ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הצנונות שרכבו על גמל ;">

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה התבואה המשגעת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תמוז תשע"ה

הצנונות שרכבו על גמל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הירושלמי במסכת פאה (פ"ז ה"ג) מביא מעשים בשבח ארץ ישראל, וזו לשונו בתרגום חופשי:
"רבי חונא בשם רבי אבין מספר: שני הכבשים שהיו מקריבין לקרבן התמיד בכל יום בבית המקדש היו צריכים להרכיב על גבי גמל, והם היו כה גדולים שרגליהם היו נוגעות בארץ!...
רַבִּי (רבי יהודה הנשיא) אמר לרבי פרירי: האם אתה מוכן להראות לי את ה'סגולה' שאומרים שיש לך בתוך כרמך? אמר לו: הן. יצא כדי להראות לו את ה'סגולה', ועוד כשהיו רחוקים משם צפה רַבִּי וראה בכרם דבר שנראה כמו 'שור'. אמר לו לרבי פרירי: האם אין ה'שור' הזה מחבל את הכרם?! אמר רבי פרירי לרַבִּי: מה שאתה סבור שהוא 'שור' הוא אשכול משובח והוא ה'סגולה' שבתוך כרמי! קרא רַבִּי את הכתוב (שיר השירים א, יב) – 'עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ'. והוסיף ואמר: בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך, מייד חיפשו את ה'סגולה' הזו ולא מצאו אותה.
הביאו לפניו שני צנונות מבין ראש השנה ליום כפור והיתה אותה שנה מוצאי שמיטה, והם היו גדולים מאוד עד שהיה בהם משא של גמל. אמר להם רַבִּי: האם אין הצנונות הללו אסורים שהרי נראה שהם צמחו בשביעית והם ספיחי שביעית?! אמר רבי פרירי לרַבִּי: הצנונות הללו נזרעו במוצאי ראש השנה וכבר הגיעו לגודל הזה. באותה שעה התיר רַבִּי 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד' (כמובא בשמו במשנה במסכת שביעית פ"ו מ"ד)."

הכבשים הגדולים שרכבו על הגמלים
תיאור הכבשים הענקיים, שלהבדיל משאר הקרבנות, צריך להרכיבם על גמל ואי אפשר להוליכם בפני עצמם - נראה תמוה. אם הכבשים הללו היו כל כך גדולים, מספר הכהנים שצריכים לטפל בהעלאתם למזבח היה צריך להיות גדול מאוד, ובכל אופן גדול בהרבה מהמספר שמופיע במשנה בתחילת מסכת תמיד. נוסף לכך, אם היה צריך להביא את הכבשים האלו על גבי גמל, והכבשים לא יכלו ללכת ברגליהם – הם היו בעלי מומים; ואסורים בהקרבה.
קושי דומה קיים במדרש בראשית רבה (וילנא, סה, יז) שמתאר גם כן כבשים גדולים כאלו:
" 'ואת עורות גדיי העזים'... ר' הונא בשם ר' יוסי אמר שני תמידים שהיו ישראל מקריבין בחג היו מרכיבין אותן על שני הוגנין (גמלים צעירים 1 ) והיו רגליהם שפופות בארץ"


המדרש מביא תיאור דומה לכבשים שמוזכרים בירושלמי, ומסיים "והיו רגליהם שפופות בארץ!". התיאור הזה הוא בעייתי מצד עצמו. המילה "שפופות" קשורה לפגיעה ברגלים, ובמיוחד ל"נחש" שרגליו נעקרו ממקומן, וכן מצאנו במסכת סוטה (דף י, א):
"בלעם - חיגר ברגלו אחת היה, שנאמר: 'וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי '; שמשון - חיגר בשתי רגליו היה, שנאמר: '(יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ) שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח' ".

המדרש משתמש במילה "שפופות" כדי לרמז שהכבשים הגדולים שלא הלכו בכוחות עצמם, והיו רכובים על גבי הגמלים - היו פגועים ברגליהם - בדומה לנחש; והדבר קשה מאוד, שהרי אסור להקריב כבשים בעלי מומים!

