בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • במדבר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

דוד בן רבקה

שיחה לפרשת במדבר תשע"א

תורתו אומנותו - ליחידים בלבד

המפקד - מצד אחד היחיד ומהצד השני הכלל. במדבר, תורתו אומנתו כדעת רשב"י. בא"י, קדושת חיי המעשה כדעת ר' ישמאעל. לעתיד לבוא, ממלכת כהנים וגוי קדוש. עניין הפטרת "והיה מספר בנ"י". גודל הנס במלחמת ששת הימים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ד אייר תשע"א
11 דק' קריאה 41 דק' צפיה
היחיד והכלל
פרשת במדבר לא כוללת מצוות, אלא מסופר בה על מניינם של בני ישראל, שהיא מצווה שהצטוו בה לשעתה, ועל סדר השבטים בהליכתם במדבר. ויש לשאול: הרי התורה אינה סיפור דברים בעלמא על מעשים שנעשו בעבר, אלא כל פרשה באה ללמדנו ולהורות לנו את הדרך בה נלך. מה אם-כן יש ללמוד מפרשתנו?
נאמר בפרשה: "שְׂאוּ אֶת ראשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחתָם לְבֵית אֲבתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלתָם" )במדבר א, ב). פירוש הציווי: "שאו", הוא הרימו את כל עדת ישראל (ראה במדבר רבה א, ה). ואיך מרימים את כל עדת בני-ישראל? על ידי המניין של כל אחד ואחד, על ידי שנותנים לכל אחד ואחד את המקום המיוחד לו. כך כותב הרמב"ן (א, מה) בשם המדרש:
במספר שמות לגולגלותם (במדבר א, יח), אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך"? "כמה בנים יש לך"? אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד, ואתה מונה אותם, הדא הוא דכתיב: במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלותם (שם).
כלומר כל אחד מבני ישראל נמנה בפני עצמו, כל אחד ואחד מהם אומר את שמו, ואמירת השם באה לומר שלכל אחד ואחד מבני ישראל יש מהות ועניין מיוחד לו, וכולם ביחד מהווים את הערך הכללי המשותף.
הרב זצ"ל (מדבר שור, דרוש יד) שואל: אנו רואים שהכתוב מתאר את שמות הכוכבים פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים. בתהלים (קמז, ד) נאמר: "מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא", בלשון רבים. ובישעיהו (מ, כו) נאמר: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקרא", בלשון יחיד, יש שם אחד לכל צבא השמים, מה סיבת השינוי? למה הכוכבים מתוארים פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים? מבאר הרב זצ"ל שהשינוי בא לבטא את העובדה שאל הכוכבים מתייחסים גם ככלל אך גם כיחידים. ישנו רצף של כוכבים רבים שמתייחסים אל כולם בשם אחד, כמו השם: "שביל החלב" שהוא רצף של כוכבים רבים, ועם זאת כל אחד מהם הוא גדול ועצום, ובעל משמעות ועניין מיוחד בפני עצמו. כך ישראל שנמשלו לכוכבים (בראשית רבה מג, יא). כל אחד מישראל הוא עולם שלם וייחודי ושמו מביע זאת. לכל אחד יש לו את תפקידו שעליו למלא בעולם ושאין אחר שיכול להחליפו. כל אדם מישראל הוא יחיד בכל הדורות, ואין דומה לו, לא בפרצוף החיצוני או בטביעת האצבע ולא באופי ובתכונות הרוחניות הפנימיות שבו. לכן, כל מעשה שאחד מבני ישראל עושה הוא מעשה מיוחד, וכל מצווה ועבודת ד' המתקיימת על ידו מביעה הופעה של רצון ד' באופן אחר לחלוטין מחברו.
עם זאת, יש גם את כללות ישראל, ולכן יש חשיבות לדעת מה מספר כולם מפני שהיחד יוצר כלל מיוחד שבתוכו כל אחד הוא אבן פסיפס במסגרת הכללית של האומה. כל אחד הוא ענף וניצוץ מכללות נשמת האומה.

