ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נח ואברהם | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית נח Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת נח, תשנ"ט

נח ואברהם


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

הזכרת שבחו של נח לעומת העדר הזכרת שבחו של אברהם
"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו, את האלוקים התהלך נח" (בראשית ו,ט). זכה נח שהתורה תעיד עליו שהוא היה איש "צדיק תמים", שם תואר שלא נאמר על איש מלפניו ואף לא על איש אחריו. ואמרו חז"ל מדוע הפסיקה התורה באמצע ספור תולדותיו בהזכרת שבחו "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר: זכר צדיק לברכה" (רש"י). לעומת זאת אצל אברהם אבינו לא מצאנו שהתורה כתבה שבחו, ואף לא הסבירה מדוע בחר ה' בו. למרות שאברהם עלה בצדקתו על נח עד שאמרו חז"ל "ואילו היה (נח) בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (רש"י שם).

תשובה לשאלה זו מופיעה במהר"ל בספרו "נצח ישראל" (פרק יא), שמבחין בין הבחירה בנח שהייתה בגלל צדקתו הפרטית, לבין הבחירה באברהם שהיתה בשל האומה הישראלית, ובחירה זו אינה תולדת המעשים, אלא בחירה מחמת הסגולה האלקית הנמצאת באומה זו, שהיא מעל להבנת שכל אנושי, ולכן לא נזכר בתורה מדוע נבחר אברהם. ונראה להוסיף שיש הבדל מהותי בין נח לאברהם, כאשר יבואר.

תמים היה לעומת היה תמים
מה ההבדל בין נח לאברהם? רש"י (ו,ט) בעקבות חז"ל כתב "את האלקים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". ההבדל הזה אינו בא לומר רק שדרגת צדקתו של אברהם גדולה משל נח, בכך שאברהם יכול להלך מאליו לפני האלקים, אלא נראה שבא לומר שיש לאברהם מהות רוחנית אחרת. כמבואר במדרש: "למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, א"ל בא והאר לפני" (בראשית רבה, ל, יא). היינו שאברהם אינו רק מודרך ע"י הקב"ה ועושה כל שמצווה עליו, אלא אף יכול כביכול לסלול דרכים חדשות לפניו ולהאיר את הדרך לפני המקום.

ולכאורה כיצד אפשר שאדם קרוץ חומר יאיר את הדרך לאלקים? נראה שזה גופא רצונו יתברך, שבני אדם יחפשו דרך ה', ויקבעו הנהגת ה' בעולם, צא ולמד מה בין צדיקי ישראל לבין צדיקי אומות העולם, מובא בזהר (תרגום מזהר ח"א ס"ז:): משה- כשאמר לו הקב"ה: ועתה הניחה לי ואעשה אותך לגוי גדול, אמר וכי בשביל טובתי הפרטית אעזוב דינם של ישראל!? ויחל משה. נח- מכיון שאמר לו הקב"ה שיציל אותו בתיבה, לא בקש רחמים על העולם ונאבדו ע"כ. וכן אפשר לומר על אברהם שהתפלל על סדום למרות שהיו רעים וחטאים לה' מאד, מפני שרצה בקיומו של עולם.

וזה הפשט בפסוקים הנ"ל בהתייחסם לנח ולאברהם. אצל נח נאמר "את האלקים התהלך נח" היינו שהיה צדיק עם אלקיו ועשה הכל מה שאמר לו לעשות. אבל אצל אברהם נאמר "התהלך לפני"- שהיה כביכול מורה לאלוקים את דרכו מה לעשות, ואף אם אמר לו האלקים שיאבד את סדום, בקש רחמים עליהם, והיה בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים. כדברי הרבי מקוצק על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלקיכם", שלא תאמרו "כן" על כל אשר יאמר לכם, אלא שיש להשתדל לשנות גזרות קשות במידת הרחמים, וזה גופא רצונו יתברך.

ולפי זה אפשר להסביר מדוע נח נקרא "צדיק תמים היה", ואברהם נצטווה "היה תמים", היינו שנח קיים כל מה שנצטווה כבר בעבר, וזהו "תמים היה" בלשון עבר, אבל אברהם אבינו פלס דרכים חדשות בעבודת הבורא, והיה מתהלך לפני האלקים, ולכן הציווי אליו הופיע בלשון עתיד היה תמים.

