ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זה נהנה וזה לא חסר | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא קמא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ב

זה נהנה וזה לא חסר

מסכת בבא קמא - דף כ' ע"א



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

חיוב על הנאה
הגמרא בבבא קמא בדף כ עמוד א, דנה בדין "זה נהנה וזה לא חסר". הדוגמא שמביאה הגמרא לעיקרון זה היא אדם שאין לו דירה משלו, וגר בבית חבירו שאינו מיועד להשכרה: שימוש זה בבית נחשב הנאה כיון שאילולי היה גר בבית זה, היה שוכר דירה אחרת. אולם בעל הבית אינו מפסיד דבר, כיון שבכל מקרה לא היה משכיר אותו.
התוספות אומרים שבמקרה הפוך, שבו האדם לא נהנה ובעל הבית חסר (כלומר, במקרה שלדייר יש בית משלו ונמצא שלא חסך שום ממון בכך שגר בבית חבירו, ולעומת זאת בעל הבית היה משכיר את ביתו, אילולי היה גר בו הדייר) פשוט שפטור הדייר מלשלם, כיון שלא נהנה, ועל הפסדו של בעל הבית הוא אינו צריך לשלם, כי זהו נזק בגרמא שעליו לא מתחייבים. העולה מדברי התוספות שהחיוב על מגורים בבית (למשל, במקרה רגיל בו הדייר נהנה ובעל הבית מפסיד) אינו נובע מהחסרון הנגרם לבעל הבית, אלא מההנאה שקיבל הדייר.

נתבונן במקרה שדנה בו הגמרא. הנה כאשר זה נהנה וזה חסר מוסכם בגמרא שחייב לשלם; מהו מקור החיוב? ר' שמעון שקאפ מציע שחיוב זה מקורו מסברא, ואפשרות נוספת שהוא מעלה היא שניתן ללמוד את החיוב מכך שהתורה חייבה על אכילת תרומה, למרות שהמזיק תרומה פטור מלשלם, ומכאן שהחיוב על אכילת תרומה אינו מצד הנזק להקדש, אלא מצד הנאת האדם.
ועתה יש להבין, מהי הסתפקות הגמרא במקרה שהדייר נהנה ובעל הבית לא חסר, הרי הדייר נהנה וברור שחייב לשלם?

שיטת הפני יהושע בדין "זה נהנה וזה לא חסר"
הפני יהושע מבאר, שאמנם בזה נהנה וזה לא חסר קיימת סיבת החיוב מצד ההנאה, והצד שמעלה הגמרא לפטרו בכל זאת (שגם התקבל למסקנה) הוא שכופים על מידת סדום, שהרי הוא לא הפסיד כלום, ומה אכפת לו? רק אם זה נהנה וזה חסר אין כל מידת סדום בתביעתו, כי הוא לא דורש את הכסף סתם אלא בגלל החסרון שנגרם לו, אבל החיוב בכל מקרה הוא משום ההנאה, ולא משום החיסרון.

