ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלחמת הדעות - דרכה ומטרתה עפ"י הרב | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש אמונה וחסידות נושאים באמונה Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר

אור לו' תמוז ה'תשנ"ג

מלחמת הדעות - דרכה ומטרתה עפ"י הרב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

"מבין המצרים נגאל עם
על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית
שאינם צריכים למקל חובלים"

המשפט הזה, אותו חיבר הראי"ה לחודש תמוז, עוסק בבעיה אקטואלית- במאבק בין תרבויות ובאופן שבו יש להלחם. הרב קבע כללים בנושא, איך לנהוג בתרבות ויכוח, ואיך להוביל את המהלכים למטרה הרצויה.

כבר המהר"ל מפראג דן בנושא הזה ביחס לוויכוחים בין דעות באמונה, בסוף ספרו "באר הגולה" (עמ' קנ). הנטיה הטבעית במחלוקות מעין אלה, בעניינים הנוגעים לנשמה היא להקצין את הדברים, לחדד ולנסות ללהט את הוויכוח, משום שכך הדברים נראים אמיתיים יותר, בלתי מתפשרים, עד כדי כך שפעמים רבות הדברים גולשים לידי מריבה וכעס. בכך מחמיצים למעשה את המטרה העיקרית שבוויכוח- הבאת הצד השני לידי הכרה באמת ולשינוי תפיסתו, ורק גורמים לו לדבוק יותר בשיטתו. יש גישה נפוצה בוויכוחים לפיה מציגים רק צד אחד של המחלוקת, ומהשאר מתעלמים, כאילו אין הם קיימים.גם בכך אין משיגים את המטרה של בירור האמת ושכנוע הצד שכנגד, מפני שעצם הצגת הדעות הנוגדות את שיטתנו ופריכתן רק מבססות אותה עוד יותר על ידי הסרת הקושיות, בנוסף לכך שבהצגת הדעה היריבה מתבטא בטחון עצמי רב בדעתנו שלנו. מי שבטוח בדעתו אינו פוחד מהצגת קושיות וסתירות עליה, ואינו חושש להציג את דברי השני, משום שהוא בטוח שיוכל להוכיח את אמיתות דבריו. הבאת כל הדעות גם מעידה על המתווכח שהוא שואף לברר את האמת מכל צדדיה, ולא נרתע גם מהבאת החולקים עליו. זה עוזר מאוד בקירוב דעתו של השני לדעתנו, שהרי כולם בסופו של דבר חותרים לאמת.על כך בדיוק אמרו חז"ל שהלכה כבית הלל משום שהיו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם, כלומר מציגים את דעת בית שמאי קודם לדעתם, ובכך מראים שאין להם נגיעה אישית בוויכוח, ואינם מעדיפים את דעתם על זו של בית שמאי אלא משום שהוברר להם שהיא קרובה יותר לאמת, שהרי לא נרתעו מלומר את דעת החולקים עליהם, ולא התעלמו ממנה.התגברות אמיתית יכולה לבוא רק כששני הצדדים מכבדים זה את זה ומתייחסים זה לזה כשווים.

ישנה הלכה, שבימים שבין יז בתמוז לט באב לא יכו את התלמידים, שלא לעורר קפידות. הרב מעביר זאת במשפט הנ"ל לתחום הרוחני, כשהוא אומר שגם המנהיגים הרוחניים צריכים להיות כאלה שלא יזדקקו ל"מקל חובלים", לגישה החינוכית בתורה שנוהגת בנוקשות ובכח, כפי שהגמרא במסכת סנהדרין (כד, א) מתארת את תורתם של בני חוץ לארץ, לעומת "נועם", הגישה של תורת ארץ ישראל, הנותנת לכל דבר את מקומו הראוי ואינה מבטלת שום כח. כך מסביר האר"י הקדוש את חטאו של משה רבינו בפרשת חוקת. משה הצטווה לעמוד עם מטהו ליד הצור, כפי שקרה כבר בעבר סמוך ליציאתם ממצרים. אז נצטווה גם להכות בסלע, ומתוך כך הסיק שגם עכשיו יש להכות. וזו היתה הטעות: בפעם הראשונה עוד היו קרובים לגלות, על כן היה צריך לנהוג ב"מקל חובלים" של תורת חוץ לארץ. כעת, סמוך לכניסתם לארץ, אין השיטה הזו מתאימה עוד,כאן המנהיג צריך להוביל ב"מקל נועם". אי ההכרה בכך שנכנסים למציאות רוחנית שונה לגמרי היא החטא.
ומכאן חשיבות נוספת מדוע יש ללמוד היטב את הגישות הנכונות במלחמת התרבות, להתאים את טכסיסי המלחמה לאטמוספירה הרוחנית הקיימת.

