ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת וירא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו-תשס"ב

רעיונות לפרשת וירא


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

ברית בארץ פלישתים
אברהם אבינו, לא רק אבינו הוא, כי אם אב המון גויים הוא. אין הוא מיליטריסט. לא למלחמה נשואות פניו, כי אם להשפעה חינוכית בדרכי שלום. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". על כן, בבוא אליו אבימלך מלך פלישתים ופיכול שר צבאו, ובהציעם בפניו הסכם שלום בשבועה - לא היסס, ועוד לפני סיכום פרטי ההסכם והמפות המצורפות, הודיע: "אנוכי אישבע".

לקח אברהם צאן ובקר ונתן לאבימלך. (משום מה, לא כתוב מה נתנו לו הפלישתים...). וכדי להבטיח את הכרת הפלישתים בבעלותו על הבאר שלו, אשר נגזלה ממנו - הוסיף ונתן עוד שבע כבשות כמחווה של רצון טוב וכ"צעד בונה אמון".

אך לא זו בלבד. לא באו הפלישתים לבקש כי אם שבועה. אך אברהם אבינו, כה חשוב הוא הסכם השלום בעיניו, עד כי הוא כורת ברית בינו לבינם. מרוצים חוזרים השכנים לביתם. "ויקם אבימלך ופיכול שר צבאו, וישובו אל ארץ פלישתים". לאחר הכרתו של אברהם בריבונותם, נקראת ארץ גרר - לראשונה בתורה - בשמה החדש: "ארץ פלישתים". ומאז, אף שאברהם חי בבאר שבע, זו שבעלותו עליה הוכרה באותו הסכם - אינו אלא גר בארץ הפלישתים: "ויטע אשל בבאר שבע... ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים". ומאז ועד היום נשאר שערה הדרומי של ארץ ישראל פרוץ בפני אויבים ופולשים.

עין טובה בסדום
תמוהה היא לעינינו פרשת אברהם וסדום. עומד הוא אברהם ומתווכח עם ריבונו של עולם. "אולי אמצא בסדום חמישים צדיקים"... ארבעים וחמישה... ארבעים (להציל ארבע ערים)... עשרים (להציל שתי ערים)... ואף הם אינם. ואין אברהם מצליח למצוא אף לא עשרה צדיקים כדי להציל אחת מחמשת ערי הכיכר (עפ"י רש"י).

והנה, מה שנכשל בו אבינו אברהם למרות כל מאמציו הגדולים - מצליח בו בן אחיו, וללא כל מאמץ. "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער... הלא מצער היא...". ומפרש רש"י: "והלא עוונותיה מועטין ויכול אתה להניחה". האם לא יכול היה אברהם אבינו לדעת מה שידע לוט?
נראה, כי חולשה זו של אברהם משקפת היא את מידתו המיוחדת. שלוש מידות מיוחדות מנו חז"ל באברהם אבינו ובתלמידיו (אבות ה'). הראשונה והגדולה שבהן - "עין טובה", הכוח לחפש את הטוב שבכל דבר, ואף למצוא אותו בתוך כל הרע והחושך. כך מבקש אברהם להגן על סדום. מחפש הוא את הצדיקים אשר בקרבה. ומשלא מצא - רפו ידיו. לחפש בחשבונות החטאים והעוונות, היכן יש יותר והיכן יש פחות - זה לא הכישרון של אברהם. טהור עינים הוא מלהביט ברע. את החשבון הזה, רק לוט מסוגל היה לעשות...

חסדי אבות

את דרכיו של החסד היהודי לומדים אנו מאבינו אברהם. גישות שונות יש ביחס לחסד.

יש אדם שאינו מסוגל לראות בסבלו של הזולת, ומתוך כך הוא מרחם עליו ומסייע לו. מעדיף היה שאותו נזקק לא יהיה כלל בעולם. שמח היה אילו לא נתקל בו. אך משעה שראה אותו, אין לו מנוח. אין הוא יכול למצוא מרגוע לנפשו עד שהמצוקה תבוא על תיקונה. אדם אשר כזה, לא את הזולת הוא אוהב, אלא את עצמו. סבלו של השכן מאיים עליו, גורם לו לחשוש שמא הוא עצמו יהיה הסובל הבא בתור. לכן אינו יכול לשבת בשקט. רחמנות אשר כזאת, אמנם טובה היא בהרבה על האכזריות ועל האטימות לסבלו של הזולת. הרבה רגישות יש בה. אך עדיין ה"אני" הפרטי הוא העומד במרכזה.

