בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר´ מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

שיעור לפרשת תרומה

מה עושים לבניית בית המקדש?

סדר העולם עד בניין המשכן; עיסוק בענייני המקדש; מה יש לעשות למען בניין המקדש? "לחם פנים לפני תמיד" - שפע תמידי; לימוד תורה - זכות או חובה? מדרגה שלא היתה אי פעם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק פרשת תרומה תשס"ג
13 דק' קריאה 46 דק' צפיה
סדר העולם עד בניין המשכן
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". זוהי מצוות בניית המשכן, שהיא מצוה כללית של בנין בית המקדש לכל הדורות. במצוה זו נתעלנו למדרגה עליונה נוספת מיוחדת במינה של השראת השכינה בישראל. זהו המשך של תהליך ארוך של עלייה ממדרגה למדרגה, והמדרגה הזו היא מדרגה עליונה ביותר. צריך היה לעלות הרבה מדרגות, דרך ארוכה, עד למדרגה הזו. מאז חטאו של אדם הראשון נתבלבלו הסדרים. קודם חטאו של אדם הראשון היה האור האלוקי זורח בעולם ללא מחיצות. השכינה שרתה בעולם באופן מלא גלוי. חטאו של אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע, גרם שנתערבבו הטוב והרע, נסתלקה השכינה והעולם הלך והתדרדר עד לחטאי דור המבול ודור הפלגה. התדרדרות זו נמשכה עד שבא אברהם אבינו והתחיל להחזיר את הופעת השכינה בעולם. אברהם האיר את פני העולם בהארה אלוקית. "מי האיר ממזרח צדק". אחריו בא יצחק והעלה את העולם בעוד מדרגה, ולאחר מכן יעקב המשיך לשלב נוסף של גילוי שם ה' בעולם, ומתוך הכרה זו הופיע רבונו של עולם עליהם. אמנם הופעתו היתה בגילוי נסתר פנימי יותר, ב"א-ל שדי", לא ממש בגילוי של שם הוי"ה, אבל היתה זו התחלה של הופעה. האבות היו מרכבה לשכינה, הם נשאו את שם ה' בעולם. אחר כך אצל יעקב אבינו כבר נוצרת משפחה, ולאחר מכן במצרים מתפתחת המשפחה לעם, עם ישראל, שבתהליך יציאתו ממצרים מתגלה שם ה' בעולם באופן גלוי, עד שאפילו המצרים מכירים בו, "אצבע אלקים היא". כולם רואים את האותות והמופתים ומבינים שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו והוא שולט בטבע שהוא יצר. שיא ההופעה האלוקית וגילוי השליטה האלוקית בטבע מתגלה בקריעת ים סוף, הים הופך ליבשה והיבשה לים.

ומכאן עלייה נוספת - מתן תורה. הקדוש ברוך הוא מדבר אל העולם, מדבר אל בני ישראל. ישראל שומעים את קול ה'. זוהי הופעה אלוקית עליונה אדירה חד-פעמית, שאינה נשארת לאורך זמן. לעומת זאת, כשהקדוש ברוך הוא מצוה אותנו לעשות משכן מדובר כבר על הופעת שכינה באופן קבוע. כמובן מצוה זו היא המשך למתן תורה, כפי שאומר המדרש בתחילת הפרשה:
"ויקחו לי תרומה - הדא הוא דכתיב [=זהו שכתוב] 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח, יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם יש בו כסף שנאמר 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף', יש בו זהב שנאמר 'הנחמדים מזהב ומפז רב'". התורה משולה גם לכסף וגם לזהב ואף יותר מכך - 'נחמדים מזהב'. "יש אדם לוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אבל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים שנאמר 'שלחיך פרדס רימונים'. יש לך אדם לוקח מקח ובני אדם אינם יודעים מהו, אבל מִשכר הסרסור (המתווך) נתוודע מה לקח. כך התורה, אין אדם יודע מה היא אלא משכר שלקח משה שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו'".