ההדרכות המעשיות של הרב בנושא הזה, כמו בנושאים רבים אחרים, מופיעות באגרות שכתב בהזדמנויות שונות ולאישים שונים, דבר ההופך אותן למעין שולחן ערוך בהלכות דעות.

א. בדעתנו כלולות כל הנקודות האמיתיות שבדעות היריבות

באיגרת לנח גוטליב, שהיה עסקן ציבור באגודת ישראל (איגרות ראי"ה חלק ב, איגרת תקמא), סוקר הרב עיקרון יסודי במלחמת הדעות. לכל כח בעולם יש מקום ותפקיד משלו. לכן אי אפשר למחוק ולבטל אותו סתם כך, כי הנקודה הפנימית שבו, הבשורה שאותה הוא נושא, ותהיה מזערית ככל שתהיה- יתקוממו נגד הביטול הגורף, ובצדק. כשיש רעיון שמתאגדים סביבו אנשים, הוא זה שמפרנס אותם, שנותן להם קיום מבחינה רוחנית. אי אפשר לצאת נגדו על ידי ביטולו בהבל פה. כדי לנצח דעה יריבה, יש לראות מהו הרעיון הרוחני המקיים אותה, שבסיסו אמיתי, ולהוכיח שאותו רעיון קיים גם אצלנו, ובצורה שלימה יותר. כך לדוגמה, בזמנו של הרב הוויכוח עם העולם החילוני נסב על סוציאליזם וצדק חברתי. האופן לנצחו לא היתה על ידי ביטול הרעיון הזה וזלזול בו, אלא להראות עד כמה הוא קיים גם בתוך הקודש, עד כמה התורה מדריכה לכך בהיקף גדול בהרבה ממה שהיה מקובל לחשוב, לא רק כדי למשוך רחוקים, כי אם משום שהרעיונות הללו אכן כל כך נכונים ואמיתיים, שלא יתכן שהתורה לא תכלול אותם.

גישה של זלזול וביטול גורף תגרור תוצאה הפוכה מן הרצוי. כאמור, בכל דעה חיצונית ישנה נקודת אמת שמחיה אותה. ביטול גורף של הדעה החיצונית תוך התעלמות מהצדדים החיוביים שבה מקוממת את נקודת האמת, שאינה ניתנת לביטול, כי יש לה תפקיד נחוץ למלא. אגב התקוממות זו מתחזקים גם כל צדדי השקר שנדבקו באותו יסוד אמיתי, משום שבלהט הוויכוח להגן על מה שנכון, על כח החיים החיובי שנותן משמעות לחייו של הצד המחזיק בו, לא מבחינים בין הטפל לעיקר, ממש כפי שבמתיחת הביקורת לא כיוונו את החיצים למטרה הספציפית.ובכך רק נחזק את הצדדים השליליים, שהם אלה שהציתו את הוויכוח. ידועה לדוגמה אותה מתקפה חריפה של הרב אליעזר ש"ך כנגד הקיבוצים מלפני כמה שנים. קמה סערה גדולה בעקבות כך. ודאי שיש כמה סיבות טובות לביקורת על מה שגרמו הקיבוצים. הרב ש"ך דיבר מתוך כאב לב גדול מאוד על הניתוק הקודשי ישראל שנגרם במרוצת הדורות שם על ידי חינוך יבש מכל לחלוחית של תורה, על ירידה נוראה.אך אין להתעלם מהתרומה הגדולה של הציבור הזה בכיבוש הארץ ויישובה, כפי שהרב היה מונה אותן, זכויות שאי אפשר ליטול מהם, לא מתוך חנופה, אלא באופן אמיתי. הזעקה הגדולה שנאמרה כנגד הקיבוצים בפורום ציבורי, ובהתעלם מן החיוב, עוררה כעס רב, ובכך גלש הוויכוח מן התחום הרוחני, שאליו למעשה כיוון הרב ש"ך, כשהצד שכנגד מביא את הראיות לצדקתו ובגנות הציבור החרדי.

