ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בינו שנות דור ודור | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית נח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת נח, תשס"א

בינו שנות דור ודור

דור המבול ודור הפלגה ותיקונם בתורה שבכתב ותורה שבעל פה



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

בינו שנות דור ודור
פרשת נח עוסקת בשני חטאים גדולים של האנושות - חטאי דור המבול, וחטאי דור הפלגה. כשמעיינים, מתברר שחטאי הדורות הפוכים אלו מאלו. דור המבול -חטא בגזל ועריות, השתעבדות לתאוות וערעור יסודות החברה, לעומתם, דור הפלגה - פעל באחדות ובנאמנות לכלל, הדבר היחיד הנראה צורם ובעיתי הוא שאמרו "ונעשה לנו שם", חז"ל פירשו את חטאם שפנו להלחם בה'. כפי שאמרו חז"ל והובא ברש"י (בראשית פרק יא פסוק ט):
"ומשם הפיצם - למד שאין להם חלק לעולם הבא. וכי אי זו קשה, של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר כביכול להלחם בו, ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם, שנאמר שפה אחת ודברים אחדים. למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום".


מתוך תפיסת חלוקי הדורות הללו פירש "משך חכמה" את הפסוק "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו "- מהו "בדורותיו"? "הנה שני דורות היו דור אחד שלפני המבול ודור אחד שלאחר המבול, ובגמרא (עבודה זרה ו.): תמים- בדרכיו, צדיק במעשיו, ופרש רש"י: תמים (בדרכיו) - עניו ושפל רוח, צדיק - בלא חמס, והנה בדור שלפני המבול היה מעלתו שהיה בלא חמס, שכולם היו חומסים ושטופים בעריות והוא לא, (ועל כן חשיבותו של נח היתה ניכרת במידת צדיק), אבל אחר המבול היו גדורים מעריות ופרושים מחמס... אז היה נחשב במה שהיה עניו (ולמרות שהקב"ה הצילו לבדו, לא התגאה והתמסר לפרנס את העולם), ולכן אמר: כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ותמים לא זכר".

ואפשר לפרש לפי דרכו בשינוי קל, ולומר שביחס לדור הפלגה נחשב נח לתמים, בגלל שהם כפרו בעיקר וטעו בדרכיהם, והוא היה תמים בדעותיו וקיים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

והנה דורות אלו היו בתקופה שלפני הופעתו של אברהם אבינו, וכאילו אין לנו שייכות אליהם, ואעפ"כ חשיבותם מכרעת בשבילנו, להבין כיצד נבחר אברהם אבינו ועמו וזרעו אחריו עם ישראל לתקן את אשר קלקלו דורות ראשונים. כמאמר חז"ל במשנה מסכת אבות (פרק ה משנה ב):
"עשרה דורות מנח עד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם".

על חשיבות ההתבוננות בדורו של נח אפשר ללמוד מהאמור בתורה בפרשת האזינו (דברים פרק לב, ז-ח):
"זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל".

"בינו שנות דור ודור...", פרשו חז"ל שהמכוון לדור המבול ודור הפלגה, כפי שמובא בילקוט שמעוני (על פרשת האזינו) "בינו שנות דור ודור, אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול, אין לך דור שאין בו כאנשי דור הפלגה". אם כן, יש לזכור ולהתבונן בדורות אלו כדי להבין מדוע בחר ה' בישראל. כאמור בהמשך הפסוק: "בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
לפי האמור לעיל ההתבוננות בדור המבול ודור הפלגה נחוצה כדי להבין על פיה את הצורך של עם ישראל בעולם.

מובא ב"פרי צדיק" לרבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל שדורו של נח היה ראוי לקבל תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנרמזו במה שכתוב "נבקעו כל מעינות תהום רבה" ומובא בזוהר הקדוש, (חלק ג רטז ב): "מבועי דחכמתא לתתא, וארובות השמים נפתחו, תרעי דחכמתא לעילא", וע"י שהכעיסו לפני ה' נהפכו למים הזידונים ונשטפו כולם במי המבול, ולא נשאר בהם רק נח.

