בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

שיעור לפרשת כי תשא

לימוד זכות על הדור

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק פרשת כי-תשא תשס"ג
12 דק' קריאה 45 דק' צפיה
משברים בשעת שיא
זה עתה עם ישראל קיבל את התורה מסיני. עדיין אנו נמצאים במדבר, על יד ההר, תחת הרושם הגדול של מעמד הר סיני. והנה קורה משבר כל כך גדול. ישראל נכשלים בחטא שאין חמור ממנו, חטא העגל, חטא עבודה זרה. איך אפשר להבין את הכישלון הזה? כל כך סמוך למתן תורה, למעמד הגדול של מעמד הר סיני, שבא אחרי המעמדים הגדולים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף וכל המכות שהמצרים הוכו. ישראל כבר מכירים את יד ה' הגדולה, שומעים את דבר ה', והנה פתאום נפילה כזו עצומה. עד כדי כך שחכמים מתארים זאת ככלה שבשעת החופה מזנה תחת בעלה. בשעת השיא, שעה שהיא צריכה להיות קרובה לבעלה, היא בוגדת בו.

הירושלמי במסכת שקלים אומר שהחטא הזה קרה בדיוק בשעה שהקדוש ברוך הוא נתן את הלוחות למשה. הקדוש ברוך הוא החזיק בשני טפחים, משה רבנו החזיק בשני טפחים, ושני טפחים היו ביניהם. ובדיוק בשעה ההסטורית המיוחדת במינה הזו, שעת מסירת הלוחות למשה שבא בשם ישראל, שעה שיש שיא של חיבור בין רבונו של עולם לישראל, קורה למטה המשבר הנורא של חטא העגל. הגמרא בירושלמי מתארת איך שהקדוש ברוך הוא רוצה למשוך בחזרה את הלוחות, ומשה רבנו מחזיק בכל כוחו וכביכול לא נותן לקדוש ברוך הוא לקחת ממנו את הלוחות, עד שהקדוש ברוך הוא נותן למשה להתגבר עליו, ועל מעשה זה נאמר "וכל היד החזקה". משה לא ויתר וכביכול משך בכוח את הלוחות על מנת לקבלם.
איך קורה כזה משבר בשיא ההתחברות הזו?

אולי דווקא כשעומד להיות הקשר היותר גדול, היותר נישא והיותר עליון שבין ישראל לאביהם שבשמים, יש גם קטרוגים גדולים. השטן חושש שהנה לעולם הוא לא יוכל עוד לפעול על ישראל, זה ממש הרגע האחרון, ועל כן הוא מתגבר בכל כוחו להפיל את ישראל ממדרגתם. אכן כך קורה, שכשאנשים נמצאים במצבים של התעלות גדולה מאוד מתעוררים יצרים גדולים מאוד. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". חז"ל רוצים ללמדנו להכיר בכך שככל שעולים במדרגות צריך יותר זהירות ויותר עוצמה כיוון שהקשיים הולכים ומתגברים.

