בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת כי תשא, "פרה" תש"ע

ביני ובין בני ישראל

מתנת השבת ◆ לעשות את השבת ◆ כי אני ה' מקדישכם ◆ פנים אל פנים ◆ עם ה' אלה ◆ גאולה ותשובה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

באדר תש"ע
11 דק' קריאה 30 דק' צפיה
מתנת השבת
הגמרא במסכת ביצה (טז.) לומדת מפרשתנו שהנותן מתנה לחברו אינו צריך להודיעו שהרי הקב"ה לא ספר למשה שהוא נותן לו מתנה 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' (לד, כט). ומקשה הגמרא, הרי בברייתא אחרת רואים הנהגה הפוכה, ביחס למתנת השבת, שעליה נאמר בתחילת הפרשה 'לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם' (לא, יג):
אמר לו הקב"ה למשה: 'משה! מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיע אותם.' מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל, הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.
כלומר, ממתנת השבת אנחנו לומדים שכשאדם נותן מתנה הוא צריך להודיע, משום שכל עניינה של המתנה הוא לחבר בין הבריות, ואם אתה נותן פת לתינוק ולא עושה סימן כלשהו שמודיע שממך קיבל התינוק את המתנה, כל משמעות המתנה חסרה. אז איזו הנהגה היא הנכונה; מחלקת הגמרא בין שני סוגי מתנות: מתנה 'דעבידא לאגלויי' שעתידה להתגלות - לא צריך להודיע מראש שנותנים אותה. וזה מה שהיה אצל משה, שאמנם משה לא ידע שקרן עור פניו אבל הציבור רואה זאת, ומשה שם לב שאנשים מבוהלים מפניו, וממילא נודעה לו המתנה. מתנה כזו אין צורך להודיע. מתנת השבת שלא עתידה להיוודע מעצמה - יש להודיע עליה. ולא מובן, הרי כולם יודעים שקיבלנו את מצוות השבת, מסבירה הגמרא: שכרה של השבת לא היה נודע לולא שה' היה מגלה זאת לישראל. בהמשך, הגמרא מלמדת אותנו שהדבר העיקרי בשבת הוא המעלה הפנימית של השבת, הנשמה היתרה שיורדת לעולם בשבת. ומהי אותה נשמה יתרה - רחבות הדעת, ההתרוממות הפנימית. מעלה זו של השבת לא מרגישים סתם כך אלא אם כן מתבוננים בה, ולומדים להרגיש את הנשמה היתרה שבישראל, ולכן מתנה כזו צריך להודיע כשנותנים אותה 'לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'.
בישיבה - כל השבוע שבת. לא עובדים, לא יוצאים מאווירת הקודש. לכן תלמיד חכם נקרא שבת, כי הוא נמצא כל חייו באווירה של קודש כמו בשבת. אבל ודאי שגם בישיבה צריך לדעת לְמַצוֹת את קדושתה של השבת - להתכונן אליה, לקבל אותה, להתרומם בה ולהתעלות בה. השבת צריכה להיות מרכז השבוע, שמשפיעה על האדם בכל הימים שאחריה. וכמובן, גם כשיוצאים מהישיבה לעולם החול צריך לזכור את עניינה של השבת, ולהתעלות יחד אתה.

לעשות את השבת!
אור החיים מרחיב את הדיבור בעניין הזה. הוא מסביר את הפסוק 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת' (לא, יג) מלשון 'וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר' (בראשית לז, יא). זאת אומרת – יעקב זכר את חלומו של יוסף וציפה להתממשותו. וכאן אומרת התורה 'וְשָׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת', צפו וחכו לשבת. כל השבוע צריך לשמור ולחכות לשבת. בהמשך הפסוק רמוזה המצווה להוסיף מן החול אל הקודש: 'לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת'. כיצד יכולים בני ישראל 'לעשות את השבת' - יש אפשרות! אם אדם מוסיף מהחול אל הקודש, מקדים לקבל את השבת - הוא יוצר עושה זמן של שבת.