הקשיים שבתיאורים הללו מאלצים אותנו להבין שהם מדברים בשפה סמלית. התיאור של מציאות שאינה יכולה ללכת בפני עצמה וצריכה להיות רכובה על גמל - נועדה לשלוח אותנו למסורת שמובאת בפרקי דרבי אליעזר, בתיאור השקר הראשון שהיה בעולם (היגר, חורב, פרקים יב-יד):
"...מה עשה סמאל לקח כת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקב"ה בעולמו ולא מצא בהם חכם להרע כנחש, שנאמר ' והנחש היה ערום', והיה דמותו כמין גמל ועלה ורכב עליו ,... והלך הנחש... אמר לה... ולקחה מפירות האילן ואכלה ונתנה לאישה,... וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן,... והביא שלשתן ונתן עליהם גזר דין... והפיל את סמאל ואת כת שלו ממקום קדושתן מן השמים, וקצץ רגליו של נחש ..."

השקר הראשון בעולם נוצר באמצעות רכיבה על הנחש הקדמון - שהיה דומה ל גמל 2 . בתחילה היו לשקר הזה רגליים. אולם בסופו של דבר התברר השקר; והגמל -נחש נענש, - ומאז לשקר אין רגליים.
הספור על הכבשים של קרבן התמיד שלא היו מסוגלים ללכת, והיו רוכבים על גבי גמל ורגליהם נוגעות ושפופות בארץ, אינם מתכוונים לכבשים הרגילים של קרבן התמיד - כבשים שהיו נקיים מכל מום. הירושלמי והמדרש מתכוונים לרמז - שניתן קיום "תמידי" לשקר מסוים.

המדרש בבראשית רבה מביא את התיאור הזה כדי לבאר שיעקב אבינו לא רצה להשיג את הברכה מאביו באמצעות "שקר"; אולם רבקה אמו שיכנעה אותו שפעמים שה"שקר" נצרך. במדרשי חז"ל ידוע, שעם ישראל מקריב בחג הסוכות את קרבנות הפרים עבור אומות העולם 3 שקשורים אל ה"שקר" 4 . המדרש בבראשית רבה מרמז שהצורך להקריב את הקרבנות הללו לטובת ה"שקר", אינו "הוראת שעה" זמנית כפי שארע אצל יעקב אבינו; אלא הוא חוק תמידי בתורה. וכל שנה עם ישראל (שמשול ל"כבש") הופך במידה מסויימת ל"חיגר", שאינו יכול להתקדם אלא כשהוא רכוב על ה"שקר". המדרש מתאר את ה"כבשים" של חג הסוכות ככבשים שרוכבים על גמל ורגליהם "שפופות" בארץ; כדי לרמז שעם ישראל מקריב את קרבנות ה"פרים" עבור הגויים שקשורים אל הגמל -נחש.

הירושלמי שונה במקצת מן המדרש-רבה, והוא מייחס את הכבשים שרוכבים על גמלים ורגליהם נוגעות בארץ – אל קרבנות התמיד שהיו מקריבים "בכל יום". - מדוע?
המענה לשאלה הזו נמצא במעשים הסמוכים שהירושלמי מביא שם בסוגיה.

ה"שור" שבין הכרמים

הירושלמי מביא בהמשך הסוגיה דין ודברים שהיה בין ר' יהודה הנשיא לבין ר' פרירי ביחס ל"שור גדול" וביחס ל"צנונות גדולים"; אולם הוא אינו מסביר את פשר תגובות רַבִּי. מדוע כשרַבִּי ראה את ה"סגולה" שבתוך כרמו של ר' פרירי הוא התנגד שארץ ישראל תוציא פירות גדולים כאלו? ומדוע רַבִּי גילה יחס שונה לצנונות הגדולים שהביאו לפניו?