נראה לבאר דבריו ביתר פרוטרוט, ולומר שדור המבול היה כנגד תורה שבכתב, ודור הפלגה היה כנגד תורה שבעל פה.

דור המבול- כנגד תורה שבכתב

על דור המבול נאמר:
"וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. ויאמר אלוקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ".

ההשחתה משמעותה בטול הצורה שהקב"ה קבע בעולם, ולפי דברי חז"ל הם עברו על שלושת העבירות החמורות שנצטווה בהם אדם הראשון, היינו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, "ותשחת- לשון ערווה ועבודה זרה" (רש"י), וגם מלאה הארץ "חמס"- גזל שמביא לשפיכות דמים. וזה נחשב שעברו על תורה שבכתב, היא תורת שמים שבה נצטווה אדם הראשון בפירוש. ונח נצטווה "בא אל התיבה" (כביכול בא אל "התיבה" היינו אותיות התורה שנצטווה בהם), להיכנס אליה עם אשתו ובניו ובעלי החיים שלא קלקלו את דרכם, והתחיל בכך עולם חדש שיתקן את אשר פגמו ראשונים, עולם שיקבל עליו מחדש מצוות בני נח, כעין קבלת תורה מחדש, באותן מ' יום שירד המבול על הארץ, כמו התורה שנתנה בארבעים יום.

חז"ל מצאו רמז למשה בדור המבול, ואמרו בגמרא חולין (דף קלט עמוד ב):
"משה מן התורה מנין? (בראשית ו) בשגם הוא בשר, המן מן התורה מנין? (בראשית ג) המן העץ, אסתר מן התורה מנין? (דברים לא) ואנכי הסתר אסתיר, מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל) מר דרור ומתרגמינן: מירא דכיא".

שאלת הגמרא "משה מן התורה מנין" היא תמוהה, הלא מאז הופעתו של משה רבינו בסיפורי התורה, ואין לך פרשה שלא מזכירה אותו (מלבד פרשת תצווה, ועמדו על כך בעל הטורים ועוד)? הא ניחא מה ששאלה הגמרא: "המן מן התורה מנין", או "אסתר מן התורה מנין", שמבחינה היסטורית אירעו אחרי כתיבת התורה, אבל משה שמוזכר בתורה בפירוש, מה פשר השאלה "משה מן התורה מנין"?

אלא שחז"ל באו ללמדנו, שגם בזמן המבול והפלגה, שהיו בתקופה של "אלפיים שנות תוהו", שקדם ל"אלפיים שנות תורה", שהתחילו מזמן אברהם אבינו, גם שם נמצא רמז למשה. ובהתבוננות נוספת נמצא קשרים נוספים בין משה לנח. כגון ההצלה בתיבה, כמו שנח ניצל ע"י התיבה כך גם משה ניצל ע"י התיבה, כל התמודדותו של משה הייתה עם המים, והוא העביר את בני ישראל בין גזרי ים סוף, עד שלבסוף נכשל ב"מי מריבה". והרי משה הוא שורש תורה שבכתב, שנקראת על שמו "זכרו תורת משה עבדי", ותורה נמשלה למים, אם זוכים הרי נהנים ממים חיים, ואם חלילה מקלקלים את המעשים, הופכים המים ל"מים הזידונים". וכמו שמשה ניצל מהמים, כך הוא מציל את ישראל מהמים הזידונים, של טומאת מצרים , שישראל שקעו בנה במ"ט שערי טומאה, של ערוה ועבודה זרה, ובזכות משה יצאו מגלות מצרים.

רמז נוסף במילים "בא אל התיבה" לפי פרוש הבעש"ט, "בא לא אותיות התורה והתפילה" דהיינו תיקון של תורה שבכתב, להאיר את אותיות התורה.

דור הפלגה- כנגד תורה שבעל -פה
התורה מספרת על דור הפלגה (בראשית פרק יא, א-ד):
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".


