בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חיי שרה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

שיחה לפרשת חיי שרה תשע"ב

שלמות האמונה

השפעתה של שרה * גדולת האמונה של אברהם * האמונה כגילוי הסגולה * שמירת חוק אחד * "התחרדות" הציבור הדתי לאומי.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ב חשוון תשע"ב
11 דק' קריאה 38 דק' צפיה
השפעתה של שרה
קראנו השבת את פרשת חיי שרה בה נפרדנו מהאמא הראשונה של עם ישראל, משרה אמנו, ובסוף הפרשה גם מאברהם אבינו. "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א) - ללמדך שכולם שווים לטובה (רש"י שם). "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" - שואל ה"חסד לאברהם", למה היה צריך לפרט ולכתוב שקריית ארבע נמצאת בארץ כנען, הרי אנחנו יודעים את זה, אלא ללמדך, שבדרך כלל הצדיקים מגנים על מקומם, וכאן התורה רצתה לומר לנו שהמיתה לא השפיעה רק על כל קריית ארבע, אלא "בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" - המיתה שינתה את המצב של כל ארץ כנען, כי צדיקים מקיימים את העולם כולו ובמיוחד את מקומם. זו הייתה שרה. כל ימיה של שרה שווים וטובים וזו הסיבה שנמנו ימיה.
אברהם אבינו - הוא האוהב, אוהב את ה' "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח), הוא הירא את ה' "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב), הוא העניו שאמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (שם יח, כז), הוא המכניס אורחים, הוא המלמד זכות על אנשי סדום והוא המאמין, המאמין הגדול עליו נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (שם טו, ו). האמונה היא היסוד של כל המידות הטובות. אברהם מאמין באמונה שלמה בריבונו של עולם, אמונה של אמון, של הישענות, ומכח האמונה הזאת הוא עומד בכל הנסיונות, בכל ה"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו" (אבות ה, ג). המהר"ל בנתיב האמונה (סוף פרק ב) מגדיר את האמונה: "המאמין שהוא מוסר עצמו אליו יתברך ובוטח בו, ואינו סר מן ה' יתברך כלל לשום צד, כי זהו עניין האמונה שדבק בו יתברך לגמרי... ודבר זה גם כן שלמות גמור, כי כל המצוות שיהיה לאדם (הם לשם) דבקות בו יתברך". כל המצוות כולן מגלות ומביאות את האדם לדבקות בו יתברך, שזו בעצם המגמה.

גדולת האמונה של אברהם
חז"ל אמרו (שבת קיט, ב): "כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שֹמר אמנים (ישעיהו כו, ב) אל תיקרי שֹמר אמנים אלא שאומרים אמן". שערי גן עדן הם שערים שיש בהם פתחים. אמירת אמן היא ביטוי לאמונה, 'גדול העונה אמן יותר מן המברך' (ברכות נג, ב), כי המברך מגדיר את הברכה, הוא מברך על דבר מסוים ברכה מסוימת, ואילו עניית אמן היא דבר כללי, ביטוי כללי של אמונה.
חז"ל מלמדים אותנו שלא מוציאים סתם מילים מהפה, אין דבר כזה לומר אמן בלי כוונה. אך עדיין יש בזה מדרגות. מדרגה גבוהה היא העונה אמן בכל כוחו, עם כל המשמעות של האמירה הזאת, הוא מתכוון לכל מה שהוא אומר, "אל מלך נאמן", הוא מתכוון להבעת אמון מלא בריבונו של עולם וזוכה ופותחים לו שערי גן עדן. השערים הם סגורים, כי הרי גן עדן זו מדרגה עליונה מאד, אבל למי שעונה אמן בכל כוחו יש כח פריצה ונפתחים לו שערי גן עדן.
