ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רעיונות לפרשת לך-לך | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית לך לך Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשנ"ו-תשס"ב

רעיונות לפרשת לך-לך


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה

רעב בארץ
תמו שנות הנדודים. תמו נדודי תרח, אשר רצה לבוא ארצה כנען אך לא הצליח אלא להמיר גלות בגלות. יצא מאור כשדים ולא הגיע אלא עד חרן. תמו גם נדודי אברהם בדרכו מארץ לארץ, בין חרן לארץ כנען. ידוע ידע אברהם אבינו כי לא בקלות יקנה את הארץ. לא בחר בארצות ארם נהרים, אשר יושביהן "אוכלין ושותים ופוחזין". לא בחר אבינו אלא בארץ אשר יושביה חורשים וזורעים, עובדים ועמלים להוציא לחם מן הארץ. שכן כל הבא להידבק בארץ ה' - צריך לדעת כי "ארץ ישראל נקנית בייסורים".

לדבר אחד לא ציפה אבינו אברהם. "ויהי רעב בארץ", ואין עוד אפשרות להתקיים בה. לא רק הרעב מציק. שאלה נוקבת מנקרת בלב: איפה ה' ואיה הבטחתו? האם לחינם יצאתי מארצי, ממולדתי ומבית אבי כדי ליפול כאן ביד הרעב?

שתי דרכים עומדות כעת בפני אבי האומה: יש אומרים כי לא היה לו לאברהם לסמוך על הנס. כה חמור היה המצב, עד כי חובה היתה עליו לרדת מן הארץ. אך זאת מתוך אמונה כי הבטחת הארץ, אעפ"י שהיא מתמהמהת - עוד יבוא יום הגשמתה, גם אם נפילות וגלויות עומדות למכשול על דרכה. זוהי דרכו של רש"י.

שונה היא דרכו של הרמב"ן. לדבריו, היה על אברהם לסמוך בכל ליבו על הבטחת ה' אשר נתן לו את ברכתו, להשאר בארץ בכל מחיר ולצפות לישועה. לדעתו, חטא אברהם אבינו ברידתו מצרימה. ועל כך נגזרה גזירת הגלות על בניו. אך גם נפילה זו, לא יאוש מן הגאולה היה בה, כי אם אמונה עמוקה בגאולה אשר תבוא גם מתוך כל הסיבוכים.

עינוי הגר
עוד בהיותו במעי אמו החל המאבק בין ישמעאל לבין משפחת אברהם. הגר השפחה מרימה את ראשה, "ותקל גבירתה בעיניה". שרה אמנו, בדאגתה לעתיד האומה הישראלית, לא שותקת: "ותענה שרי". עומדים אנו ושואלים: האם צדקה אמנו בענותה את הגר?

ואכן נחלקו רבותינו: יש הדורשים לשבח, כי כך נאה וכך יאה לעשות לשפחה אשר לא ידעה את מקומה. ויש הדורשים לגנאי, כי לא נאה ולא יאה לאימה של האומה לנהוג כך באמתה. "חטאה אמנו בעינוי הזה... ושמע ה' אל עניה, ונתן לה שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה..." (רמב"ן). לא מוכרעת היא שאלה זו, ולא בא ציווי מפורש מאת ה' לשרה להורות לה אם טוב עשה. אך ראה זה פלא. עת נחלקו אברהם ושרה על גירושו של ישמעאל, שם מופיעה הדרכה אלוקית מפורשת ומבוארת: "כל אשר תאמר אליך שרה - שמע בקולה...". האם אין העינוי חמור מן הגירוש? ומדוע לא קם הרמב"ן ומסתייג גם הפעם?

דומה, כי בהשוואה זו שבין הפרשיות, מתמקד מוסר המלחמה הישראלי. גירוש בן האמה המצחק בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - צודק הוא ללא פקפוק (אך גם הוא נעשה ברחמים, בנתינת לחם וחמת מים...). אך עינוי השפחה הנמצאת תחת ידי גבירתה, חשוד הוא כפריקה ללא תועלת של תיסכולים ושל רגשי נקם. על כן לא זכתה שרה אימנו להסכמה מלאה בין רבותינו על עינויה של הגר.