נפקותות לחיוב מצד נהנה
מכך שהחיוב הוא על ההנאה ולא על החיסרון עולות מספר נפקותות.
א. תשלום ממיטב : יש הבדל בין אופני התשלום של בעל חוב רגיל ואדם המזיק, והוא שבעל חוב רגיל משלם מ"בינונית", ואילו אדם המזיק משלם מ"מיטב". לאור המבואר לעיל, כותב קצות החושן שתשלומי 'נהנה' אינם ממיטב, שהרי אינם נובעים מתשלומי אדם המזיק, אלא הם מבנונית. גם הרשב"א כתב עקרונית כקצות שלא גובה ממיטב, אך בשונה מהקצות, לדעת הרשב"א משלם מזיבורית, שהרי מדאורייתא כל בעל חוב משלם מזיבורית ורק כדי שלא תנעול דלת בפני לווים תקנו שישלם הלווה מבנונית, ואם כן בשאר חובות שאינם מלווה משלם מזיבורית. לעומתו סובר הקצות שלא פלוג רבנן בבעל חוב, ותמיד משלם מבנונית.
ב
. נגח ואחר כך הפקיר : המשנה בבבא קמא ט, ב כותבת, שבנזיקין חייבים רק על נכסים המיוחדים. הגמרא מסבירה, שכוונת המשנה למעט מקרים שהזיק ואח"כ הפקיר שפטור, זאת למרות שמסברא היינו אומרים שחייב, שהרי בזמן הנזק הרי היה הוא הבעלים על השור.
(דין זה הוא לגבי שור שהזיק. לגבי סקילת שור שהרג אדם נחלקו תנאים אם גם בשור שאין לו בעלים הדין כן: ר' יהודה פוטר, דכתיב "שור איש", ואפילו נגח ואחר כך הפקיר, ורבנן מחייבים גם שור של הפקר מריבוי 'שור' 'שור'. הרא"ש אומר, שלגבי נזיקין גם רבנן יודו שפטור בנגח ואח"כ הפקיר, והמשנה בדף ט היא לכולי עלמא. לכאורה איפכא מיסתברא, שהרי קל יותר לחייב ממון מאשר לחייב מיתה? מבאר ר' חיים שבשור ההפקר שנגח יש ריבוי בספרי "שור איש - ולא שור הפקר", ואם כן משנתינו היא לכולי עלמא).
לאור זאת, מה יהיה הדין בבהמה שהזיקה בשן ורגל ואח"כ בעליה הפקירוה? המנחת חינוך אומר שגם כאן פטור מתשלומי ההיזק, ולומד זאת מדברי התוספות בדף ז' שאומר, שהדין של נכסים המיוחדים שממעט נגח ואח"כ הפקיר הולך על כל האבות של המשנה, ממילא יוצא שגם בשן ורגל אם נגח ואח"כ הפקיר פטור.
אולם ביחס לתשלום על ההנאה כותב המנחת חינוך שחייב, כי גזירת הכתוב הפוטרת שור שהפקירו היא דווקא על דין נזק, וכמו שן ורגל ברה"ר שפטורים על הנזק ובכל זאת חייבים על ההנאה. גם דין זה הוא על פי דברי תוספות הנ"ל, שהחיוב בדין נהנה אינו הנזק, שאם כן יפטר בבהמה שהפקירה, אלא מצד ההנאה.

דיון בדין נגח ואחר כך הפקיר
הגמרא בבבא קמא צ, ב אומרת ששור מועד שהרג אדם וגם הזיק שור אחר, דנים אותו תחילה על הנזק שעשה לשור, ורק אח"כ בדיני נפשות, על כך שהרג אדם. שואלת הגמרא, מדוע לא ניתן לדון אותו קודם על הנפשות ואחר כך על הממונות? בשלמא בשור תם מובן, מכיון שצריך לשלם מגופו, אם נדון אותו קודם על הנפשות לא יוכל לשלם את הממונות, אבל במועד למה לא נדון הפוך?
הגאון רבי עקיבא איגר תמה על שאלה זו. הגמרא בכריתות כ"ד אומרת, ששור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם לזכות בו זכה בו, שכן ברגע שנגמר דינו לסקילה הבעלים הפקיר אותו, ואחרי שהוזמו ולא סוקלים אותו נשאר הפקר. ומכאן שואל רעק"א, לכאורה לא מובנת שאלת הגמרא בבבא קמא, שהרי אם נדון אותו תחילה על הסקילה אז הבעלים מפקירים אותו, וייחשב כנגח ואח"כ הפקיר שפטור בנזיקין, ואם כן ברור מדוע דנים קודם על הממונות ואח"כ על הנפשות!

ניתן ליישב את שאלת רעק"א על פי דברי הקצות בסימן ת"ו. הקצות שואל על עצם הגמרא הנ"ל בכריתות, הרי שור הנסקל הוא איסור הנאה, ואם כן כלל אי אפשר להפקיר אותו! (בין אם נאמר שאיסור הנאה לא שלו, ובין אם זה לא ברשותו, שהרי גם אם זה לא ברשותו אי אפשר להפקיר, כמו שאמר ר' דוסא בבבא קמא ס"ט, שאי אפשר להפקיר את התבואה אחרי שהעניים לקטו כי היא אינה ברשותו). התשובה לכך היא שמה שהגמרא בכריתות אומרת, שאדם מפקיר איסור הנאה - זה דווקא במקרה שאח"כ העדים שהעידו שהדבר נאסר בהנאה הוזמו, והתברר למפרע שהיה יכול להפקיר, אבל בגמרא בבבא קמא העדים לא הוזמו, ולכן האדם אינו יכול להפקיר, ומובנת שאלת הגמרא מה ההבדל אם נדון אותו קודם על הממונות או על הנפשות.