לא כך היא דרכו של אבינו אברהם. לא מצוקתו של הזולת היא המניעה אותו, אלא עצם הרצון לתת ולהעניק מתוך אהבה לכל הנברא בצלם אלוקים. הוא לא נתקל באורחים, אלא מצפה להם ומבקש אותם בהיותו יושב פתח האוהל כחום היום. ובראותו אותם הוא מתחנן אליהם שיואילו להיכנס אליו, גם אם אין הם חשים את עצמם כנזקקים לסיוע. אין הוא מופעל ע"י ההזדהות עם מסכנים, אלא שמח להעניק לאחרים גם מעל למה שהם מבקשים, ומעבר למה שהם זקוקים לו בהכרח. על כן אין הוא מסתפק בלחם ומים אלא דואג להכין עוגות, חמאה ובן בקר.

המוסר של אברהם אבינו אינו מוסר של עבדים מסכנים, הנפעלים מתוך חולשת נפש ע"י מציאות קשה ואכזרית. זהו מוסר הפועל על המציאות ומעצב אותה כרוחו. על כן כל מעשיו של אברהם הם בשמחה, בריצה ובזריזות.

גם חסדיו של הקב"ה עלינו, אין הם דומים לאותה רחמנות הנובעת מחולשת נפש אנושית. אין לדמות את החסד האלוקי אלא לחסדיו של אברהם, חסד פעיל של הענקה ואהבה לבריותיו. על כן אומרים אנו בתפילה: "וזוכר חסדי אבות" ומתוך כך "מביא גואל לבני בניהם... באהבה".

אהבה ויראה בירושלים
רעיונות רבים נאמרו על פרשת העקידה, ודומה כי לא הותירו עוד מה לחדש. ובכל זאת נאחז בשולי גלימתם של קדמונים, וננסה להוסיף נופך משלנו.

שני סגנונות ישנם בעבודת ה': האחד הוא האדם המזדהה בכל לבו עם דבר ה'. מטרתו של הקב"ה בעולמו היא היא מגמת חייו האישיים, וכל חייו מוקדשים להגשמתה. כביכול, הוא והקב"ה "משדרים על אותו גל". סיגנון שני הוא ההתבטלות. האדם אינו מזדהה עם דבר ה', אבל מבטל את רצונו הפרטי בפני מי שגדול ממנו, בפני בוראו. אם תמצי לומר, הסיגנון הראשון הוא האהבה; השני - היראה.

אברהם אבינו, אב טיפוס הוא לאוהב ה'. בעצמו הכיר את בוראו. ביוזמתו הלך לגייר את האנשים כשאשתו מגיירת את הנשים. כל זה - עד הניסיון האחרון, נסיון העקידה. כאן בא הקב"ה לאברהם אבינו ואומר לו: אמנם יפה בנית לך מפעל חיים. אמנם טוב עשית כאשר יצרת תנועה שלימה של אמונה ועבודת ה'. אך עתה עליך לקום וללכת, ובמו ידיך תחריב את כל מה שבנית. את היורש, ממשיך הדרך, תעלה לעולה... ובכך אומר לו הקב"ה: לא די לי באהבתך. "לך לך אל ארץ המוריה". אמנם ידוע היה המקום בשם אחר: "שלם". אבל לא השלום והאהבה הם העומדים כאן למטרה, כי אם המורא והיראה, המתבטאים בשם "הר המוריה".

משעמד אברהם אבינו בניסיון, קורא אליו המלאך: "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". עד כה לא היית אלא "אוהב". עתה נתגלה כי אתה גם "ירא". ואברהם מחזיק באותה הדרך וקורא למקום "ה' יראה", לא רק במובן של "ראיה" אלא גם במובן של "יראה".
שמו הקודם של המקום היה "שלם", כביטוי להשלמה ההדדית שבין הקב"ה לבין האדם, וכביטוי לשלמות העצמית של האדם עם עצמו, כאשר הוא מזדהה עם דבר ה'. שם זה, שם של אהבה הוא. על כך מוסיף אברהם את השם "יראה", כדי להשלים את ההיבט של היראה. שמה של העיר עד עצם היום הזה - ירושלים - בא לאחד את האהבה והיראה, לבנות שתיהן את אישיותו של האדם מישראל.

