך לבסוף לא נדפסו, בשל האסון של מותה של בת האדר"ת אשת הראי"ה 18 .
בשנת ה'תרמ"ט הוציא לאור כאמור, בעילום שמו, את הקונטרס"זכר למקדש" , ובו דברים שדרש במצות הקהל בקהל עדתו בפוניבז' 13 שנה קודם לכן. חוברת זו חיבר במעון הקיץ בדובבעלן באותה שנה עת שהה עם חתנו הראי"ה ובן אחיו, וכל-כך עשה זאת רבנו בהצנע עד שאפילו הם "לא ידעו מאומה מזה", כעדותו. בשנים ה'תר"ן-ה'תרנ"א מסר לפרסום חומר הלכתי לפרסום בשנתון "כנסת הגדולה" (עי' לעיל).
בשנת ה'תרנ"א אף התפרסמו הערותיו לספרו של חתנו "חבש פאר".
אז החל החח"ם (הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני) להוציא לאור את ספריו "שדי חמד" ובתוכם ממכתבי רבנו אליו.
בשנת ה'תרנ"ב יצא לאור מחדש ספרו של רבנו אליעזר ממיץ "ספר יראים" ובו נדפסו הערות מרבנו; נדפסו הערותיו בתוך הספר "ברכת יצחק", וכן התפרסמו אגרותיו בעניין יישוב-ארץ-ישראל בקונטרס שיבת ציון.
בשנתו השלושים ושתיים והאחרונה לימי שבתו בפוניבז', היא שנת ה'תרנ"ג, הוציא לאור בוורשה בעילום-שמו את הקונטרס "אחרית השנים" המוקדש לבירור ההלכות הקשורות במצות ביעור המעשרות והוידוי על הביעור בתוספת הלכות כלליות על הפרשת תרומות ומעשרות "למען אחינו העובדים עה"ק ומקיימים מצות תרומות ומעשרות כדין תורה". רק מספר הערות שהעיר על דברי עצמו, ציין כי הם ממנו למען לא יוכל איש לנחש כי הוא המחבר. מופיעות גם הערות קצרות חשובות מחתנו הראי"ה. באותה שנה נתפרסמו הערותיו בעניני מילה בתוך ספר"כורת הברית" .
אף שרבנו היה כתבן בלתי-נלאה ובשלב זה כבר היה בעל חיבורים רבים 19 , לא נודע עדיין אלא בזכות שמו הטוב בגדלותו התורנית וענוותנותו יוצאת-הדופן. בהקשר הזה יש לציין שכשנתן רבנו באותו הפרק הסכמה לספר "ביכורי שלמה", הוגדר על-ידי המחבר בראש ההסכמה כ"אבד"ק פאניוועז בעל-המחבר הגהות לקונטרס אחרית השנים וכו'". כמה מפליא הדבר שכך הצריכו להגדיר את רבנו אף שספק אם היה בדורו מי שבארבעים ושבע שנות חיים כתב חיבורים רבים כל-כך. חיבה יתירה רכש לחיבוריו אותם הוא מכנה במקום אחד: "עיני ולבי ורכושי". כששבו אליו כמה מחיבוריו שלא היו עימו תקופה, הוא כותב: "כל בתי נפשי מלאו אורה ושמחה מחמדת נפשי אשר זכיתי לראותם ב"ה".
ובדברי רבנו נמצא כתוב: "צריך עיון במי שזכה שיש לו חיבורים כת"י שלא נדפסו, דודאי דין תורה-שבעל-פה להם... אם הם קודמים להצלת תורה-שבכתב כיון שאין עוד זולתם במקום אחר... וקצת י"ל דהוי ליה ספק סכנת-נפשות למי שעמל ויגע בהם כל ימיו, יוכל לבא לידי חולי מעגמת נפש ר"ל... וד' יצילנו מכל אסון עד העולם".
בשנת ה'תרנ"ה התפרסמו מעט מאגרותיו ההלכתיות של רבנו בשו"ת"שארית יעקב" . בשנת ה'תרנ"ח נדפס בטרנסילבניה מרבנו קונטרס "עובר אורח" כנספח לספר ארחות חיים על או"ח מהרב ר' נחמן כהנא אבד"ק ספינקא.

בשנת בואו לארץ היא שנת ה'תרס"א, החל מופיע בברלין מכתב-העת "הפלס" על-ידי אחיינו-מחותנו, ורבנו מסר לפרסום הערות בעניני תפילה וחקירות בענייני הלכה למעשה בשם"שבלים מלאות וטובות" . בשנות ירושלים נדפסו ממנו הערות בתוך כמה ספרים שהופיעו באותם ימים והתכבדו לשמש אכסניא לדבריו:"יד יוסף" , "משכנות ישראל" , "נהורא דשרגא", "קהילת יצחק" , "חקר דעת" , "זכרון יצחק" , עקב ענווה" , "מנחת כהן" , חשבון פרטי המצווות" , "ברית הלוי" , "מגיני ארץ-ישראל" , "מגן בעדי" , אהל מועד" , "משנה למלך אחרון" , "טוב עין" ו"אמרות טהורות" . כן נדפס קונטרס "סדר אמירת קרבן פסח" ובו פסוקים שנוספו על-פי הוראת רבנו, וכן קונטרס ובו שתי תשובות לבני המושבות על דבר שאלתם בעניני כלאיים (ע' עוד להלן).
בשנת ה'תרס"ד הוציא לאור קיצור לקונטרסו "זכר למקדש" על מצות הקהל, להפיצה חינם בין הקהל בירושלים. אף שם נהג באותו האופן שעשה בקונטרס הקודם: העלים את שמו ורק צירף הסכמה ואף הערות ממנו.
הסיבה העיקרית לכך שלא הרבה לפרסם מכתביו המרובים היא אותה הסיבה שהכתיבה לו בעל-כרחו כמה פעולות חשובות בתחומים אחרים באורח-חייו (כמו קבלת רבנות העיירה מיר - ראה להלן), והיא כלכלית גרידא. מה שכבר פרסם - הפסיד עליו הרבה מכספו שלא היה לו ממילא.
הכל צריכין מזל אפילו ספר תורה שבהיכל. רצתה ההשגחה והתפזרו כתביו ולא נותרו מרוכזים בידי המשפחה או במקום אחד. והנה דוקא לקראת מלאות 100 שנים להעלותו לגנזי מרומים הולכים כתביו ונגאלים. רשימת חיבוריו של רבנו שהותיר אחריו לשם ולשארית בארץ מצורפת להלן.

פרק יג
הסכמותיו והערותיו
אהב מאד את הספר התורני, וספרים עלומים רבים אף זוכים לתחיה מחודשת רק בשל הזכירו אותם. "אידיאל פנימי היה לו להתחזק בהפצת ספרים והדפסתם, אף-על-פי שלדאבון לבבנו ממעטים הם בני דורנו בדרישת הספרים החדשים, העסוקים בדברי תורה, בהלכה ובאגדה. מכל-מקום התקוה הפנימית היתה משעשעתו, כמו בטבע, שעוד יבא יום... ותחת שויון נפש ומאיסה, הנמצאת לפעמים בין רבים על כל העסק של הרחבת התורה והגדלתה לכל מקצעותיה, תכנס האהבה והחבה שתבא בדעת נפש, ויכבדו מאד כל ספר אשר בתוכו נמצא עמל יגיעה וכשרון בכל דבר וענין מן התורה".
מאד השתדל בעידוד מחברים להוציא לאור חיבוריהם. על כל הספרים שהסכים עבר מראשית ועד אחרית, ובכושר קריאה יוצא דופן במהירותו. כשהגאון רבי יעקב דוד ווילאובסקי - הרידב"ז, בא לפוניבז' עם פירושו לירושלמי סדר זרעים (שהוציא לאור בשנים ה'תרל"ד-ו) לפני האדר"ת, עבר זה בקלות ובמהירות מדף לדף. הרידב"ז אשר יגע בחיבור בעמל רב התפלא על כך. האדר"ת השיב שהוא דוקא לומדו בעיון. לאחר הפצרת הרב המחבר כי יעיין רבנו יותר, ביקש האדר"ת מהרידב"ז לבחון אותו על תוכן חיבורו. לתימהונו של האורח השיב רבנו בבקיאות לכל השאלות.
מעט אחרי שנתמנה רבה של פוניבז', כתב את הסכמותיו הראשונות. הראשון שזכה להסכמתו הוא ר' אברהם בן יהודה ליטש-רוזנבוים, לספרו "שושנת-אברהם" על התורה שיצא לאור בפרסברג הרחוקה בשנת ה'תרל"ז. אחריו הסכים לספר המופלא "נפלאות מתורת ד' יתברך" לר' בן-ציון שלעז שיצא לאור בוורשה בשנת ה'תרל"ט, הסוקר את גילוי התורה על העתידות.
העיר הערות על הספרים שעליהם הסכים, חיזק את המחברים ותמך ביד נדיבה מכספו - שלא היה לו לרוב - בהוצאתם לאור. אף שלהוצאת ספריו שלו לא היה לאל ידו, מאידך, בכל עת שהתבקש להסכים לספר מאיזה מחבר, שלח הערותיו לספר, ואם עמד לו למחבר התקציב הדרוש לתרום דפים להערותיו, ו/או שהבין את משמעות אירוח ענק שכזה באכסנייתו שיהיה בה לשבח את מקחו של הספר ברוח ואולי אף בחומר, אכן נדפסו ההערות בספרים, ולעיתים רק בחלקן.
היה נערץ על החפץ-חיים המבוגר מעט ממנו, אשר שלח מחברים אליו כדי לקבל הסכמתו ואף ביקש את הסכמותיו לספריו "נדחי ישראל" ו"ליקוטי הלכות". כשקיבל בחורף ה'תרנ"ז את קונטרסי זה הספר האחרון, אשר התבקש באופן דחוף מאת הצדיק מראדין לתת הסכמתו עליו, התרגש מאד ובדמעות חדווה בעיניו ביקש האדר"ת מחתנו הראי"ה קוק זצ"ל, אז רבה של בויסק שעשה אצל חותנו בעיירה מיר, לכתוב את ההסכמה עבורו, והוא יחתום עליה, שכן היה טרוד אותו היום בעניני הציבור 20 . ההערצה היתה הדדית. החפץ-חיים כותב לאדר"ת: "הגאון הגדול, החריף ובקי, סיני ועוקר הרים, צדיק דרכיו ותמים במעשיו". "חריף ובקי בים התלמוד והפוסקים".
בשנותיו האחרונות, התבקש ע"י הרב-החוקר ר' אברהם משה לונץ מירושלים לכתוב הערות לספר פאת-השולחן (שנדפס עד אז רק פעם אחת בצפת, 70 שנה קודם לכן) אשר ביקש להדפיס מחדש. אמנם נלקח רבנו לבית עולמים בעיצומה של הכתיבה. מה שהספיק לכתוב נתפרסם כשבע שנים לאחר פטירתו כנספח לספר.

פרק יד
פרסומים לאחר פטירתו
סמוך אחר פטירתו, הוציאה משפחתו בירושלים את הספר "משנת ר"ב [=ר' בנימין]" לאבי רבנו הכוללת הערות מרבנו. את ההקדמה לספר כתב חתנו הראי"ה 21 .
בשלהי ימיו כתב את קונטרסו "נפש דוד" "כולל התנהגותי בתורה ומדות ומעשים-טובים... לא עלה על דעתי להתייהר... רק לפני בני ויוצאי חלצי... וינהגו גם המה כן". מו"ר הרב משה צבי נרי'ה פרסם קונטרס זה בשנת ה'תשמ"ב. כעבור שנתיים יצא חיבור האוטוביוגרפיה במלואו. לאחרונה יצא ספר "סדר אליהו", הערותיו של רבנו לסידור התפילה. הקונטרסים "אחרית השנים" ו"זכר למקדש" הוצאו מחדש במהדורות משוכללות יותר. הערותיו של רבנו לפירוש בעל הטורים על התורה יצאו לאור כמה פעמים. כן הופיעו הערות רבנו לחידושי תוספות הר"ש על מסכת פסחים, שכן כתב-יד של חיבור זה היה בידו. כן צורף לזה חידושים של רבנו על פי דברי תוס' אלו. לאחרונה הופיע ספרו של רבנו שבת אחים (ע' לעיל). רשימה ארוכה ומפורטת מכתבי רבנו שנדפסו בכתבי-עת ובאכסניות שונות מצורפת בהמשך.