אב המון גויים

הציווי הראשון לאבי האומה הוא להיבדל מן הסביבה בה גדל עד כה: "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך". עליו להיפרד גם מן הנוף הגיאוגרפי וגם מן הנוף האנושי שהיה קשור אליהם עד כה. "אברהם העברי" הוא נקרא, משום שהוא נמצא מן העבר האחד, וכל העולם כולו מן העבר השני.

אך לא זו היא מטרתו של אברהם. לאחר שיבוא אל הארץ, לאחר שיהיה לגוי גדול, לאחר שיתפרסם שמו, לאחר שיתברכו כל מברכיו ויתקללו כל אויביו - יהיה הוא לברכה לכל האנושות כולה. "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

אותו מתח, שבין התבדלות מן העמים לבין שייכות אליהם, מלווה את אברהם לכל אורך הדרך. בתחילה לוקח הוא את לוט עמו. לאחר מכן הוא אומר לו: "היפרד נא מעלי". ואעפ"כ - יוצא להצלתו כשנופל בשבי. גם את ישמעאל בנו אין הוא רוצה לגרש עד אשר קיבל הוראה מפורשת מפי ה'. שמו של הראשון באבות מעיד עליו: בתחילה הוא "אב לארם". בסוף הוא "אב המון גויים". בכל מצב הוא אב לעמים אחרים. אך מתי הוא זוכה להיות אב לעולם כולו? דווקא בשעה שהוא שם בבשרו את אות הברית המייחדת את עם ישראל מכל העמים האחרים.
עמו של אברהם, עם ישראל כולו, נושא עמו ייעוד כלל אנושי של תיקון עולם במלכות ש-די. אך הדרך להגשמתו של ייעוד זה היא טיפוח ייחודו של העם בביתו פנימה.

תן לי הנפש
הזדמנות גדולה נקרתה בפניו של אברהם אבינו, אב המון גויים. שבי רב נפל בידיו: כל תושבי סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואף צוער. רשעתם היתה ידועה זה מכבר. אך אז לא היה כוח בידי אברהם לעשות דבר. עתה, דומה כי הדבר בכוחו. כולם שבויים בידיו. כולם עבדיו, והוא מלך עליהם. עכשיו הוא יכול ללמדם ולחנכם, ואף לכפות עליהם לשנות את דרכם, בבחינת "כופין על מידת סדום". אך כאשר בא מלך סדום אל אברהם וביקש "תן לי הנפש", כולנו שמים לב לאצילות נפשו של אברהם אבינו, שסירב לשלשל את הכסף הרב לכיסו. אך מדוע שחרר בקלות כה רבה גם את הנפש?

חז"ל מבקרים את אברהם על מעשה זה. וכך נאמר בגמרא (נדרים ל"ב ע"א):
"מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?... - שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש".


ובאמת, מדוע נהג כך אברהם, ולא הלך בדרכו הרגילה לגייר כל אדם?
צריכים אנו לומר כי דרך זו, של גיור בכפייה, לא היתה דרכו של אברהם. שמו מעיד עליו שלא פעל כמלך הרודה בעבדיו אלא כאב רחמן, האומר "חנוך לנער עפ"י דרכו". חינוך הוא עניין של שכנוע. ניתן לגייר אדם המוכן לשמוע ולהשתכנע. אבל מי שאינו רוצה להתגייר, אין מקום להפעיל כלפיו אמצעי כפייה. את הרעיון הזה מביע גם המדרש, על הפסוק: "וישב את כל הרכוש... וגם את הנשים ואת העם". ועל כך אומר המדרש: "אנשים ונשים השיב, וטף לא החזיר. עמדו ונתגיירו...". ילדים עוד אפשר לחנך. מבוגרים - שאינם בגיל חינוך, לא כדאי לגייר באמצעים כוחניים.