לכאורה דור הפלגה מצוין לשבח שהייתה בו אחדות "שפה אחת ודברים אחדים" ומשמע שהיו נקיים מחטאי דור המבוטל שהיו פגומים ביחסים שבין אדם לחברו שהשחיתו את הארץ, ואכן, למרות שמידת השלום שבדור הפלגה מצוינת לשבח, נראה שהאחדות הייתה יסוד חטאם, עד שנאמר "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות" ולכן היה ענשם בפיזור אחדות זו. כדי להבין זאת יש להתבונן בפגם שהתורה מוצאת בדור הפלגה, שרומז לכוונה שלילית במעשיהם "הבה נבנה... ונעשה לנו שם", בני דור הפלגה רצו אחדות ושלום כדי להרבות בכבודם, ולהפיק תועלת מהשלום, וללא הכרה בערכו האמיתי של השלום. (חז"ל אומרים שכוונתם הייתה לשם עבודה זרה ולמדו בגזירה שווה (סנהדרין דף קט עמוד א) "רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא (בראשית י"א) נעשה - לנו שם, וכתיב התם (שמות כ"ג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מה להלן עבודה זרה - אף כאן עבודה זרה".
ועוד דרשו את הפסוק: "דברים אחדים"- "כנגד ה' אחד ושמו אחד", אולם מפשוטו של מקרא משמע שחטאם היה בזה שרצו לעשות דברים לשם עצמם וכבודם.

ולכאורה מה חומרת הדבר כאשר חסר להם רק לשמה? אכן, כשהמניע לשלום אינו כדי להשיג שלמות ולאחד את הכוחות כולם כאחד, אין זה שלום אלא מחלוקת ופירוד, והשלום המושג הוא זמני כדי שכל אחד מהפרטים ישיג את מבוקשו, וכשתושג המטרה עתידים כל האינטרסים השונים לצוץ, ואז תתגלה המחלוקת ביניהם, עד כדי מלחמה ביניהם לבלוע איש את אחיו.

השלום האמיתי, השואף לאחדות, נובע מביטול לכח האחד המחייה את כולם, ע"י ביטול לקב"ה, לעשות לו "שם". אבל כשהמניע הוא "ונעשה לנו שם", האחדות היא מדומה, והמחלוקת הפנימית הקיימת עתידה להתגלות, כפי שנתגלתה אצל דור הפלגה , שהקב"ה בלל את שפתם והפיצם.

וכך מובא במדרש "ילמדנו" ילקוט תלמוד תורה - בראשית אות נא דף ל"א, עמוד ב (על הפסוק בבראשית יא, א):
"ד"ה ויהי כל הארץ ורשעים אלו עמדו ליתן מחלוקות בעולמי. ומנין שחלקו על הקב"ה, שנאמר כל הארץ שפה אחת, שפה אחת, ששפו פורענות לעולם". כאן חז"ל חשפו את מהות שלומם שהוא בעצם מחלוקת בעולמו של הקב"ה.


הסכנה הגדולה היא כאשר "מדברים שלום", ובאמת אין זה שלום אלא פירוד ומלחמה "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" כי אז לוקחים רעיון שבקדושה ומנצלים אותו לעשות ההפך ממנו. "אל תיראי מן הפרושים אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי ונוטלין שכר כפנחס". דוגמא למחלוקת בסיסמאות של שלום מצאנו אצל קורח ועדתו וטענו כלפי משה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", לכאורה טענתם באה על בסיס של אחדות ושלום, אולם חז"ל גילו לנו שבפנימיותה היא מחלוקת, ודמותו של קרח הפכה להיות סמל למחלוקת, ובאה האזהרה "ולא יהיה כקרח ועדתו". וגם שם הפגם היה בכוונה, שכוונו לשם עצמם "לעשות להם שם" ולא לשם שמים ולעומת זאת, המחלוקת שמצאנו אצל חכמי ישראל, בפנימיותה היא שלום , ולכן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", מפני שכוונתם לשם שמים, ועליהם נאמר "את והב בסופה"- "מלחמה שע"י ספר אהבה יש בסופה" שבתחילה נעשים אויבים ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה "איזו היא מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי שסופה להתקיים".
ולפי זה, מובן מה שהובא בפרי צדיק בשם כתבי האר"י ז"ל "ונפשות מדור הפלגה - איתא מהאריז"ל שהיו משורש תורה שבע"פ". והביא לכך רמז מהכתוב "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ". וכתה ר' צדוק "דור הפלגה היה בארץ שנער ששם יסוד תורה שבעל פה".