פרק טו
חתנא דבי נשיאה מרן הראי"ה קוק זצ"ל
"נפשי כלתה להשיאה לתלמיד-חכם וירא-אלקים... הציעו לפני [שידוך] עם בחור נעלה... תלמיד-חכם וירא-אלקים וממיוחסי המשפחות בעיר גריווא בקורלאנד... בראותי אותו ובהשיחי עמו איזה שעות, דבקה נפשי אחריו, אהבת איתן אהבתיו, לאשר הצצתי בו ובכשרונותיו הנעלים וביראתו, כי לאילנא רברבא יתעביד".
כך נולד יחס הערצה ההדדי בין החותן לחתנו. "צור לבבי" הוא מכנה אותו במכתב אחד. השידוך נעשה על-ידי הרב ר' משה שמואל מישל שפירא אב"ד ראגובה שהכיר את החתן המיועד בשנת לימודו בסמרגון.
חתנו הנערץ עליו ("חתני הרב הכהן הגדול מאחיו") מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל הכיר חדרי לבבו כמו גם את חדרי ביתו, שכן זה היה סמוך על שולחן חותנו 4 שנים (ה'תרמ"ה-ה'תרמ"ח) והיו קרובים מאד בהלכי רוחם ובמזגם, כמובן ממכתביהם ההדדיים. גם ברבע הראשון של תקופה זו, תקופת האירוסין, עת למד בישיבת וולוז'ין, היה נקרא בפי הנצי"ב "העילוי הפוניבז'אי" על שם הגאון האדר"ת רבה הנערץ של פוניבז' המיועד להיות חותנו, אשר שמו הלך לפניו כגאון מופלא. כאמור, רק בשנת חייו האחרונה של הנצי"ב פגש בו האדר"ת עת ביקר בורשה. הם נפגשו אז יום יום במשך שבועיים, ויכתוב רבנו: "והוא אוהבי וידידי באהבה רבה מאוד". רבנו העיר לו הערות על פירושו לתורה העמק-דבר 22 . אמנם שנים קודם לכן התעניינו השניים זה על זה אצל חתן האדר"ת שנשלח על-ידי האדר"ת מיד לאחר האירוסין ללמוד בישיבת וולוז'ין. הנצי"ב היה מביט באגרות האדר"ת הרבות לחתנו אשר הביא אותן לפני הנצי"ב רבו וזה היה מעיר הערותיו על דברי האדר"ת. משא ומתן הלכתי ומתמשך בנושאים מגוונים היה באגרות ההדדיות הללו. ההתכתבות בין החותן והחתן נמשכה עד שהתאחדו בארץ-ישראל בשנת חייו האחרונה של רבנו. רבות מאד היו אגרות אלו, וכך כותב הגאון הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל בן הגראי"ה: "אגרותיו [של הראי"ה] אל דודי-זקני, חותנו הראשון, הגאון רבי אליהו דוד רבינוויץ תאומים האדר"ת זצ"ל - במשך כעשרים שנה היתה ביניהם חליפת-מכתבים תמידית, רצוא ושוב, בדברי תורה ועבודת ד', בעניני הכלל והנהגת הרבנות, ויש לשער שהן, מלבד ערכן האיכותי הגדול, היו בכדי ספרים שלמים". לצערנו לא כל האגרות שרדו.
אחרי הנישואין באביב ה'תרמ"ו היו נושאים ונותנים יום-יום בהלכה על שולחנו של בעל-הבית והתנהלו דיונים משותפים בשאלות שונות שהגיעו מהקהילה ומהסביבה. כן נקבע לימוד משותף. כמה הדים יש לנו מאותם ימים, והנה אחד מהם מפי-כתבו של הראי"ה, ממנו אנו לומדים גם על אופי פסיקותיו של רבנו לציבור: "באה לפנינו השאלה בפאניוועז ע"ד סובין של קטניות לבהמות ועסקנו בזה, והסכמנו אז להיתר, וכן יצאה הוראה ממנו ז"ל כמפורסם בעיר הנ"ל, ולא עלתה על דעתו כלל להחמיר בזה במעשה. רק אחר-כך מֶשֶך הזמן, כשכתב איזה מכתב להגאון זכר-יהוסף ז"ל העיר גם-כן בענין זה בדרך פלפול בעלמא, וחלילה לא עלתה על דעתו כלל לאסור ולהחמיר בזה למעשה, כי בכלל היה שונא להחמיר חומרות יתירות בייחוד על דברים שאינם מיוסדים בשרשי הש"ס והראשונים ז"ל...".
"רחימאי-דנפשאי דיתיב בתוונא דליבאי" כותב האדר"ת על חתנו. לבני פוניבז' שהתפעלו מן החתן אמר: "כבר הספקתם לעמוד על היותו גדול בתורה, אולם אינכם יודעים עדיין כמה גדול הוא ביראה". יראת-שמים פנימית הבחין בחתנו, עד שהוא מבקש ממנו בקשה בלתי-שגרתית מחותן לחתנו: "אנא יזכירני תמיד בתפילתו, שיאמצני השם יתברך בחמלתו לתורתו ולעבודתו הקדושה".
אלא שלא כך חשב החתן שהעריץ הערצה עצומה את חותנו, והערצה מופלגת זו שנבעה מן הקשר האישי, אך טבעי היה שתוליד את ספר הביוגרפיה שכתב הראי"ה על חתנו בשנת האבל על הלקחו לגנזי מרומים. מקשר אדוק זה שבין השניים ידע חתנו להעיד על פנימיות מחשבתו ועל הנהגתו של האדר"ת עם בני ביתו וקהילתו. בספר הביוגרפיה הוא סוקר את הלכי הדעות ושינויי זרמיהן במרוצת הדורות בכלל ובפרט בדורו של האדר"ת, ואת התהליכים שעברו על הנפש הישראלית בכל אותם דורות. תוך כך עוסק "ברשימת תולדתו" של האדר"ת. "והוא מאדירי גאוני ישראל, נודע לצדיק תמים, נפלא במידותיו, ומבהיל בבקיאותו הגדולה בכל התורה כולה" כותב הראי"ה לברון רוטשילד.
האדר"ת היה מבקר תכופות בזיימל עיירת רבנותו הראשונה של חתנו ("...וכמו שהעירני לזה אהוב נפשי חתני ידיד לבי הרב הגאון רבי אברהם יצחק הכהן הגאון אב בית דין דקהילת זוימעל שליט"א בהיותי אצלו [ביום] ה', ח' אייר תרמ"ט"). גם לאחר שנפטרה הבת ורעית-הנעורים הצעירה, בשנת ה'תרמ"ט, ביקש החותן מן החתן שלבל יאבד אותו מלהיות בן-משפחתו, ישא את בת-תאומו הרב ר' צבי יהודה ז"ל, אשר אומצה בבית דודיה אחר מות הוריה. הביקורים היו הדדיים, ובבוא משפחת הראי"ה לחותן בימי מיר, היה מתאכסן בביתו המרווח של ר' שלמה צבי הלוי ברסלב, חתנו של הגאון רבי חיים יהודה לייב טיקטינסקי ראש ישיבת מיר.
בשנה האחרונה לחייו כותב רבנו לחתנו: "כבוד הגאון הנודע לתהילה", "יפה כחו בכל יותר באין ערוך ממני" 23 . כן התבטא עליו "לקחתי חתן שאיני מגיע לקרסוליו" 24 . "אוי לי שהוא רב ביפו ואני רב בירושלים" 25 . והעיד אחד הנוכחים בקבלת פניו של הראי"ה בבואו ארצה, ששם אמר האדר"ת בפני הקהל: "אותו גאון וצדיק, חתני אהובי ונשמתי שאתם מתבשמים מקלסתר פניו המאירים, ראוי מאוד עם שיעור קומתו הרוחנית בכל מקצועות התורה למלא את תפקיד עבודת הקודש כאן בירושלים במקומי, ורבנות יפו מוכנת בפני".
אחר עלות החתן ארצה לכהן כרבה של יפו והמושבות, הוסמך במכתב רשמי על ידי האדר"ת והגרש"ס: "מעתה כל הענינים השייכים למצוות התלויות בארץ… הכל יהיה נחתך על-ידי ידידנו הרב הנזכר… בכל עניני הדת יסורו למשמעתו ויעשו ככל אשר יוֹרם, מבלי סור מדבריו…".
ולבני יפו שבאו לרבנו בשאלות בענייני מצוות התלויות בארץ, השיב, כמו גם לאנשי ירושלים שבאו לשאלו עת היה חתנו הרב מיפו בביתו: "תשאלו נא את הרב מיפו, הוא בקי בזה יותר ממני". גם במכתב נוסף אליו יש מעין זה: "מחוסר ספרים אנכי כעת, ואין לי הטור עם החשבונות [=של מולדות חודשי השנים]... ובלי ספק יש למעלת כבוד-תורתו ידיעה רחבה בזה ממני...". בהגיע שמיטת ה'תרס"ג, על בעיותיה החמורות, ביקש ממנו שיברר את הלכות שביעית הלכה למעשה, ושיסדר בקיצור הלכות תרומות ומעשרות. לאחיינו, הרב צבי יהודה בן הראי"ה שהביע התפעלותו המרובה מגדלותו התורנית של דודו-זקנו, אמר האדר"ת: "לוּא היית כבר יודע ומכיר את אביך, לא היית מתפעל כל-כך ממני".

פרק טז
מפוניבז' למיר
הבזיונות וההשפלות שספג רבנו וההשפלות מפרנסי קהל עדתו בעיר הגדולה פוניבז' ואי-התחשבותם בו בכל עשרות שנות צרותיו וחייו המרירים בדלות ועוני, הביאו אותו לשקול להענות להצעה מוזרה משהו, לעבור לכהן ברבנות עיירה קטנה נידחת וענייה ברוסיה-הלבנה בשם מיר. (כשלוש שנים לפני כן, כשהוצעה לרבנו רבנות וועקשנא הוא כותב לעצמו: "הוא דבר זר לצאת מעיר גדולה לקטנה").
במלאות 33 שנים לימי שבתו בעיר הגדולה פוניבז', לאחר שמלאו לו יובל שנים, נעתר הגאון האדר"ת בל"ג בעומר ה'תרנ"ג לתושבי מיר אשר באו לפוניבז', לבקש ממנו לקבל עליו את משרת רבנות עיירתם הקטנה. לא התלבט הרבה לפני החלטתו לנקוט בצעד זה, שכן מצבו הרוחני של הכרך פוניבז' היה בשפל כדרכן של הערים, כמפורט לעיל. מיר הקטנה היתה תורנית הרבה יותר, וחשש רבנו לחינוכם של ארבעת בניו שהיו עתה בגילאים 10, 12, 15, 16.
על אף הביזיונות, וחרף ימי הייסורים המשפחתיים והבריאותיים שהיו לרבנו בפוניבז', השאיר חותם על בני העיר. תקנות רבות תיקן שהתקבלו בעיר בענייני צדקה, שחיטה, טבילה וחסד עם הנערים היהודים המגויסים בעל-כרחם. אחרי הכל שהה שם מיום היותו בן שבע-עשרה שנה. "רבנו היקר לנו הרועה אותנו זה יותר משמונה עשרה שנה, ואשר עירנו זכתה להיות לכבודו לאכסניא של תורה זה יותר משמונה עשרה שנה, עד כי כעיר מולדת תחשב לו" - כתבו עליו בני עירו במכתב מחאה גלוי על שעומדים לקחת מהם את רבם הנערץ.
