יום ד' כ"ב אלול ה'תשע"ד
דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות שאר ברכות המאכלים Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

מאכלים תמניים ולחם מעובד

חמשת מיני דגן ג'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


י - על תבשיל לעולם מברכים מזונות
כל מה שלמדנו, שלעיתים מברכים על מאפה מזונות 'המוציא' הוא מפני שמדובר במאפה. אבל על תבשילים של מיני דגן, כגון אטריות ופתיתים, וכן דייסה ממיני דגן, אפילו אם יאכלו מהם כמות גדולה ויקבעו עליהם סעודה - לעולם יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'. והטעם לכך, שחילקו חכמים בין מיני אפיה לתבשיל, מפני שכל מיני המאפה דומים במידה מסוימת ללחם, הן בצורתם והן בהכנתם על ידי אפיה. לפיכך, כאשר אוכלים את מאפה המזונות בין הארוחות - מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', וכאשר קובעים עליו סעודה - מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל מיני תבשיל שונים בתכלית מלחם, ולכן גם כשקובעים עליהם סעודה, ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'.
וכן הדין לגבי ביסלי ושקדי מרק, שכיוון שהם נעשים על ידי טיגון בשמן עמוק, נחשבים כמבושלים, ואף אם יקבעו עליהם סעודה - ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. וכן הדין לגבי סופגניות, שכיוון שהן מתבשלות בשמן עמוק - דינן כתבשיל, ואף אם יקבעו עליהן סעודה ברכתן 'מזונות' ו'על המחיה'. 1
וכן הדין לגבי קוגל, שכיוון שהאטריות מתבשלות תחילה, אף שאח"כ הקוגל נאפה, כיוון שלא קיבל צורת לחם באפיה, וגם לפני כן האטריות היו ראויות לאכילה, נשאר דין הקוגל כתבשיל, שגם אם יקבעו עליו סעודה - ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'.
ולדעת רבים גם הקובע סעודתו על ופלים לא יברך 'המוציא' וברכת המזון, שהואיל ומאפה הוופל דק כל כך אין עליו שם לחם כלל, וגם אם יאכל מהם הרבה מאוד, יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (כך משמע ממ"ב קסח, לח, פתחי הלכה פ"ח לג).

יא - מלאווח, כובאנה וג'חנון (מאכלים תימניים)
מלאווח הוא כמין בצק עלים, שעושים אותו שכבות שכבות, ובין שכבה לשכבה מורחים מרגרינה. לאחר מכן מטגנים את המלאווח או אופים אותו. וכיוון שיש בו הרבה מרגרינה, אף שהוא קצת דומה לפיתה, דינו כ'פת-הבאה-בכיסנים', שאם קובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון, ואם אכלו אותו כדרך ארעי בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'.
וכפי שלמדנו ישנם שני כללים בהגדרת קביעות סעודה: האחד שיהיה בו נפח ארבע ביצים, והשני שהסועד ישבע, ואין זה משנה אם השביעה תהיה ממאפה המזונות בלבד או שתהיה מהמאפה ועוד מאכלים. במנה אחת של מלאווח יש קרוב לנפח ארבע ביצים, אבל אין שבעים ממנו כפי ששבעים בסעודה רגילה. לפיכך, המתכוון לאכול מנה אחת יברך 'מזונות' ו'על המחיה', והמתכוון לאכול שתי מנות או מנה אחת עם עוד מאכלים, כשיעור שרגילים לשבוע בארוחה רגילה, יטול ידיים ויברך 'המוציא' וברכת המזון.
והמתכוון לאכול מעט יותר ממנה אחת, ספק אם יאכל כשיעור קביעות סעודה, ולכן, מי שיודע שישבע בזה - יברך 'המוציא' וברכת המזון, ומי שמסופק - יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.
וכן הדין לגבי כובאנה וג'חנון, שהם מאפים מבצק, שנאפים בתוך סיר. שהואיל ויש בהם הרבה שמן, אינם נחשבים כלחם שכל ייעודו לקביעות סעודה, ולכן האוכל מהם בין הארוחות מברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואם קבע עליהם סעודה, מברך 'המוציא' וברכת המזון. 2