אם כן עד כאן אמר המדרש שהתורה היא מעל כל הדברים הטובים שבעולם, היא כוללת את כל הטוב, "כי לקח טוב נתתי לכם". מוסיף המדרש -
"ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עימו. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עימה, שנאמר 'ויקחו לי תרומה'. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תיטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון [בית] אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תיטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר 'ועשו לי מקדש'".

התורה ניתנה לישראל ומאז רבונו של עולם רוצה שדירתו תהיה בישראל.

עיסוק בענייני המקדש
הרב פרנק בפתיחתו לספר "מקדש מלך", ספר העוסק בענייני המקדש, מביא את הפסוק שפתח בו הרמב"ם את הלכות בית הבחירה - "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך". הרמב"ם פותח כל ספר בפסוק המהווה כותרת לכל הספר. אומר הרב פרנק, שהיה רבה של ירושלים, שהרמב"ם רצה כנראה לרמוז בזה שיש מצוה לעסוק בהלכות בית המקדש. הגמרא מדברת על כך שיש מצוה לעסוק בהלכות קרבנות, שכן כל העוסק בהלכות קרבנות כאילו הקריב קרבנות - "'זאת תורת החטאת' - כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", וכן לגבי עולה ושאר הקרבנות. זהו אף הטעם לכך שיש גמרא על כל סדר קדשים אף שאין אנו מקיימים אותו מאז שחרב בית המקדש. אנו מוצאים שאין תלמוד בבלי על כל סדר זרעים מכיון שתלמוד זה נכתב לאחר שגלינו מארצנו, וכך גם אין גמרא על סדר טהרות. מכל מקום על סדר קדשים יש גמרא ארוכה, בעיקר על זבחים ומנחות שבהם נכתבו הלכות הקרבנות, כיון שהעיסוק בהלכות אלו הוא ממש כהקרבת הקרבנות. אם כן, אומר הרב פרנק על פי דברי הרמב"ם, שיש לשאול בשלומה של ירושלים, כלומר בעיקרה של ירושלים, בענייני המקדש. וכדברי דוד המלך "אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'" (תהלים קלב), שנשבע לה' שלא ישן עד שיברר את סוגיית מקום המקדש המדויק. הגמרא בזבחים (דף נד ע"ב) מדברת על כך:
"'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה' - וכי מה עניין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם", בבית המקדש, "אמרי: כתיב 'וקמת ועלית אל המקום' - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות". כלומר, מקום בית המקדש צריך להיות במקום הגבוה ביותר בארץ ישראל. "לא הוו ידעי דוכתיה היכא [היכן מקומו]".

בהמשך מתארת שם הגמרא שלקחו את ספר יהושע וראו שלגבי כל גבולות הארץ כתוב שם "וירד ועלה הגבול ותאר הגבול", מלבד גבולו של בנימין שבו נאמר רק "ועלה", ולפי זה הבינו שמקום המקדש הוא בחבל נחלת בנימין. סברו שיש לבנותו בעין עיטם (רש"י - מעיין מי נפתוח), אך לבסוף נמנו שיש לבנותו במקום נמוך מעט, בירושלים, כיון שכתוב "ובין כתפיו שכן", ומשמע שבית המקדש לא צריך להיות בשיא הגובה אלא בין שני הרים. וכאן מביאה הגמרא את הפסוק "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה'... אם אבוא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה'... הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" - "באפרתה" זה יהושע משבט אפרים, שעל פי ספרו נמצא המקום, ו"שדה יער" - זה בנימין שבחבל נחלתו נבנה המקדש, שנאמר "בנימין זאב יטרף" (רמז לקרבנות שהמזבח טורף ואוכל). דוד עמל למצוא את מקום בית המקדש אף על פי שעוד לא הגיע זמנו להיבנות. יש עניין לעסוק בבירור המקום כדי שהכל יהיה מוכן לקראת הבניין כשתגיע השעה.

