בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן שמחה

שיחה לפרשת כי תבוא תשע"א

על התשובה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט אלול תשע"א
5 דק' קריאה 42 דק' צפיה
שלמות עבודת ה' בארץ ישראל
נאמר בפרשה: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים כו, טז). רש"י (שם) מסביר את המילים "היום הזה", וכותב: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". הציווי האלוקי הוא ציווי מתמיד. כל יום ויום דבר ה' נמשך, שנאמר: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, פט), הציווי של רבונו של עולם הוא נצחי.
אור החיים מוסיף שאנחנו מדברים כאן על תקופה שישראל עומדים לפני הכניסה לארץ ישראל, כשעם ישראל כבר עומד בארץ סיחון ועוג בערבות מואב על הירדן. ולכן ביום הזה, כשאתם עומדים בפתח הכניסה לארץ, ביום הזה ה' מצווה לקיים את כל המצוות, כי עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל וכן מעכשיו העם מצווה גם במצוות התלויות בארץ, ובכניסה לארץ הדינים הללו הופכים להיות למעשה, לכן הכתוב מדגיש דווקא עכשיו "היום הזה".
גם הפסוק: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים" (דברים כו, יז), קשור לארץ ישראל. עם ישראל נכנס לארץ ישראל ומקבל על עצמו את דבר ה', ו"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה" (כתובות קי, ב), אז עכשיו הוא מגיע למעין שלמות של עבודת ה', "היום", אנו מקבלים עול מלכות שמים באמת.

עם סגולה
"וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (שם יח), משמעות המילה סגולה היא חיבור מוחלט, שעם ישראל הוא עם ה' לעולם ולעולמי עולמים. כותב ה"אור החיים" (שם), שאפילו אם יהיה עם בעולם שיתחיל לקיים מצוות, לעשות מידות טובות ומעשים טובים יותר מעם ישראל, ויחליט לעבוד את ה' על פי כל התורה כולה - הקב"ה לא יבחר בהם, כי הקב"ה בחר בנו להיות עם סגולה. אותו דבר אם חס וחלילה עם ישראל לא ישמור את המצוות, יהיה במשבר רוחני וירד מטה - הוא עדיין יישאר עם סגולה, עם ה', הבחירה של ה' בנו היא מוחלטת. הידיעה הזו המציאות הזו חשובות מאד. כל מעשה של מצווה נובע מהטבע האלוקי שה' טבע בנו, נמשך מהקדושה שה' קידש אותנו (ראה שיחת כי תצא תשע"ב) וזה מעבר לעשיית המצוות בפועל והכוונה שאנחנו מכוונים בה, כי אלמלי הסגולה, הקיום אנושי, מוגבל ומצומצם, ורק בזכות הסגולה המצוות נובעות מהנשמה האלוקית שהקב"ה טבע בנו, וזה מעצים את ערכם של התורה והמצוות שלנו.

הליכה בדרך ה'
נתבונן שוב בפסוק: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו " (שם יז), הפסוק מדגיש את ההליכה בדרכי הקב"ה. העיקרון הזה חוזר שוב בהמשך הפרשה: "כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (שם כח, ט). גם בדברים שהם לא מצוות מפורשות, אם אנחנו רואים שאלו דרכי ה', יש מצווה ללכת בדרכיו. מה הוא רחום - אף אתה רחום, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים (שבת קלג, ב). ההליכה בדרכיו בעצם כוללת הכול, כל המצוות הם חלק מההליכה בדרכיו אלא שיש עוד דברים שהם ההליכה בדרכיו חוץ מהמצוות: הקב"ה מלביש ערומים, הלביש את אדם הראשון; קובר מתים - את משה, שנאמר: "ויקבור אותו בגיא" (דברים לד, ו; סוטה יד, א); ביקר חולים - את אברהם אבינו. לדברים האלו אין מקור מפורש שכתוב בתורה המצווה לההוג כך, אבל ראינו שמידותיו של הקב"ה הם מידות רחמים, ואנו מצווים ללכת בדרכיו. ללכת בדרכיו זה לא חיקוי. לפעמים חיקוי של הנהגות של אנשים גדולים זה לא טוב, לא כל מה שמתאים לאדם גדול מתאים גם לאחרים. אם כן, לכאורה לחקות את הקב"ה זה בכלל לא מתאים, לפי הגדלות שלו כך ההנהגה שלו. ובכל זאת התורה מצווה אותנו ללכת בדרכיו. זאת משום שבכל אדם בישראל יש צלם אלוקים. האדם כביכול דומה לריבונו של עולם, יש איזה שהוא דמיון פנים פנימי, ניצוץ פנים נשמתי שהוא כביכול דומה לריבונו של עולם, ואם כן המעשים שאנחנו עושים הם מכוח הדמיון הזה. זה יהיה חסר מאד ולא מתאים אם בצורה החיצונית אנחנו כביכול דומים לריבונו של עולם, וכך גם בצורה פנימית, אבל במעשים שלנו נהיה שונים. לכן יש מצווה להיות דומים גם במעשים. כל מטרתנו היא להידמות לריבונו של עולם. הקב"ה כביכול התעטף בטלית, כך חז"ל מתארים את ההדרכה של הקב"ה למשה כיצד לומר את שלוש עשרה מידות הרחמים (ראש השנה יז, ב); הקב"ה מתפלל, כדברי חז"ל בברכות (ז, א), הקב"ה שומר שבת... אם כן, זו מטרתנו, להיות דומים לריבונו של עולם. איזו זכות, ואיזו אחריות.

