ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שורש הייחודיות של עם ישראל | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עם ישראל סגולת ומעלת עם ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

שורש הייחודיות של עם ישראל

קטע מתוך השיעור:"הקדמות לספר הכוזרי"



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

סגולת אדם
באמת, הייחודיות של עם ישראל לא מתחילה בהופעת עם ישראל. היא מתחילה עוד לפני כן. כפי שאומר רבי יהודה הלוי ב"כוזרי" - מאדם הראשון כבר אנחנו רואים הבדלים, לא כולם שווים. אדם, שת, אנוש, קינן מהללאל... הדברים באים לידי ביטוי במיוחד בפרשת נח, ובפרשת לך-לך.

חורבן כל העולם במבול, חוץ מתיבת נח
בזמן המבול, 'תיבת נח' משמרת את ההמשכיות של העולם. חורבן העולם מסביב. חורבן מוחלט של כל האנושות. הכל נכחד. "קץ כל בשר בא לפני, הנני משחיתם". חוץ מ'תיבת נח'. מי נשאר בתוך התיבה? נח, ושלשת בניו, ואשתו של נח ונשי בניו. שמונה אנשים נשארים - מכל האנושות כולה. "ויבוא נח מפני מי המבול אל התיבה" - הם לא נכנסו כל כך מהר לתיבה, אלא כשראו ממש את המבול הולך ומתגבר, כדברי חז"ל.
אירוע כזה, זה לא רגע, זה אירוע שנמשך שנה שלימה, וכל אחד הנמצא בתיבה, רואה ויודע מה שנעשה בחוץ. מה אנחנו צריכים לצפות אחרי מצב כזה?

נח נוטע כרם (חשיבות השמחה)
אומרת התורה - "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". וברש"י (חז"ל) - עשה עצמו חולין, שהיה לו לעסוק מתחילה בנטיעה אחרת. דבר ראשון כרם, יין?

חז"ל אומרים שיין זה דבר חשוב. אבל תלוי איך וכמה. "יין ישמח לבב אנוש". שמחה - בלי שמחה אין חיים. אדם שהוא לא שמח הוא לא חי. חייבים להיות בשמחה. יש כאלה אומרים: אני טיפוס כזה, אני לא שמח, אני טיפוס רציני, כבד, נוטה לעצבות, זה הטבע שלי, זה האופי שלי, ככה אני... - אין דבר כזה. כתוב "עבדו את ה' בשמחה", כלפי כל אחד. וכתוב עוד יותר מזה - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" - כל הצרות והקללות שיש בפרשת 'כי תבוא' - "תחת אשר לא... בשמחה ובטוב לבב". חייבים להיות בשמחה. בלי קשר לברסלב. לא ברסלב חידשו את השמחה, ולא החסידות בכלל. בוודאי שהחסידות הדגישה את השמחה. אבל - השמחה היא מיסודות בריאות הנפש, ומיסודות עבודת ה'. האדם צריך להיות בשמחה. איך? תרגיל את עצמך. תרגיל את עצמך להיות שמח. יש עניינים של הרגלים. אדם מתרגל. מתרגל להיות עצוב. על הבוקר הוא קם - הפנים שלו מכווצ'ות. לא. תרגיל את עצמך לחייך ולשמוח. כן, זה הרגל. וזה לא יהיה רק חיצוני. זה לא יהיה מכני. השמחה היא פנימית בנפש.

במיוחד, כשאדם מתבונן וחושב - ב"ה, אני קם בבוקר, לומד בישיבה... ב"ה, חסדי שמים, אני צריך להיות מהאנשים הכי מאושרים בעולם. יכול בעצם כל בוקר להתחיל את היום עם ריקוד מרוב שמחה. שמחה עצומה. אתה הולך להתפלל. הולך להניח תפילין. תפילין - כתר, שהקב"ה נתן לעם ישראל. וכן הלאה וכן הלאה. אדם צריך לשמח את עצמו כל היום, וכל היום להיות בשמחה.