פרשת הראייה
פרשת "וירא" - כשמה כן היא - עומדת בסימן של ראייה, מתחילה ועד סופה. הפועל הזה - ראה - בסגנונות שונים, חוזר על עצמו לאורך כל הפרשה. הפרשה מתחילה ב"וירא אליו ה'", ממשיכה ב"וירא, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו; וירא, וירץ לקראתם...". הפרשה מסתיימת באברהם אבינו אשר ראה את מקום המקדש מרחוק, ולאחר מכן קרא את שמו "ה' יראה, אשר יאמר היום, בהר ה' יראה". ובתווך - השקפת המלאכים על סדום, ירידת ה' לראות את מעשי סדום, לוט הרואה את המלאכים, אברהם המשקיף ורואה את עשנה של סדום, שרה הרואה את מעשי ישמעאל והגר אשר נפקחו עיניה לראות את באר המים. וכך אפשר למצוא את הראייה חוזרת וחורזת את הפרשה כולה, כשבתוכה גם הגבלות על הראייה: אנשי סדום שהוכו בסנוורים, ולוט שנצטווה שלא להביט על העיר הנהפכת.

הראייה היהודית היא לא ראייה שטחית, יש בה התבוננות לעומק. חסידי הרבי מקוצק היו אומרים: "אצל הרבי שלנו, לא רואים כלום; אבל מי שיש לו עיניים - רואה". כך הקב"ה, אשר דבר לא נסתר ממנו, "יורד" "לראות" את מעשי סדום ולעמוד על משמעותם. כך שרה אמנו, רואה את ההתנהגות של ישמעאל, שהוא רק "מצחק", ומבינה את המשמעות שלה, שהיא תביעה לירושת הארץ. כך הגר, כאשר ה' פוקח את עיניה, רואה באר שקודם לא הבחינה בה. כך אברהם רואה את המקום מרחוק, כאשר נעריו לא מבחינים בשום דבר מיוחד. וכך אברהם רואה את האיל נאחז בסבך בקרניו, כאשר קודם לכן לא הבחין בו. לוט, לעומת זאת, לא היה מסוגל להבין את משמעותה של הפיכת סדום, שראה את עצמו חלק בלתי נפרד ממנה; ועל כן נאסר עליו להביט עליה.

הראייה היהודית - הראייה הנבואית - היא ראייה של עומק ושל הבנה. זוהי ראייה החודרת אל משמעותם של הדברים. את העיקרון הזה אנו מיישמים גם בברכות על הראייה. יהודי שרואה ברק, יודע שהוא לא רואה סתם משהו מבריק, ברק חיצוני. באמצעות ראיית הברק, הוא נפגש עם הבורא, ומברך "עושה מעשה בראשית".

כוח ההתבוננות לעומק, הוא כוחו המיוחד של המלך המשיח, עליו נאמר: "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט". הריח הוא מבט הרבה יותר עמוק מאשר הראייה, התופסת רק את פני השטח. לכן נאמר על המשיח: "לפני שמש ינון שמו". השמש היא מקור האור, והיא המאפשרת לנו לראות. אבל המשיח מסוגל לראות גם את מה שלפני השמש ומה ש"למעלה מן השמש", את המשמעויות העמוקות שאותן לא רואים בעין הרגילה.

גירוש ישמעאל - בין אברהם לשרה
"ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק".

את אשר ראתה שרה בישמעאל מבאר רש"י על פי המדרש:
"שהיה מריב עם יצחק על הירושה, ואומר: אני בכור ונוטל פי שניים, ויוצאים בשדה, ונוטל קשתו ויורה בו חיצים, כמה דתימא: "כמתלהלה יורה זיקים, חיצים ומוות, ואמר: הלא משחק אני".

שני דברים ראתה שרה בישמעאל: האחד - שהוא רוצה לקחת לעצמו את רובה של ירושת אברהם, שהיא ארץ ישראל. והשני - שהוא רוצה, מתוך כך, להרוג את יצחק.
כיצד בא ישמעאל להרוג את יצחק? לא בחרב שלופה ובמלחמה גלויה הוא בא לפניו. חושש הוא מכך שאברהם אביו יבין את כוונותיו. לא בא ישמעאל אלא כנער המשחק בחיצים, באבנים ובבקבוקים...

