ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת כי תבוא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים כי תבוא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ה-תשנ"ז

רעיונות לפרשת כי תבוא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
סימה בת מנחם מנדל ז"ל

על הודיית המעשר
מקובל מאד, שעל כל מנהל חברה למסור דו"ח תקופתי לבעלי המניות. כך נדרש כל בנק לפרסם מאזן שנתי; וכך כל חברה צריכה לפרסם תשקיף המצביע על מצבה הכלכלי. גם בחיים הפרטיים עומד כל אדם פעם בשנה - ביום הכיפורים - ומוסר דו"ח על מעשיו ומחדליו.

פעמיים בשבע שנים מצווים אנו על וידוי מפורט ביותר: על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה. זהו וידוי המעשרות, הנאמר בשביעי של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית. "ואמרת לפני ה' א-להיך: ביערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר... לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי". תמוה הדבר, שדין וחשבון זה נקרא "וידוי מעשרות". הרי וידוי הוא הודאה באשמה, ואילו כאן הדבר הפוך לחלוטין! האדם עומד בפני הקב"ה ומודיע לו שעשה הכל כפי שנצטווה. יתירה מזאת, מי שלא קיים את המצוה כדין, באמת לא יכול להתוודות! מרן הרב קוק זצ"ל מבאר שפירוש המילה "וידוי" אינו "הודאה באשמה" אלא "דיווח". יותר מכך: משמעותה של המילה "וידוי", בהקשר זה של המעשרות, יש בה יותר מן ההוראה של הודיה על הטוב אשר עשה עמנו ה' בכך שנתן לנו את מצוותיו, מאשר הודאה על חטאינו וכשלונותינו.

מרן הרב קוק מוסיף על כך עוד. הווידוי הוא מאיץ להתחזקות בעבודת ה'. האדם, העומד ומודה על חטאיו, שם את לבו אליהם ומתבייש בהם; ובכך הוא מגביר את המוטיבציה לתקן ולשפר. אבל אליה וקוץ בה. התסכול, המלווה את האדם החוזר ומתוודה בכל שנה על אותם חטאים, פחות או יותר, פוגע פגיעה חמורה במוטיבציה לתקן, ומביא את האדם לידי ייאוש. וידוי המעשרות הוא ההשלמה של וידוי "על חטא". אין הוא מסכם את הכשלונות אלא את ההצלחות. "שמעתי בקול ה' א-להי, עשיתי ככל אשר ציוויתני". הסיפוק המלווה את המתוודה מעודד אותו להמשיך ולעלות הלאה בדרך העולה אל הר ה'.
שני הווידויים: וידוי "על חטא" של חודש תשרי, ווידוי המעשרות של חודש ניסן, משלימים זה את זה לחטיבה אחת של עבודת ה' בחרדה ובשמחה, ביראה ובאהבה.

עול מלכות שמים ועול מצוות (תשנ"ז)
"את ה' האמרת היום" - כך פותח הפסוק המתאר את עם ישראל ה"בוחר" את ה' א-להיו.
בחירה זו, כמה שלבים יש בה. הפתיחה היא "להיות לך לא-להים". קודמת לכל - אמונה, קבלת עול מלכות שמים. כפי שנאמר במשנה במסכת ברכות "שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצוות".
לאחר קבלת מלכות ה', מצופה היה להגיע אל המצוות. אך יש דבר הקודם למצוות: מידות מתוקנות. ועל כך נאמר: "וללכת בכל דרכיו". דהיינו: "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים". וכעין זה נאמר בתנא דבי אליהו: "דרך ארץ קדמה לתורה".

רק לאחר הנחת התשתית בשכל (אמונה) וברגש (מידות) בא התור של המעשים (המצוות). גם הסדר הפנימי של המצוות הוא הדרגתי, כפי שמבאר בעל "אור החיים": בראשית הרשימה באים דווקא החוקים, אלא שטעמם אינו מובן לנו כלל ועיקר, ואנו מקבלים אותם על עצמנו רק מכוח היותנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים באהבה. אחריהם באות המצוות, אלה המובנות לנו יותר. ורק בסוף באים המשפטים, אלה היורדים אל ההיגיון האנושי.

השלב האחרון הוא "לשמוע בקולו". השמיעה בקול ה', לדעת "אור החיים", היא לימוד התורה. אין זה הלימוד המעשי, הנדרש לשם קיום המצוות המעשיות, אלא הלימוד העיוני, "תורה לשמה" - "לשם התורה", לשם עצם השמיעה של דבר ה'.
שלב זה סוגר את המעגל של החינוך העצמי, כאשר האדם שב ומעמיק את השלב הרוחני והשכלי, שבו פתח את התהליך של בנין האישיות.

על מעשר העני (תשנ"ו)

פעמיים מצווה התורה על מעשר העני. לראשונה - בפרשת ראה. בשנייה - בפרשת כי תבוא. אך כל פעם נאמר הציווי בלשון אחרת. בפרשת ראה - "תוציא את כל מעשר תבואתך... והנחת בשעריך. ובא הלוי... והגר והיתום והאלמנה...". לא שלך הוא המעשר. נלקחת ממך אפילו טובת ההנאה הקטנה שיש בזכות להחליט למי לתת את המעשר, ומתוך כך לזכות לקבל את ריגשי תודתו. לעומת זאת בפרשת כי תבוא - "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה". וכבר עמדו חז"ל על ההבדל שבין הפסוקים, וחילקו בין מעשר עני שאדם מחלק בשדהו, בו נאמר "והנחת", לבין מעשר עני שאדם מחלק בתוך ביתו, שם נאמר "ונתת".

שתי פנים הן לנתינת מעשר העני. לא דומה הוא לתרומה ולמעשר הלוי, אשר מקבליהם נוטלים אותם בזכות, "חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד". מעשר העני, בחסד ניתן הוא לעני. מה קל הוא לנותן המעשר להיכשל בנתינה לעני בדרך מתנשאת ויהירה. מה קל הוא לבייש את העני בנתינה לא רגישה...

סידרה ארוכה של הלכות נאמרו בדיני מתנות העניים כדי להתמודד עם בעיה זו. הלקט, השכחה והפאה, הפרט והעוללות - לא ניתנים בידו של העני. להיפך, בעל הבית מצווה על דבר אחד: "תעזוב"! יבוא העני ויקח לו בעצמו. לא ישפיל את עצמו לקבל את מתנתו מידך. לא יתן לך את הסיפוק והתענוג שבנתינה אישית, אליהם יכול להתגנב אבק של יוהרה. בצדקה - המצוה לכתחילה היא דווקא "מתן בסתר", בו לא ידע הנותן למי נתן, ואף המקבל לא ידע ממי קיבל. אף מעשר העני כן הוא. אם בגורן הוא מתחלק - נאמר בו "והנחת". לא משלך אתה נותן. לכל היותר תוכל להיות פקיד הממונה על החלוקה הצודקת בין העניים הבאים לקחת, כדי שיתקיים בכל אחד מהם "ואכלו בשעריך ושבעו". רק אם לא באו העניים לגורן לקחת בעצמם, אז מותר לך לקחת את הנותר לביתך ולחלק אותו בעצמך על פי רצונך.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il