מכְּתביו האישיים מאד של האדר"ת מתברר שחינוך ילדיו היה הסיבה המרכזית לרצון להעתיק מקום משכנו מפוניבז' למיר, מעשה שאיננו מצוי, לעזוב מרצון מקום רבנות כרך חשוב ולהמירו בכפר עני וקטן: "למחרת יום-הכיפורים - שנת תרנ"ד - חלמתי שהתפללתי תפלת מנחה [כשליח ציבור], ובחזרת הש"ץ באמרי 'ולא נבוש כי בך בטחנו', וסיימתי הברכה 'ברוך אתה ד' משען ומבטח לצדיקים' - הקיצותי. ואמרתי, פתרון חלום זה הוא, אשר בזכות אבותי ז"ל, יהיה השם יתברך לי משען ומבטח, אשר לא אבוש במעשי, במה שאני רוצה להעתיק משכני ואהלי - אוהל דוד - בהצלחה, מעירי פאניוועז לעיר מיר המכונה בערי ליטא 'עיר התורה', למען אגדל בני הי"ו לאורך ימים טובים לתורה ועבודה. השי"ת יעזור להיות עליהם עול תוה"ק לכל ימי חייהם, אמן כן יהי רצון".
השתמר מכתב מהגאון רח"ל טיקטינסקי ראש הישיבה במיר אל רבנו בו הוא מספר כמה "משתוקקים ונוהים לחברתו הנעימה", ובו במכתב בקשה: "כי בעת אשר יעלה בידו לגמור את עניניו במקומו, בעזה"י, ייאבה בטח גם כת"ר לחון את פני עירנו באהבה ונועם, בזריזות יתירה...".
כששֶּׁמע הדברים הגיע לקהילת פוניבז', הציעו הצעת פיצוי שלא כדאי היה לסרב לה. הם אף הצרו צעדיו ומנעו ממנו לבקר בעיירה מיר. רק בעורמה ומבלי לגלות לאיש שכר ביום בו' בתמוז עגלה בשעת בין ערביים ויסתלק מן העיר לביקור בן שלושה שבועות במיר בליווי הרב מזיימל חתנו הראי"ה. שם קיבלוהו בכבוד גדול מאד עד שקפץ מן העגלה לבל ישאוהו בה על כתפיהם. כבר משהגיע קיבלו בני העיר את תקנתו להקדים תפילת ערבית בליל שבת. לאחר השהות הקבועה בעיר המרחץ דובבעלן, ארז רבנו חפציו על-מנת להיות בימי הסליחות כבר במקומו החדש.
למרות ההצעה הנדיבה שהגיעה לרבנו מפרנסי פוניבז', כנראה באיחור, ועל אף שהמעבר מעיר לעיר היה כרוך בקשיים עצומים, אמר לתושבי פוניבז' כי עד שלא ימחלו לו תושבי מיר על הבטחתו להם לכהן ברבנות עיירתם, לא יוכל להעתר להפצרות בני פוניבז'.
אלא שבני פוניבז' הורו לכל הנוגעים בהעברתו של רבם דרום-מזרחה אל העיר מיר, שלא לשמוע לפקודתו: העגלונים, אנשי מסילת הברזל ועוד, אף שכל חבילותיו היו ארוזות. אפילו הטוענים הנכרים הוזהרו לבל יסייעו לרבנו במעברו.
האדר"ת דרש בפני הקהל דרשת פרידה "אלה דברי דוד האחרונים", ניסה לפייסם ואף הציע להם כי חתנו הראי"ה רבה של זיימל, אשר נכח בשעת הדרשה, יוכל למלא מקומו אם יחפצו בכך, אך חלילה לו להחליף דיבורו, וכך אמר ברוב ענוותו 26 : "אע"פ שהוא [-הראי"ה] ידוע לאיש קדוש, בכל זאת הוא מוכשר גם להנהגת הרבנות יותר ממה שאני הייתי ראוי לכך כשקבלתם אותי".
בשלב מסויים התרצה לבני פוניבז' באחד משני תנאים: או שימחלו בני מיר על ההתקשרות, או שאחד מגדולי הדור המפורסמים יתיר את החוזה החדש. בני פוניבז' הודיעו כי גם אם יצאו חייבים בדינם, לא ישחררו את רבם.
אף מאד הקפידו בני העיר על בני העיירה, ובמכתב-העת "המליץ" מיום ל' בתשרי ה'תרנ"ד, פרסמו בני פוניבז' הודעת מחאה נגד בני מיר המבקשים לקחת ממנה את "ראש כל מחמדיה": "לא נעזוב את רבנו לכת מאתנו, וכל איש מבני-עירנו לא ירים את ידו ואת רגלו אף באחד מהפכים הקטנים אשר בביתו לטלטלו החוצה". לא עמדה בפני רבנו הברירה אלא לכתוב לקהילת מיר שנאלץ הוא להתעכב.
הגאון בעל שדי-חמד אשר נשאל מאת רבנו על הענין השיב כי חילול השם אין בדבר אם ישאר רבנו בפוניבז'. הגאון בעל בית-יצחק השיב לרבנו על שאלתו (תוך הוספת ההערה: "וארי נעשה שואל"), כי יכול לחזור בו אם לא יהיה חילול השם בדבר וודאי אנשי מיר ימחלו לו אם אין בני-ביתו רוצים לזוז מן העיר. מאגרת התשובה הזו אכן משמע שבני-ביתו של רבנו העדיפה דוקא להשאר בפוניבז', בגלל ההרחבה שהובטחה מפרנסי הקהילה, וסברה המשפחה שאולי סוף-סוף יעשה צדק ביחס לרבנו. אמנם, חתן רבנו, הראי"ה קוק, אשר היה חביב על בני העיר פוניבז', כדי להפיס דעת טובי העיר, שלח להם בתשובה ארוכה כי אסור הדבר לרב לבטל התקשרותו 27 .
אך מה שגרם לרבנו ביותר לסיים החלטתו לעזוב בכל מחיר את העיר ולעבור למיר היה דוקא מעשה פעוט, כשסנדלר מקומי שכר פועל וחזר בו הפועל מדבר ההעסקה ונימוקו עמו: הנה כי רבנו חזר בו מכתב רבנות מיר. או אז בדרשת שבת שובה הודיע רבנו ש"לא אשאר בפוניבז' בשום אופן בעולם בלעדי רשות מבני מיר, וכל הרוחות והבטחות שבעולם לא יזיזוני מדעתי".
בחנוכה דרש בבית המדרש הגדול דרשה אחרונה על פרידתו מהם. חמישה חודשים בהם היה רבנו "שבוי" ביד בני עדתו, הסתיימו בליווי של כבוד גדול לרבנו אל בית הנתיבות עד עלה על קרון הרכבת דרום-מזרחה אל רוסיה הלבנה. אפילו הרכבת איחרה לצאת בגלל העיכובים שהיו על הרציף כשבני העדה נושקים לרבנו, וחלקם ממררים בבכי ובצער על הביזיונות שגרמו לו. הפוגעים התנצלו וביקשו את מחילתו. כך באה לסיומה כהונת רבנות בת 18 שנים ומחצה.
חמישה חודשים אלו הותירו רושם גדול על הקהל. חתן רבנו, הראי"ה קוק, מציין כי היה זה קידוש השם גדול מה שרבנו לא התפתה להצעות הנדיבות של אנשי פוניבז', ורק שלא ללמד לשונו מרמה.

פרק יז
ימי כהונת רבנות העיירה מיר
במיר הענייה החל בחנוכה ה'תרנ"ד ממלא את מקומו של בעל המלבושי-יו"ט הגאון רבי יום-טוב ליפמן הכהן באסלבסקי זצ"ל. מאתיים חמישים שנה לפני בוא האדר"ת לכהן בה כרב, קיבלה העיירה הקטנה והנידחת מיר את היהודים המהגרים הראשונים. שוכנת היא כשמונים ושמונה ק"מ דרומית-מערבית למינסק בירת רוסיה הלבנה. יהודי מיר היו מתמיד מעורבים במסחר מקומי ופעמיים בשנה היו יהודים מכל חלקי פולין וליטא באים למיר ל"יום השוק", בו ביקשו לסחור בפרוות, סוסים, שוורים, תבלנים, דגן, טקסטיל, טבק ויין. כמעט כל המסחר התרכז בידיים יהודיות. העגלונים שהעבירו בעגלותיהם את הסחורה היו אף הם יהודים. מקצת יהודי העיירה היו חייטים וצורפים, נגרים, סופרי סת"ם ואף שוחטים. האדר"ת מצא בכפר הקטן כשלושת אלפים יהודים, מספר שיא בכל הזמנים, אשר היוו 62% מאוכלוסיית העיירה הענייה ביותר במחוז.
אף שהגיע אליה בעודה בשיא תפארתה מבחינה מספרית, בתשע השנים בה כיהן התדלדלה הקהילה מאד. לא פחות ממחציתה נסה על נפשה מפני הפוגרומים התכופים והעניות הנוראה ששלטה בכפר.
רבים מהמהגרים שברחו עברו אל מעבר לים, לערים הגדולות במזרח אמריקה ואף לכפרים שבמערבה. קשה לומר שרבנו ודורו שנשארו במזרח-אירופה הרדופה כיבדו את ההגירה הזו לאמריקה. על כך ילמד הסיפור הבא: בשנת חייו האחרונה של רבנו, כשהוא כבר רב בירושלים, הראו לפניו בעיתון-יהודי אחד שהזכירו בו תלמיד-חכם אחד שהיגר לאמריקה, בחדא מחתא עם נשוא-הערצתו של רבנו החת"ם סופר. התרעם רבנו ויצא מגדרו. אין ידוע לנו על מכתב חריף ממכתב זה אשר כתב רבנו לעורך עיתון אחר, תלמיד-חכם שהיה מיודד עם רבנו: "צחוק מכאיב לי עשה לנו בהזוג הזה, ומאן מעייל בר נפח בארעא דעיילי זקוקין דנורא, מה ענין לר' ... ועל-ידי מכונות ותחבולות כדרכו יצא לנויארק, וידענו היטב היטב את האיש ואת שיחו תהלוכותיו ותחבולותיו מתחילה ועד סוף, מה ענינו לרבינו החתם סופר, אשר עוד כשמונים שנה בדור דעה שהיו אז כל הגאונים האדירים בחיים, היה הוא הראש וראשון להוראה וממנו יצאה תורה לכל ישראל. ואותו ר' ..., שלא שמש תלמידי-חכמים ומלך מעצמו, על-פי תבונתו, כי פקח גדול הוא, אינו מגיע לקרסולי תלמידי-תלמידיו של הגאון החתם סופר ז"ל, לא בתורה ולא במעשים טובים. והרי לפנינו שעזב ... והלך לנוע אל ארצות אמעריקא להיות שם רב ... כחלומו אשר חלם".
בשנים ה'תר"ן-ה'תר"ס יהודים ביקשו לעזוב. העשירים לא עזבו כי הם לעולם לא עוזבים. אלו שהיו להם מעמד ברבנות, בהנהגה, בקהילה - אף הם לא עוזבים. העוזבים היו הצעירים, הבלתי- מחוברים, באופן בסיסי אלו שלא היה להם מה להפסיד, המעמד הנמוך. אלו עתידים לייסד את יהדות אמריקה ואת יהדות ארץ-ישראל. יהודים בעלי מעמד לא עזבו עד שהיה הכרח ממשי, דחיפה מצד הגויים, אם עוד אפשר היה. כבר בשנת ה'תרכ"ז היתה התארגנות של קבוצה יהודית בפוניבז' במטרה לעלות לארץ-ישראל, אך רק בראשית שנת ה'תרמ"ד הצליחו במשימתם כאשר שש משפחות מפוניבז' עלו ארצה והתנחלו בקרקע מסביב ליפו.
וביחס לאיש זה שהיגר לאמריקה, מפנה שם רבנו לדברי הרמב"ם בהל' דעות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, נוהג כאנשי מדינתו. לפיכך... ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם". לא שוקט רבנו מענין זה של הרב שהיגר לאמריקה, עד שמוסיף: "ואיש כזה, אשר בהיותו בארץ מולדתו לא היה מגדולי הרבנים רק מגדולי הדרשנים כיד הדיבור הטובה עליו, ... הוא נעשה חריף בעברו על הים ובא לארץ החדשה, כשושנה בין החוחים, ונעשה סר לסרוחים...".
כבר בבואו למיר תיקן רבנו בה תקנות, אך גם לימד עצמו לשתוק על תופעות שלא תמיד מצאו חן בעיניו, כמו שוחט יהודי שסחר בבשר טריפה לגויים. על כך שהשחיטה לא היתה מרוכזת במקום אחד לא ויתר.
גם במיר, התורנית יותר, נתקל רבנו בקשיי קהל מדי פעם, כאשר שני שכנים רבו ואחד שהרגיש כי לא קיבל המגיע לו בדין, היה מעכב קריאת התורה.
