ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שמירת המקדש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ירושלים ובית המקדש הר הבית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

שמירת המקדש


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

האבני נזר (יורה דעה תמט) אוסר להעמיד שומרים על הר הבית בזמן הזה, משום שלדעתו שמירה נחשבת לעבודה, ועבודה טעונה בגדי כהונה וטהרה, ובזמן הזה אין לנו בגדי כהונה וכולנו טמאי מתים. ואע"פ שהשומרים עומדים מחוץ להר הבית, הדבר דומה לעומד בחוץ ומהפך בצינורא באברים הנמצאים על המזבח שחייב לדעת הראב"ד (פרק ד מהלכות ביאת מקדש, הלכה ד). והוא הדין גם כאן, השומרים העומדים בחוץ נחשבים למי שעושים עבודה בפנים.
נימוק אחר לאסור את השמירה על הר הבית בזמן הזה לדעתו, שהשמירה חייבת להיעשות במשמרות המסודרות מימי דויד וכיום אין לנו כהן המכיר את משמרתו. וכהן העובד שלא במשמרתו חייב מיתה, כמו שמצינו במשורר ששיער.

השמירה אינה צורך פנים
הנחתו של האבני-נזר ששמירה היא עבודת פנים צריך עיון לעניות דעתי. אין השמירה דומה למהפך בצינורא. המהפך בצינורא אכן עושה עבודת פנים, שהרי האברים נמצאים על המזבח והם מתהפכים ע"י המהפך בצינורא העומד בחוץ. מה שאם כן השומר. כל עבודתו היא בשמירתו וזו נעשית כולה בחוץ ואין בה שום דבר הנעשה בפנים. כנראה סבר האבני-נזר שהשמירה היא על הנעשה במקדש בפנים ולכן היא עבודת פנים. אך הרמב"ם כתב (הלכות בית הבחירה פרק ח הלכה א):
"שמירת המקדש מצות עשה, ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין...".

מבואר מדבריו, שעיקר השמירה הוא בחוץ דווקא, שכל הבא אל המקדש יראה את משמר הכבוד העומד בחוץ ובכך יכבד את המקדש. ואינה צורך פנים.
לדעת הרא"ש (ריש תמיד) מטרת השמירה למנוע הסחת דעת מן המקדש. לדעתו אפשר לומר שהשמירה היא צורך פנים. ויש לדייק זאת גם מדבריו, שהשמירה היא גם ביום וגם בלילה. ובשלמא בלילה יש צורך בשמירה, כי בלילה אין עבודה במקדש (הקטרת אברים ופדרים לא הייתה קבועה ולדעת הרמב"ם היא הייתה צריכה להיעשות עד חצות) ולכן יש צורך בשמירה כדי שלא תהיה הסחת דעת מהמקדש. אך ביום, שהכוהנים בעבודתם ודעתם נתונה בה ואין הסחת דעת, אם כן שמירה למה? אלא על כרחך שמטרת השמירה דומה למה שמצינו במעמדות, שאנשי המעמד עמדו על הקורבן בשעת הקרבתו, גם לשומרים יש תפקיד דומה לעמוד על משמר העבודה, שלא רק הכוהנים הטרודים בעבודתם יעסקו בה, אל א גם אחרים שאינם טרודים בעבודה ישמרו ולא יסיחו דעתם מעבודת המקדש. ואם כן השמירה היא צורך עבודת פנים.

(אך האבני-נזר עצמו הוכיח להפך, שהרמב"ם סובר שהשמירה היא עבודה, מהכוהנים שהיו לבושים בגדי כהונה בזמן השמירה ולדעתו אסור לכהן לחגור אבנט של כלאיים אלא בשעת עבודתו. והרא"ש סובר ששמירה אינה עבודה מזה שגם קטנים השתתפו בשמירה. וצריך עיון ועיין להלן.)

אולם בזמן הזה בעוונותינו אין עבודה במקדש ולשמירה אין שום תפקיד של צורך פנים. והאבני-נזר עצמו כותב שבימינו מטרת השמירה היא רק כדי למנוע מטמאים וזרים להיכנס למקדש ואם כן גם לדעתו אין כיום לשמירה צורך לעבודת פנים ואם כן אינה עבודה. גם הגר"א פירש שהתורה עצמה כתבה שהשמירה גם בזמן המקדש נועדה למנוע כניסת זרים למקדש שנאמר (במדבר פרק יח ז):
"ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת".

ואם כן, אין כאן צורך פנים.

ויש להעיר על הגר"א ממסכת תמיד דף כו עמוד א:
"מנא הני מילי? אמר אביי: אמר קרא (במדבר ג) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל".