במאמר הקודם"העגלים שבין הכרמים". התבאר שה"שור" שבכרם ר' פרירי - מסמל את המחלוקת ביחס לדרך לגאולת ישראל. ה"שור" ("עגל") מסמל השקפת עולם ולפיה גאולת ישראל תגיע בזכות המאמצים הגשמיים שעם ישראל יעשה בעולם הטבע, מאמצים שדומים למאמצים שהגויים עושים. בית המדרש של משיח בן יוסף סבור שהגאולה תגיע באמצעות המאמצים הגשמיים הללו, אך בית המדרש של משיח בן דויד סבור שהגאולה תגיע באמצעות עמל התורה.
המחלוקת בין בתי המדרש משפיעה על ההתייחסות למצוות השמיטה בזמן החורבן. החכמים שמצדדים במציאת פתרונות הלכתיים שיאפשרו להמשיך ולעמול בחקלאות גם בשנת השמיטה מכונים "רועי בקר", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן יוסף" שקשור אל הבקר ("בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ"). מאידך, החכמים שמצדדים על הקפדה במצוות השמיטה מכונים "רועי צאן", מפני שהם המנהיגים של מחנה "משיח בן דויד" שהיה קשור באופן מיוחד אל הצאן 5 ; ובנוסף לכך ה"צאן" אינה "בהמת עבודה".

ר' פרירי היה סבור שגם בשנת השמיטה - שעם ישראל צריך לנהוג בה כמו "צאן" ולעמול בתורה בבתי המדרש - מותר להם לנהוג כמו "שור" ולצאת ולעמול בכרמים. ולשיטתו, חייליו של משיח בן יוסף שעובדים בשמיטה בכרמים (ה'שור' שנמצא בין הכרמים) - הם ה'סגולה' המיוחדת שתוציא את עם ישראל מגלותם. אולם סוגיית הירושלמי הזו סבורה שרַבִּי חלק על ר' פרירי; ורַבִּי היה סבור שהפעילות הגשמית העודפת היא זו שהביאה לחורבן המקדש. לשיטתו, הרפואה למצבו הקשה של עם ישראל תבוא באמצעות הגברת לימוד התורה. לפיכך הוא אמר לר' פרירי: "בית המקדש חרב ואתה עדיין עומד בקשיות עורפך?!". הירושלמי ממשיך שלאחר חוות הדעת הזו: "מייד חיפשו את הסגולה הזו ולא מצאו אותה"! כלומר, מי שהיה סבור כר' פרירי, חזר בו לאחר ששמע את חוות דעתו של רַבִּי, ולא ראה עוד כ'סגולה' את מי שמצאו פתרונות הלכתיים שיאפשר להם לעבוד בשדותיהם ובכרמיהם באופן הרגיל גם בשנת השמיטה.

דיני הספיחים במוצאי השביעית
מאידך, הירושלמי ממשיך ומספר שהביאו לפני רַבִּי "צנונות גדולים"; ומתחילה הוא היה סבור שהם אסורים - ולבסוף הוא התיר אותם. הסברה הראשונית של רַבִּי מופיעה במשנה (שביעית ו, ד):
"מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית - מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ . עָשָׁה הַבַּכִּיר - הֻתַּר הָאָפִיל. רַבִּי (יהודה הנשיא) - הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!"

המשנה הזו מבוארת בתוספתא (שביעית ד, יג), ונאמר שם שכאשר ירק ממין מסוים יזרע במוצאי השמיטה, והוא יבכיר (ימהר ויבשיל); הוא יתיר את כל הירקות מאותו המין, וגם את אלו שנזרעו והחלו לצמוח בשנת השמיטה אלא שתהליך גידולם היה איטי (אפיל) והם נגמרו במוצאי השמינית. ולמרות שאותו מין ירק שהחל לצמוח בשמיטה היו אסור גם בתחילת השנה השמינית, מכיוון שהגיע כבר הזמן של "מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ", - והירק הזה נתלש בשנה השמינית הוא הופך להיות מותר.