יב - לחם מטוגן, קרוטונים, מצות מטוגנות

כידוע, מפני חשיבותו של הלחם, קבעו לו חכמים ברכות מיוחדות, 'המוציא' וברכת המזון. השאלה, מה מברכים על מיני לחמים שבישלום או טיגנום, האם עדיין מברכים עליהם 'המוציא', או שירדו ממעלתם ומברכים עליהם 'מזונות'.
הכלל הוא, שאם חתיכות הלחם שבושלו גדולות משיעור כ'זית' (נפח מחצית ביצה), אפילו אם נשתנתה צורתן, ואינן נראות כלחם, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', נשאר עליהן דין לחם וברכתן 'המוציא'. ואם חתיכות הלחם שבושלו קטנות מכ'זית', אפילו אם נשארה עליהן צורת לחם, ירדו ממעלתן, ואפילו אם יקבע עליהן סעודה, ברכתן 'מזונות'. ולכן על קרוטונים המיוצרים במפעלים מברכים 'מזונות', מפני שהן חתיכות לחם קטנות מכ'זית' שבושלו בשמן עמוק.
אבל מי שמכין קרוטונים מחתיכות לחם על ידי אפייתן בתנור, גם אם הן קטנות מכ'זית', כיוון שלא עברו בישול וצורתן נשארה כצורת לחם, אפילו על חתיכה אחת מברכים 'המוציא', ואם אכל מהן שיעור כ'זית' מברך בסוף ברכת המזון.
המטגן פרוסות לחם עם ביצה, כיוון שהחתיכות גדולות מכ'זית', לכל הדעות מברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ואם טיגן חתיכות קטנות מכ'זית' ונותרה עליהם צורת לחם, יש ספק בברכתן. לסוברים שטיגון במחבת נחשב כבישול (גר"ז סדה"נ ב, יב, ח"א נד, ו), ברכתן 'מזונות'. ולסוברים שטיגון במחבת נחשב כאפיה (מ"א קסח, לו, ערוה"ש מד), ברכתן 'המוציא'. וכדי לצאת מהספק ראוי לברך תחילה על לחם או על חתיכה מטוגנת גדולה מכ'זית' 'המוציא', ולפוטרן בכך. ואם אוכלן לעצמן, מחמת הספק יברך 'מזונות'.
גם לגבי שברי מצות מטוגנים (מצה-בריי) יש ספק, שכן נותרה עליהן צורת מצה. ואם הטיגון נחשב כאפיה, הרי שמברכים 'המוציא' וברכת המזון; ואם הטיגון נחשב כבישול, גם על שיעור קביעות סעודה מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. וכדי לצאת מן הספק, נכון לאכול תחילה לחם או מצה, ולברך 'המוציא' ולפטור בזה גם את המצה המטוגנת, ולבסוף לברך ברכת המזון. ומי שאינו רוצה לקבוע סעודה על המצה המטוגנת, אלא רק לטעום ממנה בין הארוחות, יברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'. 3