בסדר ההליכה השכינה במרכז
בני ישראל נמנים כחלק מההכנה לצאת לדרך, לארץ ישראל. כחלק מההכנה הזאת התורה גם מדריכה אותנו איך הולכים. צריך להיות סדר ולכל אחד יש לו את מקומו ואת התפקיד שלו, אך במרכז המשכן והשכינה ששוכנת בישראל.
מהפסוק בקריאת שמע "בלכתך בדרך" לומדים חכמינו שצריך לקיים את מצוות קריאת שמע גם בדרך (ברכות יא ע"א). גם כאשר אדם בדרך הוא צריך להיות מחובר לקודש ולא רק בבית או בבית המדרש, גם הדרך צריכה להיות קשורה עם ריבונו של עולם. חז"ל אומרים: "המהלך בדרך ואין עמו לוייה יעסוק בתורה" (עירובין נד ע"א). המהר"ל מבאר בנתיב התורה (פרק א) את המאמר הזה בעומק מיוחד. במבט הפשוט אפשר לבאר את מאמר חז"ל שכיוון שהדרכים בחזקת סכנה יש צורך להרבות זכויות והזכות היותר גדולה היא לימוד תורה. לכן המהלך בלי לוויה יעסוק בתורה והזכויות יגנו עליו. זהו המבט הפשוט. אך המהר"ל מוסיף עוד נדבך בהבנת דברי חז"ל אלו. בנתיב התורה מלמדנו המהר"ל מה היא התורה. יש להבין שהתורה היא מעל לעולם. העולם הינו מציאות מגושמת והתורה מעל לכל זה. התורה היא אף מעל לערך המצוות כוון שהמצוות סוף סוף קשורות למעשים מגושמים ואילו התורה אינה מוגבלת. ויותר מכך: התורה היא סדר העולם. התורה היא גם המקור לעולם וכפי שחכמינו אמרו שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (בראשית רבה א, א), הווי אומר שהעולם התהווה מתוך התורה שהיא השורש והרעיון שהעולם נמשך ומתגשם מתוכו. כל מה שיש במציאות אלו פרטים והופעות המתפשטות מהמקור.
כשאדם הולך בדרך הוא נפרד מהמציאות, יוצא מהסדר הציבורי והוא מאבד את השמירה שיש במציאות ובכלל. מה יעשה אדם על מנת שלא לצאת מהמציאות המגנה עליו, מהמסגרת התומכת? יעסוק בתורה שהיא מקור קיומו של העולם. הרי כל המציאות כולה נמשכת מהתורה ואם אדם מתקשר לתורה אין לך קיום יותר גדול מזה! זה לא רק שיש כאן שכר על המצווה של לימוד התורה וזה יגן עליו, אלא אדם שעוסק בתורה נמצא עם המציאות ובמובן זה הוא שמור, בכך שכלל לא יצא מהסדר, בזה שהוא מתחבר לקיום האמיתי והמוחלט.
כך המהר"ל מסביר גם את המשך דברי הגמרא שם: "החש בראשו יעסוק בתורה, החש בגרונו יעסוק בתורה". אפשר להבין גם כאן במבט פשוט כפי שהסברנו שמדובר כאן להרבות זכויות ואז הקב"ה ירפא אותו, אך זה אינו הפשט העמוק של דברי חכמים. אלא כשאדם יוצא מהסדר של הבריאות, הוא צריך להתחבר למקור הסדר, לתורה, שהיא מקור כל החיוניות והבריאות. כך הוא מתחבר לרופא חולי עמו ישראל, אל מקור הבריאות והרפואות השלמות.
כך ביחיד היוצא לדרך שצריך להישמר וכן גם כלל ישראל היוצאים לדרך מדברית מרובת סכנות. גם כאן התורה מלמדת אותנו איך הולכים. כלל ישראל צריך להיות קשור למקור התורה למשכן והשכינה שנמצאים במרכז המחנה, והתורה מלמדת שרק כשכולם קשורים זה בזה והשכינה במרכז, אפשר לצאת לדרך.