ומובא במדרש (שוחר טוב ט, ז) נח נולד מהול, למדו זאת מהפסוק "נח איש צדיק תמים", שהיה תמים מלידתו. משא"כ אברהם נולד עם ערלה והיה צריך למול עצמו כדי שיהיה תמים. ולכאורה היה אפשר להבין מכאן ח"ו פחיתות ערכו של אברהם, אבל נהפוך הוא, אברהם היה בדרגה כזאת שהיה יכול להשלים את עצמו. ומה שאדם משלים עצמו בכוחות עצמו, הרי הוא בדרגה גבוהה יותר שמסוגל לגלות אלוקות בתוכו בחינת "מבשרי אחזה אלוק". וכך מובא בתנחומא, פרשת תזריע:
"אמר לו (טורנוסרופוס לר' עקיבא) למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, ]אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי[ אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו, ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה וגו' (תהלים יח לא"), ואברהם היה האשון שהוכיח כי מעשי אדם יפים יותר"!

וכך אפשר להסביר את הפסוק "נעשה אדם" (בראשית א, כ"ו) - לשון רבים. "אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב" (רש"י), ואמרו חז"ל ש"לשון רבים" מרמז על כך שהקב"ה נטל רשות מהמלאכים - בית דינו. ועדיין קשה דהא הם לא סייעוהו? ונראה לפרש שהאדם עצמו צריך לסייע בהשלמת יצירתו, שכן הקב"ה בראו "ערל" והוא צריך לתקן עצמו ב"מילה". וכמו שכתב ה"חינוך" בשורשי המצוה (מ"ע ב') שיש ללמוד מן ה"מילה" שהאדם נברא חסר וצריך להשלים את צורתו הרוחנית ע"י מעשים טובים. ולכן לא נאמר על בריאת האדם "וירא אלוקים כי טוב", כיון שעדין לא הושלמה יצירתו עד שהוא עצמו יתקן מעשיו, ורק בסופו יאמר "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ופרשו חז"ל "טוב"- זה יצר הטוב , "מאד"- זה יצר הרע. שע"י תקון היצר הרע והפיכתו לטוב תושלם הבריאה ותהיה לא רק טוב אלא טוב מאד.

דורשין לשבח ודורשין לגנאי

לפי זה אפשר להסביר את מאמר חז"ל המובא ברש"י (בראשית פרק ו פסוק ט) "בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום"

הדורשין לשבח מתכונים לשלימות צדיקותו של נח, שבודאי אם היה בקרב צדיקים היה צדיק גדול יותר. אבל הדורשים לגנאי מתכוינים ליכולת שלו כביכול לבטל את רצונו של מקום, היינו לבטל גזירותיו ודיניו, שזהו פנימיות רצונו, והנה נח ככל יהיה צדיק יותר, יהיה לו מחסום נפשי גדול יותר מלשנות גזירותיו של מקום, מחשש חלול ה', ולכן לעומת אברהם לא היה נחשב לכלום.

צדיק גמור
הזכרנו לעיל את שני הצדיקים נח ואברהם שמופיע אצלם התיאור "תמים", ונראה שצדיק תמים הוא הצדיק הגמור. אמנם הבטוי "צדיק גמור" מופיע במאמרי חז"ל בשני מובנים:
א. צדיק בדינו, שעושה מה שמוטל עליו ויוצא ידי חובתו, כמו הגמרא בבבא בתרא י:
"האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור", ושם הכוונה היא שיצא ידי חובת צדקה, ולא מעבר לזה, שהרי הוא נותן צדקה שלא לשם שמים אלא מתוך "פניה" כדי שיחיה בנו, וקמ"ל שקיים את המצוה כיון שסוף כל סוף מעונין בצדקה כמו שמסביר רש"י שם "ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה, אינו מהרהר אחר מידת הדין אבל עכו"ם אינו נותן אלא ע"מ כן ואם לאו מתחרט".

ב. צדיק שהוא עצמו מושלם, שעושה רצון אביו שבשמים. ונראה שפירוש הדבר הוא כמו שאומר התוספות (ד"ה "כאן" ברכות לה:) על דברי רשב"י "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים" והקשה התוס' הלא "ואספת דגניך" נאמר על אלו שעושין רצונו של מקום ככתוב "והיה אם שמוע תשמעו וגו'" ואז "ואספת דגניך"? ומתרץ "וי"ל דמיירי ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך, דאינם צדיקים גמורים".

לפי הגדרה זו , צדיקים גמורים הם אלו שאינם מסתפקים בעשית מה שמוטל עליהם ע"פ התורה, אלא עושין את רצון הקב"ה מעבר למה שכתוב , שיודעים את פנימיות רצונו שלשם זה נבראו כדי לעסוק בתורה בלבד.