הדרך בוויכוחים כאלה כפי שאמרנו היא להוכיח שבדעה שלך כלול כל מה שאמיתי ונכון בדעה היריבה, ובכך שאבת ממנה את הכוחות המחיים אותה, וביטלת את כל השקר שהסתפח אליהם. כדי לתאר את מצב הוויכוח עם האידאולוגיה הלאומית החילונית, משתמש הרב במשל שמובא בזוהר ביחס לצלמו של נבוכדנצר, ששמו את השם המפורש בפיו. במשל מתוארת ציפור שהתישבה על איקונין של המלך, וניתן לסלקה משם רק אם בטוחים שיפגעו בה במדויק, מחשש פן יפגעו בדמותו של המלך. כך התנועה החילונית, הציפור במשל, התישבה על העניין של "כלל ישראל", הדאגה לציבור בכללותו, על כל גווניו, יותר מאשר הציבור הדתי, שגם כיום נוטה לפעמים להתנהג באופן סקטוריאלי. עד שלא נוכיח כיצד בדרכנו שלנו בונים את הכלל, את המדינה המעשית, עד שלא נעמיד מקרבנו אנשי תורה מעשיים שיבנו את מדינת התורה- רופאים, מהנדסים וכו'- לא נוכל לבטל בצורה מוחלטת את תרומתו של הציבור החילוני לבניינה המעשי של האומה. אמת, שהבנין הרוחני של התורה מחיה כך שבזכותו קיימים הדברים גם בצורה המעשית. אך אם רוצים להחליף מישהו- דרך או אידיאולוגיה- צריך לראות איך נמלא במקומו את התפקיד שאותו הוא מבצע, שבגללו יש לו זכות קיום, עם כל השלילה שבו.עד שגם הציבור הדתי יתגייס למען הכלל גם באופן מעשי, לא ניתן לבטל את משקלו של הציבור החילוני, הנושא בעול המעשי.

ב. מטרת המאבק: תיקונו והעלאתו של הצד שכנגד
באיגרת אחרת (איגרות ראי"ה חלק א, איגרת קיב) מוסיף הרב לבאר גם מה צריכה להיות המטרה שאליה מכוונים את המאבק הרוחני, שעלולה להשכח בסערת הוויכוח, בטקטיקות שתיארנו לעיל, ולהפוך לניצחון לשם ניצחון. איגרת זו מופנה כלפי הרב פינחס ליטוב, שהיה איש הלכה וקבלה, ומכאן תוכנה התכליתי יותר, בשונה מן האיגרת הקודמת, שעיקרה היה אופן המאבק המעשי.

במלחמה עם אמונות זרות יש לזכור, "כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורן של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות."על ידי שסילקנו מהדרך את כל הנקודות השליליות, כשהפרדנו אותן מהחיוב וכיוונו רק אליהן את חיצי הביקורת, נותרנו נטו עם הנקודות החיוביות.המטרה העיקרית היא להעלות את הדעות הללו בחזרה אל הקודש, אחר שהסרנו את מה שמתנגד אליו. בהקשר לכך מביא את מאמרו של הגר"א על הפסוק "ואת עשיו שנאתי"- את הטפל לעשיו, כלומר השלילי שבו, אך אפילו בעשיו יש עיקר חיובי שמחיה אותו, ואותו יש לברר ולקרב, כפי שאומר לו יעקב אבינו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים". ועוד מביא ראיה משיטתו של רבי מאיר, שהיתה עמוקה עד כדי כך ש"לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו", ולמד תורה מאלישע בן אבויה, "אחר", אפילו בשעה שזה חילל שבת. היה לו הכח למצוא את החיובי, את הנקודה הפנימית, ולהעלותה.