המדבר כהכנה לארץ ישראל
ההליכה בדרך איננה מקרית. לכאורה היא הליכה של חוסר ברירה. בני ישראל היו במצרים וכדי להגיע לארץ ישראל חייבים לעבור במדבר. אך יש להבין שזהו סדר אלוקי מכוון. לפי שנכנסים לארץ ישראל יש צורך בהכנה מיוחדת. ההליכה במדבר שנמשכת כארבעים שנה היא התכוננות ייחודית. צריך להבין שכשנמצאים במדבר נמצאים מחוץ למציאות. לא עובדים שם ולא מתפרנסים, אלא חיים בצורה מופשטת, חיים רוחניים מופשטים. המן יורד מן השמים, וכמו שחז"ל אמרו "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא ויסע, פרשה ב) והכוונה היא שאוכלי המן היו פטורים מכל התעסקות חומרית.
אין מדובר כאן רק על הצד הכלכלי שלא התפרנסו כדרך הטבע אלא בנס, אלא גם צורת האכילה לא הייתה טבעית. המן לא היה אוכל רגיל, הוא היה רוחני, לא מוגדר, וכמו שחז"ל אמרו ביומא (עד ע"א) שבני ישראל לא ראו את האוכל שטעמו במן ולכן לא היו מרוצים כי "טוב מראה עיניים מהלך נפש" (קהלת ו, ט). אדם שאוכל נהיה שבע גם מהמראה ומהריח, אבל אכילת המן הייתה דומה לנטילת כדור ויטמינים, לוקחים כדור ונעשים שבעים. וכי זו אכילה?! אמנם היה במן כל מה שצריך אבל אכילה כזו היא מופשטת. נוסף לכך חז"ל אמרו (יומא עה ע"ב) שהמן היה "נבלע באברים" ולכן לא היו צריכים להתפנות לאחר אכילתו. כולו איכות ללא פסולת. אם כן, מדוע נצטוו בני ישראל: "ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כג, יד)? משיבים חז"ל שנצרכו לכך כיוון שהיו קונים אוכל גשמי רגיל, בדרך בין האומות שעברו על ידם. הווי אומר שבמדבר חיו חיים מופשטים, "שמלתך לא בלתה, רגלך לא בצקה" (דברים ח, ד), הכל מוכן ואין צורך להתפרנס אלא לחיות חיים רוחניים.
האם זהו המצב האידיאלי? אם זה המצב האידיאלי, מדוע המן הפסיק כבני ישראל הגיעו לארץ? לכאורה אם במדבר היו במדרגה כל כך רוחנית, כל שכן כשמגיעים לארץ ישראל ארץ הקודש שיש לעלות במדרגות. לכאורה היו צריכים לחיות חיים עוד יותר רוחניים ומופשטים!?
אלא בוודאי שהסדר המושלם בעולם הזה אינו כזה, אלא הסדר הוא של חיים בתוך המציאות. עלינו לקדש את המציאות וזה עניינה של ארץ ישראל שאנו מחוברים אל הקרקע ומרוממים אותה (אורות ישראל ח, ט). אלא שכאן צריך לשים לב שכשעוסקים בענייני המעשה לא לשקוע בהם יותר מדי ולא לשכוח את השורש, ובשביל כך צריך להתכונן. כלל ישראל היה צריך הכנה במשך תקופה ארוכה, בה הוא התרומם מבחינה רוחנית והטביע בתוך תוכו את הדבקות האמונית המוחלטת שאחר-כך תוכל להתפשט ולהופיע בכל המציאות הממשית. עלינו לקחת את כל הרוממות הזו ולהמשיך אותה אל החיים בפועל, אל עבודת הקרקע, אל ההתפרנסות הטבעית, וזו הייתה מטרתה של ההליכה במדבר.

תורה עם דרך ארץ
כבר רבי שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל נחלקו מהו האידיאל של עם ישראל (ברכות לה ע"ב): האם צריכים לעבוד ולהתפרנס כדרכו של עולם, להנהיג תורה עם דרך ארץ כדעתו של רבי ישמעאל, או כולם צריכים לעסוק בתורה ולא יפרשו מבית המדרש כלל. ואם תשאל מניין יתפרנסו? התשובה היא על ידי "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיהו סא, ה) כלומר הגויים יעבדו ויפרנסו ועם ישראל ילמדו. זאת דעת רבי שמעון בר יוחאי ורבים עשו כמוהו ולא עלתה בידם.
נשאלת השאלה מדוע אלו שניסו לעשות כדברי רבי שמעון בר יוחאי לא הצליחו? האם הם לא היו מספיק רוחניים, מספיק מוצלחים, אולי לא ברי הכי? נראה שאין זה הסדר שכולם ינהגו כדברי רבי שמעון בר יוחאי. צריך שיהיו יחידים בקרב האומה שיתנהגו כרבי שמעון בר יוחאי, אבל רוב ישראל צריכים לשלב תורה עם דרך ארץ, וכמו שהתורה אומרת ש"ואספת דגנך" (דברים יא, יד) הוא תוצאה של "והיה אם שמוע" (שם יג) כשעושים את רצונו של מקום אוספים את הדגן בעצמינו (ראה שו"ע או"ח קנו, ביאור הלכה שם ד"ה סופה בטילה ונפש החיים, שער א, פרק ח-ט). כשעושים כך החיים שלימים שהרי האדם אינו רק נשמה בלא גוף, והגוף ניתן לנו על מנת שהנשמה תרומם אותו ואת כל כוחות החיים שבו. אך בשביל זה צריך להיות מחוברים אל הקודש כך שכשנמצא בסדר החיים הממשי, לא נשכח את הקודש אלא נרומם את החיים מתוך קדושה ומעמד עליון.
אמנם זו ההדרכה לכלל ישראל, אבל צריך שיהיה בכלל אנשי קודש יחידים, כראש לגוף: "ראשי אלפי ישראל" (במדבר א, טז). יחידים אלו צריכים להיות עסוקים בקודש בלבד, להרים את כל האומה ולאפשר לה לחיות את החיים הממשיים בקדושה תוך שהציבור כולו מחובר אליהם (אורות התחיה ד). הכלל מחובר ליחידים אנשי הקודש, ואנשי הקודש מחוברים לאנשי המעשה, אין "פסיק רישיה" ואין ניתוק.
אמנם לעתיד לבוא ינהגו כולם כרבי שמעון בר יוחאי. אז יתקיים "ועמדו זרים ורעו צאנכם" (ישעיהו סא, ה) כשכלל ישראל יתרומם להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), וכשכל העולם כולו יהיה מאוחד כגוף אחד, יהיו ישראל כולם לראש ביחס לגוף העולם כולו (אורות הקודש ב, האחדות הכוללת כ). במצב זה תהיה התפשטות הקדושה על ידי שאר העמים בתוך כל המציאות, אך זהו במצב היותר שלם כשיהיו "וכל בניך לימודי ה'" (ישעיהו נד, יג) וכלל ישראל יהפוך למורי דרך לעולם כולו.