אולם בהמשך מובא שרַבִּי חלק על כך, והמשנה מסיימת: "רַבִּי - הִתִּיר לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!".
סיבות ההיתר הזה אינן מנומקות במשנה, והירושלמי מספר את המעשים בכבשים שרכבו על גמל ובצנונות שרכבו על גמל - כדי לחוות את דעתו על תולדות ההיתר הזה.

הצנונות שרכבו על גמל
הירושלמי מרמז שפסיקת רַבִּי דומה להכרעה המפורסמת של שלמה המלך במשפט שתי הנשים שבאו לפניו (מלכים א ג, כה): "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת".
פסיקת רַבִּי מכילה סתירה פנימית. אם מעשיהם של החקלאים שגידלו את הירקות בשנת השמיטה אינם רצויים - ספיחי הירקות הללו צריכים להיות אסורים לגמרי גם במוצאי השביעית; ואם מעשיהם רצויים - ספיחי הירקות צריכים להיות מותרים עוד בשנת השמיטה עצמה. אולם רַבִּי פסק את איסור ספיחי הירקות לחצאין. הוא קיבל אותו להלכה - לתקופה של שנת השמיטה; והוא דחה אותו מהלכה - לתקופה של מוצאי השביעית.

הבעייתיות שבהכרעה של רַבִּי לא התגלתה. והירושלמי מרמז שהיא לא התגלתה בגלל ה"שקר". ה"שקר" מופיע במדרשים כמי שרכוב על גמל. ולפיכך, הירושלמי מרכיב את ה"היתר" הזה על גמל. והוא מרמז, שה"היתר" של ספיחי הירקות במוצאי השביעית מבוסס על "שקר".

הירושלמי מספר שהביאו לפני רַבִּי שני צנונות גדולים כמה ימים אחרי מוצאי השביעית, והוא התפלא מאוד שהרי הם צריכים להיות אסורים כדין ספיחי השביעית. אולם ר' פרירי אמר לר' יהודה הנשיא שהם נזרעו במוצאי השביעית וכבר הספיקו להבשיל ולהגיע לגודל הזה. דבריו של ר' פרירי נראים לא מציאותיים. הצנון הוא פרי אדמה שמבשיל מהר, אולם גם הוא מבשיל רק לאחר כמה שבועות. ושני צנונות לא מגיעים לגודל של "משא גמל" גם בשיא בשלותם - ובוודאי שלא לאחר ימים ספורים.
הירושלמי מרכיב את שני הצנונות הללו על "גמל" כדי לרמז שמדובר ב"שקר" 6 . הירושלמי מרמז שרַבִּי לא מחה בר' פרירי על ה"שקר" הזה, מכיוון שהאירוע הזה התרחש בין ראש השנה לבין יום הכפורים - וידוע שבתקופה זו משתדלים להרבות באהבה ולא לעורר את הדין 7 .

באותה שעה התיר רַבִּי 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד'
הירושלמי מוסיף ומספר: "באותה שעה התיר רַבִּי 'לִקַּח יָרָק בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד' ".
אם היינו מקבלים את הסיפור שבירושלמי כאמת עובדתית ולא כספור סמלי, היה מתעורר קושי גדול ביחס להחלטה להתיר את כל הירקות. במשנה ובתוספתא מבואר שהכלל של " מִשֶּׁיֵּעָשֶׂה כַיּוֹצֵא בוֹ " - נאמר לגבי כל מין ירק בפני עצמו. גם אם היה מקום להתיר את מין הצנון מייד במוצאי השביעית על סמך הצנונות שהובאו לפניו, לא היה מקום להתיר את מיני הירק האחרים. הצנון הוא פרי אדמה שממהר להבשיל, ואי אפשר להסיק ממנו לגבי שאר מיני הירק! מדוע רַבִּי הסתמך על מין הצנון כדי להתיר את כל מיני הירק מייד במוצאי השביעית?!