אברהם אבינו שומע את הדברים, והדברים קשים לשמיעה. "וירע הדבר מאד בעיני אברהם, על אודות בנו". קשה להאמין דברים כאלה על בן אהוב, אשר נולד לאחר המתנה כה ממושכת, ואשר עמל כה גדול הושקע בגידולו ובחינוכו. אברהם "עוצם עיניו מראות ברע" - כדברי המדרש - ואינו מקבל את דבריה של שרה. על כן נזקק הוא לציווי אלוקי מפורש, האומר לו: "אל ירע בעיניך על הנער...".

אברהם אבינו - איש החסד הוא, אב המון גויים. בעל עין טובה הוא, הרואה את הטוב הגנוז בכל, ומתוך כך אוהב הוא את הכל, אפילו את אנשי סדום... מתוך ראייה גדולה זו, אין הוא רואה בחומרה את משחקיו של ישמעאל. עדיין מאמין הוא שיוכל להחזירו למוטב, שכן נער הוא, ומעשה נערות הוא עושה, ובסופו של דבר ייהפך הכל לטובה. הכל ענין של זמן ושל תהליך.

שרה, עקרת ביתו של אברהם, רואה את הדברים בצורה שונה. היא, אמו של יצחק, אינה רואה את עצמה בתור אם לכל העולם, אלא בתור שרה לעם ישראל. נקודת מבטה על החיים - ריאלית היא, ולא אידיאלית. מתוך ראייה זו מבינה היא שישמעאל אינו נער תמים העושה מעשי נערות ומשחק להנאתו בחיצים, באבנים ובסכינים. היא מבינה שישמעאל רוצה לרשת לעצמו את כל הארץ ולסלק את יצחק מן העולם. לכן תובעת היא מאברהם: "גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש... עם בני עם יצחק".

אברהם שומע את הדברים; אך רחמיו נכמרים על בנו האהוב, שעל אף תעלוליו - בנו הוא, לא פחות מיצחק. אז בא אליו ציוויו של הקב"ה, התומך בעמדתה של שרה. אמנם עם ישראל נועד לתקן את כל האומות. "ונברכו בך כל משפחות האדמה". בתור שכזה, עליו לאהוב את הכל. אבל לא משום כך יעצור מלהגן על חייו ועל ארצו. "כי ביצחק ייקרא לך זרע".

עומדים היום בארץ האבות בניהם של אברהם ושרה, והוויכוח נטוש ביניהם, כדת מה לעשות בבניהם של הגר וישמעאל. הוויכוח - עתיק יומין הוא. והוויכוח - חריף וקשה הוא, ונוגע ברבדים העמוקים ביותר של ההוויה והקיום. וישמעאל - עודנו מצחק...

על דת ומוסר
שאלת היחס שבין המצפון האנושי לבין הציווי האלוקי - עתיקת יומין היא. רבים ישבו על מדוכה זו וקולמוסים רבים נשתברו עליה. ננסה אנו ללכת בעקבות האדם הגדול בענקים, המתמודד עם שאלה זו לאורכה של פרשתנו.

דמותו המוסרית של אברהם אבינו עולה כבר מתוך תחילת הפרשה. לפי פירושו של רש"י לפרשה, עומד אברהם בעיצומו של מפגש עם הקב"ה. "וירא אליו ה' באלוני ממרא". על אף שהוא עומד באמצע פגישה נבואית עם רבונו של עולם, אין אברהם אבינו מתנתק מן המציאות, והוא רואה שלושה אורחים המתקרבים ובאים. פונה הוא אל הקב"ה בבקשה: "ה', אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". אנא ה', המתן לי עד שאסיים את הטיפול באורחים, ואחר כך נמשיך את הפגישה. מוכן אברהם אבינו לוותר על שיא השיאים של החוויה הדתית, על הנבואה, כדי לסעוד את ליבם של שלושה ערבים, עובדי עבודה זרה, המשתחווים לאבק שברגליהם. ועל כך אמרו חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה". דומה שהמסקנה העולה מכאן היא שחובות המצפון עולות בחשיבותן על החובות הדתיות.

דמות מוסרית זו, של אברהם, עולה מיד בהמשך, כאשר הקב"ה בעצמו מתאר אותו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". שני ערכי היסוד של המוסר: הצדקה והצדק, החסד והמשפט, הם הם מורשתו של אברהם. אולם התורה עצמה מדגישה כי אצל אברהם אבינו אין אלה ערכים אנושיים הבאים מן המצפון האנושי כשלעצמו, כי אם "דרך ה'" היא המביאה את בית אברהם "לעשות צדקה ומשפט".