פסוק זה רק מציין את השמירה אך לא את מטרתה ומדוע לא הביאה הגמרא את הפסוק שהגר"א הביא מפרשת קורח שבו מצוינות גם מצות השמירה וגם מטרתה למנוע כניסת זרים? אלא על כרחך שמהגמרא מוכח, או כהרא"ש, שמטרת השמירה העיקרית היא מניעת הסחת דעת, או כהרמב"ם משום כבוד המקדש. אך מאחר והתורה מכנה זאת כשמירה יש לה גם מטרה נוספת, לשמור על המקדש מכניסתם של זרים. וכוונת התורה בפרשת קורח לומר שמכיוון שיש צורך למנוע כניסתם של זרים (בפרט אחרי שקורח ועדתו רצו להקטיר קטורת במקדש) הטילה התורה את השמירה על הכוהנים שבלאו הכי נמצאו במקום גם למטרות אחרות. וסברה כעין זו כתב האבני-נזר לעניין שמירה מגנבים. מטרת השמירה העיקרית לא הייתה למנוע גנבות. אך מאחר והשומרים כבר נמצאים במקום תפקידם כ"שומרים" הוא גם למנוע גנבות.(אם כי יש לומר שהגמרא הביאה את הפסוק המוקדם, למרות שהפסוק המאוחר מלמדנו יותר, משום שבפסוק המאוחר הוזכרו רק הכוהנים בעוד שבפסוק המוקדם הוזכר גם משה, דהיינו הלוויים).

ומכיוון שעיקר מטרתה של השמירה בזמן המקדש היא לא מניעת כניסתם של זרים וטמאים, והיום זוהי מטרתה הבלעדית, אין השמירה בזמן הזה דומה לשמירה בזמן המקדש. ולכן גם אם נגדיר את השמירה בזמן המקדש כעבודה, הרי בזמן הזה זוהי שמירה אחרת ואינה עבודה.

מיהו ייתכן להבחין בין הרמב"ם לבין הרא"ש. לדעת הרא"ש, שמטרתה העיקרית של השמירה הייתה מניעת הסחת דעת מהמקדש, בימינו אין זו מטרתה והשמירה אינה עבודה. אך לדעת הרמב"ם שמטרת השמירה היא כבוד המקדש יש מקום לומר שגם בימינו יש לכבד את מקום המקדש ולהעמיד עליו משמר כבוד. ואם כן גם בימינו זו אותה עבודה שהייתה בזמן המקדש. אם כי נראה לעניות דעתי שאע"פ שיש מצוה לכבד את מקום המקדש גם בזמן הזה אין זה אותו כבוד. שהרי לדאבוננו גלה כבוד מישראל ובית המקדש שמם וחרב. משמר כבוד לפלטרין חרב אינו כבוד ממש, אלא זכר לכבוד שהיה בעבר , או צפייה לכבוד שיהיה אם ירצה ה' בעתיד הקרוב , אך לא כבוד בהווה. ובודאי שאין בשמירה בזמן הזה צורך פנים, שהרי הפנים לצערנו אינו מכובד, השמירה היא צורך חוץ בלבד, כדי להדגיש שתחומי המקדש ראויים לכבוד גם בהעדר בית מקדש. ואם כן אין זו עבודה. וצריך עיון.

טהרת המקדש- צורך פנים

ועדין יש מקום לומר ששמירה בחוץ למניעת כניסתם של זרים וטמאים היא צורך פנים. כי המצוה היא לשמור על טוהרת המקדש. כלומר זהו חיוב חפצא וכפי שתורה ניסחה את האיסור: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. כלומר האיסור הוא לא רק בכניסה בטומאה למקדש אלא חובתנו לשמור על טוהרתו של המקדש לבל תטמא (ואע"פ שאין המקום מקבל טומאה, אולם הימצאותה של טומאה במקדש פוגמת את קדושתו). ואם כן מניעת כניסתם של טמאים למקדש היא צורך פנים ויש בה אולי מעין עבודה.

ואולי יש להביא ראיה שעיקר המצוה הו סילוק הטומאה מן המקדש ולא רק איסור כניסה בטומאה מעירובין דף קד עמוד ב:
"שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה".

מלשון המשנה משמע שהאיסור הוא בהשהיית הטומאה במקדש. ואף ר' יהודה שאוסר את הוצאתה בהמיינו, למרות שזו הדרך המהירה ביותר, מסכים להנחתו של ר' יוחנן בן ברוקה שיש איסור בהשהיית הטומאה. אלא שלדעתו אין הצדקה לרבות טומאה על מנת להוציא טומאה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פרק ג הלכה טז):
"המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ה'".


ועוד שם במסכת עירובין דף קה עמוד א:
"מצוה בתמימים, אין שם תמימים - נכנסין בעלי מומין. מצוה בטהורין, אין שם טהורין - נכנסין טמאין".