ומוסיף הרב עוד: "...כבר המתקנו סוד על דבר עבודת התיקון של הנשמות העשוקות והנדחות של דורות שעברו, הראויה ומחויבת לצדיקי הדורות". ישנן דעות זרות שהתחדשו בדורות קודמים, מנשמות עשוקות, שהיו כל כך גדולות וחזקות, שדעתן זו התקבלה ומשפיעה עד היום. השפעתם הרעה לא תסור עד שיתוקן המקור מדורות שעברו. זהו תיקון שמעבר לעולם הזה, שכן הוא מקיף כמה דורות, ולכן הוא גם גמור, ולא ישובו עוד למצבם הקודם, כי בעולמות הללו אין בחירה חופשית, בשונה מתיקון שנעשה בעולם הזה, שעשוי להיות הפיך מכח ההשפעות של העולם. זה תפקידם העמוק של "צדיקי הדורות", אותם שבמדרגה היכולים לבצע תיקון עמוק ומקיף שכזה.

ג. הסיגנון שבו יש להשתמש במאבק
הרב פרסם מאמרים בענייני אמונה בעלון שנקרא "הניר", בסיגנון פילוסופי- מדעי, שלא היה מקובל בזמנו בוויכוחים מעין אלה, והיו שמתחו עליו ביקורת בשל כך. בתשובה לשאלה מעין זו, לרב יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ, כותב הרב (איגרות ראי"ה חלק א, איגרת קפה): "...עלינו ללחום עם הרשעה דווקא מראש פסגת המדע היותר גבוה, וחלק זה אסור לנו לעזוב." הביקורת היתה על כך שהרב נזקק לטיעונים מדעיים בוויכוח, אך זוהי הדרך הנכונה "וזה יביא לנו גיבורים חדשים, מהמצוינים שבתלמידי חכמים שבארץ הקודש". צריך לנקוט בוויכוח שיטה מדעית- שכלית, הגישה צריכה להיות ברמה הגבוהה ביותר. זו לא מלחמה לשם מלחמה, זהו דיון עמוק. הרב הסכים שיש להוסיף חלקים "פופולריים" לדיון, שפונים למכנה משותף רחב יותר. אבל אסור לבסס את כל הטיעונים על גישה רגשית, כמו הצבעה על חסרונותיו של הזולת. שיטה כזו אמנם מזעזעת ומעוררת, ותורמת לתחושת הזדהות גדולה, אך "זה לא יועיל מאומה תועלת של אמת, כי אם יזעזע את הלבבות זעזועים ארעיים, שהם עלולים להביא מדנים ורתיחת דמים, לא אורה ומנוחה ואהבת העבודה לשם ה' למען עמו ונחלתו". כשנוקטים סיגנון רגשני ובוטה, מהר מאוד גולשים מבירור האמת לוויכוחים בלתי רלוונטיים, שרק מגבירים שנאה. לא זו הדרך במלחמת דעות.

ד. עבודת השלום
בסופו של דבר, המטרה היא לאחד את כל הזרמים והדעות לכלל דבר אחד שלם. במכתב לתנועת "המזרחי" (איגרות ראי"ה, חלק ב, איגרת תקעא, עמ' רי) כותב הרב: "השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריך להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה". השלום איננו התפרצות רגשית, של רצון לראות את כולם אוחזים ידים, "אוהב שלום". זו מלאכה עמוקה מאוד. הרב הכיר את כל הסיעות שבעם, ידע שכל אחת מהן תורמת משהו בבנין, והעבודה היא לחבר את כולן יחדיו זו לזו, כמובן מבלי שאחת תטשטש את זולתה.ומוסיף הרב, שכפי שאת גאולתה הפיזית של הארץ, בנייתה וישובה אנו עושים בהשתדלות מעשית שלנו, "בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל", כך את אותה עבודת שלום אנו צריכים לפעול מצידנו, ולא לחכות שתקרה מעצמה. זו פעולתו של אליהו הנביא," והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", ולמרות הדעה הרווחת, שאת הבעיות הגדולות יפתור הוא לכשיבוא, אף על פי כן עלינו להשתדל בכך גם מצידנו, למצוא את החיבור שבין הדעות השונות.

