ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות נושאים באמונה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (54 ד') הורד mp3
שלח לחבר

מרחשוון תשס"א

קדושה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

קדושה היא מציאות ממשית
ודאי קדושה היא מציאות. אמנם השוני אינו נראה לעיניים, אבל גם דברים שאינם נראים לעין קיימים. לדוגמא: את הנפש שבאדם אי-אפשר לראות, אבל אין ספק שהיא קיימת, והיא אף יותר חשובה מהגוף שאותו היא מחיה. גם את השכל שבאדם החכם אי-אפשר לראות, אף-על-פי שהוא קיים בודאי. כך גם קדושה אינה נראת לעיניים אבל היא מציאות קיימת.

ראיות מהש"ס שקדושה היא מציאות
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל להביא ראיה להנחה זו מהגמרא במסכת מכות דף כב: "אמר ר' יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים, לוקה, שהרי גוף אחד הוא, ועשאו הכתוב כשני גופים", עכ"ל לשון הגמרא. שור פסולי המוקדשים הוא שור קדוש שנפל בו מום ונפדה והוא מותר באכילה כחולין, ואסור בגיזה ועבודה כמוקדשים. יש בו צד של חולין וצד של מוקדשים, ולכן המנהיג אותו, או חורש בו, עובר באיסור כלאיים, כי חרש בשני מינים, מין חולין ומין קודש, ואף שהוא גוף אחד, עשאו הכתוב כשני גופין. זאת אומרת, קודש הוא מין שונה במציאותו מחולין, עד כדי כך שיש כאן איסור כלאיים.

הוכחה נוספת שקדושה היא מציאות ממשית יש להביא מהגמרא במסכת תמורה דף ג: "אמר ר' יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי הגלילי: כל לא-תעשה שבתורה, עשה בו מעשה, לוקין עליו. לא עשה בו מעשה, אין לוקין עליו. חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם, דאלו אף-על-פי שלא עשה מעשה, חייב". ובהמשך הגמרא בעמוד ב שם: "אמר ליה רבי יוחנן לתנא: לא תתני מֵימֶר משום דדבורו עשה מעשה", שעושה מחולין לקדשים. "מֵימֶר" פירושו מי שרוצה להמיר בהמת קודש בבהמת חולין, דבר האסור מן התורה, ואם עשה זאת לוקה. רבי יוחנן אומר שאף שכל מה שעשה הוא בדיבור, נחשב לו הדבר למעשה ממשי, כי עשה שינוי בבהמה, מחולין לקדשים, וזה נחשב למעשה ממש.

הרי אם כן שתי ראיות מהגמרא שקדושה הינה מציאות ממשית. אמנם היא איננה נראית לעיניים, אבל אין זה מפחית מממשותה.
לאמור, קדושה איננה רק גֶדר דיני, שדבר קדוש יש עליו אסורים וחיובים מסויימים, אבל במהותו אינו שונה מדבר שאינו קדוש. אלא כאמור, קדושה היא מציאות ממשית, והדינים שעליה נובעים מן אותה המציאות של הקדושה.

הקדושה - המציאות היותר ממשית
כעת נעלה שלב נוסף בהגדרת הקדושה. לא רק שהקדושה הינה מציאות ממשית, אלא היא המציאות היותר ממשית והיותר קיימת. מקור כל המציאות הוא ריבונו של עולם הקדוש ברוך הוא. כל הבריאה נמשכת ממקור הקדושה, וסדר השתלשלות הוא, מקדושה עליונה מוחלטת, לקדושה פחותה, ממדרגה למדרגה, עד למדרגה של חולין. וככל שהשתלשלות הינה ארוכה יותר ורחוקה יותר מהמקור, פחות היא חזקה ופחות היא מציאות קיימת.

קדושת המקום

כך הדבר בבריאת המקום, בריאת העולם. המקום המקודש ביותר בעולם הוא בית-המקדש, והמקום היותר מקודש בבית-המקדש הוא קודש הקודשים, שם נמצאת אבן-השתיה. חכמינו אמרו: "למה נקראת שמה אבן-השתיה - שממנה הושתת העולם". הרמב"ן בהקדמתו לתורה, מפרש שאבן-השתיה היא הנקודה הראשונה של התחלת העולם, ואחר-כך הנקודה הזו הלכה והתרחקה והתפשטה עד שנעשתה עולם שלם. שלמה המלך בחכמתו ידע ש"מציון מכלל יופי", מציון נשתכלל העולם, והיה שלמה המלך יודע איזהו גיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין. כלומר עיקרו של עולם והתחלתו בפועל היא ממקור הקודש, הוי אומר, מה שיותר קרוב לקדושה, יותר הוא קיים, יותר הוא מציאותי ויותר הוא ממשי.