ואם האיסור הוא הכניסה בטומאה מה ההגיון להכניס טומאה אחרת על מנת להוציא טומאה קיימת? הטומאה הקיימת מכבר אין בה מעשה ואילו הכנסת הטומאה החדשה היא בקום ועשה ! אך אם נאמר שהמצוה היא שלא תהיה טומאה במקדש. הימצאות הטומאה במקדש חמורה יותר מהכנסתה של טומאה על מנת לטהר את המקדש. ועיין שם בגמרא שהוצאת טומאה הושוותה לתיקון בדק הבית.
וכן פסק הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז הלכה כג:
"בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כוהנים תמימים... מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים".

משמע שטיהור המקדש מטומאתו שווה לתיקונו ושניהם חלים על החפצא של המקדש.

ואע"פ שמי שנכנס דרך גגות פטור, ולכאורה צריך להתחייב מדין הימצאותו בטומאה במקדש שהרי עשה מעשה בכניסתו? יש לומר שהתורה לא חייבה אדם טמא על הימצאותו במקדש אלא רק כשנכנס דרך ביאה ולא כשנכנס דרך גגות. אולם לא הכניסה היא עיקר האיסור אלא הימצאות הטומאה במקדש, והביאה אינה אלא תנאי בחיוב. והראיה שגם טומאה שנכנסה מאליה, כגון שרץ שמת במקדש, מצוה להוציאו אפילו ע"י טמאים.
וכן כתב הגר"ח (- ר' חיים מבריסק) בחידושיו המשוכפלים. הרמב"ם פסק שמחוסר כיפורים שנכנס למקדש פטור, מאידך הוא פסק שמחוסר כיפורים שאכל קדשים חייב. וחילק הגר"ח שאכילת קדשים אסורה מצד הגברא, שאסור לאדם טמא, והוא הדין למחוסר כיפורים שעדיין לא טהור לגמרי, לאכול קדשים. מה שאם כן בביאת מקדש, שם האיסור מצד החפצא, שאסור לטמא את המקדש, ומחוסר כיפורים שאינו טמא גמור אינו מטמא את המקדש, לכן פטור.
ולפי זה יש לומר ששמירת המקדש בחוץ כדי למנוע את טומאתו בפנים היא עבודה צורך פנים.
ואף על פי כן מסתבר לומר שמניעת כניסתם של טמאים וזרים אינה עבודה, כי אין בה מעשה. והאבני-נזר עצמו הביא ממסכת בבא מציעא צג א שמשמר אינו נחשב לעושה מעשה. אלא שהוא הסתפק שמא בקדשים יושב ושומר כעושה עשה דמי. וצריך עיון.

מהי עבודה?
ועצם המושג "עבודה" צריך עיון. לא כל דבר שהכהנים חייבים לעשות נחשב לעבודה. לדוגמא אכילת תרומה. בפסחים דף עב עמוד ב:
"מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? - אמר לו: הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש".

האם לאכילת תרומה יש גדרי עבודה לכל דבר? הרי תרומה מותרת לכוהנים בעלי מומין לנשיהם ולעבדיהם הכנענים ואף לבהמותיהם. וכן אין צורך בבגדי כהנה כדי לאוכלה והיא נאכלת בגבולין! ואע"פ שהתורה כינתה אותה בשם "עבודה" אינה עבודה ממש.

וכן שירת הלויים מכונה בשם "עבודה" והרמב"ם אף מתיר משום כך נגינה בכלי בשבת: וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת. (הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ו אע"פ שהוא פסק שעיקר שירה בפה (שם הלכה ג ועיין ובנ"כ שהקשו מסוכה דף נב שעיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת...). ושיר הא צורך קרבן ובכל זאת אין לשירה כל גדרי עבודה, שהרי הלויים הם שהיו משוררים ולא הכהנים וכן לוי אונן כשר לשירה. והמשוררים בכלי יכלו להיות גם זרים, כגון ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה, אע"פ שגם השירה בכלי נחשבת ל"עבודה" לעניין שבת לדעת הרמב"ם.

וביומא כד ב: "הדלקת המנורה אינה עבודה ועל כרחך משום שהיא כשרה בזר", לדעת הרמב"ם אפילו לכתחילה ולדעת הראב"ד בדיעבד. ואע"פ שהדלקת המנורה צורך פנים היא בכל זאת אינה עבודה. ואם כן הוא הדין שמירה אינה עבודה שהרי כשרה בלויים.

ויש סוגיה מפורשת בזבחים דף יד עמוד העוסקת בגדרי עבודה:
"והא שחיטה דעבודה שאי אפשר לבטלה, וכשרה בזר! אמר לו: שחיטה לאו עבודה היא. ולא? והאמר ר' זירא אמר רב: שחיטת פרה בזר - פסולה, ואמר רב עלה: אלעזר וחוקה כתיב בה! שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא. ולאו כל דכן הוא? קדשי בדק הבית הויא עבודה, קדשי מזבח לאו עבודה היא? אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים, דלאו עבודה היא ובעיא כהונה. והרי הולכת אברים לכבש, דעבודה שאפשר לבטלה היא, ופסולה בזר, דכתיב: (ויקרא א) והקריב הכהן את הכל [והקטיר] ואמר מר: זו הולכת אברים לכבש! היכא דגלי גלי, והיכא דלא גלי לא גלי".


