יום א' ב' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות נטילת ידים, סעודה וברכת המזון Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (43 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (43 ד')

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

ברכת המוציא על הלחם

ברכת המוציא א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

להורדת התמונה לסלולרי: שלח את ההודעה 8819363  למספר 1315. למכשירים התומכים בגלישה באינטרנט בלבד. מחיר: 3 ש"ח. א - הברכה על הלחם
הלחם עשוי מחמשת מיני דגן, ולכן לכאורה היה צריך לברך עליו "בורא פרי האדמה", כדרך שמברכים על כל המינים שצומחים מהאדמה. אלא שמפני חשיבותו המרובה, שהוא עיקר מאכלו של אדם, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".
מזון מיוחד הוא הלחם, שכל החיות שבעולם אוכלות מאכלים טבעיים כמו: עשבים, עלים, זרעים, דגנים, ירקות, פירות, ואף בשר; ואילו האדם אוכל לחם, שהוא מזון שמופק על ידי תהליך ממושך. רבים תופסים את הלחם כמאכל טבעי, ואינם שמים לב לכך שהוא מאכל שהכנתו מצריכה מלאכות רבות מאוד. חרישת האדמה, זריעת החיטים, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור. טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים, ואפיית הבצק ללחם. ויש לדעת עוד, כי מלאכת האפייה מורכבת ומתוחכמת ממלאכת הבישול, וממילא מבטאת יותר את יכולתו המיוחדת של האדם להכין את מזונו (עיין להלן ו, י, בדין תבשיל שמדרגתו נמוכה ממאפה).
וכמו הלחם כך האדם. שכל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתהלך וכיצד להשיג את מזונם וכיצד לפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד להשיג לעצמו מזון, לבוש, מחסה מקור וחום ולהקים משפחה. שום דבר לא נעשה אצלו באופן טבעי, את הכל הוא צריך ללמוד, אבל לאחר שילמד ויתבונן, הוא מסוגל לרתום את הכוחות העצומים שבטבע לשירותו, לבנות בתים מאבנים ואדמה, לחמם אותם בעצים ונפט. לזרוע שדות ולטעת עצים, להפיק מזון בשפע ולייצר בגדים שונים. לסלול כבישים, לייצר מכוניות, אוניות ומטוסים, כדי להעביר בהם אנשים וסחורות.
בעלי החיים כמעט שאינם צריכים ללמוד כיצד לתקשר עם בני מינם, ואילו האדם נזקק לשנים רבות כדי ללמוד לדבר, להבין את הבעות הפנים, את הרגשות השונים, אבל אחר שילמד זאת, יהיו קשריו עם בני משפחתו וחבריו מלאי משמעות עד אין קץ. לבעלי החיים אין שאלות מוסריות על חייהם ועל הטבע שמסביבם, הם משתלבים. ואילו האדם מהסס, שואל ומתחבט, שנים על גבי שנים, דורות על גבי דורות, ומתוך כך הוא יכול לקלוט מושגים מופשטים של טוב ורע, אמת ושקר, אמונה וייעוד.
אפשר לומר, שכל החיות שבעולם, אשר אין להן בחירה חופשית, וגם אין להן יכולת ליצור דברים בעולם, אוכלות מאכלים פשוטים כפי שהם בטבע. אולם האדם שיש בו דעת ובחירה, ועליו האחריות לתקן את העולם, גם המזון שלו נוצר בתהליך ארוך שדורש דעת. ולכן דווקא הלחם סועד את לבבו של האדם, שנאמר (תהלים קד, טו): " וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד".
ולכאורה, אחר שהאדם טרח כל כך בהכנת הלחם, היה יכול לחשוב כאילו הוא עצמו הוציא את הלחם מן הארץ, וזהו שאנו מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". כי באמת כל הסגולות המיוחדות שיש בחמשת מיני דגן ובאדמה, וגם התבונה והיכולת שלנו לעשות לחם, הכל ממנו יתברך, ועל כן באמת הוא שהוציא את הלחם מן הארץ. וכאשר האדם שוכח את מי שאמר והיה העולם, הוא הולך ונגרר אחרי הצדדים השפלים שבו, אחר תאוותיו הרעות. ואז כל כשרונותיו הגדולים נעשים לו לרועץ, ובכל המפעלים הגדולים שלו הוא משתמש להרע, להרוס ולהחריב. במקום להוסיף חיים וברכה הוא גורם לריקבון ומוות. רק אם יזכור את ה' אלוהיו, ואת הייעוד הנפלא שהוטל עליו, יוכל להפנות את כל כשרונותיו לטובה, להוסיף חיים בעולם, ולהיות שותף עם ה' בתיקונו ובבניינו.
ולכן הברכה על הלחם חשובה כל כך, שהיא מקשרת את המאכל, שבו מתבטא כוח היצירה האנושי, אל מקורו האלוקי. ובזכות הברכה, אכילת הלחם נותנת בנו כוח להבין ולהשכיל, לשמור ולעשות, את כל דברי התורה.