ועוד כתב באיגרת אחרת (איגרות ראי"ה א, איגרת רסו, עמ' שד- שה): "ואיני מוצא את עצמי בזה רואה את חזון השלמות כי אם בחיבורם של כל חלקי הטוב אשר הושפעו לנו מכל הצדדים השונים, מאז מקדם ועד הדור האחרון... ובדורות האחרונים יפה לנו מאוד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם." ובאשר לאופן המקובל מתמיד, להאבק בדעות כוזבות על ידי הרחקתם של בעליהן, מעיר הרב שזה שייך רק היכן שברור שגם קיימנו בהם מצוות תוכחה, שאז מותר לשנוא ולהרחיק. אך בדורותינו, כשכבר ר' עקיבא מעיד שאין מי שיודע להוכיח (ספרא פרשת קדושים), כל ההלכות הללו של שנאה והרחקה נעשות כמו פרשת בן סורר ועיר הנידחת, שאינן עתידות להיות ואין להן יישום מעשי. אם לא יודעים איך לקרב רחוקים באמצעים של תוכחה - לא פשוט כל כך שניתן להשתמש בנשק של שנאה והרחקה. ולכן העבודה היא למצוא את החיבורים בין כל השיטות.

בהקשר הזה חשוב מאוד לזכור, שעבודת השלום איננה פשרנות, ויתור שכל אחד עושה מצידו כדי שניתן יהיה להסתדר. הרב לא היה פשרן ולא היה וותרן, הוא עשה את דבריו אמנם במתינות ולא ברגזנות, אך ידע היטב לקראת מה הוא הולך ועל מה יש להלחם.וכך כותב באיגרת נוספת לתנועת "המזרחי" (איגרות ראי"ה, חלק ב, איגרת תקלד, עמ' קסד): "דעות ממוצעות ופשרניות, שיש בהן מעין חולשה גופנית ורפיון נפשי, אינן עלולות לנצח בתכונה רבת פעלים כתכונת התחיה הלאומית שלנו, שרוח ה' א-ל עולם מתנוסס מכל עבריה. עלינו להזדיין בכח רוחני גדול, בדעות מוחלטות מקוריות וקבועות, העלולות בכח החיים שלהן להראות את הדרך על כללות השאיפות החדשות, שנוצרו בימינו ברוח ה' המעיר לתחיה את עם קדושו". עבודת הקודש של השלום היא גילוי האלוקות בעולם. זה עניין מוחלט, שלא ניתן לעשותו על ידי פשרות. אמנם הרב הדריך בשיטה מסויימת כיצד ללמד ולהאיר את הדברים, שלא ייעשו מתוך מריבה ורוגז, אך גם אסור שייעשו מתוך פשרנות, רפיון וחולשה: "...מורך הלב הוא גם כן בכלל המידות האסורות, תולדות העצבות והעייפות... חלילה לנו להיות חפצים דוקא להיות יוצאים ידי כל הבריות". אי אפשר להוביל מהלך של גודל כאשר צריכים להתפשר עליו ולרכוש אהדה ציבורית על חשבון עקרונות יסוד. לא נהיה אנשי שלום בכך שנחייך לכל עבר. צריך כמובן למצוא את המיטב שבאדם, אך לא לשכוח להלחם על האמת, גם אם לא יסכימו לה כולם, גם אם לא ישתכנעו בה בדור הזה.

כפי שאמרנו, מטרת המאבק היא תיקון הכל, ומציאת האופן בו כל הדעות משתלבות ויוצרות שלמות. הדרכות בנושא זה, כמו בכל נושא הלכתי אחר, יכול לתת רק מי שמצוי בהלכות דעות. רק מי שבקיא בכך יוכל להנחות כיצד לנהל מלחמה, מבלי לגלוש לשנאה, להפעיל אמצעים יעילים גם לטווח ארוך, ולהשיג את המטרה שבתיקון הכל. וזו היתה דרכו של מרן הרב זצ"ל.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il