היהודים בנו במיר בית-כנסת מעץ ששימש אותם למעלה מחמישים שנה עד שנשרף כליל מעט לפני שעזב האדר"ת את פוניבז'. נאלץ רבנו לקבל את רצון בני העיירה לבנות מחדש בסכום עתק את בית-הכנסת שנשרף כליל בשריפת ה'תרנ"ב, אף שסבר כי טוב לחלק כסף זה לנזקקים, כאשר בתי-מדרש ריקים מאדם. לעומת זאת, לא ויתר ואף מנע בזרוע - כלשונו - את מי שבהנחת אבן-הפינה ביקשו לשים מטבעות תחתיה, מה שהוא מחוקי האמורי.
כשהיה ריב בין הפרנסים, איזה רופא יהודי להושיב בכפר ולממן מחייתו, פרצה מריבה גדולה עד אשר הביאו פרנסי המקום את מרן ה"חפץ חיים".
עד ימי מלחמת העולם הראשונה כבר זכו המפלגות החילוניות בכל הקהילות ברוב לא מבוטל. ברשימות מן התקופה מצויין כי בפולין 72% מהילדים למדו בבתי-הספר הכללים. תופעות של פריקת עול הפכו לדבר מצוי. האווירה החדשה לא פסחה גם על העיירה מיר הקטנה, ואפילו מעשה שפל שבשפלים שאליו נדרש האדר"ת, התרחש במיר. "עובדא בישא מקרה לא טוב קרה פה קהילת מיר יצ"ו. בחור אחד בן אחד החייטים נתן עיניו במשרתת אחת, והיה לו תמיד שיח ושיג עמה ובכל לבו חשק בה, והוסיף להתקרב אליה ולטייל עמה בכל עת, גם בלילות כנהוג בעונותינו הרבים בדור פרוץ הנוכחי, ד' ירחם... והנה בהתרחקם מאדם העיר, קפצו לפתע פתאום שני בחורים עליהם ורצו לתופשה... ואנסוה... ותהום כל העיר מזה... ובאו אלי, ודברתי אל לבם להשקיט הדבר, לבל יתחלל שם ישראל בעמים... ושמעו אלי... וכפי הנראה היה עצתו עזת זימה לפגום אותה בכדי שתתרצה לו...".

הישיבה במיר
הישיבות, תנועת המוסר והחסידות היו 3 הרגליים שעליהם עמדה התורה במזרח-אירופה. הישיבות היו קטנות. בליטא מעולם לא היו יותר מ 2500 לומדי תורה בישיבות. בחורי הישיבות לא נחשבו בעיני ההמון בעלי ערך גדול. (גם ערב השואה מזכיר הגאון רבי חיים עןזר זצ"ל רק היו 5000 תלמידי ישיבות שבמזרח-אירופה 28 ).
בישיבות ליטא התחתנו בגילאים 30-35, וזו היתה נורמה. התבדחו באותם ימים על בני הישיבות שבן 30 הוא "רווק זקן" וכשנישא נקרא "איש צעיר". בני התורה היו מבוקשים על-ידי משפחות תלמידי-חכמים. בנוסף לדימוי הלא חיובי על בחורי הישיבות אצל משפחות ההמון חששו הם מקשיי פרנסה וכך נדחתה חתונת בני הישיבות ובני הרבנים עד למציאת זיווג הגון.
מיר היתה עיר לא רק ענייה יותר ותורנית יותר אלא גם למדנית. "מיר" שפירושו ברוסית הוא: "העולם", או "העולם הקטן" נחשבה עיירה בלתי חשובה בליטא הרוסית, ובתוך קהילה יהודית קטנה זו צמחה הישיבה, בדומה לעיירה וולוז'ין הקטנה כמיר שאף בה צמחה ישיבה. כבר 78 שנים ששכנה במיר הישיבה המפורסמת, השניה בחשיבותה בישיבות אירופה אחרי ישיבת וולוז'ין. הישיבה היוותה נושא מרכזי בחיים הרוחניים של יהודי העיירה. הישיבה גדלה, ונעשתה מפורסמת בכל רחבי העולם היהודי. תלמידים מערים מרוחקות זרמו אל הישיבה במאות, גם מעבר לגבולות רוסיה. גם היום ישיבת מיר היא הוותיקה ביותר.
תלמידי הישיבות לא שילמו שכר-לימוד ולא עוד אלא שהישיבה היתה צריכה לתמוך בתלמידיה. לבני העיר העניים היה בדרך-כלל קשה לשאת גם בנטל זה אף שנהנו מאד מנוכחות בני הישיבה בעיירתם. גם קהילה של חסידי חב"ד שכנה במיר, ואלו השיגו השפעה חשובה בקהילה. שמעו של רבה של מיר הגיע מהר לכל תפוצות הארץ גם דרך תלמידי הישיבה שכאמור באו מתפוצות הגולה. גם עיירות מרוחקות הזמינו את רבנו לפסוק בענייניהם.
תחושת רבה של עיר במזרח-אירופה ששכנה בה גם ישיבה שכס ראשות הישיבה צריך להיות באחריותו נפתרה בדרך-כלל כך שאותה אישיות נשאה בשתי המשרות, כמו בעיירות טלז ווולוז'ין. בראדין זה אכן לא היה כך. במיר השתנה הדבר לפי התקופות. כשנפטר הגאון רבי יוסף דוד אייזנשטאט זצ"ל, התמנה במקומו בנו הגאון רבי אברהם משה לרב העיירה. זה האחרון הזמין את הרח"ל טיקטינסקי לעמוד עימו יחדיו בראשות הישיבה. כשנחלקו הדעות הוזמנו 20 רבנים מגדולי ליטא להכריע בין השניים והכריעו לצד רח"ל אשר היה תהילת הישיבה ובימי כהונתו התפתחה זו מאד.
ר' אברהם משה נפטר בשנת ה'תרכ"ז. חתנו-אחיינו טען אף הוא לכס ראשות הישיבה. לאחר מחלוקת פסק הגאון הרב ר' יצחק אלחנן עם עוד גדולי רבנים להפרדת רשויות. רח"ל האריך ימים בכהונתו עד ניסן ה'תרנ"ט כשרבני העיר לעומת זאת מתחלפים. בעל המלבושי-יו"ט שמר על הפרדת רשויות כפי שנפסקה על-ידי רי"א ובית-דינו.
במיר התיידד רבנו כבר מן הביקור הראשון עם הגאון רבי חיים יהודה ליב טיקטינסקי זצ"ל ראש המתיבתא דמתא ובנו ר' אברהם. מהראשון מביא פעמים רבות דברי תורה, כמו למשל בספר "שמע אליהו" משעה שהיו מסובים "בבית המשתה של נישואין". למרות שרבני מיר בדרך-כלל לא היו מעורבים בחיי הישיבה שבעיירה, האדר"ת הוזמן לפתיחת כל "זמן" בישיבה.
זאת ועוד, עקב תשישותו של הרח"ל ביקש בנו ר' אברהם מרבנו לסייע לו בהגדת שיעור בישיבה, ואכן נתרצה רבנו לכך ויתענגו בני הישיבה למוצא פיו בתקופה שמסר בה שיעורים. קורת-רוח רבה כל-כך היתה לרבנו מעצם הגדת השיעור בישיבה חשובה במקום תורה עוד יותר מעצם הרבנות בעיירה, עד שזה היה נימוקו לסרב להצעה חדשה מפוניבז' לשוב למקום הרבנות שם. באמת סבר רבנו עוד טרם שבא למיר כי ישא בתפקיד ראש-ישיבה במיר, כמשתמע מיומנו ובעיקר מכמה אגרות שלו מאותה תקופה. אף-על-פי-כן, משראה רבנו שלא זו היתה כל-כך הכוונה, שמר רבנו האדר"ת על הפרדת הרשויות כמו הרב שלפניו.
כשנפטר רח"ל מילא מקומו בנו הגאון רבי אברהם טיקטינסקי זצ"ל שכבר בפרק זה היה סומא בעיניו ובקושיו ביקש מהרב ר' אליהו ברוך קמאי זצ"ל מגדולי ליטא לכהן בראשות הישיבה. הרב ר' אליהו ברוך קמאי הוא שנהיה גם רב המקום בעלות האדר"ת לארץ-ישראל.
רק המוכשרים מאד מאד הצליחו להשיג משרה רבנית. לכל משרה היו עשרות רבנים וכללה מריבות רבות. לכן הרב שניצח נחלש מאד, מה שלא כל רב יכול היה להרשות לעצמו. יש לזה הד בתשובות החת"ם-סופר אשר בצעירותו ענה בשלילה על מי ששאלו על קבלת רבנות בירושה, ובזקנותו כשראה שזה פותר בעיות ומחלוקות ענה בחיוב. רבנו האדר"ת כאמור סבר כי הירושה ברבנות גם כשהבן ראוי איננה נכונה וזו היתה כאמור אחת הסיבות שסירב למלא מקום אביו בוילקומיר.
כמו פוניבז' וכמו שאר עיירות ליטא שנשרפו כליל לעיתים קרובות בשל היותן עשויות מעץ, גם בעיירה מיר פרצו שריפות רבות, במיוחד בשנים ה'תרל"ח-ה'תרנ"ב. לאחר שפעמיים אחזה אש בישיבת מיר השתדל רח"ל לבנות בנין חסין אש שנבנה במימון הברונית הירש שעברה באקראי בעיירה מיר ונעתרה לבקשתו לסייע. בערב פסח ה'תרנ"ד נשרף חלק גדול מהעיר. ובו 60 בתי יהודים אשר בחלקם היו שמורים מוצרים לפסח של היהודים העניים. רבנו הורה אז לסייע גם לאינם-יהודים שנשרפו בתיהם ואשר שכניהם הגויים לא טרחו לסייעם. ממש עד זמן-איסורו אפו בבית רבנו לחם חמץ בעדם ונתקדש בזה שם שמים מאד, כדברי רבנו ביומנו. בכ' במנחם-אב ה'תרנ"ח נשרפו בתבערה שליש מספריו של האדר"ת (עי' אדר-היקר עמ' עו ואילך). שם נשרפו הקונטרסים הנדפסים של זכר למקדש ושל חבש פאר מחתנו הראי"ה, אלף עותקים מקונטרס אחרית השנים, וכן פנקס העיר מיר המתחיל משנת ה'תקכ"א.
בשנים הראשונות לרבנו בפוניבז', כל ספק שהיה לו לאדר"ת, כל שאלה, היה מריץ אל הגאון ראש-המשיבים ר' יצחק אלחנן ספקטור ותשובתו ופסק-ההלכה של הרב מקובנה - שהיה אז בשיא מנהיגותו הרבנית-הציבורית ואשר דמות אישיותו הנעלה פיארה את כל העולם הרבני - היתה בשבילו "כאשר ישאל איש בדבר האלקים". אחרי פטירתו של רי"א, בחורף ה'תרנ"ו, פנה רבנו אל המשיב הגדול מגליציא המהרש"ם הוא רבנו שלום מרדכי הכהן שבדרון מברעזאן בעל הדעת-תורה והודיע לו, שמכאן ואילך הוא מקבל עליו פסקיו, ובכל שאלה אשר תקשה ממנו יפנה אליו ואכן תשובות המהרש"ם אליו נמצאות לפנינו בספר השו"ת שלו (כבר התשובה הראשונה, שו"ת מהרש"ם, ורשה ה'תרס"ה). אף הרבה רבנו להיוועץ בהגאון הרב ר' יצחק שמעלקיס זצ"ל בעל הבית יצחק מלבוב. זה האחרון אף המליץ על האדר"ת בשנת ה'תרנ"ז שיקבל עליו את רבנות העיר הגדולה פטרסבורג בירת ברוסיה, רבנות שהיתה מוגדרת "הרב הכולל לכל הממלכה" (רוסיה). אכן היה מועמד לרבנות זו וכן לרבנות ביאליסטוק אך סירב מענווה למקום גדול מפוניבז' הגדולה שכיהן בה כרב בעבר וכן לא רצה לגור בעיר גדולה שאין התורה ניכרת בה, וכן כי חפצו לדור במקום תורה מפני חינוך בניו לא נשתנה עתה מבעבר. אף דרש על עצמו צדיק זה מאמר הלל "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" ואמר: "ומי יערוב עלי פן אתרחק ח"ו מדרכי אבותי". אמנם התלבט בדבר מפני סיבה שהדירה את מנוחתו: המינוי שהוצע לו איחד למעשה את כל הכיתות בעיר שהיו מגוונות למדי, וחשש רבנו שאם לא יתרצה יהיו שם שני ראשים. על-כן שב ונועץ עם הבית-יצחק. זה השיב לו כי יצא את מיר רק אם יובטח לו מקום תורני לילדיו ושימצא "ראש ישיבה" במקומו בעיר מיר.