ב - הידורים בברכה על הלחם

כשיבוא אדם לברך על מאכל, נכון שיאחז אותו בידו הימנית, שעל ידי כך הברכה תיאמר בריכוז וכבוד (כמבואר להלן ט, ד). ולגבי הלחם ישנו דין מיוחד, שמפני חשיבותו היתירה, טוב לאחוז בו בעת הברכה בשתי הידיים ובעשר האצבעות, לרמוז לעשר המצוות הכרוכות בעשיית הפת (שו"ע קסז, ד, מ"ב כד).
כידוע, ככל שאנו עוסקים בדבר שהוא חשוב וחיוני יותר, כך ניתן יותר להתעלות על ידו או חס ושלום ליפול. וכדי שנתרומם ולא ניפול, נתנה לנו התורה מצוות להדריכנו. וככל שמדובר בדבר יותר חשוב, כך יש לגביו יותר מצוות. לכן למשל, מצוות רבות מלוות את חיי הנישואין ואת עבודת בית המקדש. וכך גם ביחס למזון שמקיים את האדם. ואכן מצוות רבות מלוות את תהליך הפקת הלחם. א) בעת החריש נצטווינו שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו. ב) בעת הזריעה נצטווינו שלא לזרוע כלאיים. ג) בעת הקציר נצטווינו להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה. ד) כאשר דשים בעזרת בהמה, נצטווינו שלא לצער אותה בחסימת פיה באופן שלא תוכל לאכול. ה) את הפרי הראשון נצטווינו להעלות ביכורים לכהנים שבמקדש. ו) לאחר איסוף הפירות נצטווינו להפריש תרומה ותרומת מעשר לכהנים, ז) להפריש מעשר ראשון ללוויים, ח) להפריש מעשר שני כדי לאוכלו בקדושה בירושלים (בשנים א'ב'ד'ה' לשמיטה), ט) ומעשר עני לעניים (בשנים ג'ו'). י) בעת לישת הבצק נצטווינו להפריש חלה לכהן (עיין טור, ב"י ומ"ב שם).
המתכוון לאכול משני מיני לחמים, נכון שיברך על הלחם החשוב יותר. וכך הדין בכל ברכות הנהנין, שאם היו לו, למשל, שני תפוחים, עדיף שיאמר את הברכה על הטוב שביניהם, שכך הברכה תבטא את השבח בצורה המושלמת ביותר. קל וחומר שכך ראוי לנהוג בלחם, ועל כן נאמרו דינים רבים ומפורטים לגבי סדר החשיבות והקדימה בין סוגי הלחם השונים, ואת דיני הקדימה בשאר המאכלים למדו ממנו (להלן ט, ט).
וכך הוא סדר החשיבות: לחם מחיטה קודם ללחם משעורה, מפני שהוא מוקדם בסדר שבעת המינים, וגם טעמו משובח יותר.
ואם הוא מתכוון לאכול גם מלחמניה קטנה שלימה וגם מלחם גדול שהתחילו לפורסו, מוטב שיברך על הלחמניה, משום שהיא שלימה ואילו הלחם כבר נחתך, ומעלת השלמות עדיפה על מעלת הגודל.
ואם הוא מתכוון לאכול גם לחם מקמח מלא וגם לחם מקמח מנופה, בעבר היתה ההוראה לברך על הלחם מקמח מנופה, שהיה נחשב טוב ומשובח יותר. אולם כיום רבים מחשיבים לחם מקמח מלא כמשובח יותר. לפיכך, מי שמחבב יותר לחם מקמח מלא - יברך עליו. ומי שאינו מעדיף אחד מהם, יברך על הלחם שמן הקמח המנופה.
ואם יש לפניו שני לחמים בעלי ערך שווה, והאחד גדול מחבירו, מוטב לברך על הגדול, כי הוא חשוב יותר (שו"ע קס"ח א-ד, מ"ב טו; שו"ע רי"א א-ב, מ"ב לג). 1