בהרחבה יותר מביא השל"ה בפרשת תרומה את דברי השערי אורה. גם הוא עומד על כך שלשכינה לא היה מקום קבוע מאז חטאו של אדם הראשון עד שבאו האבות והיו מרכבה לשכינה, אך עדיין לא היה מקום קבוע בארץ עד שנבנה המשכן, וגם אז היה זה משכן ארעי, אוהל מטלטל, וצריך שהשכינה תהיה קבועה בארץ בבית המקדש.
"ועל דרך זה הסוד נצטער דוד וביקש לקבוע מקום לשכינה למטה במקום קבוע, וזהו סוד אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב 'אם אבוא באוהל ביתי וגו' אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב'. וכתיב 'כי בחר ה' בציון איוה למושב לו זאת מנוחתי עדי עד'. ולפי שביקש דוד לקבוע מקום למנוחת השכינה, ואמר 'קומה ה' למנוחתך אתה וארון עוזך' ישרו מחשבותיו לפני השכינה, ושלח ואמר לו ה' יתברך ביד נתן הנביא 'לך ואמרת אל עבדי אל דוד, כה אמר ה' - האתה תבנה לי בית לשבתי, כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באוהל ובמשכן, בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל, הדבר דיברתי את אחד שבטי ישראל וכו' למה לא בניתם לי בית ארזים' (שמואל ב, ז), ובמקום אחר כתוב 'רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי' (מלכים א, ח). מה עשה דוד המלך? הכין כסף וזהב ונחושת וברזל ועצים ואבני שוהם ומילואים ואבני פוך ורקמה וכל אבן יקרה ואבני שיש לרוב וסידר כל מערכות המקדש וכל בתיו וגנזכיו לעליותיו וחדריו, העזרות, האולם, ההיכל - הכל קיבל ברוח הקודש. צורת כל מקום ומקום, שיעור הכסף והזהב ואבנים טובות ושאר כל הדברים הצריכים לו, כמו שכתוב 'ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו ועליותיו וחדריו הפנימים ובית הכפורת' (דברי הימים א, כח)".

הכל הכין דוד, על אף שידע שלא הוא יקים את בית המקדש כי אם בנו. דוד רוצה להיות שותף. אחר כך בא שלמה המלך ובנה את הבית וסידר את כל המערכות ואז הופיעה שכינה והשפע האלוקי החל להתגלות בעולם באופן שלם וגלוי. צריך לשאול בשלומה של ירושלים.

מה יש לעשות למען בניין המקדש?
בקריאת הפרשה אנו נפגשים שוב עם עניין המקדש ומתעוררות בנו הציפיות והמחשבות מה אנחנו עושים למען בניינו של בית המקדש. יש לפעול בכמה מישורים: יש מישורים ציבוריים כלליים שאין בידינו לפעול בהם לבד - המישורים המדיניים הפוליטיים, שבהם יש לעשות כל מה שאפשר כדי שנחזור לשלוט במקום הקודש שלנו, שהוא המקום הכי קדוש והוא רק שלנו. אנו צריכים לתת ביטוי מלא לערגה שלנו ולקשר שלנו אל המקום, לציפיה שלנו לשוב ולבנות בו את בית המקדש. ויש גם מישור אישי הקשור לכל אחד ואחד. כל אחד יכול לפעול בעצמו - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - לא נאמר 'ושכנתי בתוכו' אלא 'ושכנתי בתוכם'. עניינו של בית המקדש הוא ביטוי להשראת השכינה בישראל, בכל אחד ואחד מישראל. עיקר עניינה של ההופעה הוא בבית המקדש אבל בעצם היא מתפשטת והולכת ומופיעה בכל ישראל. ואפשר להגיע לבניין המקדש בשתי דרכים: על ידי התעוררות בפועל לבניית בית המקדש, או על ידי הגברת הזכויות, בניית המשכן בלבבנו, וממילא הקדוש ברוך הוא יזכנו לבנות את בית המקדש.