שמחה, כן. "ויין ישמח לבב אנוש" - חז"ל אומרים - לשתות יין כדי להיות שמח בחגים. אבל נח נהיה שיכור. שיכור זה כבר משהו אחר. הגמרא אומרת, ששיכור נקרא 'תועבה'! אדם שגורם לעצמו סילוק המוחין שלו, סילוק השכל שלו, סילוק הדעת - חמור מאוד. לא מוכרחים להשתכר דווקא מיין, היום משתכרים גם מדברים אחרים... "קח לך סמים"... זה גם כן איסור חמור מאוד של שכרות. אבל אנחנו רואים מהתחלת האנושות, מנח - יוצא מהתיבה "ויטע כרם", וההמשך...

בזיונו של נח

"וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלו". מה זה "ויתגל"? התרגום אומר - התגלה. התפשט. היה חם לו עם הבגדים. אולי היין חימם אותו. ויש מפרשים - התגלגל, שיכור - 'הולך כמו שיכור'. אתה רק נוגע בו קצת - מיד נופל על הריצפה, ומתגלגל על הריצפה.

ההבדל בין שלשת בני נח במעשיהם
"וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ". חם ראה את ערוותו, והוא הולך ומספר לאחים שלו.
מה עושים האחים? "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית, וערות אביהם לא ראו". בניגוד לחם שראה, הם לא ראו!
יש פה הדגשה. חם - שהיה בתוך הבית, בתוך האוהל - רואה את ערות אביו. מה עושה? כלום. מה איכפת לו. שיהיה ערום. והוא הולך ומספר לאחים שלו. בשביל מה הוא מספר? מה אתה הולך לספר להם? אתה בתוך הבית, תעשה משהו? כנראה, שזה 'חומר' לסיפור... (תיכף נראה שחז"ל ממשיכים את זה יותר מזה.)

לעומת חם, שם ויפת - לוקחים את השמלה, עם מחשבה, מיד! שמים את השמלה על אחוריהם, הולכים אחורנית, וזורקים את זה על אבא שלהם. ומכסים אותו. איזו מחשבה! קודם כל, למנוע את הבזיון של אבא שלהם. ודבר שני - אפילו לא לראות! עדינות מוסרית!
"ויקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - בחוץ הוא סיפר לשני אחיו שהוא רק ראה את ערות אביו. אבל כאן כתוב "וידע את אשר עשה לו". מה הוא עשה לו? תשבח אותו, הוא סיפר לשם ויפת והם באו וכיסו אותו.
אלא, הוא עשה לו. הגמרא בסנהדרין מביאה מחלוקת אמוראים - אחד אומר סירסו, ואחד אומר רבעו.

זה מזעזע! שלשה בנים של אדם אחד, שארית הפליטה של כל האנושות כולה. איזה עולם! חם, לעומת שם ויפת. שמים וארץ. בכלל, כאילו, אין קשר. חם - שיא השיפלות המוסרית, ובניגוד לו שם ויפת.
אבל, אם נתבונן בפסוקים, נשים לב שגם בין שם ויפת יש הבדל - כתוב "ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם". "ויקח שם" - נכון, יפת גם השתתף. אבל זה לא 'הראש' של יפת. יפת לא היה יוזם, הוא לא בר-הכי ליזום דבר כזה. "ויקח שם את השמלה", הוא תופס את אחיו ואומר לו - בוא נכסה את אבא. "וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו". שניהם כיסו. אבל שם הוא היוזם.
אנחנו רואים, שאע"פ ששלושתם בנים לאבא אחד - הם שונים. שם - עדינות מיוחדת, אצילות מיוחדת. יפת - מצטרף לשם. חם - הניגוד המוחלט של שם.

התייחסות נח לשלשת בניו
בהמשך, אומרת התורה - "ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו"...
רש"י מסביר - "ארור כנען" - אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלה הגדולים שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה.
"ויאמר ברוך ה' אלוקי שם, ויהי כנען עבד למו, יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו". זאת אומרת, יש פה רוח הקודש, נבואה, אמירה שהיא בוודאי בעלת משמעות נצחית. הקב"ה כותב דברים אלו בתורה לדורות עולמים. כלומר, הקב"ה חותם על הדברים האלו חותם נצחי. חילוק עצום בין הבנים. כנען הוא התמצית של חם, התמצית העיקרית, בהמשך - גם של בני חם. בני חם מתרכזים סביב כנען. רואים את זה בכמה מקומות. אולי גם עצם העובדה שכנען זכה בחלקים של ארץ ישראל, והשם של ארץ ישראל הוא: 'ארץ כנען', מה שמבטא את זה שכנען תופס את המקום המרכזי אצל חם. אם כן הקללה היא על כנען, או על חם בכלל - "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו".