שיטתו זו של אברהם, אמנם לא התקבלה להלכה. הרמב"ם פוסק במפורש שיש לעם ישראל חובה להנחיל לעולם את שבע מצוות בני נוח (בלבד!) אף באמצעי כפייה. לכן נאלץ עם ישראל לסבול בעצמו יסורים של שיעבוד וכפייה, ולהעלות עמו "ערב רב" ממצרים. אך את זאת נלמד מאברהם אבינו, כי דרכי הנועם קודמים למקל החובלים.

{ואכן כשאברהם נותן מתנות לאבימלך, הוא נותן לו רק "צאן ובקר" ולא "עבדים ושפחות"}.

עליית אברהם ועליית תרח
פעמיים יוצא אברהם אבינו בדרך לארץ ישראל. העלייה הראשונה - עליית תרח - בפרשת נוח. העלייה השנייה - עליית אברהם - בפרשת לך-לך. שונות הן שתי העליות זו מזו. בעלייה הראשונה - יוצא אברהם עם כל משפחתו. בעלייה השנייה - הוא עוזב את בית אביו. בעלייה הראשונה - היוזמה היא אנושית, של תרח. בעלייה השנייה - היוזמה אלוקית, של הקב"ה. בעלייה הראשונה - אברהם פסיבי לגמרי. תרח אביו הוא הלוקח אותו. בעלייה השנייה - אברהם הולך בעצמו. בעלייה הראשונה - יוצאים כולם ממקום סתמי: מאור כשדים. בעלייה השנייה - יוצא אברהם ממקום שהוא קשור ושייך אליו. בעלייה הראשונה - הולכים למקום מוגדר, אל ארץ כנען. בעלייה השנייה - הולך אברהם אל יעד בלתי ידוע: "אל הארץ אשר אראך". הבולט מכל הוא ההבדל האחרון: בעלייה הראשונה - ארץ ישראל היא רק משאת נפש, אשר אליה הולכים אך לא מגיעים. ואילו בעלייה השנייה נאמר: "ויבואו ארצה כנען". ממה נובעים כל ההבדלים בין שתי העליות?

נראה לומר שהעלייה הראשונה היא עליית מצוקה. "אור כשדים" - כשמה כן היא: כבשן של אש, אליו הושלך אברהם אבינו. השיקול העיקרי הוא לצאת מן המקום שבו לא ניתן עוד להתקיים. בשביל תרח, ארץ ישראל היא פיתרון טכני, מקלט בטוח, שלאחר שיקול דעת התברר כמקום המתאים ביותר. לכן אין כאן התנתקות נפשית אלא יציאה פיסית בלבד. זוהי העלייה הראשונה, עלייתו של תרח.

לא זו דרכו של אברהם אבינו. לכן הוא פסיבי בעלייה הראשונה. אברהם אינו ירא מפני האור של הכשדים. הוא לא בורח מייסורי הגלות. המוטיבציה שלו היא אחרת לגמרי. נקודת המוצא היא הציווי האלוקי, דבר ה' האומר לו: "לך לך". לכן, נקודת המוקד אינה היציאה מן המקום הקודם, כמו אצל תרח, אלא ההליכה אל היעד החדש. דווקא משום כך אין לאברהם שום ענין לבדוק ולבחור לעצמו את היעד שאליו הוא הולך. לא תנאי הקיום בארץ החדשה עומדים לנגד עיניו אלא הבחירה האלוקית באותה "הארץ אשר אראך". לכן דווקא עתה אין הוא נגרר אחר אביו אלא הולך בעצמו. ויתירה מזאת. היציאה של תרח היתה פיסית בלבד. מבחינה תרבותית הוא נשאר קשור אל מורשת אור כשדים. אברהם, לעומת זאת, מצווה להתנתק מן העבר. "לך לך מארצך וממולדתך" - נוף ילדותך והאווירה שבה צמחת - אל מקום אחר. ולא זו בלבד שיש להתנתק מן המולדת הגיאוגרפית, יש להתנתק גם מן המולדת התרבותית: "לך לך... מבית אביך". ייעוד רוחני אחר מצפה לך בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.

