ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תורה שבכתב ותורה שבעל פה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים וזאת הברכה Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ג

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

פרשת וזאת הברכה



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

ישראל - חתן או כלה?
"תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". ודרשו חז"ל פסוק זה "אל תיקרי מורשה אלא מאורסה" (ברכות נז, ב) כלומר התורה נחשבת נשואה לעם ישראל - התורה היא הכלה, וישראל החתן.
וכך גם מצאנו במדרש (שמות רבה תרומה לג, ז) "מלמד שהתורה ארוסה לישראל, שנאמר 'וארסתיך לי לעולם'" ועוד שם "מה חתן זה (ישראל) כל זמן שלא נשא ארוסתו (התורה) הוא הוה פראדורין (מהלך תמיד) לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל 'ומשה עלה אל האלוקים'; משנתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'".
לעומת זאת, מצאנו בדברי חז"ל משל המראה להיפך, שישראל משולים לכלה: כך למשל בפרשתינו על הפסוק "ה' מסיני בא" פירשו (הטור בשם המכילתא יתרו פרק ג) "יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה...".

וכן מצאנו במדרש (מדרש רבה נשא יב, ח) "ביום חתונתו זה סיני, חיתונים היו שנאמר 'וקדשתם היום...', ומשמע מכאן שישראל הם המקבלים את הקידושין.
וצריך לבאר כיצד מצד אחד ישראל משולים לחתן המקדש את ארוסתו - התורה, ומאידך נראה להיפך, שישראל ככלה המתקדשת.
האדמו"ר הזקן בספר ליקוטי תורה עומד על שאלה זו. כדי להבין את דבריו, נקדים את משמעות המושג 'חתן' לעומת 'כלה'. המילה 'כלה' היא מלשון 'כלתה נפשי' ("נכספה וגם כלתה נפשי" - תהילים פד, ג; "כלתה לתשועתך נפשי" - תהלים יט, פא), ככלה הנכספת ומשתוקקת לחתונתה, שכן טבע העולם שהאיש הוא הנותן את הכיוון הרוחני למסגרת המשפחתית, והאשה היא הנכספת לקבל תוכן זה, ואז מגיע תפקידה - להשליך אותו אל החיים המעשיים, לעבד את השורש ולהוציא ממנו פירות.

תשובה א: הקב"ה והתורה
מכאן ברורה התשובה הראשונה שמביא הליקוטי תורה, שיש מתרצים שהחילוק הוא בין יחס ישראל אל הקב"ה, לבין יחס ישראל אל התורה. ביחס לקב"ה, כמובן שישראל משולים לכלה והם הנכספים ומשתוקקים לחתונה, אל הקשר עם הקב"ה שממלא אותם חיים ותוכן. אולם לגבי התורה ישראל הם הקרויים חתן, שכן הם משפיעים על התורה בלימודה.

תשובה ב: תורה שבכתב ותורה שבעל פה
הליקוטי תורה ממשיך לבאר שגם על התורה לחוד ניתן להבין את שני מדרשי חז"ל, אלא שהחילוק הוא בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה.
כשישראל הכלה, החתן הוא התורה שכתב, המשפיע מחכמה עילאה אל הכלה. כ"ד ספרי הקודש הם כמשל לכד מים מהים הגדול, שממנו משקים מעט מזעיר לעדה הצמאה.
אבל מצידנו, ישראל עומדים ללא יכולת לשנות ולהוסיף על תורה שבכתב אפילו אות אחת - "אשר נתן לנו תורת אמת - זו תורה שבכתב" אומרים הטור והשולחן ערוך (אורח חיים סימן קל"ט), כאמת מוחלטת שאי אפשר להוסיף או לגרוע ממנה, אלא להיפך - להיות מושפעים מכל אות ותג שבה.

לעומת זאת, התורה שבעל פה מסורה ככלה לעם ישראל החתן, ללומדה וללמדה, לפתחה, להגדילה ולהאדירה, כר' עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מנחות כט, ב). הטור שם מוסיף ש"וחיי עולם נטע בתוכנו" הוא תורה שבעל פה: 'נטע' מלשון נטיעה הצומחת ופורחת בידי חכמי ישראל לחיי עולם.
ככל שהחתן - ישראל - ישב יותר על כסאו, כלומר יהיה מסודר על ארצו, עִם מקדש, מלכות, כהונה ונבואה, כך תצמח ותפרח תורה שבעל פה יותר ויותר בכל זיו תפארתה, ותתחבר לתורה שבכתב בכל שיעור קומתה (ע"פ אורות התורה פ"א, ב), וזאת בחיבור שני המשלים יחד.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il