ראיית הפני יהושע מ'שחרוריתא דאשייתא'
הגמרא אומרת שבמקרה שאדם דר בבית ויש חסרון קטן של שחרוריתא דאשייתא (הכתלים הושחרו), מגלגלין עליו את כל ההנאה ולא רק את דמי הנזק, גם לפי מי שאומר שזה נהנה וזה לא חסר פטור. הפני יהושע כותב שעל פי הסברו דלעיל מובן הטעם, שמכיון שנחסר קצת אז הוא לא תובע אותו 'סתם' ואין כאן מידת סדום.

קושיא על הפני יהושע מראיית הגמרא מהקדש
הגמרא מביאה ראיה לדין של זה נהנה וזה לא חסר מדיני מעילה, במקרה שאדם דר תחת קורה של הקדש מעל, למרות שההקדש לא חסר, ומוכח שזה נהנה וזה לא חסר חייב. צריך להבין, מה הדימוי לדין 'זה נהנה', הרי מעילה שייכת לעניני כפרה ומה הקשר לחיובי ממון?
מכאן מוכח שמעילה עניינה גזל של ההקדש, ויש דינים מיוחדים לגזל של הקדש (וכך כותב תוס' פסחים כח וכן תוספות כתובות ל, ב - שתשלומי מעילה זה גזל, ולכן יש דין של קים ליה בדרבה מיניה). וכך מוכיח המהר"י ענגיל בספרו 'אתוון דאורייתא'.
אולם, ר' שמעון שקאפ אומר שלהבנת הפני יהושע, עדיין אין ראיית הגמרא מובנת כל צרכה. אם סברא הפטור של זה נהנה וזה לא חסר היא מצד כופין על מידת סדום, מה שייך להשוות דין זה לדיני מעילה בהקדש, איך ניתן לומר שנכוף את ההקדש על מידת סדום?

שיטת ר' שמעון שקאפ
מכאן אומר ר' שמעון שקאפ הסבר אחר לפטור, לא במישור המוסרי אלא במישור הממוני. אם ניקח לדוגמא אדם שנהנה מכובע, מדוע אנו אומרים שהוא נהנה מבעל הכובע , ולא מהכובע עצמו? אכן, אם בעל הכובע אינו חסר אז לא נחשיב את הנהנה כנהנה מבעל החפץ, שכן אין לבעל החפץ זיקה מספקת אל ההנאה. אבל אם בעל החפץ חסר, ממילא יש לו זיקה אל אותה הנאה, ונחשיב שנהנה ממנו, וזאת הסיבה שבזה נהנה וזה לא חסר יהיה פטור. הצד השני של הספק הוא, שבעלות האדם על החפץ מספיקה בשביל להחשיב את כל הנהנה ממנו, כנהנה מבעל החפץ. לכן בשחרוריתא דאשייתא שיש חסרון בהשתמשות של האדם, לכולי עלמא יש לבעל החפץ זיקה אל ההנאה וחייב.

לסיכום, נחלקו הפני יהושע ור' שמעון שקאפ האם טעם הפטור של 'זה נהנה וזה לא חסר' הוא משום שאין כל סיבה לחייב, שכיון שאין בעל החפץ חסר הרי האדם הנהנה אינו נהנה מבעל החפץ אלא מהחפץ עצמו (ר' שמעון שקאפ), או שאף שקיימת סיבת החיוב - היא אינה יוצאת לפועל, משום שכופין על מידת סדום.
לשתי ההבנות, יסוד החיוב כאשר הבעלים חסר הוא ההנאה החיסרון, ובשיעור נמנו מספר נפקותות לכך.
אגב הדברים עסקנו בדין 'נגח ואחר כך הפקיר' ובגדרם של תשלומי מעילה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il