בדרכו השנתית בת שש מאות הקילומטרים, בחציית רוסיה הלבנה וליטא, כדי להגיע להינפש במרחץ דובבלין שעל שפת הים הבלטי, סמוך לעיר הליטאית ממל, היה הגאון ממיר נכנס לבתי גדולי הרבנים, צעירים כזקנים, שכיהנו ברבנות בערים שסמוכות לכביש הראשי מינסק-ממל, בו נסע (וולוז'ין, וילנא וראדין, קובנה, רגולה, ראסיין, שילעל, ועוד רבות). בעוברו אצל הגאון רבנו חיים עוזר בווילנא שמע על ההצעה לקבל על עצמו את רבנות עיר הקודש ירושלים, אשר לו עצמו הוצעה אך סירב לקבלה.
כפי שסיפר בעצמו לחברו, בנו בכורו של הגאון הנצי"ב, הגאון רבי חיים ברלין, גם הפעם זלגו עיניו דמעות באומרו"מה אני ומי אני, ומה ראו עלי כי יטעו כל-כך" .

פרק יח
ירושלים
אהבת ארץ-ישראל של האדר"ת כה גדולה היתה עד שתמיד השתוקק לבוא בין שעריה, ואף-על-פי-כן לא יצא הדבר עד כה אל הפועל לעזוב צאן מרעיתו ולעלות אל הקודש. כשהוצע לחתנו הראי"ה כשעוד כיהן ברבנות זיימל, לעלות ארצה ואיש עשיר יחזיקנו שם, עיכבו רבנו בנימוק: "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך" (יומא לח.), בע"ה תעלה לארץ-ישראל בכחו של ציבור, בכחו של כלל ישראל. כן היה הדבר עם רבנו, הוא נקרא על-ידי הציבור לעלות ארצה, ולא היתה עלייתו עלייה פרטית.
הגאון רבי שמואל הביאליסטוקי, הוולוז'ינאי ולבסוף הסלאנטי, הצטרף לרבו וחותנו השני, הגאון רבי יוסף זונדל מסלאנט, וכמוהו עלה לירושלים, בשבט ה'תר"א. הוא, שבהמלצת רופאיו בגולה עלה לירושלים בן 26 שנים, באומרם לו כי ידע מזור לתחלואיו רק באווירה של אלכסנדריה המצרית, מעולם לא הכיר באופן מוחלט בעטרת הרבנות שעיטרוהו כרבה של ירושלים, ותמיד ביקש לצידו את אחד מן הגדולים שבגולה שיכהן כרבה של העיר הקדושה.
60 שנות רבנות חלפו לגאון ישיש זה בירושלים בהם נפטרו מי שבאו לצידו; בתחילה בן גילו הגאון רבי מאיר אויירבך מקאליש בעל האמרי-בינה, אחריו - באופן מסויים - הגאון רבי יהושע ליב דיסקין שהיה צעיר ממנו, ועכשיו בהיותו בן 86 ביקש לו בהמלצתו של הגאון רח"ע מווילנא, אשר לו הוצעה המשרה בתחילה 29 , את רבה הגדול של מיר, שיקבל עליו את עטרת רבנות ירושלים.
ומעשה בקהילה אחת שהרב הגיע בה לזקנה מופלגת, ומשנתברר לו שאיננו ממלא חובתו לקהילתו כראוי, הזמין את תושבי המקום והציע להם מרצונו הטוב שכבר בחייו יביאו רב צעיר, שימלא את מקומו - ואמנם כך עשו. אולם לא עברו שנים מרובות, הרב הצעיר הלך לעולמו, על פני הרב הזקן. כי אף-על-פי שהדבר נעשה לפי הצעתו של הרב הזקן, ומרצונו הגמור, הרי כנראה כשהדבר הגיע למציאות היומיומית, הרי אי-שם בחדרי הלב היו קפידות וכו'. סיפור-מעשה זה סיפר לא אחר מאשר הגאון האדר"ת לחתנו, שאמר על כך: גדולה היתה חיבת-ירושלים שבלב הגאון, שאף-על-פי שידע מה שקרה באותה קהילה, הנה כשהגיעה אליו ההצעה של רבנות ירושלים - על פי משאלתו המפורשת של הגאון רבי שמואל סלנט ז"ל - לבוא ולמלא מקומו בעודו בחיים בגיל זקנה מופלגת, הכריעה אצלו חיבת-ירושלים, והוא נאות לקבל את ההצעה. למעשה ארע לו מה שקרה לאותו רב צעיר, שהאדר"ת נפטר והלך לעולמו על פני הגרש"ס, שהאריך ימים כמה שנים אחריו.
בסוכות ה'תרס"א קיבל כתב-רבנות מירושלים, ונבחר להיות "ראש הרבנים לכוללות אשכנזים פרושים" וגם לר"מ בישיבות עץ-חיים ות"ת. אמנם התעכב כמה חודשים מממש ההצעה עד לנישואי בנו בנימין-אברהם-משה עם נכדת אחות רבנו. משמחת נישואין זו השתמרה תמונה נפלאה בה נראים רבנו ובניו, ומשפחת הכלה.
בני ירושלים מצידם הציעו לו לרבה של מיר, משרה מסודרת, במשכורת 20 רובל-כסף לשבוע ודירה על חשבון העיר בעיר-העתיקה במקום גבוה, בה היה אשנב אחד שדרכו אפשר היה לראות את שטח הר הבית. חתנו אמר על חותנו: "תמה אני על בעל נפש רגישה כצדיק זה, כיצד הוא מחזיק מעמד, כשיום יום הוא רואה את הר-הבית בחורבנו". ואמנם בימיו האחרונים של האדר"ת נשמעה מפיו הערה בענין: "חשבו שעשו לי טובה שנותנים לי דירה, שממנה ניתן לראות את הר הבית, אבל באמת קצרו בזה את ימי". ואף כתב: "אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף, כמו שמביאני זכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני במו - זולגות עיני דמעות". ובאגרת כתב: "גבאי ירושלים ת"ו חשבו בטוב לבם לגמול אתי חסד, והקצו לי דירה שמחלונותיה אני משקיף על הר הבית ומקום המקדש. אך אינם יודעים שבזה הם מקצרים את חיי, בראותי מדי יום את חצרות בית אלקינו נרמסות ברגל גאוה של טומאת העמים ושועלים הלכו בו, לבי לא יוכל כלכל זאת".
בירר דמה שאמרו "לא יקל ראשו כנגד שער המזרח" שזה אסור גם בזמן-הזה משום שקדושת הבית לא בטלה.
בספר "משכנות לאביר יעקב" על מסכת תמיד, חלק ב, לר' הלל משה מעשיל גלבשטין, ירושלים ה'תרנ"ד, מביא רבנו שיטה מקורית: "ולכן הירא וחרד לדבר ד' בודאי יחוש לנפשו שלא יושיט גם אצבע אחת בין סדק כותל המערבי לבל יכשל חלילה בספק איסור תורה", שכן אוסר מספק כל שבפנים חומת הר-הבית. רבים הנוהגים כמנהג רבנו גם היום.
חתנו כתב: "כל שיחו ושיגו, חושיו ורגשותיו, היו נתונים תמיד לאהבת ציון הקדושה ולצפייה לישועתן של ישראל עליה, לראות ירושלים בהודה ותפארתה, ישראל בגדולתן, ובית קדשנו ותפארתנו על מכונו - זה היה תמיד יסוד ציוריו הפנימיים, המחיים את רוחו". טרם שעלה ארצה בימי שבתו במיר, מחה כנגד דרך ההמון בסיום סדר העבודה ביום-הכיפורים לענות אחר החזן בפיוט "מראה כהן" בהתלהבות: "וכל אשר יש לו ניצוץ יראת ד' ואהבת מקדשו ארצו ועמו, יבכה מאין הפוגות באמירת התפילות היקרות האלו אשר אין ערוך להן".
במכתב-העת "הצפירה" ה'תרס"א, גליון 77, פירסם הגאון רבי שמואל סלאנט: "את שאהבה נפשי מצאתי בו - גדול בתורה וצדיק ובעל מידות תרומיות, המכשירות אותו לכהונתו. על כן לימיני הושבתיהו, והנני כמוני כמוהו לכל דבר הקהילה בכל מילי דשמיא ומילי דמתא...".
ידוע לנו כי עבר בעיירה סטויבץ הסמוכה למיר בראשית מסעו לארץ-ישראל. שם נערכה מסיבת פרידה על-ידי רב העיירה הרא"מ ברודנא. על מסיבה זו העיד הנשיא זלמן שז"ר ז"ל אשר היה נוכח בה.
בבוקרו של ערב שבת קודש פרשת ויקהל-פקודי-החודש כ"ד באדר, לאחר שקפצה לנוסעי האוניה הדרך, עגנה אונייתו ביפו שם קיבלוהו מחשובי חכמי ומנהיגי ירושלים. שם היתה הזדמנות לאלו לשבות איתו את השבת ולהיות במחיצתו. יש להניח שבירך שהחיינו בבואו לארץ, שכן כתב לשאר-בשרו הגאון רבי מרדכי גימפל יפה 12 שנים קודם לכן שכך יש לעשות. עוד חידש לאותו גאון במכתבו אליו שיש לברך שהחיינו גם על ישיבת הארץ.
ביום א' לסדר ויקרא כ"ו באדר באשמורת הבוקר החל המסע לירושלים ובליווי בני ערים ומושבות שיצאו בהמוניהם לקדם את רבה המיועד של ירושלים בשירה, הופיע רבנו עם משפחתו בדרך העולה לירושלים אשר הוצפה במודעות כי "חכם בא לעיר". ממוצא כבר היתה הדרך גדושה באנשים.
רבנו קרע קריעה בהגיעו לשריד בית-מקדשנו. ברשימותיו הוא מתאר: "ואני הייתי נוהג כמה חודשים לבוא לראות מקום המקדש פעם אחת לשלושים יום בטרם יעברו שלושים יום". אחר-כך גמר בליבו שאפילו אם נמנע ממנו הדבר וראה העיר אחר שלושים יום, לא יקרע, שכן הסיק ש"כל הדר בעיר וביכולתו לראות, הוא כאילו ראה". תמה על מי שפסק לברך דיין האמת כשרואה מקום המקדש בחורבנו, בלא שם ומלכות: "וכי גרע מרואה אשת לוט שאין לנו שום דבר ממנה ולא הצטער שום אדם עליה, והברכה רק על המשפט האמיתי של השי"ת, אם כן קל וחומר להרואה מקום מקדשנו שאין אסון בעולם דומה לו כמותו...".
עם הכניסה לעיר החל יורד מטר לכמה שבועות, מה שלא ידעה זמן רב ירושלים השחונה של אותן שנים. הגאון רבנו שמואל מסאלאנט ומלוויו ומבני העיר המתינו לרבנו ליד בית-החולים שערי-צדק שכונה אז "דער אמשטרדאם שפיטאל" - "בית חולים אמשטרדמי", משום שנבנה כעשור שנים לפני כן בעזרת יהודי אמשטרדם. בבית-הכנסת הסמוך קם הגרש"ס לכבוד הרב הנכנס והכריז כי הוא מעביר לו את כתר הרבנות, הכרזה שהאדר"ת דחה מיד והסתפק בישיבה לצידו, אך לא במקומו.