^ 1. לדעת ר"ת, המגלגל עיסה עבה, גם אם אח"כ בישלה, כיוון שבתחילה היתה עבה ונותרה עליה צורת לחם - התחייבה בחלה וברכתה 'המוציא'. ולדעת תר"י ורבנו ירוחם, יש שוני בין דין חלה לדין 'המוציא', שדין חלה נקבע בעת גלגול העיסה, שאם היתה עבה התחייבה בחלה, ודין 'המוציא' תלוי באפיה. וכך לדעתם גם דעת ר"ש. וכן פסק בשו"ע קסח, יג. לפי"ז האוכל סופגניה - מברך 'מזונות', כי אף שבלילתה עבה והתחייבה בחלה, כיוון שאח"כ בישלה - דינה כתבשיל וברכתה 'מזונות'. ועיין בשו"ע ורמ"א כאן, ולעיל ג, ח. ולמעשה עדיף שלא לאכול סופגניה בסעודה, כדי שאפשר יהיה לברך עליה 'מזונות'.
ואם אכל מהסופגניות שיעור שביעה, לר"ת חייב בברהמ"ז מדאורייתא. וכתבו מ"א קסח, לד, וא"ר, שכיוון שהוא ספיקא דאורייתא, יש להחמיר כר"ת ולברך ברהמ"ז. ולמג"ג ודגמ"ר, גם בספק דאורייתא יברך 'מעין שלוש', מפני שמדאורייתא יוצאים ב'מעין שלוש'. והבית מאיר ופמ"ג, הקשו על מ"א, שהב"י לא חשש כאן לספיקא דאורייתא, משום שרוה"פ חלקו על ר"ת, ורק לירא שמיים כתב שטוב להחמיר. ולבאו"ה (ד"ה 'ונהגו להקל') יש לפסוק כמ"א רק כאשר עשה בלילה עבה כדי לעשות לחם ונמלך לבשלה כסופגניה, שאז המחלוקת שקולה, ויש להחמיר בדאורייתא. ע"כ. ולמעשה, עדיף שלא לאכול מהסופגניות שיעור קביעות סעודה, ואם אכל - יברך 'מזונות' ו'על המחיה'.
^ 2. כאשר הוא מסופק אם יאכל שיעור ששבעים בו - יברך 'מזונות'. ומי שיודע שהוא ישבע אבל ספק לו אם הוא שיעור שרוב העולם שבעים בו, יברך 'המוציא' וברהמ"ז (שיש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א, שהשביעה נקבעת לפי האדם שאוכל, ואת דעת רוה"פ שהואיל ושבע הוא ספק דאורייתא, ויש להחמיר, כמובא בסוף הערה 2. וכן את דעת המ"ב קסח, כד, עפ"י מ"א ודעימיה עי"ש). ואף שמטגנים את המלאווח במחבת, אין להחשיבו כמבושל שלעולם ברכתו 'מזונות', מפני שהטיגון הוא במעט שמן כדי שלא ידבק למחבת, ולכן אם קבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. וכן לגבי כובאנה וג'חנון, למרות שיש בהם הרבה שמן, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר, שהרי בסוף האפיה לא נותר בסיר שמן, לפיכך אין להחשיבם כתבשיל. (ושלא כפי שכתב בשו"ע המקוצר ח"א לד, ט, שדינם כתבשיל, אלא כדברי הרב קאפח בסידורו שהחשיבם כמאפה). ורק אם נותרו בג'חנון נוזלים רבים והוא רך כתבשיל, דינו כתבשיל.
^ 3. עיין במ"ב קסח, נו, ושעה"צ נב, במחלוקת אם טיגון כבישול או אפיה, ובברכ"ה ח"ב ב, כו, פירט הדעות. וכמו בכל ספק, לכתחילה יצא מהספק ויאכלן בסעודה, ואם אכלן לעצמן מחמת הספק יברך 'מזונות'.
מצה-בריי (שברי מצות מטוגנים), דינה תלוי במחלוקת האם טיגון כבישול או אפיה. ואם לא אכל שיעור שביעה, כמו בכל ספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואף שמצד ההידור ודאי עדיף לאוכלה בסעודה, מ"מ הספק נוטה יותר לברכת 'מזונות', ולכן הרוצה רשאי לכתחילה לברך עליה 'מזונות'. והטעם, שכבר למדנו (הלכה ז) שלמנהג ספרדים ברכת המצה 'מזונות' בכל השנה, וק"ו שעל מצה מטוגנת (שהיא ספק מבושלת) יברכו 'מזונות'. ואף אשכנזים יכולים לצרף סברה זו. ואף בפסח, שגם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', נראה לנטות במצה מטוגנת לצד ברכת 'מזונות', שכיוון שטיגנה מסתבר שחזרה למצבה בכל השנה שי"א שברכתה 'מזונות'. ואם אכל ממנה שיעור שביעה, הספק גדול יותר, עיין בהערה 9, שנחלקו האחרונים אם אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא, ויברך ברהמ"ז (מ"א ורוה"פ), או שהואיל וכל היסודות שבברהמ"ז נזכרו ב'מעין שלוש', יברך 'מעין שלוש' (דגמ"ר). ולכן נכון לצאת מהספק על ידי אכילת לחם או מצה. וכשאין אפשרות כזו, אם שבע יברך ברהמ"ז, כדעת המ"א ורוה"פ.

חזרה למעלה