חטא הגשמת האלוקות
משה רבנו לוקח את הלוחות ועוד לפני ירידתו מההר הוא מבין שהוא צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא שיסלח לעם ישראל. לאחר מכן הוא יורד ורואה את החטא "קול ענות", את הנפילה הגדולה של ישראל בחטא העגל, ושובר את הלוחות. גם על זה אמרו חז"ל, "וכל היד החזקה" - הכוונה היא ליד החזקה של משה שהעיז לשבר את הלוחות הראשונות האלוקיות. מהו העניין של השבירה? לא יתכן שמשה עשה זאת מתוך עצבנות, כעס, רתחה רגעית. כנראה שהיה בזה שיקול דעת עמוק. משה רבנו רואה שישראל נכשלים בהגשמה של העניין האלוקי. הם עובדים את העגל, לוקחים עגל זהב ואומרים "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". כמובן, משה רבנו מבין שהם לא ממש זונחים את כל האמונה הגדולה שהם קיבלו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובהר סיני. אלא הם רוצים להגשים, הם צריכים קשר ממשי עם רבונו של עולם, צריכים לראות אותו, לחוש אותו, ובזה הם עוברים על איסור התורה "לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה", שנאסר אפילו לשם שמים כביכול. משה רבנו מבין כעת שכך הסתכלו עליו בני ישראל גם קודם לחטא העגל, כפי שאומר לו הקדוש ברוך הוא "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" - הקדוש ברוך הוא אומר לו מה שעם ישראל חושבים. הם אומרים כעת על העגל שהוא ממלא מקומו של משה רבנו, שכביכול התגשמה בו הופעה אלוקית והוא הוציא אותם ממצרים. על אף הידיעה שה' הוא זה שהוציאם ממצרים, הם רוצים להיות מחוברים למציאות, לכוח מוחשי שיופיע בעולם. כעת יש סכנה שהם יחשבו כך גם על הלוחות, שהם רבונו של עולם, שיש בהם קדושה עצמית, ויתחברו אליהם. הם לא מבינים שהלוחות הם הופעה של קדושה, שרבונו של עולם מקדש את האבנים. יש קדושת מקום ויש קדושת חפצים, אבל הקדוש ברוך הוא הוא המקדש, ולולא הוא, כביכול, אין שום קדושה בעולם. אין שום מציאות עצמית, הכול מקושר לרבונו של עולם. משה מבין שמוכרחים לשבר את הלוחות, שאם לא כן הם יהפכו לעבודה זרה. תפיסתם של בני ישראל כל כך מגושמת, עד שכשיראו לוחות כתובות באצבע אלוקים, יחשבו שהלוחות הם המציאות האלוקית, שאליהם צריך לפנות, שאליהם צריך להשתחוות ולהתקרב, ולא יבינו שרבונו של עולם הוא מעל הכול.

הכול הופעות אלוקיות, וכשקדושתו של רבונו של עולם מסתלקת אין שום קדושה. בזמן בית המקדש השני היו נכנסים הכהנים הגדולים לפני ולפנים לקודש הקודשים ולא היו יוצאים. היה צריך לגרור אותם בשלשלאות של ברזל החוצה, כיון שלא היו ראויים להיות במקום הקדוש הזה. וכשהקדוש ברוך הוא סילק את קדושתו מבית המקדש, נכנס טיטוס הרשע עם זונה ועבר איתה עבירה בתוך קודש הקודשים, ולא קרה כלום! היתכן?! אלא שהקדושה תלויה בהשראת השכינה, וכשהקדוש ברוך הוא מסלק את שכינתו הרי המקום הוא עצים ואבנים בלבד. כל הופעה של קדושה בעולם באה רק על ידי הקדוש ברוך הוא. אליו צריך לפנות ולא אל המקום שבו הוא משרה את שכינתו, לא אל חפצים ואפילו לא אל אנשים קדושים ששכינתו שורה עליהם. אם כן משה רבנו הרגיש שזהו מעשה הכרחי, להראות לכל העם שהלוחות האלוקיות מושלכות לארץ. יש לפנות רק אל רבונו של עולם, ואם פונים אל חפצים יש לעשות זאת רק על פי הוראתו ורק באופן שהוא משרה את שכינתו. אין להידבק באוהל מועד ובבית המקדש, אלא להבין שרבונו של עולם הוא שנמצא שם ומשרה את שכינתו. אין להידבק באמצעים. יש להפשיט את התפיסה המגושמת ולדעת שרבונו של עולם נמצא למעלה למעלה מעל כל הגבולות.