אולם למרות הקושי הזה, הירושלמי מספר שהסכמתו של רַבִּי - שהצנונות שהביאו לפניו יישארו על שולחנו; התפרשה על ידי הציבור כהיתר כללי לקנות את כל מיני הירקות - 'בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד!'. הירושלמי מרמז, שהצבור ידע שהספור שר' פרירי סיפר לר' יהודה הנשיא אינו מציאותי; והצבור הניח שאם ר' יהודה הנשיא הסכים להשאיר את הצנונות הללו על שולחנו, מכאן שר' יהודה הנשיא סבור שהם מותרים מסיבה אחרת.

הצבור ידע שרַבִּי רוצה להקל במצוות השמיטה, וכן מבואר בסוגיית הירושלמי במסכת תענית (פ"ג ה"א). הירושלמי מספר שם שרַבִּי היה מתפלל שירד גשם לחקלאים היהודים שזרעו את שדותיהם בשביעית; והוא מוסיף לספר שרַבִּי רצה להתיר לכתחילה את השמיטה - אלא שרבי פנחס בן יאיר מנע זאת ממנו.
הצבור הניח שרַבִּי הכריע בסופו של דבר על פשרה של "חצי-חצי" ביחס לשמיטה; והפשרה התבטאה ביחס שלו לאיסור ספיחי הירקות. הצבור הניח שר' יהודה הנשיא לא חזר בו מהסכמתו העקרונית עם שיטת החקלאים שגידלו את הירקות הללו בשביעית על סמך היתרים שונים. אלא שבעקבות מחאתו של רבי פנחס בן יאיר הוא הכריע שבמשך שנת השמיטה יש לקבל את שיטת בית המדרש של משיח בן דויד, ולפסוק שספיחי הירקות אסורים מפני שהם גודלו באיסור. אולם במוצאי השמיטה יש לקבל את שיטת בית המדרש של משיח בן יוסף, ולפסוק שהירקות הללו מותרים מפני שהם גודלו בהיתר. ההיתר של רַבִּי הוא היתר כללי והוא מתיר גם את הירקות שגודלו ללא שימוש ב"היתר המכירה".

"שני הכבשים" ו"שני הצנונות" שרכבו על ה"גמל".
הירושלמי מקדים ומספר בתחילה על שני כבשי קרבן-התמיד שהיו רכובים על גמל; ולאחר מכן על שני הצנונות שהיו רכובים על גמל - ושרַבִּי היה מוכן להתיר אותם. הירושלמי מרמז באמצעות ההקבלה הזו ש"שני הצנונות" - הם "שני כבשי התמיד". ההיתר של רַבִּי התפרש כהכרה בדיעבד בצדקת מעשיהם של החשודים שעבדו בשדותיהם במשך כל השנה.
במוצאי השמיטה יש לראות למפרע את החקלאים היהודים שעיבדו את שדותיהם בשנת השמיטה - כמי שעשו מעשה רצוי - וכאילו הקריבו קרבן תמיד. אמנם מבחינה חיצונית נראה כאילו הם "רוכבים על גמל" - וכאילו המעשים הללו קשורים לחטא הקדמון; אולם רַבִּי הכריע ש"בדיעבד" - יש לראות במעשיהם "קרבנות" שמקרבים את הגאולה. 8