יש אומרים שהגאולה צריכה לבוא על ידי פעילות מעשית - אם נזכה פעם אחת להקריב קרבן זה יביא את השפע והשינוי ובעז"ה ימשיך את עניינו של המקדש להופעתו השלמה. יש אפילו שמועות בשם הגאון מוילנא, שאמר שצריכים לעשות פעולות מעשיות. ודאי שזוהי אחת הדרכים, אבל צריכים לדעת איך לעשות את זה. זה לא כל כך בידינו. לא כל אחד יכול להקריב קרבן. צריך כהן ובגדים וצריך טהרה - יש כל מיני תנאים. כמובן שאנו צריכים לעשות הכל מצידנו - אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], לעשות הכל לביטוי אהבתנו את מקום הר הבית, להקיף אותו ולהתפלל מכל צדדיו, להראות את הקשר הרב שלנו לבית המקדש. כל זאת אנו ודאי מחויבים לעשות, ואנו אף עושים זאת בכל יום כשאנו מתפללים ופונים לכיוון ירושלים, מקום המקדש ומקום קודש הקודשים.

המישור השני הוא פנימי יותר - להשרות שכינה בתוכנו, לעשות לקדוש ברוך הוא מקום בלבבנו שתוכל לשרות בו השכינה. זה נעשה על ידי תיקון המעשים, על ידי שקידת התורה, על ידי תיקון המידות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום. בכל מצוה שאנו עושים אנו משפיעים עוד הארה אלוקית, עוד הופעה של שכינה. וגם אם נראה לנו שאנו מספיק משתדלים ושואפים לבניין המקדש, אין להשליך את הטרוניא כלפי הקדוש ברוך הוא - "למה בית המקדש לא נבנה? הרי אנחנו כל כך רוצים בכך!". אנו צריכים לחזור אל עצמנו ולחשוב מה אנו יכולים לעשות עוד למען השראת השכינה בתוכנו. האם עשינו מצידנו כל מה שאפשר? האם אנחנו יכולים לומר בפה מלא "אנחנו עשינו הכל, עכשיו תורו של הקדוש ברוך הוא"?! צריך לפחות להתקדם בתיקון המידות, בתיקון המעשים, באחדות, שהיא עניינו של בית המקדש המרכז את כל ישראל למקום אחד, בהסתכלות מיוחדת על עם ישראל, לראות את הטוב והמעלה שבכל אחד ואחד, לחוש את הקשר שיש לנו עם כולם, ליצור את המציאות המיוחדת הזו שבתוכה יכולה להופיע שכינה. מתוך כך תופיע השכינה גם בפועל בבניינו של בית המקדש.

אני מזרז למזורזים. אנחנו עושים הרבה, ואפילו הרבה מאוד - אנחנו עוסקים בתורה, שוקדים עליה, מתעלים, מתקדמים, עושים מאמצים כמה שיותר על מנת לעשות את רצונו של רבונו של עולם. במבט הכללי הזה - עשיית המעשים כדי שיתגלה כבודו בעולם, כדי שיבנה בית המקדש, כדי שתשרה שכינה - גדלה משמעות המעשים. אנו לא עושים מעשים פרטיים כדי שאנחנו נהיה שלמים, כדי שאנחנו נעשה מה שטוב לעשות, אלא כדי שאור ה' יופיע בעולם, כדי שהשכינה תחזור, כדי שיסתלק חילול השם במצב הזה של גלות וחורבן הבית, כדי שיתקדש שמו יתברך בהופעתו השלמה עלינו. מצוות שאדם עושה למטרות כלליות כאלה, מתוך הסתכלות כללית כזו, נותנות לכל המעשים שלנו גודל עליון גבוה יותר.