הרי לנו דיון בכמה נושאים האם הם בגדרי עבודה, כגון שחיטה, ראיית נגעים והולכת אברים. שחיטת קרבן רגיל אינה עבודה וכשרה בזר. שחיטת פרה אדומה היא עבודה ופסולה בזר. ראיית נגעים אינה עבודה ובכל זאת צריכה כהן. הולכת אברים אינה עבודה גמורה ופסולה בזר. ומשמע לכאורה שגדרה של עבודה הוא דבר שרק הכהונה כשרה בו, אם כי אין זה כלל מוחלט, שהרי ראיית נגעים אינה עבודה וצריכה כהונה (וכן הולכת אברים לר' שמעון וכן אכילת תרומה) לא כל מה שצריך כהונה נחשב לעבודה אך עבודה צריכה כהונה. וכן משמע מרש"י שם שפירש ששחיטה אינה עבודה כי היא כשרה בזר. אלא שהתוס' הקשו עליו:
"ואי אפשר לומר כן דאהכשר זר גופה מייתי לה הכא ובפ"ק דמנחות (דף ו:) כלומר קושית הגמרא היא מדוע שחיטה כשרה בזר והתירוץ הוא ששחיטה לאו עבודה. התירוץ חייב להסביר מדוכ שחיטה כשרה בזר? ואי אפשר לתרץ משום ששחיטה כשרה בזר...) ומיהו יש ליישב פירושו דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא ולהכי פריך עלה מפרה".

אך התוס' עצמם הביאו הסברים אחרים לגדרי עבודה:
"והרב יעקב דאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים אם כן לאו מטעם עבודה ציוה המקום שחיטה.
ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן לקמן בפ' שני (דף כו.) עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקדשי קדשים ובמקבל פסול דדרשינן אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל בצפון ובשלמים מכשירין עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט ואם קבל קבלתו פסולה דדרשינן בפ' כל הפסולין (לקמן דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' אבל קבל קבלתו פסולה משום דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' ש"מ מדמכשיר רחמנא עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט מכלל דשחיטה לאו עבודה היא .
ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפרק ב (דף כו.) נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך (אמר רחמנא) אלמא דשחיטה לאו עבודה היא דאי עבודה היא לא הוה מכשר רחמנא בכי האי גוונא דהא נתלה וקבל אמרינן דקבלתו פסולה משום דאין דרך שירות בכך".


העולה מדברי רש"י ותוס' שאלו הן גדרי עבודה:
א. דבר שכשר רק בכהן.
ב. דבר שהוא ייחודי רק לקרבן (או למקדש).
ג. דבר שנעשה רק לפני ה' דהיינו בעזרה.
ד. דבר שנעשה דרך שירות.

בואו ונבדוק אפוא האם שמירת המקדש עונה על אחת מההגדרות הנ"ל:
א. השמירה אינה נעשית רק ע"י הכוהנים היא אלא גם ע"י הלויים. (אומנם אפשר לדחוק ולומר שעיקר השמירה צריכה להיעשות ע"י הכהנים והלויים אינם אלא כמסייעים בידם. ועיין להלן).
ב. השמירה אינה ייחודית למקדש. וכלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ח הלכה א אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין.
ג. השמירה אינה בעזרה בלבד אלא גם בהר הבית. אולם אפילו בעזרה הכוהנים היו שומרים מחוץ לעזרה כמבואר בתמיד, בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות בנויות בצד שערי העזרה והרובין היו שומרים שם מקומות אלו לא נתקדשו בקדושת העזרה. ועוד שומרים בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת. גם לשכות אלו לא נתקדשו בקדושת העזרה. שהרי כלל נקוט בידינו שהשומרים שמרו מחוץ לעזרה כדי שיוכלו לשבת בשמירתם והישיבה אסורה בעזרה. וכמבואר בתמיד דף כז עמוד א:
"חמשה - על חמשה שערי הר הבית, וארבעה - על ארבעה פנותיו מתוכו, ה' - על ה' שערי עזרה וארבעה - על ארבעה פנותיו מבחוץ. מאי שנא הר הבית - דעבדינן מתוכו, ומאי שנא עזרה - דעבדינן מבחוץ? אמרי: הר הבית, דאי תמה (=עייף) ובעי מיתב - יתיב, אמרינן - מתוכו, עזרה דאי תמה ובעי למיתב - לא מצי יתיב, דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אמרינן - מבחוץ".