ההבדל המוחלט שנקבע בין שלשת הבנים
"ויאמר ברוך ה' אלוקי שם". מה פירוש "ברוך ה' אלוקי שם", וכי הקב"ה "אלוקי שם"?! וכי הוא לא אלוקי כל העולם כולו, אלוקי כל הברואים כולם?! נכון, הקב"ה ברא עולם ומלואו, ואעפי"כ הוא "אלוקי שם", הוא מיוחד לשם, הוא מייחד את שמו ואת שכינתו - לשם.
"יפת אלוקים ליפת, וישכון באהלי שם, ויהי כנען עבד למו".
"יפת אלוקים ליפת" - התרגום מפרש - "יפתי ה' ליפת". כלומר - ירחיב. וכן רש"י אומר - מתורגם יפת, ירחיב. רחבות של חיים, רחבות טכנולוגית וכדו'. עמי יפת, כפי שאנחנו מכירים אותם היום - עמי אירופה, ואמריקה נמשכת מהם, הם מפותחים מאוד מבחי' טכנולוגית. שפע של חיים.

הרב צבי יהודה קוק, היה מסביר - "יפת" מלשון יופי. "יפת אלוקים" - יתן להם טעם מיוחד של יופי, שייכות מיוחדת לאסתטיקה חיצונית, של החיים בכלל.
במילים אחרות - חיצוניות החיים ביופי וברחבות, זה יפת.
"יפת אלוקים ליפת". הנושא הוא "אלוקים". "אלוקים - יפת" - יתן יופי ורחבות. למי? "ליפת". "וישכון" - מי? הנושא של הפס' - אלוקים. זהו פשט הפס' (חז"ל מסבירים אחרת). "וישכון" - אלוקים - "באהלי שם". ליפת - יופי, אסתטיקה, התפתחות חיצונית גדולה, רחבות של חיים. אבל לשם - שכינה. הקב"ה שוכן באהלי שם.

אנחנו מוצאים פה חלוקה של האנושות לשלושה זרמים השונים מאוד אחד מהשני. זרם אחד - חם - ארורים, מקוללים, תת רמה אנושית - הם ברמה של "עבד עבדים"! יפת - שלימות חיים חיצונית. שם - שלימות חיים פנימית, שכינה, דביקות באלוקים, "אלוקי שם".

אברהם אבינו - המשך של שם - שורש המציאות של 'גוי גדול'
אנחנו רואים, שמן היסוד, מאחרי המבול - האנושות מחולקת לשלושה זרמים.
יותר מזה בפרשת 'לך-לך' - "ויאמר ה' אל אברם". אנחנו מוצאים פה סדר-הדורות של שם באופן מיוחד. הדגשה מיוחדת של זרעו של שם. אחרי שהתורה סיכמה את כל 70 אומות העולם, התורה, הקב"ה, חוזר עוד פעם על תולדות שם. "שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתיים אחר המבול, ויחי ארפכשד... שלח... עבר... פלג... אברם...".
אחרי אברם - "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך ואגדלה שמך". הקב"ה מודיע לאברהם אבינו לעזוב את המשפחה, לעזוב את הארץ - לעזוב את הכל. לך אל הארץ שאני אראה לך, ולמה? כי אני עושה אותך לעם גדול. מושג חדש. יש עמים בעולם, ויש 'עם גדול'. ערך מיוחד של חיים.

מההתחלה אנחנו רואים שהאנושות מחולקת. אי אפשר בשום אופן להגיד שהאנושות היא אחת. יש בה גוונים שונים. ניגודים שונים. כוחות שונים לחלוטין. ומתוך כך, במהלך הדורות, אברהם אבינו מופיע, ואליו הציווי "לך לך", למה? "ואעשך לגוי גדול". הקב"ה הוא שעושה אותנו לעם גדול. לא אנחנו עושים את עצמנו עם גדול. סדר הבריאה הוא כך. סדר ההתגלות של החיים האלוקיים בתוך הבריאה הוא באופן כזה, שנוצר עם גדול.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il