ובעיקר אנו צריכים לעשות מעשים שיהיו דוגמא לאחרים, מעשים של קידוש השם. כדי לקדש את שם ה' בעולם אנו יכולים לעשות את הפעולות המתאימות מצידנו, כפי שאומרת הגמרא במסכת יומא (דף פו ע"א) מהו קידוש השם - כשבני תורה מדברים בנחת עם הבריות, מאירים פנים, נחמדים, חביבים, רציניים בעבודת ה', מתנהגים באופן השלם, "מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה", ואומרים - הלואי שכולם יהיו כאלה, ראו בני תורה אלה, אילו מעשים טובים, אילו הנהגות טובות, כיצד דיבורם יפה עם הבריות, כמה מתוקנים הם, "עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'". כמובן כשמתנהגים באופן היותר שלם ומהוים דוגמא אישית שלמה של תורה - אנשים רואים בני תורה כאלה סימפטים, בעלי מידות, מסבירי פנים, אז הם אומרים - הנה מתברר שבאמת דרכה של תורה היא הדרך שמרוממת לדרך הנכונה, דרך האמת, וכך אורה של תורה מתפשט. תמיד צריך להסתכל פנימה ולא לחפש את התיקונים בחוץ אצל האחרים - לא לשאול: למה אלה לא מתוקנים, למה לאלה יש דעות כאלה, למה לאלה דעות אחרות מנוגדות? נסתכל כיצד אנו יכולים לתרום לקירוב הבריות לתורה ולמצוות ולהופעת שם שמים בעולם, לקידוש השם. כשפעולות אלו שלנו נעשות במגמה שיתקדש שמו ויופיע כבודו בעולם, שיבנה בית המקדש - אזי אלו הם פעולות כלליות, עליהן אומר המסילת ישרים שהן שיא החסידות. אדם מצטער בצער השכינה, מצטער בצער החורבן - זוהי מידת החסידות היותר גדולה והיותר שלמה.

"לחם פנים לפני תמיד" - שפע תמידי
בתוך בית המקדש יש ארון, "ועשו ארון עצי שטים", יש שולחן ויש מנורה. לכל כלי יש תפקיד משלו להמשיך אורה לעולם: הארון הוא הכלי להופעת התורה. מבין הכרובים שעל ארון הכפורת מופיע דבר ה' אל ישראל. המנורה מבטאת את החכמה, האור. והשולחן , "ועשית זר זהב סביב", הוא כתר המלכות, הוא מביא את השפע לעולם. ונאמר בתורה "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד ". משבת לשבת מניחים את הלחם על השולחן בבית המקדש. מה זה "תמיד"? אומרת הגמרא במסכת מנחות (דף צט ע"ב) שלא יהיה רגע אחד ללא לחם. כיצד הדבר נעשה? הכהנים מביאים את הלחם החדש, עומדים בצד צפון של השולחן ומכניסים את הלחם למקומו, ובאותה עת עומדים כהנים אחרים בצד דרום ומושכים את הלחם הישן. יש עניין מיוחד שכך יהיה הסדר - "לחם פנים לפני תמיד", כדי שהשפע יהיה תמיד נמשך בעולם.