השולחן ערוך (או"ח רסא, ב) פוסק שצריך להוסיף מן החול על הקודש. אך הוא פסק כדעת רבינו תם, שמהרגע שאיננו רואים את השמש ועד שמגיע הזמן שמוגדר לילה מבחינה הלכתית, יש משך זמן של הליכת ארבעה מילין, כלומר שעה ורבע. ארבעת המילין הללו מתחלקים: אחרי שלושה מילין ורבע מתחיל זמן ספק, 'בין השמשות', ואחרי שלושת רבעי מיל נוספים, שהם שמונה עשרה דקות או שלוש עשרה דקות, זהו זמן צאת הכוכבים ואז מתחיל הלילה בוודאי. לפי ההגדרות הללו יש שתי שקיעות. שקיעה ראשונה היא היעלמות השמש, ושקיעה שנייה היא לאחר שלשה מילין ורבע, עם תחילת זמן 'בין השמשות'. השולחן ערוך פוסק שההוספה מהחול על הקודש פירושה לקבל שבת כבר מן השקיעה הראשונה. הוא אפילו לא מביא דעה שנייה, רק את דעת רבינו תם. היום כמעט ואין מי שפוסק כך. אנחנו הולכים אחר השקיעה הפשוטה בלבד.
כשביקר פעם הרבי מסאטמר בירושלים, הוא נסע לבית הכנסת אחרי השקיעה עם מכונית כי הוא פסק כרבינו תם. היתה בהלה גדולה, 'הרבי נוסע בתוך השבת! כבר שקעה השמש!'... לפסיקה כרבינו תם יש גם השפעה לחומרא כמובן, לגבי זמן מוצאי שבת. צאת השבת לפי חשבון רבינו תם היא שעה ורבע אחרי השקיעה הראשונה, ולא עשרים דקות כפי שאנו נוהגים, או שלושים וחמש דקות עם תוספת. הרבה פוסקים פסקו כרבינו תם, וכך היה המנהג הפשוט בארצות אשכנז. קראתי שעד התקופה של הגר"א ובעל התניא נהגו כולם באירופה כרבינו תם, ואז הגר"א ובעל התניא הסכימו שניהם לפסוק כמו הגאונים, והשתנה המנהג. יש לזה גם השלכות להקל בענייני דאורייתא במוצאי שבת.
כיום כולם נוהגים כגאונים והגר"א, שמשקיעת גלגל השמש מתחיל זמן 'בין השמשות', ולקבל את השבת בזמן הזה זו חובה גמורה, ולא תוספת שבת. אם רוצים לקיים את מצות תוספת שבת צריכים להוסיף מהקודש עוד לפני השקיעה וכך פסק המשנה ברורה. צריך להוסיף לפחות רבע שעה ולא דקות בודדות. אנחנו בישיבה מקדימים את תפילת המנחה כך שיישאר עוד זמן לתוספת שבת אחרי תפילת מנחה. צריך להתרגל לדבר הזה. בהרבה מקומות מתפללים מנחה בשקיעה, וה'צדיקים' מקדימים ומתחילים כמה רגעים לפני השקיעה, ואז מסתבכים עם תוספת שבת. כשהייתי מבקר בבית הורי, היו מתפללים מנחה מאוחר, והייתי מתפלל מנחה ביחידות כדי לקבל תוספת שבת.
כשהאדם מקבל עליו תוספת שבת, חלה עליו קדושת שבת מדאורייתא. אמנם לא חייב סקילה אם עשה מלאכה ח"ו, אבל הוא עובר בעשה. וכך מבאר אור החיים את הפסוק 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת' הקב"ה נתן לנו דרך 'לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת', על ידי שאנחנו מוסיפים עליה תוספת שבת בכניסתה וביציאתה.

כי אני ה' מקדישכם
דבר נוסף אומר אור החיים על הפסוק 'וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת' שלא די בכך שהאדם ישמור את השבת, חובה עליו לדאוג שהשבת תישמר בין על ידינו ובין על ידי אחרים. ולשם כך יש ליצור סייגים כדי שלא תהיינה תקלות בשמירת השבת. כל הביטוי של 'שמירה' הוא לעשות סייג והרחקה יתירה כדי שהשבת תישמר. אור החיים מוסיף לבאר את הפסוק הזה ומביא עוד פירושים רבים ועמוקים.
בסוף חוזר אור החיים למדרש שהזכרנו, שמתן שכרה של השבת, הנשמה היתירה, הוא נסתר ונעלם. כך הוא מסביר את המשך הפסוק: 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - אוֹת הִוא לְעֹלָם'. הנשמה היתירה שבשבת היא אות ביני וביניכם ואין אחר יודע את זה. זו מתנה מבית גנזי. זהו הטעם הנסתר של השבת שהוא רק בין ריבונו של עולם ובין עמו. לגבי אחרים ישנו טעם פשוט וגלוי: 'כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ'. זה הטעם המפורסם שהקב"ה שבת ביום השביעי ולכן שומרים את השבת. אבל לנו יש סוד פנימי, 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - אוֹת הִוא', וזו הנשמה היתירה שיש לישראל בשבת.