הלימוד בישיבה כתקופת המדבר
השהות בישיבה היא תקופה מיוחדת בה אוכלים מעין מן. גם כאן אין צורך להתפרנס ופטורים מעול החיים כך שאפשר להתרומם לקדושה עליונה. צריך לנצל תקופה זו לקנייה גדולה של קדושה ועוצמות רוחניות של אמונה גדולה מאוד שיש בכוחה להתמודד עם כניסה לחיים הממשיים, כך שנוכל להמשיך את האור והשפע אל כל עבודת החיים שעלינו לעסוק בה. אמנם כלל ישראל הלכו ארבעים שנה אך כל יחיד ויחיד אף שאינו צריך סך זה של שנים, מכל מקום בוודאי שצריך כמה שנים של קודש בהם צריך להיות שקוע ולהתמלא.

על ההפטרה: סגולת ישראל
כדרכו של הרצי"ה שהיה נוהג לדבר בשיחותיו על פרשת במדבר גם על ההפטרה, נעסוק בה גם אנו. ההפטרה פותחת בפסוק: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" (הושע ב, א). הגמרא בפסחים (פז ע"א) מתארת את הרקע לדברי הנביא הושע:
אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע בניך חטאו, והיה לו לומר: בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהן. לא דיו שלא אמר כך אלא אמר לפניו: רבונו של עולם כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת.
האמירה "העבירם באומה אחרת" מתעלמת מהסגולה של ישראל, כי לפי אמירה זו הכל תלוי בהתנהגות. אם ישראל מתנהגים בסדר וקשורים לקב"ה - מוטב, ואם לא מחליפים אותם. כאילו אין לישראל את התכונה המיוחדת שרק הם יכולים להיות בני בחיריו של הקב"ה.
ממשיכה הגמרא:
אמר הקדוש ברוך הוא מה אעשה לזקן זה? אומר לו לך וקח אישה זונה והוליד לך בנים זנונים ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל, שנאמר: "ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים" (הושע א, ב) וכתיב: "וילך ויקח את גמר בת דבלים" (שם ג).
חז"ל מתארים בגמרא שם כמה שהאישה הזו הייתה מקולקלת במעשיה. אך הושע נשא אותה ונולד להם בן והקב"ה אמר לקרוא לו יזרעאל (הושע א, ד) כי ה' יזרע את ישראל בגלות ואחר-כך נולדו להם עוד בן ובת. אחרי שנולדו שלשת הילדים אמר הקב"ה להושע שאין זה מתאים שנביא השומע דבר ד' יהיה נשוי לאישה, כמשה רבינו שפרש מאשתו:
אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה! אמר לו רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן, כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי... ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!
צריך להבין מה הכוונה שעם ישראל הם מארבעת קנייניו של הקב"ה, הרי כל הבריאה שלו ולא רק ארבעה קניינים ממנה?! אפשר לבאר זאת במשל. הדבר דומה לבעל חנות רהיטים גדולה שמוכר הרבה שולחנות אך יש לו שולחן אחד שלידו הוא יושב וממנו הוא מנהל את החנות. פעם נכנס אדם לחנות שהיה מעוניין לקנות שולחן אך מכל השולחנות התעניין דווקא בשולחנו של המוכר. אמר לו בעל החנות: השולחן הזה הוא שלי. שאל אותו הקונה: הרי כל החנות שלך?! אני רוצה את השולחן הזה! הסביר לו בעל החנות, נכון שכל השולחנות הם שלי אבל הם למכירה, השולחן הזה שלי ולא למכירה! כך הקב"ה. אמנם כל העולם שלו אבל יש מדרגות בשייכות. את כל הבריאה עשה בשביל כל באי העולם אבל ישראל הם רק שלו. וכך אמר הקב"ה להושע: ישראל הם רק שלי ואתה אומר החליפם באומה אחרת?!
ממשיכה הגמרא:
כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך. עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן שנאמר: "והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" וגו' (הושע ב, א-ב) וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה" (שם כה).
מכאן אנו למדים על גדולתם של ישראל. ישראל הם עם סגולה ואי אפשר להחליפם באומה אחרת ולא משנה מהי צורת התנהגותם. ואפילו אם תרד לשפל המדרגה, זה חיצוני אך בפנימיות הם עם ה' ולא ייפרדו מזה לעולם.