בהמשך הדברים עולה ויכוח נוקב בין הקב"ה ובין אברהם, ובו נראה כי אברהם כאילו מבקר את עמדתו המוסרית של הקב"ה: "האף תספה צדיק עם רשע?! אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר... חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע! חלילה לך! השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!". לכאורה נראה כי אברהם מעמיד את ההנהגה האלוקית מול מצפונו המוסרי, ומתוך כך מבקש הוא לשנותה. אולם אם נעמיק חקר, נראה כי אברהם אינו מציג את המוסר או המשפט כערך מוחלט העומד בפני עצמו, וכאילו הקב"ה עצמו נדרש להיות כפוף אליו. טענתו היא אחרת: הרי הקב"ה בעצמו הוא הוא "השופט כל הארץ". הצדק והמשפט הן מידותיו של הקב"ה עצמו. וכיצד ייתכן שההנהגה האלוקית תהיה מנוגדת למידות האלוקיות? לאחר מכן, מתוך הדיון, מתברר שאכן אין ניגוד בין הדברים, ואכן "אין צדיק בסדום".

לקראת סופה של הפרשה מגיע אברהם אבינו לגרר. עם הגעתו לגרר, מודיע הוא כי שרה אשתו איננה אלא אחותו. כאשר הוא נדרש להסביר, "מה ראית כי עשית את הדבר הזה?", עונה אברהם ואומר כי לא יכול היה לתת אמון בעמדתם המוסרית של תושבי גרר. "כי אמרתי, רק אין יראת אלוקים במקום הזה, והרגוני על דבר אשתי". אין לתת אמון במערכת מוסרית אשר אינה יונקת את סמכותה מיראת אלוקים. רבה הסכנה - הן לחטיפת בני אדם, הן לפגיעה בכבודה של אשה והן לשפיכות דמים.

שיאו של הבירור - בעקידת יצחק. שם נדרש אברהם לעקוד, לא רק את בנו, אלא את כל עולמו המוסרי. וכי יש ערך מוסרי בסיסי, עמוק וברור יותר מאשר דאגת האב לחייו של בנו יחידו? האם יש קלקול מוסרי חמור יותר מאשר רצח הבן על ידי אביו מולידו? כאן נדרש אברהם אבינו להכרעה ברורה: הציווי האלוקי והמצפון האנושי, אם הם מתנגשים ביניהם באופן ישיר וברור, אשר אינו מותיר כל פתרון ביניים, כל פשרה וכל מוצא אחר, לאיזה צד מוטל עליך להכריע? ואברהם מכריע...

אולם לאחר ההכרעה, מתברר לאברהם כי כל הניגוד לא היה אלא טעות אופטית. לא עלה על דעתו של הקב"ה לבקש באמת את רמיסת המוסר. שהרי המוסר הזה - דרך ה' הוא! אין כאן שני ערכים סותרים העומדים משני עברי המתרס: קול ה' מחד גיסא, וקול מצפון האדם מאידך גיסא. קול אלוקי אחד הוא, הנשמע לאוזנינו בשתי דרכים: בדרך הישירה, של ציווי מפורש, ובדרך העקיפה, דרך הקשבה עמוקה אל הקול האלוקי הבוקע אל האדם דרך מצפונו, מכוח היותו נברא בצלם אלוקים.

על כן מצווה מלאך ה' את אברהם: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", לאמור:
קול ה' אומר, שהציווי המוחלט - בין מצד הצדק, להימנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע, להינזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב - הוא קיים בעינו. ההכרות הקדושות החקוקות בטבע האדם, לא ירדו ממעלתן, אפילו כחוט השערה, על ידי החזון העליון שנתגלה בדבר ה'. על כן בא הציווי הכפול: "אל תשלח ידך אל הנער" - בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר. גם אל תחשוב שיש איזה ניגוד בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ה', עד שיהיה לפחות איזה צעד נכון לעשות איזה דבר המורה על המעטת האהבה הזאת. לא כן. "אל תעש לו מאומה". כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורי היא היא הנה אש קודש, הולכת ישרה מאהבת אלוקים הטהורה, אשר "רחמיו על כל מעשיו", שהופעתה בעולם היא המרימה את החיים ואת היקום כולו לרום מעלתם.
(עפ"י עולת ראי"ה ח"א עמ' צב-צג)
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il