אור החיים מוצא בפסוקים הללו גם רמז ליסוד מאוד גדול. לפני פסוקי 'ושמרו' אומר ה' למשה: 'וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ'. יש לנו כלל שהמילה 'אך' ממעטת משהו מן הכלל. ומה ממעטת כאן התורה - שלא שומרים את השבת כשיש פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה שבת. ולא רק את השבת הוא דוחה, כי המילה 'אך' מתייחסת לכמה סוגי שבתות 'אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ': בין שבת, בין חגים, בין יום הכיפורים, ואפילו כמה וכמה שבתות - הכל נדחה בפני פיקוח נפש.
מדוע דוחה פיקוח נפש את קדושת השבת, ממשיך הפסוק ואומר 'כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם'. כאן יש יסוד גדול. השבת היא בין ה' ובין ישראל. אם אין 'ביניכם' - אין אות. כדי שהשבת תתקיים צריך את ישראל ולכן מותר לחלל את השבת במצב של פיקוח נפש. זה אפילו לא נחשב חילול, ולא צריך לחפש היתירים לדבר כזה – לא לחפש גוי ולא לעשות בשינוי, אלא מצווה על הגדול שבישראל לדאוג לפיקוח נפש. "אדרבה, זה קרוי שמירת שבת". אומר אור החיים, אתה שומר על נפש מישראל שרק על ידה אפשר לשמור את השבת.
אומרת לנו התורה שצריך להתבונן בדבר הזה, 'לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'. טמון כאן יסוד הקדושה של ישראל, פה אתה רואה את גדולת עם ישראל, שקדושתם גדולה עד כדי כך שהקב"ה אמר לבטל את המצוות בשביל קיומה של נפש מישראל. ללמדך כמה חביבות על הקב"ה נשמות ישראל.

פנים אל פנים
נמשיך בפרשה: 'וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' (לג, יא). מהי המשמעות של המושג 'פנים אל פנים'. אומר אור החיים שההתייחסות של ריבונו של עולם אל האדם תהיה דומה לצורה שבה האדם פונה אל ריבונו של עולם. 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' (משלי כז, יט). כשהאדם טוב אל חברו, השני יהיה טוב אליו. כשהאדם מסתכל בראי ומחייך, הדמות שבראי מחייכת אליו בחזרה. כך גם כלפי חברו. אדם שאוהב את חברו וטוב אליו, חברו ישיב לו אהבה. הלימוד מהדבר הזה הוא שהכול תלוי בך. אל תצפה מאחרים אלא תגיד לעצמך 'אין הדבר תלוי אלא בי'. כי אם אתה טוב אל השני, גם הוא טוב אליך. תשתפר בעצמך, וסביבתך תשתפר. יש לכל אדם ואדם יכולת השפעה גדולה מאוד.
מלמד אותנו אור החיים שכך גם כלפי שמיא. אם האדם קשור עם ריבונו של עולם, דבוק בריבונו של עולם - הקב"ה מאיר אליו פנים. ככל שאדם יותר מתעלה, כך הקב"ה מאיר אליו פנים. 'אין הדבר תלוי אלא בי', זה יסוד שאדם צריך לזכור תמיד. הרבה פעמים האדם מצפה מהסביבה או מחברים או מחכה לסייעתא דשמיא, ומעצמו הוא לא דורש כלום. צריך לפתוח פתח כפתחו של מחט, וכך נפתח פתח כפתחו של אולם, גם בין האדם לריבונו של עולם, וגם בין הבריות.

'עם ה' אלה'
אני רוצה לעסוק בהפטרת פרשת פרה (יחזקאל לו, טז - כא):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם, וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת, כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה.
עם ישראל חטאו ולכן הקב"ה שפט אותם והפיץ אותם בגויים. ובגלות 'וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם'. פתאום יש כאן שינוי ללשון יחיד, ' ויבוא אל הגויים'. כל הפרק מדבר בלשון רבים על עם ישראל כולו. למה כאן לא נאמר 'ויבואו אל הגויים', אומר המדרש שהכוונה לריבונו של עולם, כביכול הקב"ה בא אל הגויים שביניהם התפזרו בני ישראל, והוא ראה ושמע איך הגויים אומרים עליהם "עם ה' אלו ומארצו יצאו"! העם של ה' מפוזר, מושפל ומדוכא, 'מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה'' להציל אותם מפנינו, מפני המתנפלים עליהם, ולכן הם עכשיו בגלות. הגויים מבינים מזה שלקב"ה אין כוח. זה חילול ה' נורא! הגויים לא יודעים שישראל גלו בגלל חטאיהם.