העלייה הראשונה - עליית תרח - שייכת לפרשת "נוח", שהיא בקשת נוחיות. העלייה השנייה - עליית אברהם - שייכת לפרשת "לך-לך", שהיא הליכה מתמדת לקראת ייעוד נשגב. על כן ברור מדוע זכה אברהם לעלות ולבוא אל הארץ, בעוד שתרח "נתקע" באמצע הדרך ומת בנכר, בחרן.

אחים לא מפקירים
"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו".
לא פשוטה היא ההתלבטות, בפניה עומד אברהם אבינו. מלחמה גדולה התרחשה באיזור. קואליציה של ארבעה מלכים אדירים מאיזור בבל הביסה קואליציה של חמישה מלכים באיזור ים המלח, לאחר מסע ניצחון ברחבי עבר הירדן והנגב. הסיכון ביציאה למבצע הצלה וחילוץ, עם צבא המונה כמה מאות לוחמים בלבד - עצום הוא.

תירוצים להבלגה - לא חסרו. למען מי הוא יוצא להילחם? מיהו לוט? הרי כבר נפרדו איש מעל אחיו! הרי לוט נסע "מקדם", דהיינו: "מקדמונו של עולם" ונטש את אמונת אברהם אחיו! הרי לוט התיישב בסדום, אשר אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", ובחר בהם כבעלי ברית וכחברים לחיים! האם בעד מי שמעל באחווה ובגד באמונה המשותפת צריך לסכן את כל מפעל החיים? האם לשם כך מותר לקחת את כל "תלמידי הישיבה" של אברהם ולהסתכן בכך שלא יישאר עוד מי שיקרא בשם ה' בעולם? ושמא, עדיף להותיר את לוט בשבי, ולהתפלל לכך שיישא חן בעיני שוביו? ושמא עדיף להיכנס למשא ומתן על שחרורו של לוט בעד תמורה הולמת? ובכלל, מי מיקש מלוט להימצא בסדום בעיצומה של מלחמה איזורית? מדוע לא הקדים ונמלט למקום מבטחים? הרי אילו לא היה שם, לא היה קורה לו כלום!

על כך מביא המדרש (בראשית רבה, פרשה מג) את הפסוק בישעיהו (לג טו): "הולך צדקות ודובר מישרים... אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע". יש דבר שאברהם פשוט "לא מוכן לשמוע". יש דברים שפשוט לא יעלה על הדעת לשמוע על כך שאכן קרו. הדברים עומדים מעל ומעבר לכל שיקול רציונלי פשוט: "אחים - לא מפקירים"! ואיך מצליחים לבצע את הכתוב "משמועה רעה לא יירא"? על ידי המחצית השנייה של הפסוק: "נכון לבו - בטוח בה'".

עם זאת, בעיה אחת עוד עמדה בפני אברהם. הוא נכון היה לסכן את עצמו במלחמה. אבל הצבא הקטן שעמד לרשותו סבל מבעיות מוטיבציה קשות. כיצד התמודד אברהם אבינו עם בעיה זו? על כך נותן המדרש מספר תשובות המבארות את הפסוק "וירק את חניכיו":
"ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם (=פניהם הראו עד כמה הם פוחדים לצאת לקרב חסר סיכוי). אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?!
ר' נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום (=דוגמא אישית של מסירות נפש).
אבא בר זבדא אמר: בכלי זיין הוריקן... (=חימש אותם בנשק מתאים).
אמר ר' שמעון בן לקיש: באבנים טובות ומרגליות הוריקן (=מוטיבציה כלכלית).
ר' לוי אמר: בפרשת שוטרים הוריקן… "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (=שחרור החיילים חסרי המוטיבציה, תוך השארת הנבחר שבהם)".