ג - בציעת הלחם ושלא להפסיק בין הברכה לאכילה
הואיל ולחם שלם מכובד יותר, ראוי לברך עליו בעודו שלם. אולם מצד שני, נכון להצמיד את ברכת 'המוציא' לאכילה, ואם נברך על לחם שלם נאלץ להתעכב אחר הברכה עד לפריסתו. לפיכך אמרו חכמים שלפני הברכה יחתוך מעט את הלחם, באופן שיישאר עדיין מחובר עד שאם יתפסנו בצידו הקטן יוכל להרים את כולו. במצב זה הלחם נחשב עדיין שלם, ועם זאת, מיד לאחר הברכה יוכל לסיים את בציעתו ולטעום ממנו.
וכל זה אמור בלחם רגיל שחיתוכו אורך זמן מה, אבל הבא לאכול לחמניה או פיתה, שבציעתה קלה ומהירה, לא יתחיל לבצוע לפני הברכה, אלא יברך עליה כשהיא שלימה, ומיד לאחר הברכה יבצענה (שו"ע קסז, א, ובאו"ה 'וצריך').
בשבת לא יתחיל לחתוך את החלה לפני הברכה, מפני שבשבת מצווה לברך על שתי חלות שלימות דווקא, ואם יתחיל לחתוך - החלה כבר לא תהיה שלימה (ע' רמ"א קסז, א. ורבים כתבו שצריך לסמן את מקום הבציעה - ב"ח, רש"ל, מ"ב רעד, ה).
יבצע את הלחם במקום שנאפה היטב, כדי ששבח הברכה יחול על המקום המשובח שבפת. כיום הלחמים אפויים בצורה אחידה, ואפשר לבצוע על כל מקום בלחם (שו"ע קסז, א). 2
מיד לאחר הברכה יאכל מן הלחם. ואם עבר ודיבר, אפילו מילה אחת, לפני שהתחיל לאכול, כיוון שהפסיק בדיבור - הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך שנית כדי לאכול. ואם עבר ודיבר לאחר שהתחיל ללעוס את המאכל ולפני שבלע ממנו, לא יחזור לברך 'המוציא' (ועיין להלן ט, ג).
ואם דיבר בנושא הקשור לאוכל, כגון שבירך על הלחם וביקש שיביאו לו מלח או סכין, או ביקש שיביאו לאורח לחם - למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע או"ח קסז, ו).
וטוב שיאכל מיד אחר הברכה כשיעור 'זית' בלא להפסיק, כדי לתת כבוד לברכת 'המוציא'. אמנם כשיש צורך, רשאי לדבר מיד לאחר שיבלע מעט מהלחם. 3

ד - אימתי טוב שאחד יוציא את חבריו בברכת 'המוציא'?
שניים שבאו לאכול יחד לחם, כיוון שקבעו עצמם לאכול יחד, טוב שאחד יברך בקול ויפטור את חבירו, מפני שברכה הנאמרת עבור שני אנשים מכובדת יותר. וכיוון שהשומע יוצא ידי חובתו בברכה שהוא שומע מחבירו, אסור לו להפסיק בדיבור עד אשר יאכל בעצמו. 4 אבל אם כל אחד אוכל לעצמו, ואינם מחכים זה לזה, כל אחד צריך לברך לעצמו (שו"ע קסז, יא. עיין להלן ה, ב).
לפי זה מובן מדוע בשבתות, כאשר כל המשפחה אוכלת יחד, ממתינים עד שכולם יגמרו ליטול ידיים, ואז בעל הבית מברך 'המוציא' בקול רם, והמסובים עונים אחריו 'אמן' ויוצאים ידי חובה בברכתו. שכיוון שקבעו לאכול יחד, המהודר הוא שאחד יברך 'המוציא' עבור כולם. וכל אחד מהמסובים צריך להיזהר שלא לדבר עד שיאכל בעצמו.
בסעודה רבת משתתפים, אף שכולם התאספו לאכול יחד, מוטב שבכל שולחן יברך אחד לכל יושבי השולחן, מפני שאם ימתינו לכל המשתתפים, ייווצר הפסק גדול מדי בין הנטילה לברכה. 5