האמונה כמו שהגדרנו אותה עכשיו זה אמון, לתת אמון ולהישען, אמונה זה ביטחון. אמונה זה לא רק לדעת שהכל מאת ה' וה' עושה את הכול, אלא לדעת שה' עושה את הכול לטובה, זה יסוד האמונה, לבטוח בקב"ה שכל מה שהוא עושה זה לטובה, גם מה שכלפי חוץ לא נראה טוב. יתר על כן, בעל התניא אומר שמה שלא נראה טוב זו הטובה העוד יותר גדולה, זו טובה פנימית שלא רואים אותה, כלפי חוץ היא נראית צרה - אבל באמת זו טובה עמוקה ומכוסה ועלינו להאמין שהכול לטובה. בעצם, זה דבר פשוט בתכלית הפשטות. הרי אם אדם מאמין בריבונו של עולם בורא שמים וארץ, הוא גם מאמין שכל הבריות שלו וכמובן שהוא חפץ בטובתם של בריותיו, הרי הוא ברא אותם על מנת שהן יהיו ויתקיימו. הקב"ה בורא באופן היותר שלם כפי שהוא בלתי מוגבל ושלם בתכלית השלמות, ולכן גם את בריותיו הוא בורא בצורה היותר מוצלחת והוא רוצה בקיומם ובשלמותם, בשביל זה הוא ברא אותם. אז כל מה שהקב"ה עושה בעולמו זה לטובת בריותיו, וגם אם נראה לבריות כביכול שזה לא לטובה - זה רק נראה כך בעינים שלהם. כשאדם מאמין באמונה שלמה בטוב ה', בביטחון מלא - הוא מקבל עוצמות, הוא לא מפחד משום דבר, הוא לא ירא כי יש לו על מי להישען, הוא נשען על אבינו שבשמים. גם כשקורה לו איזה קושי הוא בוטח שבעצם זה לא קושי אלא אתגר, זה בעצם ניסיון שהקב"ה בוחן אותו, והמטרה היא לא להכשיל אותו אלא שהוא יצליח במבחן ויהיה ראוי להטבה עוד יותר גדולה. הגישה הזאת כמובן מסלקת את הצרות, כי ברגע שהאדם מסתכל על הצרה לא כצרה וקושי אלא כאתגר - כבר אין טעם להצר לו, הוא שמח בכל דבר וגם בייסורים! זו מדרגה גדולה מאוד של אמונה.
זה היה אברהם אבינו. מתוך האמונה הגדולה שלו הוא עמד בכל הניסיונות, "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם" (אבות ה, ג), וכמו שכבר ביארו - אלו לא רק עשרה ניסיונות, אדם בחייו עומד בהרבה יותר מעשרה ניסיונות וגם אברהם בחייו הארוכים נתנסה בהרבה ניסיונות, אבל המספר עשר בא לומר לנו שיש עשר מדרגות של סוגי ניסיונות, ואברהם אבינו עמד בכל הצורות של הניסיונות ועל ידי כך התחשל והתגדל. וכי הקב"ה לא ידע שאברהם אבינו יעמוד בכל הניסיונות האלו - הקב"ה יודע, הוא מכיר את אברהם ואת אמונתו הגדולה, ואף על פי כן צריך להביא אותו לידי ניסיון כדי שהניסיון יבנה כוחות חדשים באברהם, ואברהם לא רק עמד בכל ניסיון, אלא העמידה הזו גרמה לתוצאות חדשות של אמונה עמוקה, של עבודת ה' עמוקה ועל ידי זה הוא נבנה והיה לדמות הגדולה של אברהם אבינו, שנאמר עליו: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם" (ישעיהו נא א-ב), אברהם אבינו הוא צור, הביטו אל הצור שממנו חוצבתם! אברהם אבינו הוא עמוד האמונה של כל עם ישראל בניו, "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם".