ד. השמירה אינה נעשית בדרך שירות ובעצם היא הייתה יכולה להיעשות גם בישיבה. וכמבואר לעיל במסכת תמיד שהשמירה יכלה להיעשות בישיבה, אלא שבגלל שאין ישיבה בעזרה הציבו את השומרים בחוץ. מיהו יש לדחות ראיה זו ולומר שמכיון שאין אפשרות לבשר ודם לעמוד זמן רב במקום אחד והוא נאלץ לשבת הישיבה היא ח לק בלתי נפרד של השמירה. ועיין ראב"ד למסכת תמיד בדף ל א בדפוסינו שכתב אם התפקיד מחייב ישיבה הישיבה נחשבת לחלק מהעבודה והביא ראיה מהפסוק שבעת ימים תשבו יומם ולילה פתח אהל מועד. (ולעניות דעתי מסתבר לומר שגם אכילת קדשי קדשים שהייתה בעזרה נעשתה בהכרח בישיבה שהרי "למשחה" נאמר לגדולה וכבוד ואין זה מכבודו של המקדש שיאכלו בו בעמידה). ואם כן אין ראיה מזה שהשמירה היתה יכולה להיעשות גם בישיבה שאין זו עבודה. ואף על פי כן נלעניות דעתי שהדרא ראייה לדוכתה. שהרי יכלו להחליף את המשמרות לעתים קרובות ובכך למנוע את הצורך בישיבה בזמן השמירה וכפי שנוהגים בפלטרין של מלכים. ואם כן אין הכרח שהישיבה תהיה חלק מהשמירה. משמע אפוא שמעיקר הדין היה מותר לשבת בשמירה אלמלא האיסור לשבת בעזרה. ואם כן מוכח ששמירה אינה עבודה.

הצורך בבגדי כהונה
הוכחה נוספת הוכיח האבני-נזר ששמירה היא עבודה מזה שהשמירה טעונה בגדי כהונה ולדעת הרמב"ם אסור לכהן לחגור אבנט אלא בשעת עבודתו. ומכין שהכהן היה חגור אבנט מוכח אפוא שהשמירה היא עבודה.
יש לדחות ראייה זו ולומר שהכהנים לא חגרו אבנטים בשעת שמירתם. ודה לזה תירץ הכסף משנה את קושיית הראב"ד על הרמב"ם בסוף הלכה כלאים:
"כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית" (רמב"ם).
השגת הראב"ד:
"כהנים שלבשו בגדי כהונה וכו'. אי אפשר טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים".

ותירץ הכסף משנה: "שאמנם מדין קדושת בגדי כהונה מותר ללבוש בגדי כהנה גם שלא בשעת עבדה כגון כהן הגדול שהיה קרא בתורה בבגדיו כי הקריאה היא צורך עבודה אך איסור כלאיים חמור יותר אסור ללבוש כלאים גם במצב כזה של צורך עבודה אלא הותרו כלאים אלא בשעת עבודה עצמה. והכהן הגדול אכן לא חגר אבנט בשעת קריאת התורה וכן הכהנים לא חגרו אבנטים בשעת אכילת קדשים. ואם כן הוא הדין יש לומר לענין שמירה שהכהנים לא חגרו אבנטים בשעת השמירה".

אולם יש להקשות על כך מתמיד דף כז עמוד א:
"לא היו ישנים בבגדי קדש כו'. שינה הוא - דלא, אבל הילוך - מהלכים, שמעת מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! אמרי: הוא הדין דאפילו הילוך נמי לא, והא דקתני לא היו ישנים - משום דבעי למיתנא סיפא, אלא פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן, קתני רישא נמי לא היו ישנים. והא גופה קא קשיא: ומניחין אותן תחת ראשיהן - שמע מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם! אימא: נגד ראשיהם... הכי נמי מסתברא דכנגד ראשיהן, דאי אמרת תחת ראשיהן, נהי דניתנו ליהנות בהן, תיפוק ליה משום איסורא דכלאים!".


מבואר אפוא שהשומרים היו חגורים אבנטים. שהרי היו תחת ראשיהם בזמן שנתם? ויש לומר שאין הכי נמי, השומרים היו מניחים את אבנטיהם מתחת לראשיהם בזמן שנתם, אך לא היו חוגרים אותם כשקמו לשמור. מה גם שלא כל הישנים שמרו, שהרי כל בית האב שעבד באותו יום בא לישון בלילה שלפני כן בבית המוקד. וכולם ישנו שם כשבגדיהם מתחת לראשיהם. ורק השומרים כשקמו לא חגרו את אבנטיהם וייתכן באמת שהם לא הניחו כלל את אבנטיהם מתחת לראשיהם, כי לא היו צריכים אותם בשעת השמירה, אלא הניחום במקום אחר וחגרו אותם רק למחרת בשעת עבודתם.