"אין הברכה שורה על כלי ריקם". אלישע שואל את האשה שצועקת אליו שאין לה שום דבר בבית - "מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן" (מלכים ב, ד). רק אז אפשר להשפיע שפע גדול ולהגדיל את כמות השמן, כפי שמתואר שם. אם לא היה שום דבר בבית לא היה אפשר ליצור שמן חדש. וכן "יהיב חכמתא לחכימין [נותן חכמה לחכמים]" - מי שמשתדל בחכמה הקדוש ברוך הוא נותן לו שפע של חכמה. לכן מובא בזוהר שכשאדם מברך צריך שיהיה האוכל על השולחן, כדי שלברכה יהיה על מה לחול. כשאדם מברך הוא משפיע שפע על שולחנו. ולכן בשבת, שהיא יום שממנו נובעת הברכה לכל השבוע, צריך האדם לאכול הרבה מכל מיני מזון, כדי שיהיה לברכה על מה לחול באופן ממשי ובאופן רוחני. כאמור, "יהיב חכמתא לחכימין" - אדם נמצא במצב רוח של עצבות אז הוא מושך עליו דינים, ואם הוא במצב רוח של שמחה הוא מושך עליו שפע של שמחה וברכה. כלומר, השפע הנמשך על האדם תלוי בו במידה רבה. לכן נאמר "עבדו את ה' בשמחה", שאם כן תקבלו ברכה גדולה על עבודת ה'. ככל שאדם מפתח יותר בריאות, שמחה ומאור פנים שופעת עליו יותר ברכה. המקור של הברכה הוא בבית המקדש ועל כן "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד", תמיד צריך להיות לחם על השולחן. אמנם, ר' יוסי במשנה (מנחות דף צט ע"ב) חולק על זה ואומר "אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה 'תמיד'". כלומר, אין צורך שבכל רגע יהיה לחם על השולחן אלא די בכך שלא יהיה יום אחד שלם ללא לחם, ואפילו אלו נוטלין בבוקר ואלו מניחין בערב. זהו דיון על הגדר של "תמיד". והגמרא לומדת מזה דברים חשובים מאד:
"תניא ר' יוסי אומר אפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית - אין בכך כלום. אלא מה אני מקיים 'לפני תמיד'? שלא ילין שולחן ללא לחם. אמר ר' אמי: מדבריו של ר' יוסי נלמוד: אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים 'לא ימוש'. ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ", [שלא לגלות להם את הסוד שאפשר להסתפק בכל כך מעט ולקיים בזה "לא ימוש"]. "ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ", [שכן אם עם הארץ ידע שאפילו על לימוד של פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב יש כל כך הרבה שכר זה ודאי יעשה לו חשק ללמוד כל היום].

יש כאן מחלוקת חינוכית - ר' יוחנן אומר שאסור להגיד את ההלכה הזו בפני עם הארץ, ורבא אומר שמצוה לאמרה. נראה שזה תלוי בדור שבו מדובר. יש דורות שמחפשים כיצד להתחמק מעול התורה ועל כן אסור לגלות להם שאפשר להסתפק במועט, אך יש דורות שדווקא רוצים ללמוד מתוך חשק פנימי ולכן כשאומרים להם שלימוד שעה אחת בבוקר הוא כל כך נפלא זה גורם להם לשקוד על התורה כל היום.

לימוד תורה - חובה או זכות?
אם כבר אנו עסוקים בגמרא זו נראה את ההמשך:
"תנא דבי ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן".

כיצד יש לבאר את המשפט הזה בגמרא? אתה לא חייב וכן חייב. מה הכוונה? רש"י מפרש: "כאדם שיש לו חוב ואומר מתי אפרענו ואיפטר, כך לא יאמר: אשנה פרק אחד ואיפטר, שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן". כלומר, רש"י מפרש "לא יהיו עליך חובה" - אל תחשוב שאם גמרת ללמוד נפטרת מהמצוה, עשית את חובתך, כיון שצריך ללמוד כל הזמן. זה אינו עול חולף אלא חובה תמידית. אבל בתוס' מובאים פירושים אחרים: יש דעה שדברי התורה אינם חובה כל הזמן אלא אפשר לשלב - "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". ויש מפרשים על פי המשפט "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל" - כלומר, אל תרגיש חובה לגמור את כל התורה, אבל אתה צריך לעשות מה שביכולתך.