ולפי זה אפשר להסביר את הגמ' שאומרת "בקש (משה) להודיעו דרכיו של הקב"ה, ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך. אמר לפניו: רבש"ע !מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו וכו' הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו-צדיק גמור. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. רשע ורע לו - רשע גמור". וכפשוטו הכוונה ב"צדיק גמור" היא לצדיק מושלם שהקב"ה אינו צריך לפרוע עוונותיו בעוה"ז, ולכן טוב לו, ו"צדיק שאינו גמור"- הוא שיש לו עוונות והקב"ה פורע עוונותיו בעוה"ז כדי לתת לו חלקו מושלם בעוה"ב.

אלא שלכאורה קשה דהא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וממילא לא שייך שיהיה צדיק גמור? ועוד מה זה קשור לגלוי של י"ג מידות הרחמים, שכאן הקב"ה גילה למשה מסתורי דרכיו בי"ג מידות רחמיו?

ונראה לומר שהצדיק הגמור הוא מי שיודע את רצונו הפנימי של הקב"ה שהוא להטיב עם בריותיו, ופונה אל הקב"ה בי"ג מידות הרחמים שיחון אותו במתנת חנם, וזהו "וטוב לו" שפונה אל מידת טובו של הקב"ה, ומהפך מידת הדין למידת הרחמים. וצדיק שאינו גמור , הוא מי שמקיים את מידת הדין של הקב"ה ומצדיק עליו את דינו של הקב"ה ואינו מתפלל לשנות גזירותיו כפי רצונו הפנימי, ולכן "רע לו".

וכך אפשר להסביר את הגמ' בקידושין מ. "וכי יש צדיק טוב וצדיק שאינו טוב, אלא טוב לשמים וטוב לבריות זה צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זה צדיק שאינו טוב….. וכי יש רשע טוב ורשע שאינו טוב, אלא רע לשמים וטוב לבריות זה רשע טוב, רע לשמים ורע לבריות זה רשע שאינו טוב".

ולכאורה כל הגמרא הזאת מוקשה דאיך יכול להיות "צדיק" אם הוא רע לבריות, שעובר על מצוות שבין אדם לחבירו?

ועוד קשה מדוע רק הצדיק הטוב נהנה מפרי מעשיו בעוה"ז? ועוד מדוע רק הרשע הרע נענש בעה"ז?
אלא שהצדיק הטוב הוא הצדיק שהזכרנו לעיל, שהוא יודע כי רצונו של הקב"ה להיות "טוב לבריות" ומתפלל עליהם, והקב"ה עושה רצונו ומבטל גזירותיו. וממילא טובה גדולה באה לעולם. והצדיק הרע, הוא זה שמרוב צדיקותו הוא חושש לכבוד שמים, וחושש שיהיה חלול השם אם יבטל את מידת הדין של הקב"ה וזהו "רע לבריות", ובגללו לא יורדת טובה לעולם. לעומתו הצדיק הגמור יודע שאין חלול השם בא מבטול הגזרות, מפני שע"י גלוי חסד השם בעולם, מתגלה גלוי פנימי יותר של אלוקים בעולם, שמופיע במידת הרחמים.

ולפי זה הרשע הטוב הוא מי שמבקש לבטל גזירותיו של הקב"ה מפני שהוא "טוב לבריות", כיון שהוא רשע ואומר זאת כהתרסה כלפי שמיא, אין תפילותיו מתקבלות. (דוגמא לדבר: מסוף מסכת סוכה, מאותה אשה, "מרים בת בילגה שהמירה דתה והלכה ונישאת לסרדיוט אחד ממלכי יוונים, כשנכנסו יוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה: לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדוחק, וכששמעו חכמים בדבר, קבעו את טבעתה, וסתמו את חלונה"(סוכה נו.)).

ונראה שזה היה ההבדל בין נח לאברהם. נח היה צדיק גמור במובן הראשון שכתבנו, היינו שהיה צדיק בדינו, עשה כל מה שאמר לו האלוקים, וסימן לדבר שנולד מהול, שהיה שלם בלא חסרון כמו שעשהו האלוקים. ולכן כשראה את דור המבול הרשעים לא התפלל עליהם, והצדיק עליהם דינו של הקב"ה שעליהם להאבד. שלא יתחלל שמו יתברך בעולם. והוא צדיק ורע לו - שבאה רעה לעולם בעבורו.

אבל אברהם היה צדיק גמור במובן השני, שעשה רצונו הפנימי של הקב"ה, להטיב עם עולמו והכל תלוי בידי האדם אם יבקש על כך, סימן לדבר שנצטווה על תשמיש המיטה, היינו שעליו מוטל להסיר הערלה. ולכן התפלל על דורו והוא צדיק וטוב לו שעליו נאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il