חז"ל אומרים שאין לך דור שאיננו מקבל חלק מהעונש על חטא העגל. וקשה, שהרי אמרה תורה ש"לא יומתו אבות על בנים", ו"איש בחטאו יומת". אם כן כיצד כל הדורות משלמים על עוון אבותיהם בחטא העגל? אלא שכבר הסבירו חכמים שבנים נענשים על עוון אביהם כשיש בהם עדיין מחטא האבות. ואם חז"ל אומרים שאין לך דור שלא נטהר מהחטא הזה, זאת אומרת שעדין צריך להיטהר מההגשמה, מלקחת אמצעים ולחשוב שיש בהם ערך עצמי, קדושה אלוקית עצמית. אכן זו המגמה העתידה, ואליה אנו מכוונים. עניינה של הגאולה העתידה הוא להגיע לאמונה הטהורה הזכה, שאיננה מגשימה כלל. אפילו הופעות הקדושה שבעולם יוכרו כהופעה של רבונו של עולם בלבד. יש לפנות רק אל רבונו של עולם - לא לצדיקים, לא לקדושים, לא למקומות, ואף לא לצדיקים שהיו. אין לבקש פתקאות מצדיקים ואף לא לשים פתקאות בקברי צדיקים ולחשוב שהם אלה שיצילו אותנו. רבונו של עולם קבע מדרגות בקדושה במקומות - ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ירושלים מקודשת מכל ארץ ישראל, בית המקדש קדוש מירושלים וכן הלאה. אנו פונים בתפילתנו למקום בית המקדש, אבל אנו פונים אליו יתברך. ויש גם עניין להתפלל על קברי צדיקים, ככלב שהתפלל על קברי אבות שלא יכשל בחטא המרגלים, אבל הוא התפלל לרבונו של עולם. יכולה להיות טעות, ודרושה כאן הבחנה דקה. זה היה הלימוד של שבירת הלוחות. מאריך בזה בעל ה"אור שמח" ב"משך חכמה" בפרשתנו.

על כן היה צריך שמשה רבנו יהיה ענו מכל אדם ויתבטל כלפי אור ה' לחלוטין, שלא יעלה במחשבתם של ישראל לראות במשה רבנו הופעה אלוקית. אמנם התורה קראה לו "איש האלקים", אבל מתוך התבוננות שרבונו של עולם הוא זה שנותן לו את הכוח, ובלי הכוח והקדושה שהקדוש ברוך הוא נותן אין למשה רבנו שום מעלה על אחרים. וענוותנותו של משה הולכת ומתבררת דווקא מתוך המאורע הזה. לפיכך כשמשה רבנו עולה לקבל את הלוחות השניות הוא כל כך מתבטל כלפי רבונו של עולם עד שקורן עור פניו. חז"ל אומרים שכשהוא היה צריך לכתוב על עצמו בתורה שהוא ענו מאוד הוא דילג על האות יו"ד, ונשארה טיפה בקולמוס והיא נגעה במצחו. יש אנשים שמתגאים בענוותנותם. צריך להיזהר מסוג כזה של עבודה חיצונית.

מסירות הנפש של משה
פרשה זו מלמדת אותנו את מסירות הנפש של משה רבנו על עם ישראל. "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". מתפילה זו של משה יכולים אנו ללמוד כמה וכמה דברים.
המדרש אומר:
"ויחל משה - ר יהודה בר' נחמיה ורבנן. ר' יהודה אומר: חלה משה כשעשו אותו מעשה [מרוב כאב לב]. ר' נחמיה אומר: מהו 'ויחל משה'? שהכניס לאלקים כמין דורון, ואין הלשון הזה אלא לשון דורון כמה דאת אמרת [כמו שאמרת] 'ובת צור במנחה פניך יחלו וגו'', וכן 'ועתה חלו נא פני אל וגו''. ורבנן אמרין: מהו 'ויחל משה'? עשה את המר מתוק, 'ויחל משה' לשון חילוי [מתיקות בלשון ארמית]. כיצד? אמר ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אדא דיפו בשם ר' שמואל בר נחמן: כיון שבאו ישראל למרה, מה כתיב שם? 'ויבואו מרתה', התחיל משה מהרהר בלבו ואמר: המים הללו למה נבראו? מה הניה [הנאה] יש לעולם בהן? מוטב היה אילו לא נבראו. ידע הקדוש ברוך הוא מה היה מחשב בלבו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא תאמר כן, ולא מעשה ידי הן?! יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר - אמור כך: עשה את המר מתוק [כלומר, אל תאמר שהמר לא צריך להיות בעולם אלא התפלל שהמר ייהפך למתוק]. ומנין שלמדו הקדוש ברוך הוא להיות אומר כך? ראה מה כתיב - 'ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ', 'ויראהו' אין כתיב כאן אלא 'ויורהו', אין 'ויורהו' אלא לשון לימוד שנאמר 'ויורני ויאמר לי' וכתיב 'ולהורות נתן בלבו'. היה הדבר מסורת ביד משה ולא עשה [משה קיבל שיעור, כיצד להתייחס לדברים שנראים מיותרים בעולם - להתפלל להפכם לטוב]... כיון שבאו ישראל למדבר ובקש האלקים לכלותן, אמר לו משה: רבונו של עולם, ביקשת לאבד את ישראל מכלה אתה אותם מן העולם, לא כך אמרת לי במרה - הוי מתפלל ואמור 'עשה את המר מתוק'? ואף עכשיו חלי [המתק] מרירתן של ישראל ורפא אותן, הוי [זהו שנאמר] 'ויחל משה'".