אמנם, בפשט הדברים ניתן לפרש שלא יהיו עליך הדברים כחובה, אבל אתה לא יכול שלא ללמוד. יש היום הרבה שרוצים ללמוד רק באופן שיתחברו ללימוד. אם הם לא מרגישים התחברות הם חושבים שאין לזה ערך, ועל כן הולכים לעשות דברים אחרים עד שיחושו בקשר עמוק ללימוד. זה נכון, "לא יהיו עליך חובה", אבל אל תפסיק ללמוד בגלל זה. אכן לא טוב ללמוד מתוך חובה, אבל זו לא סיבה לא ללמוד. צריך ללמוד גם כשיש עיכובים, על אף שזו לא הדרך השלמה. האידיאל הוא לימוד מתוך רצון, חשק, דביקות, שמחה בלימוד, אבל גם ללא זה - אין היתר להפסיק את הלימוד. זה ממש פשוטם של הדברים. אמנם ודאי שרש"י פירש אותם נכון יותר ממני, אבל נראה שאפשר לצרף את הפשט הזה.
ובאמת בדרך כלל עם האכילה בא התיאבון, וכשאדם לומד בלי חשק מתעורר החשק. זה דבר בדוק ומנוסה. אבל לא יבחן האדם את עצמו בשנייה הראשונה, אלא צריך ללמוד יום-יומיים-שלושה ימים, עד שהחשק יבוא. זה המשך למה שלמדנו על "לחם פנים לפני תמיד " - יש ללמוד על העיסוק בתורה מלחם הפנים. צריך להתחיל ללמוד, אפילו שלא מרצון, כדי שיהיה לברכה על מה לחול, ומתוך כך יבוא הרצון.

מדרגה שלא היתה אי פעם
ואנחנו חוזרים לפרשתנו. אמרנו שבבניין המקדש התגלה שלב חדש של שלמות בעולם. גם אחרי שחרב הבית לא חזרנו למצב שהיה קודם בניין המשכן, כי הרושם של השראת השכינה בעולם נשאר. זה ודאי לא כמו בזמן בית המקדש בפועל, אבל נשאר רושם מאותה מדרגה. אנחנו עכשיו במדרגה גבוהה יותר ממה שהיינו קודם לכן. כך בעצם כל הסדר של העליות והירידות שיש בעולם בכלל ולאדם בפרט. יש לדעת שירידה שבאה לאחר עלייה אינה ירידה לאותו מקום שהיינו בו קודם לכן, ויותר מכך, הירידה תביא אותנו אחר כך לעלייה גדולה יותר. האדם נמצא תמיד בהתקדמות, וכך גם העולם וישראל. עניינו של בית המקדש העתידי הוא גדול יותר ממה שהיה בבית המקדש הראשון והשני.

הרב קוק זצ"ל אומר שהראב"ד רמז לעניין זה בהשגתו על הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו, טו). שם אומר הרמב"ם שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, ואילו הראב"ד חולק ואומר שאף לר' יוסי הסובר שקדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, "לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלם ולמקדש לא אמר [כלומר, ירושלים והמקדש לא נתקדשו כלל לעתיד לבוא] לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלם עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם - כך נגלה מסוד ה' ליראיו". כמובן אין הכוונה שאין כלל קדושה בירושלים והמקדש אלא שיש מדרגות בהופעת השכינה. ידע הראב"ד שמדרגת הקדושה של בית המקדש השלישי תהיה גבוהה יותר משל בית המקדש הראשון, ובודאי משל בית המקדש השני. חורבן הבית אירע משום שצריך לבוא במקומו בית גבוה ועליון יותר. לא ניתן לחדש קדושה עליונה על גבי הקדושה הפחותה שהיתה בבית השני. הבית צריך להיחרב כדי שיהיה אפשר לבנות את הבניין החדש. אנו מצפים לבניין עם השראת שכינה עליונה, במדרגה שלא היתה אי פעם. כמובן שזה יתאים למדרגות השלמות שעם ישראל יגיע אליהן בעזרת ה', בשלמות עבודתו, בשלמות דביקותו, בשלמות התנהגותו, בהיותו אור לכל העולם, משפיע על העולם כולו ומאירו באור ה', באור המוסר, באור החסד, באור הצדק, באור השלמות. לזה אנחנו מצפים ומתפללים, ומקוים שנזכה לכך בעזרת ה' בקרוב במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il