ה - אם צריך לטבול את הפת במלח
בעבר היו רגילים לאפות לחמים בלא מלח, ובעת הארוחה היו מלפתים את הפת במלח או סלט או בשר. לפיכך אמרו חכמים, שלאחר ברכת 'המוציא' ראוי לאכול את הפת באופן המשובח ביותר, ולהדגיש בכך את שבח הברכה, לכן נהגו להטעים את הפת שאוכלים אחר הברכה במלח או במאכל אחר שיוסיף בה טעם. ומי שהיה מעוניין לאכול את הפת כפי שהיא, חריבה בלא מלח ושאר מאכלים, לא היה צריך לטבול את הלחם במלח.
כיום הלחמים שלנו אפויים עם מלח ותבלינים, נמצא שהלחם שלנו נחשב משובח, ומצד הדין אפשר לברך עליו כפי שהוא בלא להטעימו במעט מלח או סלט (שו"ע קסז, ה). ואע"פ כן, רבים נוהגים להדר לטבול את הפת במלח או סלט, כדי שהאכילה שאחר הברכה תהיה באופן המשובח ביותר.
ועוד הידור ישנו, להניח מלח על השולחן בעת הסעודה, כפי המצווה במקדש, להוסיף מלח לקרבנות, שנאמר (ויקרא ב, יג): "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". ומרמזים בזה שהשולחן דומה למזבח, והמאכל לקרבן, שהוא נותן לאדם כוח לעבודת ה' (רמ"א שם).
יש נוהגים על פי הסוד, לטבול את הלחם במלח שלוש פעמים (מ"ב קסז, לג). והטעם לכך, שהלחם רומז למידת החסד, שעל ידו האדם ניזון וחי, ואילו המלח המלוח רומז למידת הדין הקשה, שכאשר השלטון ניתן בידה - העולם נחרב. וכאשר טובלים את הלחם במלח, ממתקים את המלח בזה שאנו עושים אותו טפל ללחם, שאז הוא מצטרף לחסד המזין שבלחם, ובמקום להזיק הוא מועיל. ורגילים להדר בזה בעיקר בשבתות וימים טובים.


^ 1. ביאר המ"ב קסח, טו, שכך הוא הכלל. א) יש להקדים מין שבעה לשאר מינים, וגם בתוך מיני השבעה יש להקדים את המוקדם בפסוק, ולכן חיטה קודמת לשעורה, ושעורה קודמת לשאר מיני דגן. ב) השלם קודם לחתוך. ג) הנקי ומנופה קודם ללחם שאינו מנופה. ד) הגדול קודם לקטן. וכאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל המוקדם עדיף על המאוחר. וכשיש התנגשות בין החביב לבין החשוב לפי הכללים, אזי כאשר החשיבות נובעת ממין שבעה או מחמת שהוא שלם, לדעת רוה"פ מין שבעה או שלם קודם לחביב, כמבואר בשו"ע ריא, א-ב, ומ"ב ריא, ד. ולרמב"ם החביב קודם. וכאשר יש התנגשות בין החביב לכלל השלישי והרביעי, נראה שהחביב קודם. ועיין להלן ט, ח-י, בסדר הקדימה בשאר מאכלים.
^ 2. יש שחוששים לדעות השונות בהגדרת המקום המשובח, ומהדרין לבצוע מעט מן החלק העליון שבלחם ומעט מן החלק התחתון (ע' רמ"א ומ"ב קסז, ג). יש להוסיף כי אף שבאפייה תעשייתית כל המקומות בלחם שווים, טוב לטעום בתחילה גם מן הקרום הקשה שעוטף את הלחם, שהקרום הקשה (למי שיכול לאוכלו) נחשב משובח מהרך.
^ 3. טוב לאכול כזית בלא להפסיק כמובא במ"ב קסז, טו ולה. והוא דין מיוחד ל'המוציא', הן מצד כבוד הברכה, והן בשביל ברכת ענט"י לחלק מהפוסקים (לעיל ב, ו), וגם כדי לקבוע סעודה על הלחם ולפטור את שאר המאכלים (דגמ"ר). ועיין שערי הברכה ג, ס"ק מא, ויג ס"ק לו. ופס"ת קסז, יד.
^ 4. ואם דיבר לפני שאכל בעצמו ולאחר שהמברך אכל, לדעת רוה"פ חייב לברך בעצמו, וכ"כ מ"ב קסז, מג, וכה"ח נח, וכך נוהגים רבים. אמנם י"א שיצא, וכ"כ רמ"א קסז, ו, וערוה"ש טז. וחששו לדעתם בבן איש חי אמור טז, והליכות עולם ח"א אמור ה. ועיין עוד בהרחבות.
^ 5. קשה לקבוע גדרים מהי סעודה רבת משתתפים, והכל לפי העניין, שיש מעלה בכך שאחד יברך לכולם, ויש מעלה שלא ימתינו זמן רב בין הנטילה והברכה לאכילה (ע' מ"ב קסה, ה). כשאוכלים יחד פירות וכיוצא בהם, לשו"ע טוב שאחד יברך לכולם, ולרמ"א עדיף שכל אחד יברך לעצמו, כמבואר להלן יב, ז. ועיין במ"ב ריג, יא-יב.

חזרה למעלה