ברית של ערבות הדדית
נמשיך בפרשה. הקב"ה כורת ברית עם ישראל ומצווה לכרות ברית בהר גריזים ובהר עיבל לאחר הכניסה לארץ. כותבת הגמרא במסכת סוטה (לז, א), שעל כל מצווה ומצווה נכרתו ארבעים ושמונה בריתות. על כל מצווה ומצווה נאמר: "ארור האיש... ואמרו כל העם אמן", אלא שהסדר היה קודם כל שהפנו את פניהם להר גריזים ואמרו "ברוך האיש אשר לא ישים פסל ומסכה" ואז הפכו את פניהם להר עיבל ואמרו "ארור האיש", ולאחר מכן על כל המצוות ביחד. בכל מצווה נכרתו ארבע בריתות, ברית ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. ארבע בריתות על "ברוך האיש" ועוד ארבע על "ארור האיש". כך על כל מצווה. נמצא שמונה בריתות על כל מצווה. לאחר מכן נכרתה ברית גם על המצוות בצורה כללית, באותו אופן, עוד שמונה. אם כן, הגענו לשש עשרה בריתות. שלוש פעמים הקב"ה כרת ברית עם ישראל - בסיני, בערבות מואב ובהר גריזים. כל פעם שש עשרה מצוות, וסך הכל הגענו לארבעים ושמונה בריתות שהקב"ה כרת עם ישראל על כל מצווה ומצווה.
אם כל אחד ואחד ערב על כל המצוות של האחרים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. אם כן, כל אחד ואחד ערב על שישים ריבוא אנשים. כלומר, ארבעים ושמונה כפול שישים ריבוא, סך הכל יוצא 28,968,000 בריתות שהקב"ה כרת עם כל אחד ואחד מישראל על כל אחת מהמצוות. יש תרי"ג מצוות, אז בסך הכל נכרתו בין כל אחד מישראל לקב"ה על המצוות 17,738,384,000 בריתות עם כל, איזה קשר! איזה חיבור בין כל אחד מישראל לריבונו של עולם!
זוהי דעתו של רבי שמעון בן יהודה. רבי אומר שכל אחד אחראי גם על הערבות של כל אחד, זאת אומרת שאנחנו צריכים להכפיל את הסכום האחרון בעוד שישים ריבוא. לשיטתו יוצא שיש 10,873,529,392,000 בריתות שכרת הקב"ה עם כל אחד מישראל, כך לדעת רבי. זה לכל אחד, וכמה זה לכולם ביחד? כל זה דברי הגמרא! כמה תאים יש במוח? גם כן כמה מיליארדים. באדם יש המון כוחות חיים, המון 'אותיות נשמתיות', כלשונו של הרב. כולם, כל התאים, כל החלקים - הכל קשור בברית עם רבונו של עולם.
סיום ה"ארורים" הוא: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (דברים כז, כו), מה הכוונה 'אשר לא יקים'? מביא הרמב"ן את דעת רש"י, שבזה כלל הכתוב (קיום) כל דברי התורה. יש המפרשים כפשוטו, שצריך להגביה-להקים את ספר התורה ולהראות אותו לכל העם מסביב. מי שעושה את זה מקים את דברי התורה. פירוש נוסף שכותב הרמב"ן על פי הירושלמי (סוטה ז, ד) הוא שהאדם צריך לדאוג שגם אחרים יקיימו את המצוות, הקיום שלו לעצמו לא מספיק, אלא האדם צריך להקים-להפיץ את דברי התורה. מי שיש בידו סמכויות רחבות וכח גדול, עליו מוטלת חובה גדולה מאוד להקים את דברי התורה. מלך, מורה הוראה, בעל משפחה, כל מי שיכול, חייב לדאוג לכך. לכל אחד יש יכולת להשפיע, בין על רבים ובין על מעטים. לדאוג שלא רק הוא יעלה במעלות הקודש, גם האחרים יתעלו, גם האחרים יתעסקו בתורה, יתקנו את מידותיהם. יש לרצות בזה ולשאוף לזה.
אנחנו מתקרבים לימים הנוראים. הערב גם הציבור האשכנזי מצטרף לאמירת הסליחות, והדברים קשורים למה שאמרנו, על הרצון ותחושת האחריות. ימי הדין הם ימים של חשבון נפש, כולם עוברים לפני הקב"ה כבני מרון, והקב"ה דן את כולם ביחד וכל אחד ואחד בפני עצמו. כמו שאמרנו, האדם אחראי לא רק על תיקונו שלו אלא גם על תיקון הכלל. המציאות הכללית מחייבת הרבה זכויות, ולכן עלינו להרבות בזכויות ולא לאבד כל זכות אפשרית, כדי להועיל לכלל כולו ולהתמודד עם כל מה שעם ישראל מתמודד בימים האלה. בעזרת ה' שנזכה שהשבוע הזה יהיה שבוע של התרוממות מיוחדת, שנכנס לשנה החדשה זכים וטהורים, ושנכתב לטובה ולברכה.




^ 1.. תשע"א
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il