האמונה כגילוי הסגולה
הרב במאמרי הראיה (עמוד 70) אומר, שהאמונה היא לא שכל ולא רגש אלא היא הבעה נשמתית. כלומר, עוד לפני הרגש ויותר עמוק מהשכל - יש נשמה פנימית שמתגלה על ידי הרגש והשכל, מתגלה באמצעות הכוחות המעשיים של האדם. כשאדם מאמין הנשמה שלו מתגלית ללא המחסומים ובלי שלבי המעבר של הרגש והשכל. הרב אומר שם שהרגש והשכל משמשים כדי לסלק את המכשולים לפני הופעת האמונה, או שלפעמים האמונה מתגלה על ידם - אבל האמונה עצמה יותר עמוקה. זו מציאות פנימית של גילוי הבחירה האלוקית שטמונה בנו, הנשמה האלוקית שבנו. הבחירה הזאת מתחילה מאברהם "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים" (נחמיה ט, ז), הקב"ה בחר באברהם והאמונה הזאת היא הבעה של הסגולה האלוקית הטמונה באברהם אבינו. כשאדם מאמין הוא לא צריך הוכחות או ביסוס לאמונה - האמונה טבעית לו, זה מין כח פנימי, עצמי, שורשי ועמוק יותר מכל הכוחות שיש לו. כל הקושיות שישאלו את האדם המאמין לא מעסיקות אותו, גם אם הוא לא יודע תירוצים הוא לא נכנס ללחץ, כי הרי מסתמא יש תירוצים. אצל מי שהאמונה לא מתחילה מהוכחות שכליות היא גם לא נחלשת מקושיות שכליות, היא הרבה יותר עמוקה. יש אמונה בסיסית, ויש אמונה גדולה, אמונתו של אברהם אבינו, שראה בכל המציאות את ריבונו של עולם.
"וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א), את המילה 'בכל' אפשר להבין כפשוטו שהיו לאברהם גם גמלים, גם חמורים, גם כסף וזהב, אשה ובן יקר - כל מה שצריך. אבל אפשר להרחיב את המילה 'בכל': "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", בעצם כל העולם כולו שרת את אברהם בעבודת ה' שלו, אברהם למד את ההופעה האלוקית מהכול, בכל דבר שהוא ראה במציאות הוא ראה את הבורא, אברהם זכה לראות שכל מה שיש במציאות יכול לשמש אותו לעבודת ה'. זוהי האמונה המיוחדת של אברהם אבינו.
במקום נוסף, ב"אורות", הרב אומר שהאמונה היא היסוד של קיום כל העולם גם בתוך העולם עצמו. כפי שהסברנו, האמונה היא אמון, בלי אמון אי אפשר לקיים חברה ואי אפשר להתקיים בכלל. בלי אמון בין איש לאשתו, בין פועל למעביד שלו, בין סוחרים וכו' אי אפשר להתקיים, הכול בנוי על אמון, הפועל עובד מתוך אמונה שהמעביד ישלם לו אחר כך שכר, המעביד סומך על הפועל שיעשה את פעולתו נאמנה, ואם לא היה אמון של אחד בשני לא היה אפשרי ליצור שום דבר. כל הקשרים החברתיים, הקשרים העסקיים וכל היחסים שיש בין בני אדם מבוססים על אמונה, על אמון וביטחון של כל אחד בשני באיזו שהיא מידה. בעצם, זה לא קיים רק בבני אדם מהצד הבחירי שלהם, זה קיים בכל העולם כולו וכל הבריאה כולה בנויה בצורה של איזון מסוים בין שמים לארץ, בין מערכת הכוכבים, כוחות המשיכה ההדדיים, כל אחד מסייע לשני ואם יש איזו הפרת איזון זו סכנה קיומית. יחסי אמון בין הבריות כולם, זה לא רק אמון בחירי אלא פשוט מציאות. האמונה היא יסוד הקיום של כל הבריאה כולה, מפני שהבריאה היא מורכבת, ובכל דבר מורכב צריך שכל החלקים יהיו מתאימים זה לזה, ושורש האמונה זו האמונה בין הבריאה ובין הבורא.
צריך לעבוד על זה, לפתח את ההתבוננות הזאת וההכרה שהקב"ה נמצא בכל מקום, שהוא טוב לכל ולחוש במציאות שזה כך. להישען על ריבונו של עולם, לבטוח בו שאם הוא מסייע בדברים הגשמיים - קל וחומר שהוא מסייע גם בדברים הרוחניים. מזה נובעות אחר כך כל המידות הטובות, מתוך האמונה הגדולה באה אהבת ה' בגלל טובו הגדול, באה היראה בגלל הכרת הגדלות והענקיות, ההערצה מביאה ליראת הרוממות, מתוך כך באה כמובן הענווה וכל המידות כולם. זה היה אברהם אבינו.