ולפי שמקום קודש-הקודשים הוא הנקודה הראשיתית של בריאת העולם, והנקודה הזו היא נוגעת כביכול במה שלפני הבריאה של המקום, לפיכך במקום הזה נעשה נס, כמו שאמרו חכמים, ש"מקום ארון אינו מן המדה". קודש-הקודשים היה עשרים אמה על עשרים אמה. מצד אחד של הארון היה האורך עשר אמות, ומצד שני שוב עשר אמות, והרי הארון היה אמה וחצי על אמתיים וחצי, ואיך מדדו מכל צד עשר אמות, כאשר כל אורך ורוחב קודש-הקודשים היה סך-הכל עשרים אמות, אלא היה זה נס שהוא מתאים למקום הזה, כי קודש-הקודשים הוא הגבול בין מקום לבין מעל-מקום, ולכן יש בו מציאות של מקום ולא-מקום בו-זמנית.
ולפי שבית-המקדש מקום קדוש, יש בו מצוות מיוחדות, לו וירושלים שהיא הקרובה למקדש. היא קדושה משאר ארץ-ישראל, ולכן יש בה מצוות מיוחדות, שאוכלים בה קודשים-קלים ומעשר-שני. לא המצוות גורמות את קדושתה, אלא קדושתה היא שגורמת שיש בה מצוות מיוחדות. וכן ארץ-ישראל קדושה מכל הארצות, ולפיכך יש בה מצוות הנובעות מקדושתה, אלו הן "המצוות התלויות בארץ".

קדושת הזמנים - קדושת השבת
וכך הדבר בבריאת הזמן. הזמן הקדוש ביותר הוא הזמן הראשון שנברא, והוא מקור כל הזמנים. השבת היא הזמן הקדוש ביותר. היא "תחילה למקראי קודש", לכל זמני הקודש, שהם הימים-הטובים. היא במרכז השבוע. שלושה ימים לפני השבת, ושלושה ימים אחר השבת, והשבת באמצע. על כן מי שלא הבדיל במוצאי-שבת יכול להבדיל עד יום שלישי, שעדיין קשור בקדושת השבת. מיום רביעי כבר נכנס לשלושה ימים שלפני השבת הבאה. לעתיד לבוא יהיה "יום שכולו שבת", ומכאן שהזמן שמעל הזמן בעולם-הזה הוא השבת. השבת היא "מעין עולם-הבא", בגבול בין העולם לבין מה שמעל העולם.
הנה הבריאה התחילה משבת, שהרי ביום הראשון נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". יש להבין מה הכוונה במילים "ויהי ערב", הרי כל עוד שלא היה אור היה כל הזמן חושך, ואם כן ההתחלה לא התחילה בערב, אלא בבוקר, כשנהיה אור אשר מקודם לו היה חושך? אלא אמרו חכמים [עיין רמב"ן שם], שהיה אור ומיד נחשך ויהי ערב. איזה אור היה זה? איזה אור יש לפני הערב של היום הראשון בשבוע? זהו אורו של יום השבת אשר קדם לבריאה ושהוא אחרי הבריאה. נמצא ששבת-קודש היא המקור של בריאת הזמן, ויום השבת הוא יום קדוש, שונה משאר הימים במציאותו, עליון וממשי יותר. ומתוך שהוא קדוש, יש בו מצוות מיוחדות הנובעות מקדושתו.

קדושת ישראל
וכמו שיש זמנים קדושים ומקומות קדושים, כך יש אומה קדושה. בני ישראל קדושים מכל העמים, שונים משאר העמים, לא רק במצוות המוטלות עליהם, אלא בעצם טבעם, בעצם מהותם. וכפי שאמרנו, מה שיותר קדוש הוא יותר ראשוני, יותר קרוב אל ראשית הבריאה, ולכן ישראל נקראים ראשית - "קודש ישראל לד', ראשית תבואתו".
ישראל נקראים "בכור" - "בני בכורי ישראל". הבכור הוא ראשון והוא קדוש. נשמתם של ישראל חצובה מתחת לכסא הכבוד. ישראל קדמו לעולם. הם ראשית המציאות ולכך הם קדושים. ישראל נקראים "הלב שבאומות". ראשית בריאתו של אדם היא הלב, אחר-כך נרקמים שאר האיברים. כך ישראל ראשית הבריאה האנושית, ומתוך שהם קדושים יש להם תפקיד מיוחד, יש להם תורה ומצוות.
עקרי דברים אלו זכיתי לשמוע ממורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל.

לסיכום: שלושה מישורים של הבריאה: הזמן, המקום, ונבראים - שורשם בקודש, והקודש הוא המציאות השורשית, וממנה נמשך כל קיומו של עולם.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il