אתגר שאינו פשוט כלל היה למלוך בירושלים. המחלוקות והדגשים הרבים שהיו אצל הציבורים השונים במקום הנעלה והנקדש דרשו יכולת כמעט בלתי-אפשרית מרב אחד שיעמוד בראש ויהווה סמכות אחת מאחדת. בשם הגאון הרב ר' אליהו קלאצקין מלובלין אשר לפנים סירב להצעת הגרש"ס להתמנות למשרה האמורה, נמסר כי התבטא במימרא דבן עזאי (מדרש תהלים מזמור יח, לד ומובא בילקו"ש שמואל-ב רמז קסג): "נוח לו [לדוד המלך] למלוך על כל העולם כולו, ולא למלוך על שני עטופי סדינים", והוסיף: בירושלים 30 . לחתנו הראי"ה כותב רבנו: "טוב טרדות ארצנו הקדושה ממנוחת חוץ-לארץ".
עם הגיעו לירושלים ראה האדר"ת לנכון לבקר אצל הגאון בעל ה"תורת-חסד" הרב ר' שניאור זלמן לידער-פרדקין, הידוע גם בכינוי הרב מלובלין, אשר לפנים היה מועמד להתמנות לרבם של החסידים בירושלים, מועמדות שיצרה מתח עם הגרש"ס אשר ביקש להביא את רבה של מיר לירושלים. בעל "תורת חסד", הסיר את מועמדותו לאחר שנוכח לפרץ המחלוקת החריף שעשוי להיות בין המתנגדים ובין החסידים מה שיביא לפירוד של ממש בירושלים. לסוף באו לידי הסדר לפיו החסידים הוכנסו לוועד השחיטה ונעשה הסדר בחלוקת כספי התמיכה המתקבלים מחו"ל. גם ממוני כוללי החסידים חתמו לבסוף על מינוי האדר"ת.
אך עדיין נותרו עוד כמה מוקשים לפרק. הרב סלונים נתמנה לכהונת רבה של יפו על-ידי הרב מלובלין בעל התורת חסד אשר מינה גם שני שו"בים. חסידים בירושלים - שראו ברב פרדקין, אשר היה חסיד חב"ד, מועמד טבעי לרשת את הרב סלאנט, ונפגעו קשות ממינויו של אדר"ת - מצאו עצמם עתה במחנה אחד עם החסידים ביפו, והתייצבו עימם כנגד מחנה הפרושים בשתי הערים. יתרה מזו, העובדה שהבאת הרב סלונים ליפו נעשתה בברית עם המשכילים החילוניים יצרה מצב חדש לחלוטין. עד אז היו שני מחנות מוגדרים; חברי הוועד המאוחד נמנו עם בני 'היישוב הישן', אך עתה 'המדיחים התחברו את המתחסדים והמטהרים ויבעטו ברבם ... אשר הוא כחומה להדת וליהדות ויעטפו את מעשיהם במסוה של קנאת הדת חסידות ומתנגדות'. היתה זו תופעה בלתי-מוכרת בחברה הארצישראלית של הימים ההם, שהיתה מסוכסכת ומפולגת בתוכה, אך היתה מאוחדת בהתנגדותה לרוחות החדשות שהביאה עימה לארץ הלאומיות היהודית החילונית. מציאות חדשה זו - שבה חל פילוג בתוך 'היישוב הישן' - עשויה להסביר במידה רבה את עומקו של הסכסוך ואת הזעם של הפרושים, שהכריזו מלחמת חורמה בחסידים. 215 מבני העדה האשכנזית על ראשיה ועסקניה שלחו מחאה חריפה אל הרב סלאנט, והביעו את תדהמתם על השערורייה שבהבאת רב חדש ושוחטים ליפו, צעד שנתפרש על-ידם כביזוי והתגרות ברב נפתלי הירץ הלוי וידנבאום זצ"ל, אשר היה רבה של העדה האשכנזית זה כ-15 שנה. על כן ביקשו שולחי מכתב המחאה "לבוא לפני כת"ר ולבקשו לעצור בעד המעשה הרע הזה בכל אשר יוכל ... לעמוד בפרץ ולגדור דרכם של השחצנים והמהרסים הללו בכל אשר יוכל, כי המעשה הרע הזה להביא רב חדש ליפו, לבד כי חלול הוא לכבוד הרב... היושב פה בתור בא כוח של כת"ר... קיום עדה ועיר ואם בישראל תלוי בזה."
לא היה זה פשוט כלל ועיקר. לאחר שנתגלו כמה בקיעים בבדק השחיטה והכשרות בירושלים ביקש רבנו בשנת ה'תרס"ב לחזקה, והחליט שיש צורך למנות שוחטים נוספים ממצוייני הישיבות בירושלים, שיהיו כפופים לרבני עיר ולמורי ההוראה הקבועים. כשניסה האדר"ת לארגן את השחיטה הירושלמית, החלה מלחמת כשרות. באוסרו את שחיטתם של כמה קצבים, בד"ץ חסידים התירם.
לבסוף עלה בידו להשכין שלום בין החסידים והפרושים והוקם ועד שחיטה משותף. מהר מאד גילה האדר"ת שגם מבחינה זו ירושלים איננה מיר.
כעבור שבועיים מבואו לארץ-ישראל, בשבת הגדול פרשת צו, י' בניסן, כבר דרש את דרשת הרב בבית-הכנסת.
רבנו מצא עיר מתפתחת, בה כבר היוו היהודים רוב למעלה מיובל שנים. היו בירושלים כ - 20,000 יהודים אשכנזים שהיו מעט יותר ממחצית האוכלוסיה היהודית.
23 שכונות נוסדו כבר מחוץ לחומות העיר. חלקן ותיקות כדי 30 ואפילו 40 שנה, כמו משכנות שאננים, מחנה ישראל ונחלת שבעה, וכן היו בה צעירות שזה רק לפני שנים מספר אוכלסו בשכנות לשכונת מאה שערים כמו בתי ורשה ובתי אונגרין. מה שייחד את השכונות הללו בשונה מהעיר העתיקה היתה העובדה שלא היה בהן עירוב, דבר שהקשה מאד על תושביהן. בליווי מתנדבים סובב רבנו את כל כ"ג השכונות החדשות והורה להם את מלאכת העמדת העירוב. לבד מן החשיבות המובנת שראה רבנו בהתקנת העירובין (גם כשנתמנה חתנו כשלוש עשרה שנים קודם לכן כרבה של העיירה זיימל, אף אז ציווהו לתקן ראשית כל עירובין בעיירה) הוסיף רבנו בענוותנותו הנמקה נוספת למסירותו לענין זה והוא מאמר חז"ל בביצה כט.: "גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים", והרי אין לך צרכי רבים יותר מהתקנת עירוב. ואמנם עבר מבית לבית ללמד הלכות עירובין. האברך הצעיר הרב בן-ציון יאדלר זצ"ל היה האיש מטעמו לפקח על העירוב אשר שילם לו בסתר מכיסו בטענה שאולי כך היא מפצה על כך שאינו יוצא ידי חובתו המלאה במילוי תפקידי משרתו. תמיד חשש האדר"ת לכך, כמו שהתלבט אם מנוחת צהרים מותרת לו או שיש בה עינוי דין המחכים לפסקיו.
בחומר התפתחה ירושלים אך עדיין לא ברוח. ירושלים בניגוד לעיירות ליטא לא היתה מרכז של לימוד תורה, ואל ישיבותיה לא נהרו צעירים מכל רחבי העולם היהודי. בעיני רבנים בגולה, לא בה היה המגוון של תלמידי-החכמים המבוקשים שמשכו אחריהם את הצעירים המבקשים לגדול בתורה 31 . יתכן והיה זה בגלל חיי העוני הגדול והקשה בארץ, מה שלא איפשר לימוד תורה מתוך הרווחה וגרם לעיסוק מוגבר סביב הפרנסה, וכלשון מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שיש גדולים "שהעניות מדכאת את רוחם" 32 .
היישוב הישן בירושלים נתמך בידי בני הגולה ולא היו יחסי גומלין בין חו"ל וארץ-ישראל, על אף ציפיות רבות מבני הגולה, מה שמרשים מאד ברצונו של האדר"ת לעלות לארץ-ישראל.
בעלותו לירושלים לכהן פאר ברבנותה, קיווה לעשות ולפעול הרבה. התאכזב כשמצא בה כפירה רבה ומצא מעטים שיבינו את דֵעו, והדבר גרם לו צער רב. אף על פי כן פעל ועשה להטבת מצב בני התורה ולהטבת מוסדות התורה. דווקא המושבות של הישוב החדש היו משוש חייו וחָפץ מאד להשפיע עליהן מרוחו הטהורה, ולרומם את רוח היהדות בהן. אמנם לא מצא לו בסביבתו רבים שילכו עמו שכם בשכם לבנות את הגשר אל היישוב החדש, בעיקר מפאת הקושי להתקבל אצל בני היישוב החדש שהלך והתרחק. גם מצבו הבריאותי הלך והתרופף, והקשה עליו לנסוע למושבות באופן תדיר כפי שחפץ. אף-על-פי-כן עמד בקשר עם בני היישוב החדש וניסה להשפיע עליהם דרך רבניהם ואף בניסיונות ביקור מועטים שבכל זאת עלו בידו.
במכתב לחתנו הוא שופך את מר ליבו על הרגשת האכזבה הקשה ביותר שהוא נושא עימו, כי מפאת חולשתו אינו יכול לפעול בתחומים רבים כפי שחפץ היה, וכי "דברים רבים אשר הייתי מוכן להוציא לפעולות-אדם לא עלו בידי, והרבה דברים אי-אפשר לי לעשות מפני דרכי שלום". עוד הוא כותב: "ובאמת המכשלה הזאת, שהלכו באיזו מושבות בדרך רחוקה, היתה ביד רבני ירושלים אז, שהם התרחקו מהם, ולא זכרום ולא פקדום. ואני לא כן עמדי, מאז באתי לפה כלתה נפשי לראותם". בכלל, הורה רבנו "שלא לחשוד לשום איש גם מבני הדור החדש". הוא למד כן כאשר הוכיח בחו"ל ברכבת יהודי מודרני שתחב ציציותיו בין בגדיו וזה השיב שהוא עושה כן מיראת הגויים ולא מזלזול במצוה.
בקיץ ה'תרס"ב הלך לבית עולמו רבה של יפו הרנה"ו. אז "היה הרעיון הזה בליבי" כותב האדר"ת לחתנו בבויסק, כי יעלה ארצה ויכהן בכהונת הרבנות ביפו, שהיתה מרכזית בגלל עליית צעירים רבים מרוסיה שהיוו בה את תחילתו של "היישוב החדש". האדר"ת אימץ את חתנו לקבל את בקשת נכבדי יפו הותיקים "והנה ערגה מאד נפשי לזה באין-ערוך, ולמותר להאריך, כאשר יודע בעצמו, ובכלל יהיה לתועלת גדולה גם לירושלים ולכלל ישראל, כאשר יזכנו להיות ביחד".
בקיץ זה החליט עם שאר גדולי ירושלים למנות משגיחים שיפרישו תרומות ומעשרות במקום לקיטת הפירות ולא בכניסתם לירושלים כפי שהיה עד כה.
בשנת השמיטה ה'תרס"ג, שאז היתה מצות ביעור המעשרות בערב פסח, ציוה להדפיס בשמו מודעות אזהרה לקיים מצות ביעור וידוי מעשר כפי שפרסם בקונטרסו אחרית השנים, ושלחן לראש בית-הדין ביפו הרב ר' יוסף צבי הלוי להפיצם בכל המושבות ולפרסמם גם במושבות היישוב החדש, למען ידעו לקיים בפועל את המצוה. כן נפגש עם נציגי בני המושבות והורה להם את דרכי מדיניותו באשר לאופן שמירת שנת השמיטה בהתחשב במצבו הכלכלי העגום של היישוב.
הטיל על האברך הצעיר ר' יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל, בעלה של נכדת הגאון הרש"ס אשר נתמנה זה מכבר למנהל תלמוד-תורה וישיבת עץ חיים בה למד, לערוך ולהדפיס הלוחות של מנהגי בתי-הכנסת בארץ ולא להסתמך על לוחות שהובאו מווילנא. אכן החל הלוח הארץ-ישראלי-הירושלמי המדוייק הזה נדפס עוד בחייו, בשנת ה'תרס"ה, בצירוף הערותיו.