ומדרש אחר מוסיף:
"'ויחל משה', מהו כן? אמר ר' ברכיה בשם ר' חלבו בשם ר' יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. [נאמר בתורה 'לא יחל דברו', ולמדו חכמים - הוא לא יחל אבל אחרים מחילים לו. כלומר, החכם יכול להתיר את הנדר לאדם אחר]. כיצד? אלא בשעה שעשו ישראל העגל עמד משה מפיס האלקים שימחול להם. אמר האלקים: משה, כבר נשבעתי 'זובח לאלקים יחרם', ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירה. אמר משה: רבון העולם, ולא נתת לי הפרה של נדרים ואמרת 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו' - הוא אינו מוחל אבל חכם מוחל את נדרו בעת ישאל עליו? וכל זקן שמורה הוראה - אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו צריך הוא לקימה תחילה [צריכה להיות דוגמא אישית], ואתה ציויתני על הפרת נדרים דין הוא שתתיר את נדרך כאשר ציויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקדוש ברוך הוא עומד כשואל נדרו, וכן הוא אומר 'ואשב בהר'".


אין אלטרנטיבה לאמונה
חכמינו במדרש מביאים את הטענות שהיה משה יכול לטעון לפני הקדוש ברוך הוא כדי ללמד זכות על ישראל. אפשר לעשות זאת מצדדים שונים. והוסיפו ואמרו -
"ר' נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפיס את האלקים. אמר: רבון העולם, עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם?! העגל הזה שעשו יהיה מסיעך, אתה מזריח את החמה והוא הלבנה, אתה הכוכבים והוא המזלות, אתה מוריד את הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים והוא מגדל צמחים. אמר הקדוש ברוך הוא: אף אתה טועה כמותם? והלא אין בו ממש. אמר לו: אם כן למה אתה כועס על בניך? הוי [זהו שכתוב] 'למה ה' יחרה אפך בעמך'".


במדרש זה חכמים לא רק מסבירים מה אמר משה, אלא נותנים לנו כאן הדרכה כללית, שאין אלטרנטיבה לאמונה. האמונה היא הדבר היחיד האמיתי. "אין עוד מלבדו". כל השקפת עולם, כל דעה אחרת, כל עבודה זרה, הם כלום. זו לא מציאות. אלו הם דמיונות. הרב קוק אומר שלא צריך לשנוא את העבודה זרה, כיוון שאי אפשר לשנוא כלום. צריך רק לבטל את הדמיון שבדבר, שחושבים כאילו זו מציאות, אבל באמת אין בזה ממשות כלל. חכמינו מתכוונים לומר שתמיד, כבר כמעט ארבעת אלפים שנה מאז אברהם אבינו, האמונה היהודית נשארת ועומדת. כל כך הרבה השקפות עולם היו, וכולן נפלו ובטלו, והאמונה ברבונו של עולם, ה' אלקינו ה' אחד, עומדת ומתמידה בכל עוצמתה. כל כך הרבה נסיונות היו לבטל את האמונה, להחליף אותה, למשוך את ישראל לדברים אחרים, והכול כשל. לא צריך לפחד משום רוחות אחרות. אין בהן ממש. וגם אנחנו יכולים להגיד לרבונו של עולם כפי שאמר לו משה - אל תכעס על כל האנשים הטועים. אין ממש בדעותיהם. כולם יכירו בסופו של דבר באמת האלוקית. אין דרכים אחרות שיכולות כביכול להתחרות עם רבונו של עולם.