זאת אומרת, שחילול ה' זה לא רק כשעם ישראל חוטאים ומתחלל שם ה', אלא כל זמן שעם ישראל נמצא בצרה, משועבד על ידי הגויים, מפוזר בין העמים - זה חילול ה'. עם ישראל הם עם ה', וכל זמן שהבן נמצא בצרה, זה סימן שהאבא שלו חלש ולא יכול לשמור על בנו. כל רגע של גלות הוא חילול ה' נורא ואיום.
ולכן, 'וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה'.
כיון שהקב"ה לא רוצה שיתחלל שמו, הוא מפסיק את המצב הזה של הגלות. ואכן הנביא מדגיש (פסוקים כב-כד):
לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אלוקים: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה', נְאֻם אֲדֹנָי ה', בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
אומר הקב"ה: אני אביא את עם ישראל לארץ ישראל כדי לסלק את חילול ה'. לא בגלל הזכויות שלהם אלא בגלל שהם נושאים את שמי, הם נקראים על שמי, וכל זמן שהם סובלים השם שלי מחולל. ובהמשך מתוך החזרה אל ארץ ישראל - 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה... וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר' (כה-כו).
אנו לומדים כאן שחילול ה' היותר גדול הוא כשעם ישראל נמצא במצב קשה. הוי אומר שכשמדינת ישראל קמה – יש סילוק של חילול ה' הנורא הזה. וכמובן שכאשר מדינת ישראל מצליחה מבחינה כלכלית - זה סילוק נוסף של חילול ה', כי עם ישראל כבר פחות ופחות תלויים בגויים. והסילוק של חילול השם הוא קידוש השם. שמו של ריבונו של עולם מתקדש. כמובן שקידוש ה' המלא והשלם הוא כשעם ישראל מקיים בשלמות את רצונו של הקב"ה. וכמובן שכל זמן שהוא לא עושה זאת אין פה קידוש ה' שלם. זה לא אומר שהצלחה חיצונית, מדינית, כלכלית ופוליטית – היא לא קידוש ה'. כפי שהירידה של המצב הפיזי של ישראל היא חילול ה', כך העלייה הפיזית של ישראל היא קידוש ה'. כי שם ה' קשור עִם עַם ישראל. כל מה שקורה לישראל מתקשר מיד לריבונו של עולם. אם ישראל מתקדמים - ריבונו של עולם מופיע חזק וגדול, ואם חס וחלילה להפך - להפך. יש אנשים שלא כל כך מבינים את זה. הם חושבים שקידוש ה' וחילול ה' זה מושגים שקשורים רק למעשים של מצוות, וזה לא כך.
אפשר אפילו ללמוד את המסר הזה בצורה פרטית יותר. אם אדם לא מרגיש טוב זה קצת חילול ה'. אמנם לפעמים יש ייסורים של אהבה, שבאים לגדל את האדם, אבל על כל פנים, כל זמן שיש בעולם סבל וצער - זה צמצום בהופעת השכינה. כאשר לאדם יש כאב, שכינה אומרת 'קלני מראשי, קלני מזרועי' - יש צער לשכינה (משנה סנהדרין, ו, ה). כי כל צמצום מההופעה הבריאה והשלימה של ריבונו של עולם בעולמו - הוא חילול ה'. ואם מדובר בעם ישראל, זה בולט באופן מיוחד כי עם ישראל קשור לה'. ואם זה אצל בני תורה - זה עוד יותר בולט כי הם אלו שמגלים בפועל את הקישור של עם ישראל לריבונו של עולם. גם לצדדים החיצוניים של המציאות יש השפעה על קידוש ה' בעולם.