שמירה בקטנים
מאידך הביא האבני-נזר ראיה ששמירה אינה עבודה מקטנים שהיו שומרים והרי קטנים פסולים לעבודה. מסכת תמיד דף כו עמוד ב:
"פרחי כהונה איש כסותו בארץ. אמאי התם קרי להו רובים, הכא קרי להו פרחי כהונה? אמרי: אין, התם דלא מטו למעבד עבודה - קרי להו רובים, הכא דמטו להו למעבד עבודה - קרי להו פרחי".

ופירשו המפרשים, שהרובים הם קטנים פחותים מבני 13 (המפרש, הרא"ש, רבנו גרשום והראב"ד). אך הרמב"ם סתם ולא פירש בני כמה היו הרובים ולדעתו אפילו לומר שהיו פחותים מכ' אך גדולים מי"ג וראוים לעבודה. וכן כתב המשנה למלך ולדעתו יש לומר שהשמירה היא עבודה.
ויש להעיר על דבריו:
א. הכסף משנה פירש בדעת הרמב"ם כרוב הראשנים שהרובים היו פחותים מי"ג.
ב. גם לדעת המשנה למלך שהיו גדולים מי"ג הרי היו פחותים מכ'. וכתב הרמב"ם הלכות כלי המקדש פרק הלכה טו:
"כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה".


ואם כן, לכתחילה לא היו הרובים ראויים לעבודה. ואם שמירה היא עבודה איך התירו להם לשמור לכתחילה?
ועוד כתב שם הרמב"ם בהלכה טז:
"אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי' ביום המשח אותו, ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה".

ואם כן היה אסור לרובים לשמור לפני שיביאו מנחת חינוך ולפני כ' לא הניחום להביא מנחת חינוך. וכיצד שמרו? אלא על כרחך ששמירה אינה עבודה.

ועין משנה למלך הלכה ביהב"ח פ"ח שהקשה על הרא"ש שהרובים היו פחותים מי"ג הרי הם אינם בני מצוה ואיך התקיימה בהם מצות שמירת המקדש?

ועל כן יש לומר כמו שכתב הבאר שבע (תמיד שם) שהרובים לא שמרו לבד אלא סייעו לפרחי הכהונה שהיו גדולים מהם בשמירה. ואם כן גם לענין עבודה יש לומר שבאמת שמירה היא עבודה והקטנים רק סייעו לשמירה. ואינם נחשבים בכך כעובדי עבודה. שהרי העבודה אינה חובה אישית על כל כהן וכהן אלא על הציבור כולו. וכמו שכתב בית הלוי לענין אכילת קדשים. ויתכן לומר שגם הקטנים הצטרפו לגדולים באכילת קדשים ומכין שהקרבן נאכל התקיימה המצוה כהלכתה. ואם כן הוא הדין בשמירה. עיקר השמירה היה מוטל על הגדולים והקטנים רק סייעו להם. וכן מצינו שאיש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר וכל משמר שאינו עומד וניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות בידו לשרוף את כסותו (מדות א ב) ומסתמא איש הר הבית היה גדול והוא האחראי על השמירה. אם כן עיקר השמירה נעשה בגדול והקטנים היו רק מסייעים.

והכרח לומר כן שהרי לא יתכן שמסרו את כל השמירה בידי קטנים, שהרי המוסר פקדון לחרש שוטה וקטן נחשב לפושע. ואם כן יש מקום לומר שהשמירה היא עבודה לא רק לדעת הרמב"ם אלא גם לדעת הרא"ש ויתר הראשונים. אך הוכחה אין מכאן.

משמרות כהונה ולויה
מסיבה נוספת נוטה האבני-נזר לאסור את השמירה בזמן הזה, בגלל שאין היום כהן ולוי המכיר את משמרתו. וכל אחד חייב לשמור רק במשמרו ומי ששמר במשמר לא לו חיב מיתה כמו שמצינו במשורר ששיער.