נמצאנו למדים, כי קיים קשר בין תלמוד בבלי, שנקרא על שם ארץ בבל לבין מעשה דור הפלגה. ולכאורה מה הקשר בין תלמוד תורה לבין בנין העיר והמגדל ופילוג הלשונות?
התשובה היא : בשני המקומות נעשה נסיון של בני אדם להחכים ולהמציא המציאות, לפתח ולשכלל את העולם, אלא שהיכולת של האדם להצליח בחכמתו לתקן את העולם מותנת ביחוד הכוחות של כל בני האדם, ע"י שעושים שלום ביניהם ומשלימים זה את זה. ואמרו חכמים "לא מצאתי כלי המחזיק ברכה כמו השלום". ודור הפלגה לא הצליחו לבנות את העיר והמגדל בגלל הפילוג שנוצר ביניהם, אולם ישראל עתידים לבנות עיר כירושלים שנקראת כן על שם השלום, ולבנות בו מקדש, שנקרא "מגדל עוז" , ועליו נכון לומר שהוא מגדל שראשו בשמים, בהיותו משכן לשכינה. והיכולת שלהם להצליח בכך כיון שכל כוונתם של ישראל היא לשם שמים, לכן יכולים להגיע לשלום האמיתי ולהשיג את השלמות האמיתית בדבקות באלוקים. ואנו חוזרים לראשונות בפרוש הפסוק: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" - דור המבול ודור הפלגה. "שאל אביך ויגדך - מרמז לתורה שבכתב. זקניך ויאמרו לך- מרמז לתושבע"פ. "בהנחל עליון- תורה שבכתב, בהפרידו בני אדם- תושבע"פ שתלויה בפרושי בני אדם הנפרדים זה מזה.

נח ומשה
מובא במדרש (דברים רבה, פרשה יא דבור המתחיל "וזאת הברכה"):
"דבר אחר: נח אמר למשה אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול אמר לו משה אני נתעליתי יותר ממך אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך אבל אני הצלתי את עצמו והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל מנין שנאמר (שמות לב) "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", למה הדבר דומה? - לשתי ספינות שהיו בים והיו בתוכן שני קברניטין אחד הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו. למי היו מקלסין לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו?! כך נח לא הציל אלא את עצמו אבל משה הציל את עצמו ואת דורו הוי ואת עלית על כולנה".


חז"ל במדרש משווים בין נח ומשה, וכבר אמרנו שתיבת נח מסמלת את התיבה שקבל נח כתיקון לדור המבול שעבר על התורה שקבל שהיא תורת שמים כעין תורה שבכתב ועולה עליו משה רבנו שגם הוא ניצל בתיבה ומסמל בעיקר את קבלת התורה שבכתב.
אולם אנו יודעים שאת הכח של תורה שבעל פה לחדש חידושי תורה קבל גם משה, וגילה זאת בדברים שחדש מדעתו. ובמדרש הנ"ל אנו למדים שהחידושים שחדש היו לטובת עם ישראל אפילו במסירות נפשו, שהשיא לכך היה בשבירת הלוחות למען ישראל שלא יהיו נדונים "כנשואה", וימחל להם הקב"ה על אותו החטא. אולם גם חידושים האחרים היו למען ישראל, כמו ש"הוסיף יום אחד מדעתו", שמלבד דרשת חז"ל, הרי עשה זאת כדי שיהיו מוכנים יותר לקבל את התורה, וגם פרש מן האשה כדי שיוכל לקבל עבורם תורה בדרגה גבוהה של תורה. ובכל הדוגמאות האלה אם היה נאמן לגמרי למה נאמר לו לא היה יכול לחדש את אותם החידושים, מפני שנראים כ"חילול השם", ועשיה נגד רצונו של הקב"ה, אולם משה הבין שבפנימיות הרצון הקב"ה רוצה זאת למענם של ישראל, ועשה מה שמשה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וזהו שיא של תורה שבעל פה לדעת ליישם את התורה בארץ.