לימוד זכות על ישראל
עוד אומר המדרש -
"'אשר הוצאת מארץ מצרים' - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: רבון העולם, מהיכן הוצאת אותם? ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים. אמר ר' הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו [הסביבה השפיעה] והאומנות עשתה שלה [נערות מקולקלות נכנסות לקנות בשמים] והנער כבחור עשה שלו, יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונות, התחיל האב צועק ואומר: הורגך אני. היה שם אוהבו, אמר לו: אתה איבדת הנער ואתה צועק כנגדו? הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בושם, והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות. כך אמר לו משה: רבון העולם, הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל. לפיכך אמר 'אשר הוצאת מארץ מצרים', דע מהיכן הוצאת אותם".


כלומר, אומר משה רבנו לרבונו של עולם: מה אפשר להתלונן על עם ישראל? הרי רק לפני כשלושה חודשים הם יצאו ממצרים, ששם הם היו עובדי עבודה זרה במשך מאות שנים. צריך להמתין קצת שיצאו מאותה אווירה, מאותן השפעות זרות. גם כאן לא רק הסבירו חכמים את הפסוקים ואת הטענות שטען משה, אלא הדברים יכולים להיות אמורים גם היום. עם ישראל חוזר מכל הארצות, היה תחת ההשפעות של העמים האחרים - לא רק מאתים ועשר שנה אלא קרוב לאלפיים שנה - הייפלא הדבר שהם עדיין לא מצליחים להשתחרר מההשפעות של הגויים?! זהו לימוד זכות של "משה על הדור שלנו". בכל דור ודור יש משה שתפקידו ללמד זכות על ישראל, ולומר "למה יחרה ה' אפך בעמך", אשר הוצאת מכל הארצות, מכל ההשקפות המוטעות, הבלבולים והמבוכות, ההשקפות ההומניות, הדמוקרטיות וכיוצא בהן? היש מקום להתלונן עליהם? השינוי יתרחש קמעא קמעא, לא בבת אחת ולא במהפכה. כעין זה אומר המדרש גם בהמשך -
"'אשר הוצאת מארץ מצרים' - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אמר ר' אבין בשם ר' שמעון בן יהוצדק: משל למה הדבר דומה? למלך שהיה לו שדה בור. אמר לאריס: לך פרנסהּ ועשה אותה כרם. הלך האריס ופרנס אותה שדה ונטעה כרם. הגדיל הכרם ועשה יין והחמיץ. כיון שראה המלך שהחמיץ היין, אמר לאריס: לך וקוץ אותה, מה אני מבקש מן [לשם מה אני צריך] כרם עושה חומץ? אמר האריס: אדוני המלך, כמה יציאות הוצאת על הכרם עד שלא עמד, ועכשיו אתה מבקש לקצצו?! ואם תאמר בשביל שהחמיץ יינו, בשביל שהוא נער לכך החמיץ ואינו עושה יין יפה. כך כשעשו ישראל אותו מעשה בקש הקדוש ברוך הוא לכלותם. אמר משה: רבון העולם, לא ממצרים הוצאתם - ממקום עובדי עבודת כוכבים? ועכשיו נערים הם שנאמר 'כי נער ישראל ואוהבהו', המתן מעט להם ולך עימהם ועושין לפניך מעשים טובים, הוי [זהו שכתוב] 'אשר הוצאת ממצרים'".


גם משה של דורנו צריך לומר את הדברים הללו. היינו בגלות לא רק מאתיים שנה כי אם קרוב לאלפיים שנה. אנחנו בתהליך, שבתחילתו עם ישראל עומד עדיין תחת השפעות העמים. אנו מבקשים מרבונו של עולם כפי שביקש משה: אתה לימדת אותנו שלא לבטל דברים שאינם טובים אלא להפוך את המר למתוק, עשה גם אתה כך לישראל עמך. וכשהופכים את המר למתוק יש לו מתיקות מיוחדת במינה, לא כמו דבר שהיה מתוק מתחילה. וזהו כנראה העניין של דור הגאולה - הפיכת המר למתוק. וככל שהמרירות גדולה יותר - המתיקות תהיה גדולה יותר.

דרך תשובה ליחיד ולציבור
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ד ע"ב) אומרת:
"אמר ר' יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'', והיינו דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה [של בת שבע] ולא ישראל ראויין לאותו מעשה [של חטא העגל]: לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב [שכתוב] 'ולבי חלל בקרבי', ולא ישראל ראויין לאותו מעשה דכתיב 'מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים', אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד [לך אל דוד ולמד ממנו לעשות תשובה], ואם חטאו ציבור אומרים להם: לכו אצל ציבור".