בספר משכנות לאביר יעקב (לר"מ מעשיל מירושלים, שהוא גם השואל באותה תשובה של האבני-נזר) דוחה איה זו וסובר שאין לדמות משרר ששיער שעבר מתפקיד לתפקיד לשוער שעבר ממשמר למשמר באתו תפקיד.
עוד יש לומר שבזמן הזה כשאין בכלל משמרות אין כאן מעבר ממשמר למשמר. כי כשם שלוי זה אינו מכיר את משמרתו גם לוי אחר אנו מכיר אותה ונמצא שאין אדם שומר במשמר אחר. לכל היותר הוא שומר ללא משמר כלל. ומנין לנו שחייב על כך מיתה?
והנה ה"משכות לאביר יעקב" הציע שהשומרים יהיו זקנים שאינם חייבים בשמירה מצד הדין ולא יעברו בכך על שינוי משמרתם. שהרי אין להם משמר. ולעניות דעתי הצעה זו צריך עיון. כי מסתבר שגם זקנים ששמרו במשמר מסויים שייכים עדיין לאותו משמר. וכמו כן מסתבר שהקטנים ששמרו היו שיכים למשמר בית אבותם ואם כן קל וחומר לזקנים שהיו כבר במשמר זה בעבר. (ואע"פ שבפועל אין היום שמירה אם אנ מניחים שהמשמרות עדיין קיימות באופן עקרוני גם כיום אם כן כל זקן היה עד לזקנתו שייך באופן עקרוני לאותו משמר ואסור לו להחליפו).
ולעניות דעתי יש להביא ראיה שמותר לשנות ממשמר למשמר. מרש"י מסכת תענית דף יז א:
"רבי אומר אומר אני כהן אסור כו' - כלומר, אי חיישינן לשמא יבנה - יהא אסור לעולם, אפילו המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו, דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות, ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת, ונמצא זה צריך לעבוד, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה, וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא, ולשמא יבנה לא חיישינן".


משמע מרש"י שכאשר יש צורך מוסיפים למשמר הקיים שומרים ממשמרות אחרים. וכן מצינו תענית דף כז עמוד א:
"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר: (דברי הימים א' כ"ו) בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד. מיתיבי: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא דוד ושמואל והעמידן על עשרים וארבע, שנאמר: (דברי הימים א' ט') המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם! - הכי קאמר: מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידום על עשרים וארבע... תנו רבנן: ארבעה משמרות עלו מן הגולה, ואלו הן: ידעיה, [חרים], פשחור, ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה. בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו - שש. בא [חרים] ונטל חלקו וחלק חבריו - שש, וכן פשחור, וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו יהויריב ראש משמרת עולה - לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו".


אמנם אפילו לומר שבחנוכת הבית כל המשמר מצטרף כמשמר שלם למשמר אחר וכן בל בחלוקת שעשו שצואל דוד ערא ונחמיה כל בית אב נשאר בשלמותו אלא שצירפו אותו למשמר אחר אך יחיד אסור לו לעבור ממשמר למשמר. אך מצינו שגם יחידים יכולים להצטרף למשמר אחר בשעת הצורך כגון ברגלים שהתורה עצמה אמרה: ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת שם בשם ה' א-לקיו ככל אחיו הלויים העומדים שם לפני ה'. ויתכן שזאת היא גזרת הכתוב מיוחדת ברגלים בלבד. מיהו יש לומר שלא רק ברגלים אלא בכל שעת צורך כגון בחנוכת הבית והוא הדין בזמן הזה שאין לך לוי המכיר את משמרתו אף זוהי שעת הצורך. וצריך עיון.

ונראה שמכאן ואילך יש לדאוג לכך שכל בית אב לפחות ישמור ביחד כדי שיחידים לא יעברו ממשמר למשמר. אך בית אב שלם, המועבר ממשמר למשמר לית לן בה.(ודוחק לומר שבית האב המקורי שהיה בימי דוד ושמואל הוא שישמור בחד. וכיום אי אפשר לזהות את בת האב המקורי. לא מסתבר לומר כן. כי אם ירצה ה' כשיבוא אליהו ויודיע לכל אחד לאיזה בית אב ולאיזו משרת הוא שייך יתבר בודא לערנו שבאורך הגלות והצרות הרבות שעברו על עם ישראל יהיו בתי אב שלמים יותר ואחרם חסרים יותר ויצטרכו לחלק את המשמרות מחדש ולהעביר בתי אב ממשמר למשמר. ואם כן אין איסור גם כים לקבוע את סדרי השמירה לפי בתי אב קיימים. וכשיבוא אליהו הוא יקבע מדש יחד עם משיח צדקנו את חלקת המשרות לצרכי עבודת המקדש שיבנה במהרה בימנו אמן).