לא בעיניים עצומות יצא אברהם לפעולת החילוץ. הוא בחר חיילים מתאימים ובעלי רוח קרב, העלה את המוטיבציה שלהם, דאג לנשק הולם והראה דוגמה אישית של מפקד היודע על מה הוא נלחם ובשם מי הוא נלחם. וכל זאת - מתוך ביטחון מלא באלוקי מערכות ישראל. אז התברר שמה שנראה לפני כן בלתי אפשרי - אפשרי היה דווקא משום שנראה בלתי אפשרי. המחנה המנצח - שהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון - שאנן היה, ולא העלה על דעתו שמישהו יעז לתקוף אותו. אברהם אבינו בוחר את השעה המתאימה, בחצות הלילה, כאשר כולם ישנים בשאננות. הוא מחלק את כוחו הקטן לשניים ותוקף בהפתעה ובתחכום. "ויחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו - ויכם". ואז, בעזרת צור ישראל וגואלו, זכה לנצח את ארבעת המלכים ולחלץ את כל השבויים, ונתקיים בו: "ברוך אברם לא-ל עליון, קונה שמים וארץ. וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך".

אל הבלתי נודע
"לך לך" - מצווה הקב"ה את אברהם אבינו. עזוב את ארצך, נטוש את מולדתך, התרחק מבית אביך, התנתק משורשיך, השאר מאחריך את כל מפעל חייך. אברהם אבינו מוכן לכל. אך כל אחד מאתנו, אילו עומד היה במקומו, היה שואל: לאן? מהי התכלית? מהי המטרה?

הקב"ה לא עושה לאברהם "חיים קלים". מצד אחד הוא מציג בפניו ייעוד נשגב: להיות לגוי גדול, להיות לברכה לכל האנושות ועוד. אך ייעוד זה - רחוק הוא מאד מהגשמה. ואילו היעד הקרוב - נסתר מן העין. לאן עלי ללכת? - מבקש אברהם לשאול. והקב"ה סותם עונה: "אל הארץ אשר אראך". לך לך, בדרכך שלך, אל הבלתי נודע. רק כשתגיע - תדע שאכן הגעת.

ניתן היה להניח כי אברהם ימצא את עצמו אובד עצות. עליו למהר ולצאת ממקומו, אולם אין הוא יודע לאיזה כיוון ללכת. אמנם הוא מודע למטרה הסופית, אך באיזו דרך הולכים אליה? אולם דומה כי נכון יהיה לומר שאברהם לא נבוך כלל ועיקר. תגובתו היא מהירה והחלטית. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". אם ה' ציווה ללכת, אזי הולכים. אם ה' לא הצביע על הכיוון המדוייק, סימן הוא שאין צורך לחשוב יותר מידי חשבונות. יש ללכת על פי חוש הכיוון הפנימי, והמקום יימצא. וכך מוצא אברהם את עצמו הולך לכיוונה של ארץ ישראל, כדבריו של ר' נחמן מברסלב: "המקום שלי הוא ארץ ישראל. כל מה שאני הולך, כל מה שאני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל".

אברהם אבינו - אב טיפוס הוא לכל דור ודור המצווה ב"לך לך", ומוצא את עצמו הולך אל הבלתי נודע. דומים אנו למי שקורא ספר מתח. לא עמדנו בפיתוי, וקראנו את הפרק האחרון. אנו יודעים כבר מהו ה-heppy end של הסיפור. אולם אנו יודעים שדפים רבים מספור מפרידים בין הפרק שבו אנו אוחזים כעת לבין הפרק האחרון. אין אנו יודעים מה כתוב בהם. אין אנו יודעים כיצד תיראה הדרך המובילה מן הפרק הנוכחי אל הפרק האחרון. אולם אנו יודעים שמהלך הסיפור אכן מוביל לשם דרך מעלות ומורדות, קשיים, ואף הרפתקאות. דורנו מתמודד גם הוא עם בעיית "לך לך... אל הארץ אשר אראך". יודע הוא את חזון הנביאים המנצנץ מתוך העתיד המתקרב, אך אין הוא יודע מהי הדרך המובילה אליו. "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ב). אולם כאשר נגיע אל מחוז חפצנו, ידוע נדע כי כל התעיות בכל הדרכים לא באו אלא כדי להביאנו אל הארץ המובטחת בדבר ה' בפי נביאיו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il