גילוי סגולת ישראל בשחרור ירושלים
יום ירושלים שחל בסמיכות לפרשתנו, הוא זכות שזכינו לה, שלא זכו לה דורות רבים: לזכות לעלות לארץ ישראל ולשחרר את ישראל מעול זרים.
האירועים התחילו מיום העצמאות תשכ"ז שהמצרים הכניסו צבא לסיני בניגוד להסכמים הבינלאומיים שנחתמו אתם. ישראל גייסה את כל כוחות המילואים וניסו בדרך דיפלומטית להחזיר את הצבא המצרי למצרים ולא הצליחו. כתוצאה מכך נוצר לחץ ומתח גדול מאוד במשך שלשה שבועות. נוסף לכך לאחר כשבועיים מיום העצמאות, מלך ירדן הגיע למצרים, למרות שקודם לכן הייתה שנאה גדולה ויריבות בין מצרים לירדן, והם כרתו ברית בניהם.
שבוע לפני פריצת המלחמה, ידידי, הרב יעקב פילבר ביקר אצל הנזיר, והרב הנזיר אמר לו: לא הבנתי מדוע יש עימות עם מצרים, הרי אנחנו רוצים את ירושלים! אבל עכשיו שהמצרים והירדנים כרתו ברית, אני מבין מה קורה! מן השמים הקב"ה גלגל שהם יכרתו ברית וכיוון שפרצה המלחמה עם מצרים הירדנים החלו במלחמה על ירושלים.
המלחמה פרצה ביום שני בבוקר. כבר בשמונה בבוקר הייתה אזעקה בירושלים וברדיו אמרו שיש התקפה חזקה של מצרים על ישראל, אך הלכתי בכל זאת לישיבה שכבר הייתה בקריית משה כי בירושלים היה שקט, וב-11:15 הייתי צריך לתת שיעור. לפתע פרצה האש בירושלים. בשעה שתיים הגיע עיתון והייתה בו ידיעה שכל שדות התעופה של המדינות הערביות בסביבה הופצצו ואין חילות אוויר לאף אחת מהן. לא לירדן ולא למצרים. אפילו לעירק הגיעו! ותוך שלוש שעות הוכרעה המלחמה האווירית. זו הייתה סייעתא דשמיא אדירה! כל שעה במלחמה הזו הייתה נס גדול. כל המלחמה כולה היא מלחמת נס. לא רק שניצחנו אלא שזה היה בסייעתא דשמיא שאי אפשר לתאר. כל העולם עמד נדהם מול הניצחון הזה. מלחמת בזק כזו שבה הכול היה כל כך מופתי. ניצחון ששבר את האויב שהתרסק כולו וברח עד שהשאירו אפילו את הנעלים.
אפילו האנשים הכי רחוקים ראו את ריבונו של עולם באותם ימים. היה אז ממש גילוי שכינה וראו בחוש איך הקב"ה עוזר לנו. כל זה מתאים לגמרא בפסחים שלמדנו. האמונה מצויה בישראל בעומק. גם כשישראל רחוקים, כשיש שעה גדולה פתאום האמונה מופיעה. יתכן שאחר-כך זה חוזר ומתכסה אבל לפני ולפנים האמונה יוקדת ועל זה אנחנו מודים לריבונו של עולם.




^ 1.. שיחת לפרשת במדבר תשע"א
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il