ה"עגל" וה"צנון"
בסיכום המאמר נמצאנו למדים שה"עגל" וה"צנון" שר' פרירי הציג בפני רַבִּי, אינם "עגל" ו"צנון" רגילים; אלא מדובר בסמלים שמרמזים להשקפות עולם. ה"עגל" של ר' פרירי מסמל השקפת עולם שמצדדת במציאת היתרים להמשיך ולעבד את הקרקע גם בשנת השמיטה. ה"צנון" של ר' פרירי" מסמל הכרה- בדיעבד בצדקת החקלאים שגידלו את הירקות הללו, ואפילו אלו שגידלו אותם ללא שום היתר. הסמלים של ה"עגל" ושל ה"צנון" חוזרים ומופיעים באגדות נוספות שחז"ל מספרים על רַבִּי. חז"ל מרמזים שההיתר הירק של רַבִּי היה נפוץ בעיקר בצפורי.
בבראשית רבה (וילנא, נח לג, ג) מסופר שרַבִּי ישב לפני בית הכנסת של הבבליים בצפורי, ו"עגל" אחד שהובל לשחיטה רמז לו שירחם עליו; אך רַבִּי לא ריחם ואמר "לכך נוצרת". ובעקבות כך כאבו לרַבִּי שיניו במשך שלוש עשרה שנה. המדרש רוצה לרמז, שההיתר של רַבִּי גרם לפועלים (ל"עגל") ללכת לעבוד בשדותיהם גם במשך שנת השמיטה; ולכן באו עליו ייסורים.
הסוגיה בבבא מציעא (דף פה, א) משלימה את האגדה הזו, ומספרת שבשנות ייסוריו של רַבִּי שבאו בגלל ה"עגל", היה שפע כלכלי גדול, וכשהיו עוקרים "צנון" מן הערוגה היא היתה מלאה מים. הסוגיה מרמזת שהעקירה של "איסור הצנון" נתנה אישור סמוי לשיטת החשודים, והיא הביאה לשפע כלכלי גדול.
סוגיות הירושלמי מרמזות במקומות נוספים שהיתר הירק של רַבִּי היה נפוץ בעיקר בצפורי, ונאריך בהן במאמרים הבאים.