וזה ההבדל בין נח למשה שנח הציל את עצמו ולא הציל את בני דורו, ומשה הציל אף את בני דורו.

רחל אמנו
ביום י"א חשוון החל השבוע הוא יום פטירתה של רחל אמנו וממנה אפשר ללמוד על מידת השלום שבזכותה נגאל לעתיד לבא. מובא במדרש איכה רבה:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה ריבונו של עולם גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני מישיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם, מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", וכתיב (שם) "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." וכתיב (שם) "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".


והנה מלבד טענתה של רחל כלפי מעלה שינהג בנו גם כן מידה כנגד מידה, יש במעשיה של רחל תיקון לחטא שהביא לחורבן הבית והוא שנאת חינם, היא הראתה לדעת מסירות נפש עבור אחות, אפילו במחיר הקרבה עצמית, שהרי רחל שמסרה סימנים לאחותה לא ידעה שגם היא תוכל להיכנס לבית יעקב.
והיא מסמלת את מידת השלום, שרואה את כל האנושות כאחדות אחת, וממילא יש נכונות שלא להתנצח על השונות, ומה לי אם אני העשה את המבוקש או חברי, "מיני ומינך יתקלס עילאה" (ראה סוטה מ). ולכן עתידים להיגאל בעבורה "ושבו בנים לגבולם".

תקון דור המבול ודור הפלגה בבנין המקדש
מובא בגמרא סוכה דף נג, עמוד א:
"הכי אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין, קפא תהומא ובעי למשטפא עלמא, אמר דוד חמש עשרה מעלות והורידן. - אי הכי, חמש עשרה מעלות? יורדות מיבעי ליה! אמר ליה: הואיל ואדכרתן (מלתא), הכי אתמר: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר - יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו - על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. כי חזי דנחית טובא, אמר: כמה דמידלי טפי מירטב עלמא. אמר חמש עשרה מעלות ואסקיה חמיסר אלפי גרמידי, ואוקמיה באלפי גרמידי. אמר עולא: שמע מינה, סומכא דארעא אלפי גרמידי. - והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא! - אמר רב משרשיא: ההוא מסולמא דפרת".


דברי הגמרא סתומים, מדוע ביקש התהום להציף את העולם? כיצד כתיבת השם על החרס מנע מהתהום לעלות ולשטוף את העולם? ומדוע היה צורך בחמש-עשרה שירי המעלות להעלות את מי התהום שנית העד הגובה הרצוי ללחלוח הארץ?

נראה שקיום העולם תלוי ביכולת של האדם להתגבר על חומריותו ולקבל על עצמו לקים את התורה. בזמן המבול כשהשחית כל בשר את דרכו על הארץ ובטלו את התורה, הקב"ה מחה את כל היקום על ידי המים ששטפו אותו. וכך גם בבנין המקדש, העולם תלוי ביכולת של האדם להשרות שכינה בתחתונים. וזה בא לידי ביטוי ביסודות המקדש, שהתהום נאבק ברצון של דוד להמליך את הרוחניות עליו. וכתיבת השם על החרס, מסמלת את השלטת הרוחניות על החומר הגס כמו החרס העשוי מן האדמה, ואין לו חשיבות אלא בבית הקיבול שבו (ולכן אינו מקבל טומאה אלא מתוכו). וכשעשה זאת שקעו מי התהום ולא שטפו את הארץ אולם האדמה נשארה יבשה ביותר, עד שדוד העלה את המים שילחלחו את האדמה שתוכל להצמיח. וזה מלמד שלא די בתורה שהיא שמותיו של הקב"ה שיוטבעו בעולם, אלא על האדם לעשות פעולה נוספת לשכלל את העולם, וזה על ידי תורה שבעל פה, וכך תבנה העיר והמגדל שראשו בשמים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il