אף מסר נפשו על התלמוד-תורה של ישיבת עץ-חיים. היה גבאי ראשי של בית-החולים הוותיק ביקור-חולים בעיר העתיקה אשר עמד בגבול הרובע היהודי והארמני, ובכך היה קשור מאד בענייני הציבוריות הירושלמית.
מעידים על גודל צדקותו גם מעשיו הלא פופולריים בין אמידי העיר, בעוברו, שוב עם חבר מתנדבים, מחנות לחנות, בהחרימו מידי הסוחרים את כל משקלות העץ והאבן שהיו נשחקים והביאו להפסד הקונים. הוא ציוה להחליף המשקולות בשל נחושת וברזל. לא הסתפק הגאון בפסק ובמעשה תקיפים אלו אלא אף העמיד שני אומנים מומחים שיכינו את המשקלות. כל משקל עבר בדיקה בביתו וכשנמצא כשר הוחתם בחותמת בית-הדין. זאת ועוד, גם המשיך לפקוד את החנויות לראות השמעו לקול ציוויו. משטרת השלטון התורכי תמכה בו במעשיו. כן ביקר במאפיות להשגיח על ניפוי הקמח מתולעים, והקפיד שלא יאפו לחם לצד מאפה גבינה.
פיקח על סגירת החנויות והפסקת תנועת העגלות בדרכים עם כניסת השבת, ופעל למען מניעת פרצות בחינוך גם מחוץ לירושלים.
יחד עם הגאון הרש"ס אסף את בני הישיבות והטיל עליהם לסייע לו בפיקוח על ענייני הציבור האמורים והבטיח כי שום בן ישיבה "לא יפסיד, לא בגשמיות ולא ברוחניות" מהפסד שעות לימודו בישיבה, כי "ביטולה זה קיומה".
על רבנו היה מוטל לטפל בבעיות ההלכה של המצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות, כלאים, ערלה ושמיטה, נושאים חדשים לעיסוק בהם הלכה למעשה, לעם שנדד אלפיים שנות גולה. אז יקרא לחתנו היושב עדיין ברבנות בויסק בגולה שיתן דעתו להתפנות ולהתעמק בסדר זרעים וללבן כל ספק לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, לבררן ולהחליט בהם. אמנם כשבת האדר"ת על כס רבנותו בגולה העסיק עצמו לא מעט בבעיות ההלכתיות שעמדו בפני היישוב בעברי בארץ-ישראל. כך למשל אנו מוצאים אותו מעורה בענין אתרוגי ארץ-ישראל הראשונים, שהחליפו סוף-סוף את אתרוגי קורפו המורכבים, אלא שהאדר"ת עורר לבעיה חדשה שנולדה מכך בשנת השמיטה ה'תרל"ה, והיא איסור הסחורה באתרוגי שביעית: "והדבר נפלא הפלא ופלא - הוא כותב עוד בגולה - שנשכח מכל חכמי הדור אז ולא העיר אף אחד מהם בשעתו". כמובן צריך לציין גם כאן את חיבור הקונטרס "אחרית השנים" הנזכר שאף הוא נכתב בגולה.
היה מתאונן פעמים רבות שאינו מספיק לעשות קונטרס באידיש במצוות התלויות בארץ. "וכבר הרעשתי אשתקד להדפיס דיני ההפרשות בקצרה, אך לא השגתי מי שיכתבם ויסדרם כראוי". לבסוף ביקש מחתנו לחבר עבורו קונטרס כזה על-מנת להפיצו במושבות. אותו גם הסמיכו הרב שמואל סלאנט והאדר"ת כאחראי על משמרת המצוות התלויות בארץ, והטילו עליו להיות המוציא והמביא בכל הנוגע לאלו.
מרבית פרנסת החקלאים הראשונים בארץ-ישראל במושבות שהיו כה יקרות לאדר"ת, באותה עת היה כרמי הענבים, בעיקר לשם ייצור יין. בחורף ה'תרס"ב, לרגל ירידת מחיר הענבים ביקשו החקלאים היתר לזרוע תורמוסים (מיני קטניות) בין ערוגות הגפנים כדי לזבל את הכרם ובכך למנוע הוצאות מיותרות על הבאת זבלים מרחוק. בתשובה להרב ר' יואל משה סלומון, שהביא את בקשת האיכרים לפני רבנו עם הנמקה הלכתית, התיר האדר"ת עיבוד האדמה על-ידי גוי כדי שלא יגרם הפסד מרובה, בהסתמך על כך שאיסור הכלאיים במקרה זה הוא מדרבנן שכן התורמוסים אינם מיועדים לאכילה.
בירר שמה שאמרו חכמים שאין להוציא פירות ארץ-ישראל לחוץ-לארץ, זה לא כשנתברכה ארץ-ישראל בשפע רב ולא היו צריכים בשביל היישוב. וש"אדרבה, זהו עיקר היישוב" לייצא מפירות הארץ.

פרק יט
יוצאי חלציו
בימי זקנתה, לאחר פטירת רבנו, התגוררה רעיית האדר"ת הרבנית פייגא מינ א אצל בניה שירדו ביפו. לאחר התנכלויות מצד התורכים עם פרוץ מלחמת העולם עקרו מבני המשפחה לפתח-תקוה. התורכים גירשו את יהודי יפו (בז' בניסן ה'תרע"ז). אחר-כך אף גורשו יהודי פתח-תקוה (בב' בטבת ה'תרע"ח). 1,500 מבין הגולים משני יישובים אלו עברו להתגורר באוהלים בכפר-סבא. האוהלים והסוכות למגורים, לבית-כנסת ול"בית חולים", נבנו מעשב החילפה המצוי בסביבה. מיטות נעשו מעצי אקליפטוס, הכל במחתרת מפני אי-הסכמת השומרים התורכים שהתכיפו את ביקוריהם כדי למנוע "בנייה" זו. כן היו הז'נדרמנים התורכים שודדים את מעט האוכל שהיה. למחנה אוהלים זה הוגלתה הרבנית, אולי גם עם בניה. 248 גולים נספו ברעב ובצמא, ממחנק-הצפיפות, מן הקור והגשם העזים, ובעיקר ממחלות המלריה, טיפוס-הבהרות, טיפוס-החוזר, ואף מהפצצות מן האוויר.
"אלה הם קרבנות הגירוש שסדרה הממשלה הטורקית ובראשה ג'מל פחה, מלבד הקרבנות שנפלו בגליל ובפרט בטבריה וסביבותיה. גם את אלה אפשר לחשוב בין קדושים, כי אהבתם לארץ ישראל לא הרשתה להם לעזבה ונשארו דבוקים בה בחייהם ובמותם". "מגלת כפר-סבא - קורות הגולים בכפר-סבא תרע"ז-תרע"ח", מנחם י. קליוֹנר, יפו ה'תר"ף, עמ' 77.
בין המתים הראשונים היתה הרבנית הישישה, וביום ג', ט"ז בשבט ה'תרע"ח, שבקה חיים לכל חי. מנוחתה כבוד בבית-העלמין הישן בכפר-סבא על-יד גן-הזכרון 33 .
הבת הבכורה בת-שבע אלטא . פוניבז' ה'תרכ"ז - זיימל ה'תרמ"ט. היא אשת הגראי"ה קוק . להם נולדה בת יחידה בשם פרידה-חנה אשר נישאה לאחי אימה הצעיר ר' ישראל שמעון.
ר' מרדכי יונה פוניבז' ה'תרל"ז - ה'תש"ז. נשא את פָיָה לבית רוגובין . תלמיד-חכם וסוחר. התגוררו בתל-אביב. מנוחתו כבוד בבית העלמין נחלת יצחק בתל-אביב. צאצאים בארץ ובחו"ל.
ר' בנימין אברהם משה . פוניבז' ה'תרל"ט - ה'תשכ"ה. רב בשילל. נשא לאשה את בת-דודו חיה בת הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' מפולטובה עורך "הפלס" בן רבקה יפה-טיטש אחותו הבכורה של האדר"ת. התגוררו בשכונת נוה-צדק בתל-אביב-יפו. מנוחתו כבוד בבית העלמין טרומפלדור בתל-אביב. להם צאצאים בארץ ובחו"ל.
ר' רפאל לוי . פוניבז' ה'תרמ"א - ה'תשכ"ג. תלמיד-חכם וסוחר. ישנה תשובה ארוכה אליו בענייני הלכות למעשה. משפחתו בארץ, בתוכם אנשי מדע כלכלה ומשפט מפורסמים. אשתו: שרה רבקה לבית לדרברג .
ר' ישראל שמעון . פוניבז' ה'תרמ"ג - ה'תשכ"ח. תלמיד חכם ועסקן. ממייסדי בת-ים וראש המועצה השני שלה בשנים ה'תרצ"ט-ה'תש"ג. היה גם בתקופה מסויימת מנהל ישיבת מרכז הרב. נשוי לפרידה-חנה קוק , בת אחותו בת-שבע אלטא והראי"ה קוק.
בכתביו מביא רבנו פעמים רבות דברי-תורה מבניו.

פרק כ
פטירתו
האדר"ת היה חולה במשך כל חורף התרס"ה, וכמה חודשים היה מרותק למיטת חוליו. יומיים לפני פטירתו עוד עלה לתורה בקריאת ראש-חודש, ולמחרת, יום ג', נתקיים בו "ותשחק ליום אחרון", שכן היה צוהל ושמח ונראה בריא יותר מבכל ימי נופלו למשכב. מאידך התבטא כמה פעמים באותם ימים כי הוא עומד ללכת בדרך כל הארץ. בשעותיו האחרונות אור ליום ד' לסדר תרומה ג' באד"ר, תוך ששחוק לפניו המאירים היה שיחו ושיגו כתמיד באהבת תורה, ואמר פרשת תפילין בעוד ליל, ביודעו כי כבר לא יזכה לקיים מצות תפילין בזמנה. כשעה לפני פטירתו הספיק לחדש על פלוגתת חז"ל אי "בשכבך תשמר עליך" קאי על יום המיתה או בקבר, דתליא בפלוגתת בית שמאי ובית הלל אי בשכבך ובקומת דקריאת שמע קאי על זמן שכיבה או על שכיבה ממש. יום המיתה - בשכבך - עת שהולכים לשכב. שכיבה ממש - בקבר.
כבר בחודש שבט אסף את ילדיו אל מטתו ויצו אותם לבלתי הגיד עליו בהספד שום תואר ואפילו "יהודי כשר". רק שיתארוהו שכל ימיו היה חפץ להיות יהודי כשר.
השמועה על סילוקו סמוך לעלות השחר הקיפה את כל העיר ויחרדו חרדה גדולה, וחסרונו הורגש מאד. אם מדוייקת ההערכה של בני הזמן כי כ 20,000 איש היו בלוויתו, הרי שמדובר בלוויית ענק ביחס למספר היהודים שגרו בירושלים ובסביבתה. האדר"ת נטמן בהר הזיתים ליד המהרי"ל דיסקין ממנו מביא האדר"ת שמועות בחידושיו שנכתבו עוד בגולה. הספידו אותו רבנים רבים. הגרש"ס בן 90 נותר שוב לבדו. היישוב הישן האשכנזי בירושלים אשר היה מורכב ממחנות רבים: הגאון רש"ס, הוועד הכללי, יוצאי הונגריה, חסידים, וחצר הרב דיסקין, ועוד, עמד שוב בלא רועה שיאחד בין הזרמים. בתוך שנת האבל, לפני מלאות 11 חודש, פורסם על-ידי חתנו ספר הביוגרפיה "אדר היקר".
"מִיּוֹשְׁבֵי שַׁעַר הֶעֱבִיר אַדֶּרֶת,
חֲמָתוֹ כְּאֵשׁ בָּעַר וְהֵרִים עֲטֶרֶת
וּמִלְּבָנוֹן יַעַר הִשְׁלִיךְ תִּפְאֶרֶת".
(סליחות לעשרה בטבת)

הערה לפרק יד:
עם סיום הכנת הספר לדפוס הופיעו ב"ה כמה ספרים חדשים ממשנת האדר"ת ואודותיו:
חידושי הגאון האדר"ת, שו"ת מענה אליהו, אדרת אליהו.


^ 1. הקדמתו לספרו של אביו ארחות-פתחיה.