^ 1." בִּכְרֵי מִדְיָן - הוגני מדין, הם גמלים בחורים..." (רש"י ישעיהו ס, ו).
^ 2.הרכבת ה"נחש" על ה"גמל" יש בה גם משום הרכבת שתי פרשיות שבתורה זו בזו.
במסכת סנהדרין (דף נט, ב) מובא: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא (לא) נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות..."
רבי שמעון בן מנסיא סבור שהאדם נועד לאכול מ"עץ החיים" שהיא התורה, ואילו הנחש-הקדמון נועד לאכול מ"עץ הדעת טוב ורע" שהוא העיסוק בעולם הגשמי; - ולהיות העוזר של האדם. אולם הנחש נתקנא באדם, והוא הסית את האישה לפתות את האדם שיאכל גם כן מ"עץ הדעת טוב ורע". ומאז, אין עוד צורך בנחש-הקדמון כפי שהוא נוצר וקיצצו לו את הרגלים.
חלוקת תפקידים דומה עמדה להיווצר גם בין יעקב ועשיו. יעקב היה "איש תם יושב אהלים" ואילו עשיו היה "איש יודע ציד איש שדה". יצחק אבינו רצה לתת לכל אחד מהם תפקיד שמתאים לאופיו. ולפיכך, הוא רצה לתת את ברכת העיסוק בעולם הגשמי לעשיו, כדי שהוא יעזור ליעקב שיקבל את ברכת העיסוק בעולם הרוחני. אלא שרבקה שיכנעה את יעקב, ליטול מאביו גם את העיסוק בברכות העולם הגשמי. ומאז נגזר על עם ישראל לעסוק גם בצד הגשמי של העולם.
הפרשיה שמספרת על הבאת רבקה ליצחק מדגישה מאוד את ה"גמלים", והם מוזכרים שם ח"י פעמים; ובפעם האחרונה נאמר: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל ". הפרשיה מרמזת שהיה צורך וח"יות בגמל כדי להביא את רבקה ליצחק. אולם יצחק לא ראה מצב של רכיבה על גמל כמצב טוב, ורבקה הבינה זאת והיא התבטלה בפניו, והיא נפרדה וירדה מהגמל.
אולם לאחר מכן, כשיצחק רצה לתת את הברכות הגשמיות לעשיו, רבקה חזרה במובן מסוים על החטא של חוה, והיא שיכנעה את יעקב "לשקר" כדי לקבל את גם את העיסוק בגשמיות. רבקה לא הסכימה להתבטל אז בפני יצחק, ובאופן סמלי היא חזרה להיות - "רכובה על גמל", כמו לפני המפגש ביניהם.
הגמלים מודגשים גם במנחה שיעקב שולח לעשיו אחיו (בראשית לב, טו-טז). יעקב מדגיש דווקא אצלם את הרחמים: " גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם "; והזוהר (רעיא מהימנא, ויקרא, אמור, ק, א) מסביר: "כך הוא סטרא דיליה גמלים - הוא נחש כמין גמל ".
נראה שהמדרשים שמרכיבים את ה"נחש" על ה"גמל" מרמזים שיצחק רצה שעשיו יהיה ה"נחש גמל" שיעזור ליעקב אבינו, ולתקן את מה שהשתבש בחטא הקדמון. אולם רבקה שהובאה לביתו "רכובה על גמל", חזרה על הטעות של חוה, וגם היא שיבשה את התכנית הזו. ומאז נגזר על יעקב ובניו לעסוק בגשמיות. אמנם בכתבי האר"י מובא שרבקה היתה התיקון של חוה, וכפי שיתבאר בהערות בהמשך.
^ 3." ומנחתם ונסכיהם לפרים - פרי החג שבעים הם. כנגד שבעים אומות שמתמעטים והולכים, סימן כליה להם, ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין: ולכבשים - כנגד ישראל שנקראו (ירמיה נ, יז) שה פזורה, והם קבועים... (רש"י במדבר כט, יח)
^ 4."...אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ ...". (ירמיהו טז, יט)
^ 5."וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן ". (שמואל א טז, יט).
^ 6.גם רחל מרכיבה את ה"שקר" על הגמל והיא משקרת כשהיא רכובה עליו (בראשית לא, לד-לה):"וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם ... וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי..."
^ 7."... ואין נותנין חרם, וכן אין משביעין אדם בבית דין, עד אחר יום כפור..." (שו"ע או"ח, סי' תר"ב)
^ 8.בהערות הקודמות התבאר שנראה שהמדרשים שמרכיבים את ה"נחש" על ה"גמל" מרמזים שיצחק אבינו רצה שעשיו יהיה ה"נחש גמל" שיעזור ליעקב אבינו, ולתקן את מה שהשתבש בחטא הקדמון. אולם רבקה שהובאה לביתו "רכובה על גמל", חזרה על הטעות של חוה ושידלה את יעקב לפעול כנגד רצון אביו. אך האר"י הקדוש מסביר להיפך, שרבקה תיקנה את חטאה של חוה. ובספר הלקוטים מהאר"י (פרשת תולדות) נאמר: "ועוד מפני מה נתקלל אדם הראשון בשביל אשתו שהאכילתו מעץ הדעת טוב ורע, ובכאן נתברך על ידי אשה שהיא רבקה, שנאמר עלי קללתך בני, כלומר אני הייתי סיבה שנתקללת קודם בבחינת אדם הראשון. ועכשיו אתה מתתקן על ידי. וכנגד מה שנאמר - 'ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך', עכשיו - 'בני שמע בקולי וכו'. וקודם קלקלת על ידי מאכל, עכשיו אתה מתתקן על ידי מאכל שהם המטעמים." יתכן שרבי יהודה הנשיא היה סבור כהסבר האר"י הקדוש, שרבקה צדקה כשהיא בחרה עבור יעקב את העיסוק בעולם הגשמי, והיא תיקנה בכך את החטא הקדמון; ומפני שטרם הגיעה העת שיעקב יעסוק ברוחניות בלבד. ואף רבי יהודה הנשיא היה סבור שטרם הגיעה העת שבה אפשר יהיה להקפיד במצוות השמיטה; ולשיטתו, הריח הטוב שעולה מבגדיו של יעקב; עולה גם מריח "בוגדיו" שגידלו את הירקות הללו באיסור.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il