ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שירת האומה הישראלית - לפרשת האזינו | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים האזינו Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

האזינו תשס"ב

שירת האומה הישראלית - לפרשת האזינו


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף יצחק בן חיים שלמה

שירת האזינו היא צוואת משה לבני ישראל לפני מותו 1 , הוא מקהיל את ישראל אליו ואומר לפניהם את דברי השירה הזאת עד תומם (סוף פרשת וילך) 2 . ומצווה אותם לזוכרה ולהבינה "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", וכן בסופה נאמר: "ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום..." (דברים, לב, מו). ועוד הוסיף וצווה אותם (דברים לא) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". ומכאן למדו חז"ל מצות עשה של כתיבת ספר תורה. ר' צדוק הכהן (דברי סופרים קונטרס הזכרונות מצווה שלישית דבור המתחיל "וכן") הוסיף: ואמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, כפי הנראה ראוי למנות זאת כמצוה בפני עצמה להתבונן בשירה זו, ויש בכך מצוות עשה דאורייתא". התורה לא קבעה לכך זמן, ולכן נראה לו שעל כל פנים בקריאת הפרשה פעם בשנה יצא ידי חובתו כתקון חכמים, רצונו לומר, שמלמד החיוב לכתוב את התורה יש גם מצווה ללומדה, והדברים מתיחסים לשירה זו.

והנה לפי הפשט, המצווה היא לכתוב את "השירה הזאת", היינו שירת האזינו. ומנין שיש לכתוב את כל התורה? פירש הרמב"ם "שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות", נמצא, שהתורה כולה נכתבת אגב גררא לשירה הזאת, נמצאנו למדים מכאן, ששירה זו היא השיא של התורה.
ולכאורה קשה, הרי אין בשירה הזאת כל מצווה אלא מסופר בה על ההסטוריה של עם ישראל, אמנם יש בה מה שאין באף שירה אחרת, כדברי הסיפרי (האזינו מג) "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". וכן הרמב"ן (דברים פרק לב, פסוק מ) הפליא את השירה הזאת שהתקיימה בדייקנות עד עתה וזה לשונו: "וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג, לד) מה היהודים האומללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו".

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא". ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים".
ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום".

אולם עדין צריך להבין מדוע השירה הזאת נחשבת ל"תורה"?
נראה לומר שהשירה הזאת היוצאת מתהלוכות האומה הישראלית מלמדת אמונת יחוד ה', המתגלה ע"י ישראל, וכמו שאפשר ללמוד אמונה ע"י למוד התורה כך אפשר ללמוד זאת על ידי למוד ההיסטוריה של ישראל, כיצד השפיעה התורה עליהם כאשר קיימוה, וכיצד - כאשר נטשו אותה, ולכן יש לשירה זו ערך של תורה. ויתרה מזאת, נראה להסביר על פי המובא בתנא דבי אליהו פרק י"ד: "אמר לי רבי: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם? אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים התורה קדמה, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". אבל אני אומר: ישראל קדמו, שנאמר: קדש ישראל לה', ראשית תבואתה". נמצא, שכל התורה תכליתה היא בשביל ישראל, כדי שהם יקיימו את התורה ועל ידה יתקנו עולם במלכות שד-י. ולכן מובן ששירת האומה הישראלית היא תמצית שירת התורה.

ולפי זה יובן המדרש: "האזינו השמים ואדברה - דבר אחר כך ברא הקב"ה שמים וארץ שיהיו מקלסים אותו, מנין? שנאמר: השמים מספרים כבוד א-ל, כיון שבא משה שיתק אותן, שנאמר האזינו השמים" ובהמשך המדרש "אמר אלוקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם, צדיק מושל ביראת אלוקים".
המדרש הקשה איך משה היה יכול להשתיק את השמים והארץ המספרים מעשה א-ל בעצם מהלכן, וכל המתבונן בהם יכול לראות את גדלות הבורא? ומתרץ, שמוכרחים אנו לומר שהשירה שמשה עומד להשמיע עדיפה על שירת הטבע, מפני שבשירה זו יסופר על ישראל שמגלים את מציאות ה' בעולם באופן נשגב יותר.