כלומר, ישראל עומדים על יד הר סיני והקדוש ברוך הוא אומר - הלוואי ולבבם יהיה כך איתי כל הימים. אם כן הם היו במדרגה גבוהה מאוד וכיצד חטאו? אלא כדי ללמדנו עשיית תשובה. היינו חושבים שרק אם יחיד חטא יש לו תקנה, כיון שהחטא לא מפורסם, אבל חטאו של הציבור גדול יותר ועל כן לא יוכל לעשות תשובה. וכן אם היינו לומדים רק מחטא העגל היינו חושבים שרק לציבור יש כוח תשובה גדול ועל כן יכול להתכפר לו, אבל ליחיד אין כוח לעשות תשובה, ועל כן בא דוד ולימדנו שגם יחיד יכול לעשות תשובה.

אומר המהר"ל בתפארת ישראל בפרק מ"ח, שחכמים לימדו אותנו שדווקא דור גדול הוא זה שהיה צריך ללמד דרך תשובה, בגלל גדלותה של התשובה. רבונו של עולם היה צריך לגלות את כוחה של התשובה בעולם. על כן היה צורך ביחיד גדול כדוד, ובדור גדול כדור של מקבלי התורה, בשעת קבלתה, שאין שלמות גדולה יותר משעה זו. ומתוך כך אנו לומדים שאפשר להתרומם גם מנפילות כאלה גדולות. התשובה היא כל כך גדולה ועמוקה, היא נבראה עוד לפני העולם, דהיינו היא שורש פנימי מאוד במציאות. על כן כשצריך לחדש את הכוח הזה בעולם יש צורך בעם גדול בדור גדול בשעה גדולה. אין הכוונה שרבונו של עולם הכשיל אותם בכוונה תחילה, אלא כבר אמרו חכמים ש"בכל יום ויום מתגבר יצרו של אדם עליו ואילולא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו". כלומר, בהתמודדות עם הקשיים, היצרים והנטיות הלא טובות צריך כל הזמן סייעתא דשמיא [עזרה משמים], וכשהיא מסתלקת אי אפשר להתגבר. זה בעצם מה שקרה. כביכול רבונו של עולם סילק לרגע את הסייעתא דשמיא, והקושי להתגבר על היצר הרע היה גדול מאוד, ומתוך כך באה הנפילה שמטרתה להעלות את ישראל וללמדם דרך תשובה, שגם מהנפילה הגדולה ביותר אפשר להתעלות ולהיתקן.
ואם יבוא דור שיראה שיש נפילה גדולה מאוד ויהיה מיואש מהמצב, ויחשוב שכביכול כבר אי אפשר לתקן, יתבונן וידע שאפילו ציבור שקלקל יכול לתקן. וכפי כוחו של הציבור לקלקל כך גם כוחו לתקן. ואין פירושו של תיקון חזרה למצב הקודם, אלא כל תיקון של חטא הוא עלייה למדרגה חדשה גבוהה יותר. כשישראל מתגברים על ידי תפילתו של משה רבנו - כולם מתעלים. עור פניו של משה קורן, והקדוש ברוך הוא מגלה לו סודות חדשים - "והסירותי את כפי וראית את אחורי". הקדוש ברוך הוא מראה לו את מידותיו ומלמד אותו דרך תשובה על ידי י"ג מידות, שכל זמן שיאמרו ישראל י"ג מידות - אינן חזרות ריקם. ואף הלויים מתעלים לתפקיד חדש תחת הבכורות, ואף כל ישראל מתחדשים על ידי החזרה בתשובה.

כמובן, הלקחים מתאימים גם לימינו, ככל דברי חז"ל שהזכרנו קודם. הרבה לימודי זכות יש לנו ללמד על מצב הדור, ואנו יודעים שכל נפילה היא צורך עלייה. ואנו פונים לרבונו של עולם שימתיק את המרירות ויהפוך את המר למתוק, ונזכה במהרה לגאולה מתוקה, לגאולה שלמה בימינו, אמן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il