^ 2. שוב בספר ט"ל-הראי"ה, כפר-הרואה ה'תשמ"ה, עמ' פז; שיחות הראי"ה, כפר-הרואה ה'תשל"ח, עמ' שנה; ליקוטי-הראי"ה ג, ה'תשנ"ה, עמ' 315; פתיחה לספרו ענבי-פתחיה, ה'תשנ"ב.
^ 3. את מחשבת דברי ימי התקופה השזורים ברשימת תולדות רבנו שכאן, שאבנו מדברי וכתבי מו"ר הרב דוב בערל וויין שליט"א, נוסף על אשר הבאנו מספר אדר-היקר מהגראי"ה קוק זצ"ל.
^ 4. חיבורים מעטים נכתבו בשנים מאוחרות כדוגמת "חשבונות של מצוה", "אזני ירושלים".
^ 5. על מצבתו חרוט (וכן כתב אחיינו-תחותנו בירחונו "הפלס" ה'תרס"ה) שנפטר בן 62 שנה ואם כן נולד בשנת ה'תר"ג. באגרות משנת ה'תרס"ג לחתנו הראי"ה קוק זצ"ל הוא מספר על כי מלאו לו שישים שנה ויצא מ"כרת דשני". אמנם בכת"י של רבנו בספרו האוטוביוגרפי "סדר אליהו" כתוב באופן ברור שנולד בשנת ה'תר"ה. הוא אף מוסיף גימטריא לשנת הולדתו: "האדרת". ואם נולד בשנת התר"ה, הרי שמעולם לא מלאו לו שישים שנה וזה כמובן לא יתכן. ואמנם בקונטרסו נפש-דוד (מהד' ה'תשמ"ד, עמ' 141) מזכיר את היותו נער בן ט"ז שנה בשנת ה'תר"ך, אם כן גם לפי זה נולד בשנת ה'תר"ג.
מאותם דפים בראשית יומנו של האדר"ת בהם הוא מספר שנולד בתר"ה הוא מספר על מות אימו (אשר עודנו זוכר כי לקחתהו לבית-הספר) בשנת ה'תר"ח לאחר שילדה כעבור ארבע שנים את אחותו הצעירה ממנו. גם לפי זה לא נולדו בשנת ה'תר"ה. אלא שביומן הוא מספר שהחל עם אחיו-תאומו בגיל 13-14 בחיבור הספר שבת אחים. ספר זה נושא את התאריך: שנת ה'תרי"ח. לפי זה נולד תר"ה, אלא אם כן נדייק בלשון רבינו שאומר "החילותי" בגיל 13, אך נמשכה הכתיבה שנתיים. כמו כן, לפי הגירסא שנולד בה'תר"ה, הרי שאירס את ארוסתו הראשונה בן 12 וחצי (חנוכה ה'תרי"ח) וזה לא מתקבל על הדעת.
^ 6. רבי בנימין הוא בנו של ר' יחיאל (אף הוא משקוד, ממנו מביא האדר"ת חידוש שתפילת ערבית בליל שבת אינה רשות) בן רבקה מפלונגיאן בת ר' זאב בן חנה בת ר' מרדכי יפה בן ר' יוסף יפה בן ר' אברהם אבלה יפה, בן ר' פרץ יפה בן הגאון בעל הלבושים אשר היה 15 דורות לרש"י.
^ 7. היא בתו של ר' שלמה יפה מקובנה בן ר' אליהו יפה בן ר' נחום יפה בן ר' שלום זלקינד יפה בן ר' יצחק יפה, בן ר' אליעזר יפה בן ר' אברהם אבלה יפה הנ"ל.
^ 8. כן מעיד ר' נתן פרידלאנד בספרו "יוסף חן" (הקדמה ב, בתוך "כל כתבי" כרך ב, עמ' 110), איתו למד בסלאנט עיר הולדתו של ר' בנימין. הסיפור אף מובא בספר "נחלת אבות" (לר' לוי אובצינסקי, וילנא ה'תרנ"ד) אות ב ס"א, והועתק ע"י הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' בשער ספרו "חסד למשיחו" על מגילת רות, פולטובה ה'תרע"ג.
^ 9. אביו של הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' מפולטובה עורך "הפלס", שביתו חיה נישאה לבן-דודה ר' בנימין אברהם משה בן האדר"ת.
^ 10. מעניינת גישתו של האדר"ת עצמו לספרים שחוברו בימי ילדות מחבריהם: "אין דעתי נוחה לפלפל בדברי אחרוני זמננו... בפרט הגאונים האדירים האלו בעלומי ימיהם... עוד היה לו טל ילדות אז, נער בן י"ז שנה ונכתב במהירות כרוחב לבבו הטהור, ואין עלינו לעשות סניגורים לדבריהם כל-כך".
^ 11. עליות אליהו הערה נא; יד מרדכי לגאון הצדיק ר' מרדכי הריס עמ' נ; דברי מרדכי להנ"ל עמ' קד; וע' אזהרות נוספות לצוואת ר"י החסיד אות ב; ועי' הערות רבנו "אדרת אליהו" לס' כורת הברית, דף קמא., סי' ג.
^ 12. ראה עליו בספר "זכרון הלל", וילנה ה'תרס"ב. נולד ה'תקפ"א, נפ' ה'תרנ"ט.
^ 13. ורשה ה'תר"ז, ה'תרל"ו, ה'תרמ"ה, [גם ה'תר"ע]; הנ"ל חיבר גם ספר על אופן השמירה מן החולירע בה'תר"ז ובה'תרל"א.
^ 14. נדפסה באדר היקר עמ' צו.
^ 15. את חלומותיו המיוחדים רשם ברשימות ארוכות בשם "דברי חלומות" ו"בחלום אדב"ר". מאד נזהר שלא להקל ראש בחלומות, לאחר שבימי צעירותו פנתה אליו אשה שחלמה חלום רע והסתפק בלומר לה "טבא הוא וטבא להוי", וכעבור זמן מועט מתה עליה בתה היחידה בת השבע. או אז הצטער מאד על שלא החמיר עליה להתענות..
^ 16. כדי להמחיש את העובדה שלמרות סגנונו המיוחד של רבנו שיש בו כדי להזכיר את שיטת הפלפול, לא היה נחשב להיות מחברת המפלפלים יעיד הסיפור המסופר בספר "עלי חלדי" עמ' 117-118 - זכרונותיו של הקדוש הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, מזכירו הקרוב של אהוב-נפשו של רבנו הלא הוא הגאון רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק. שם נמצא תיאור מעניין של שיחה תורנית בין הגאון רבי שמואל ורבנו, עם רב חריף-מפלפל אחד מדווינסק: "התפתח ויכוח גדול בין הבקיא [-האדר"ת] ובין החריף על אודות ענין אחד בהלכה. הבקיא מביא ראיות מוכיחות לדעתו והחריף סותר אותן בפלפולו. …הויכוח הולך ומסתבך והגרש"מ מרים מעט את ראשו, מצליף מבט חודר על המתוכחים ואומר: על מה אתם מתוכחים חנם, דברי תוספות מפורשים הם בנזיר דף פלוני, והם לא כדברי זה ולא כדברי זה, ומרצה את דברי התוספות מהחל עד כלה. רבי אליהו דוד מלמל בשפתיו: כן, כן, ונשתתק. אבל החריף לא אבה להכנע ונסה לבאר את דברי התוספות באופן אחר מהגרש"מ…".
^ 17. מוהרצ"א מדינוב כבר תמה בספרו "מגיד תעלומה" על בעל "מבוא התלמוד" שאמר כי אין מביאין ראיה ממקרא שנכתב קודם מתן-תורה, וכתב עליו: "צ"ע גדול, דבכל הש"ס מצינו ראיות כאלו".
^ 18. מאמרים שנשלחו ונערכו להדפסה לקבצים ג-ד, עם הערות העורך הראי"ה נדפסו לימים בשתי אכסניות: בספר בשמן-רענן ב ובקובץ ניצני-ארץ חלק טו.
^ 19. גם באגרת משנת ה'תרל"ח, אנו שומעים ממנו על רוב כתביו: "בענין זה הארכתי הרבה בסדר פרשיות בס"ד וקשה עלי לחפש בהמון כתבי-קודש ממה שכתבתי מכמה שנים שעברו ואיני זכוּר עתה מה שהעלתי שם בפלפולים...".
^ 20. לנתיבות ישראל ב מאמר ג "מי האיש החפץ חיים", עמ' יז וש"נ, וכן בספר מתוך התורה הגואלת א, עמ' נ, קנז.
^ 21. מועדי-הראי"ה עמ' תקכה.
^ 22. הערכה הדדית היתה בין הגאונים האדר"ת והנצי"ב, ואף שכאמור לא נפגשו עד סוף ימי הנצי"ב, מצטט האדר"ת שמועות רבות שהגיעו אליו מהנצי"ב ומזכירו בתוארים מפליגים: "ידיד נפשי הגאון מופת הדור". ובמקום אחד בכתביו: "מצאתי את שאהבה נפשי... בספר הנחמד העמק שאלה לגאון דורנו תפארת ישראל והדרו מרן נצי"ב מוואלאז'ין שליט"א... והראני עוצם בקיאותו הנפלאה...".
^ 23. אגרת אליו, בתוך אגרות הראי"ה א, עמ' שעו.
^ 24. לנתיבות ישראל ב, מאמר ד "הגאון האדר"ת".
^ 25. לשלושה באלול א, ג. לנתיבות ישראל שם.
^ 26. לשלושה-באלול א, ג.
^ 27. שו"ת אורח-משפט, חלק חושן-משפט סימן כא.
^ 28. ע' באגרת הגאון רבי חיים עוזר, אגרות רח"ע א, כח.
^ 29. אגרות רח"ע ב, אגרת תתכא. אגב, גם לאחר פטירת האדר"ת, בחלוף 4 שנים בלבד, עתיד הגרש"ס להפציר בבעל האחיעזר "לראות בחייו ממלא מקומו" (אגרות רח"ע ב אגרת תשסב), ונענתה מעט בקשתו כשעמד לצידו - שוב, למעשה גם אם לא להלכה - הגאון רבי חיים ברלין.
^ 30. גם אחרי פטירת האדר"ת "היה הדבר קשה למצוא הרב המכוון שיתרצה לקבל עליו משרה זו" - רח"ע, אגרות ב, אגרת תשסב).
^ 31. חניך ישיבות ליטא, רבי יצחק אייזיק הלוי רבינוביץ' בעל ה"דורות ראשונים" וממנהיגי היהדות הנאמנה באשכנז, מגבאי ישיבת וולוז'ין אשר שימש כמקשר בין גדולי ליטא ובין גדולי אשכנז, כותב אל הראי"ה: "נשתומם לראות כי עד היום לא יצא מירושלים עצמה לא לבד גדול הדור, כי אם גם לא תלמיד חכם גדול ומצויין". הגאון רבי אליעזר גורדון מטעלז כותב לגאון ר' יצחק בלאזר הנמצא בארץ: "וכפי שאומרים רבים, דרך הלימוד בירושלים ובכל ארצנו הקדושה עדיין לא באה למדריגת דרך הלימוד שבאה במדינתנו (-ליטא). ומביאים ראיה שלא נשמע אשר יש גדול מפורסם וגאון אדיר בארץ-ישראל אשר נולד בירושלים או בארץ-ישראל. וכל הגדולים אנשי השם שבירושלים ובארץ-ישראל, הם מביאים ממדינתנו.", ספר "הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל", לר' זאב אריה רבינר, ה'תשכ"ח, עמ' קכו.
^ 32. אגרות-הראי"ה א, עמ' קלז-ח, בתשובה לבעל הדורות ראשונים הנ"ל.
^ 33. בבית העלמין הצבאי נמצאת חלקה ישנה, בה קבורים קרבנות המגפה והרעב. במרכזה של החלקה נמצא מקום קבורת הרבנית ע"ה. נכדיה חידשו את הציון, וזהו אשר כתוב בו: "מנב"ת, הרבנית הצנועה פיגא מינא בת ר' אריה ליב ז"ל אלמנת הגאון הצדיק מרן אליהו דוד זצ"ל רבינוביץ תאומים, רב לעדת אשכנזים פרושים בעיה"ק ירושלים תב"ו, הוגלתה עם גולי יפו ופתח-תקוה ונפטרה בש"ט ט"ז בשבט תרע"ח, תנצב"ה".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il