והנה חז"ל למדו מקור לברכת התורה מהפסוק שבתחילת השירה הזאת האומר: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו" 3 . נשאלת השאלה מדוע דוקא כאן לפני השירה הזאת נזכרת מצות ברכת התורה? נראה לבאר זאת על פי המהרש"א שפירש (ברכות כ"א עמוד א), מפני שהתורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ולכן יש ללמוד מכאן שכאשר שם ה' אקרא - היינו למוד התורה, אתם הבו גודל לאלוקינו - וברכו.
ונראה לבאר על פי הנ"ל, שע"י ישראל מתגלה ביתר שאת יחוד ה' בעולם, וזהו שמותיו של הקב"ה כפי שמנהיג את עולמו, וצריך לברך ברכת התורה שלפניה כדי שייתן לבו להבחין בכך. וכן למדו את ברכת התורה לאחריה מ"וזאת הברכה" שמופיע אחרי השירה. ובאמת גם מברכה זו עולה שבחן של ישראל למשפחותם לבית אבותם לפי שבטיהם, והרי זה מקביל לברכה שאנו מברכים לאחר ברכת התורה "וחיי עולם נטע בתוכנו".
שירה זו יש בה עבר הווה ועתיד. העבר מתאר את המצב האידיאלי של הנהגת ה' הגלויה עם ישראל "בהנחל עלון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" היינו שהעיקר בעולם הם ישראל, וכל חלוקת העמים לשבעים אומות הייתה כולה בשביל ישראל. 4
אח"כ בא התאור של הנהגת ה' אתנו במדבר "ה' בדד ינחנו ואין עמו א-ל נכר". היה ניכר בעליל שה' מנהיג אותנו בלא עזרה חצונית כלל בדרך ניסית גלויה.
אולם לאחר שנכנסו לארץ כפרו בטובה שקבלו "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלו-ה עשהו וינבל צור ישועתו", ומכאן ואילך התחילה התדרדרות רוחנית וגשמית, מדחי אל דחי, והקב"ה הסתיר פניו מהם, מידה כנגד מידה "הם קנאוני בלא אל, ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם", "בלא עם"- פרש רש"י "באומה שאין לה שם", הדבר כל כך משמעותי בימינו, שאנו מתמודדים כאן בארץ ישראל באומה שאין לה שם, מפני שהיא מורכבת מלקוטי עמים מארצות ערב שקוראים לעצמם פלסטינים, ובאמת רק שנאת ישראל מאחדת ביניהם, וכך יצרו כביכול לעצמם זהות לאומית כדי להלחם עמנו.

השירה מסתיימת בהבטחה שעתיד הקב"ה לגאול אותנו "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" היינו כשיגיע הזמן של הגאולה. ומדייק מכאן הרמב"ן, שהגאולה בוא תבוא בהגיע זמנה אף אם לא יחזרו בתשובה, שכן התשובה אינה מוזכרת בפרשה, משמע שהגאולה אינה מותנת בה. ונראה שכך הכריע הרמב"ן במחלוקת התנאים והאמוראים המוזכרת בגמרא (סנהדרין צ"ז, עמוד ב) "אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו. כתנאי, רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב". והרמב"ן כנראה פסק כרבי יהושע שבהגיע הקץ בין כך ובין כך נגאלים.

ומה יכשיר את הדרך לגאולה? מוזכרים בתורה שני נימוקים:
א. "לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת", היינו חלול השם בגויים וכפי שאמר משה בתפילתו לאחר חטא המרגלים "מבלי יכולת ה'" (במדבר יד, טו) וה' הודה לו בזה ואמר לו "סלחתי כדברך", וכך כתב הרמב"ן (לב, כו) "והנה יאמר הכתוב, כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כעניין שאמר ביחזקאל (כ, מא-מד) "וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים...".

ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד, טו) ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר..., והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים".

וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו...".
וביאור הדבר, שמאחר וכל כוונת הבריאה היא לגלות את מציאות ה' בעולם, ואין כמו ישראל מתאימים להוציא לפועל מטרה וזה מחייב שכלל ישראל יגאלו ויחזרו לדרגתם הראשונה לגלות יחודו יתברך.

ב. "כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" היינו כשגם אנו ניווכח באזלת ידינו, ובכך שאין לנו מנהגים (עצור ועזוב), וממילא נתלה בטחונינו רק בו יתברך. וכך אפשר להבין את המשנה סוף סוטה מט, ב, שבה תאור מצב עגום שיהיה לעתיד לבא בעקבתא דמשיחא, "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".

וכך נראה מההוכחה האחרונה שמביא רבי יהושע לסייע שיטתו שבין כך ובין כך נגאלים כשיבוא הקץ, מובא שם (סנהדרין דף צח.) "אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (דניאל יב) ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה... ושתק רבי אליעזר". ופירש רש"י שם "וככלות נפץ יד עם קדש - כשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם שהיתה נפוצה אילך ואילך גבורה ותועלת לפשוט אנה ואנה, ואחר שתכלה גבורתם שיהיו שפלים למאד".

ומה המטרה לכל זה, כדי להוכיח לכל שהקב"ה הוא זה שיפעל את הגאולה ולא כוחם ועוצם ידם. וכך אומרת התורה מיד אחרי זה (דברים פרק ל"ב) "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". היינו שהקב"ה הוא זה שהביא את הטובה על ישראל, והוא זה שהסתיר פניו מאתנו כדי להביאנו להכרה בו, ואז יתקיים סיום השירה "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".


^ 1 (דברים פרק לא כח-ל): "הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את הדברים האלה ואעידה בם את השמים ואת הארץ כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה אחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם".
^ 2 היהודי הקדוש פירש את הפסוק הזה עד תומם, בחוזרו על המילים "עד תומם" ופירש הרבי בונים מפשיסחא את כוונת רבו "עד תומם ושלמותם".
^ 3 ברכות דף כא עמוד א "מנין לברכת התורה לפניה מן התורה - שנאמר: +דברים ל"ב+ כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו".
^ 4 הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד כתב לאחר חוזה וורסאי (חוזה השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה) (גבולות העמים, קובץ מאמרים, עמודים פא-פב). "וכאילו התנבא ברוח הקודש, שיהיה להסכם זה השלכות מרחיקות לכת לגבי היהודים. וגם היום אנו יכולים לראות עין בעין איך אומות מתגרות זו בזו והכל בשביל ישראל, כפי שאמרה הגמרא: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל ", והם מזכירים בפירוש אותנו כסיבה ליציאה למלחמה".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il