ובכלי-חמדה פרשת קורח כתב שמשורר הבא רק לסייע באופן זמני לשוער ואח"כ חוזר לשירתו הוא שחייב מיתה. אך משורר העזב את שירתו ומצטרף דרך קבע לשוערים פטור. וכן מסתבר, כי מה יעשה משורר שנפסל בקולו ולא יכול להמשיך ולשורר? מן הסתם היה מצטרף לשוערים. וכן מי שנולד לבית אב של משוררים, אך הוא לא ניחן בכשרון מוסיקלי, אין לו שמיעה טובה והוא מזייף בשירתו, האם הוא חייב להיות משורר? מסתבר שהפכוהו לשוער. ואם כן בשעת הצורך מותר למשורר להיות שוער.
ובשו"ת משיב דבר חלק ד סימן י"א, סבר השואל כהאבני-נזר שאסור לעבור ממשמר למשמר והנצי"ב משיב לו:
"אבל עיקר דברי מעלתו שיש טעות במח"כ, ואין שום איסור לכולי עלמא, לא מבעיא לדעת הרמב"ן בספר המצות (סימן ל"ו) שאין מצוה לחלק במשמרות, וכתב שגם הרמב"ם חזר בו בחבורו, ומה שדחק במגן אברהם באות ב' אין בהם טעם ואפילו לדעת הרמב"ם בהני מילי שמ"ע שיהיה משמרות ולא יד הכל מעורבת יחד מכל מקום אין הפירוש שאסור לבעל משמר אחר לעבוד ברשות אותו משמר אלא שאין זכות למשמר אחר בעבודה ויד אותו משמר למחות בו וזה אמת וברור, וכבר הוכיח הרמב"ן מתוספתא שהיו כמה כהנים שלא היו בכלל המשמרות ומכל מקום היו מגדילין ברשות בעלי משמר שנמכר להם הזכות כלשון הכתוב לבד ממכריו על האבות וקרא הוא בספר שמואל א' דכתיב "בבני עלי שיבא לפני הכהן הגדול ויאמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכול פת לחם", ועל כרחך שהכוונה שלא יזכו להיות נמנים במשמר, ומכל מקום יבקש מכהן הגדול לזכותו באיזה עבודה כדי שיזכה באכילת קדשים שתלוי בעבודה כדאיתא בסוכה (דף נ"ו), "הא מיהא לכולי עלמא אין אסור לכהן לעבוד שלא במשמרו אם רק לא ימחו בו כהני המשמר, ומשום הכי איתא ביומא (דף ו, ב) דלמאן דאמר טומאה דחויה היא בציבור מביאים טהורים מבית אב אחריני, אע"ג דאפשר להקריב בטומאה מכל מקום כיון שדחויה היא ומצוה להקריב בטהרה, טוב יותר מבית אב אחר, אלמא שאין בזה איסור".

ובהמשך דבריו שם הוא מתייחס גם להגדרת השמירה כעבודה וכותב:
"לו יהיבנא ליה דעתיה בעבודת הכהונה, לא נכלל שמירת המקדש בזה שאינה עבודה כלל, ומצוה זו מוטלת על הכהנים והלוים ביחד כמבואר בלשון הרמב"ם ה' בית הבחירה פ"ה ושמירה זו מצותה כל הלילה והשומרים הם הכהנים והלוים כו' ואם בטלו שמירה עוברים בלא תעשה וכו', הרי שאינה עבודה כלל, והרי זה כברכת כהנים".

וכן כתב במשכנות לאביר יעקב בשם האדר"ת שמן הראוי להעמיד שומרים למקדש בזמן הזה כי המשמרות אינן עוברות בירושה. ואלי כונתו לומר שמי שאינו יודע את משמרתו לא פטור מהמצוה המוטלת עליו ולמרות שעפ"י דיני הירושה עליו לשרת לכתחילה במשמרת אבותיו אלך מכין שאינו יודע את משמרתו עליו לשרת בכל משמר שהוא. ויש להוסיף שגם אם היה איסור לשרת במשמר אחר מצות השמירה שהיא מצוה ציבורית דוחה איסור זה. ובפרט כאשר המצוה עלולה להתבטל כליל כתוצאה ממצב זה.

מסקנה
לדעת רוב הפוסקים מותר להעמיד משמרות על הר הבית בזמן הזה, או משום זכר למקדש, או כדי למנוע מטמאים להיכנס למקדש בטומאה (לצערנו אין ביכולתנו למנוע כיום כניסת זרים למקומות האסורים בהר הבית והעזרות. אך לו יכולנו היינו חייבים למנוע זאת מהם). בפרט כאשר השמירה יכולה להיעשות כיום רק מחוץ להר הבית ואינה דומה כלל לשמירה שהייתה בזמן המקדש ואינה עבודה כלל.

והגרי"ז סגל (צמח יהודה חלק ב סימן כב) הציע ליתר הידור שהשומרים יכוונו במפורש שאינם מתכוונים לקיים בכך את דין השמירה האמור בתורה. וכפי שאמרנו מיקום השמירה צורתה ומטרתה בזמן הזה מסייע לכוונה זו.
ונראה לעניות דעתי שמן הראוי להציב כיום משמרות קבועות ליד שערי המקדש מסיבה נוספת עפ"י האמור במסכת סוכה דף מא עמוד א:
"מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל) כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

ונראה לעניות דעתי שמקורה של הלכה זו, לדרוש את מקום המקדש גם בחורבנו, הוא הפסוק "לשכנו תדרשו" (דברים פרק יב פסוק ה). ופירש על זה הרמב"ן:
"וטעם לשכנו תדרשו - שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב ג), כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ ה). ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד".


ולכך התכוונה אולי נבואת ישעיהו:
"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את שמי".

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il