אחרי שאדם שומע את ההפטרה הזו, והוא קורא בעיתון על המשבר הכלכלי שפקד את כל הארצות לאחרונה, ושומע שמדינת ישראל עברה אותו בצורה הכי טובה, יותר מכל המדינות בעולם - הוא צריך לדעת שזה קידוש ה'. אם ישראל מצטיינים בהמצאות ובפטנטים שלהם, ומוגדרים במקום השני בעולם באופן מוחלט, לא באופן יחסי - זאת אומרת שכמות ההמצאות החידושים בישראל היא הכמות השנייה בעולם. אמריקה היא המדינה הראשונה ואחריה ישראל. שם יש למעלה ממאתיים מיליון אנשים, ובישראל יש פחות מעשרה. זה יחס לא סביר! זה אומר שבאופן יחסי אנחנו פי עשר מהאמריקאים ביכולות המדעיות שלנו - זה קידוש ה'! אולי נראה לנו שזה לא שייך לבית המדרש לדבר על כלכלה ועל הצלחות חיצוניות. אבל מה שקורה לעם ישראל קשור בשם שמיים, וזה קידוש ה'. אמנם אני לא אומר שזה הדבר הכי משמעותי, ואני לא אומר שכולם צריכים ללכת להיות מיליונרים גדולים וממציאי המצאות, אבל ברור שעם ישראל צריך להיות מצטיין ומכובד מכל הבחינות. כי כל מה שקורה לישראל, בין בגשמיות ובין ברוחניות, קשור לשם שמיים.

גאולה ותשובה
העניין השני שאנחנו לומדים מתוך עיון פשוט בדברי הנביא יחזקאל, ומורינו ורבינו הרב צבי יהודה היה חוזר על זה פעמים רבות מאוד, הוא הסדר של הגאולה. קריאה פשוטה של דברי הנביא מלמדת אותנו שהסדר הוא שקודם כל ישראל חוזרים לארצם, ורק אחר כך הם חוזרים אל התורה. ומדוע - ראשית-כל ה' רוצה לסלק את חילול ה' הגדול שהוא הפיזור של עם ישראל בכל הארצות. ואחר כך, אחרי שכבר התקיים 'והבאתי אתכם אל אדמתכם', רק אז נאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם'. כלומר, שבזמן שהבאתי אתכם אל אדמתכם עדיין לא הייתם טהורים מהטומאה ומהגילולים.
גם בסדר של הטהרה הרוחנית צריך לדקדק. ראשית באה טהרה מהטומאה, ולאחר מכן התעלות. קודם כל 'וזרקתי עליכם מים טהורים', ואחר כך 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם... ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו'. יש כאן שלבים של התעלות גדולה. השלב הזה מאוד מעניין. ריבונו של עולם רוצה שאנחנו בעצמנו נהיה טובים, ואם לא נעשה את זה בעצמנו הוא יכריח אותנו. הוא יביא אותנו אליו, יטהר את לבנו וייתן לנו לב בשר, וכל המהלך הזה נובע מכך ששמנו קשור בשמו.
רואים כאן בצורה ברורה שסדר הגאולה לא חייב להיות תשובה ואחר כך גאולה, הוא יכול להיות גם גאולה ואחר כך תשובה. ויכול גם להיות סדר מורכב יותר, שהגאולה נמשכת בשלבים, תחילתה בקיבוץ גלויות מצומצם, ואחריו באה התעוררות רוחנית של תשובה, ואחר כך שוב מגיע גל של קיבוץ גלויות, ואתו עוד התעוררות של תשובה. התהליך של גאולת ישראל מורכב משני המהלכים, ושניהם הם בעצם ה'תשובה'. עם ישראל צריך לשוב אל מקומו, והוא צריך לשוב אל עניינו, אל מטרותיו ושאיפותיו, לשוב אל ריבונו של עולם.
אנחנו לקראת ימי הפסח, נמצאים כבר פחות מחודש מהחג, ומתחילים לדרוש בהלכות הפסח. אנחנו לקראת סיום הזמן, וכל אחד צריך עכשיו ללמוד כמו שניים. חייבים לסיים את הזמן בעוצמה. לפעמים הימים האחרונים של סוף הזמן הם קצת לאים, כבר מצפים לחופשה ולהתרעננות של בין הזמנים, והאתגר גדול. בימים האלה האדם בונה את כוחות הנפש ומעצים אותם, לא לוותר, לסיים את הזמן בסימן עליה. בעזרת ה', שיהיה לנו סיום טוב לזמן טוב, והכנות נכונות לחג הפסח. שכשמגיעים לחודש ניסן יש לנו ציפיות גדולות - בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. תמיד כשמגיעים לניסן, מי יודע... צריכים להיות מוכנים, ובעזרת ה' ניגאל במהרה!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il