שמירת חוק אחד
על הפסוק: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק" (ישעיהו ה, יד) יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש (סנהדרין קיא, א). ריש לקיש אמר שאם אדם לא שומר אפילו חק אחד - כבר: "לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ", אדם ששומר על כל החוקים וחוק אחד הוא לא שומר, כאילו הכול חסר והוא יורד לשאול. רבי יוחנן אומר שהקב"ה לא אוהב את ההסבר הזה, וצריך להסביר אחרת: אם אדם לא שומר על אף חוק – אז אמנם: "הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ", אבל אם אדם שומר אפילו על חוק אחד בלבד הוא ניצל, הוא ממש הופך את פרוש הפסוק. בעל התולדות בכמה מקומות מתייחס למחלוקת הזאת (פרשת חיי שרה ד"ה עוד י"ל. פרשת יתרו ד"ה ונראה דהרמב"ם), והוא מסביר שאין כאן כל כך מחלוקת אלא רק הבדל בהדגשים, משום שצריך לדעת שכל התורה כולה היא מציאות אחת ואם אדם מתרחק מחלק אחד של התורה הוא מתרחק מכל התורה כולה, כי אי אפשר להפריד בין החוקים, כל התורה כולה היא מערכת אחת עוצמתית ואורגנית שלא ניתן להפריד אותה. ככה גם באהבת ישראל, צריך לאהוב את כל ישראל ואם אדם מתנתק מחלק אחד בישראל הוא בעצם מתנתק מכולם, אי אפשר להפריד ביניהם כי כל ישראל הם מציאות אחת ומי שמרחיק ממנו חלק אחד בעצם מרחיק את הכול. לכן אומר ר' מנחם מנדל מויטובסק שיסוד הקלקול וירידת הדורות הוא מפני שמקללים את הרשעים, מי שמקלל את הרשעים מתנתק מכלל ישראל, ומכיוון שכך אין לו ממי לקבל את השפע כי כל השפע שיורד לכל אחד ואחד מישראל מגיע מהכלל כולו. אבל הרי הוא לא מתנתק מהכלל, הוא מתנתק רק מהרשעים, הוא מקלל את הרשעים בגלל שהם רשעים! לא, הם חלק מהכלל, אדם לא מקלל את הקרובים שלו כשהם עושים דברים רעים, הוא מקווה שהם ישובו בתשובה ויתקנו את עצמם, אדם שמקלל את קרוביו מרגיש כאילו הוא מקלל את עצמו, וכל כלל ישראל זו מציאות אחת. לכן זה יסוד ירידת הדורות. הרב צבי יהודה היה מזכיר הרבה פעמים את הדברים האלו.
אני חוזר לדברים של בעל ה"תולדות". כלל ישראל זו מציאות אחת, אדם שמבדיל את עצמו ומתרחק מחלק - כאילו הוא מתרחק מכל הכלל. כל התורה היא מציאות אחת, אדם שלא שומר על חוק אחד בכוונה תחילה, הוא מקבל את כל התורה כולה חוץ מאות אחת - אין לו כלום, כל התורה כולה היא שלמות אחת ואם הוא מוחק אות אחת אין לו תורה בכלל. זה מה שאומר ריש לקיש, לא שהוא לא קיים מפני שהוא שכח, היה שוגג או אנוס - מדובר כאן על אדם שלא רוצה לקיים מצווה אחת. מי שלא רוצה לקיים מצווה אחת זה אסון וטרגדיה, המצווה היא אלוקית והיא חלק מכל המצוות כולם. לעומת זאת, רבי יוחנן מדגיש את הצד החיובי, אם אדם התחבר למצווה אחת הוא התחבר לכל התורה כולה, כל התורה זה דבר אחד ואם אדם תפס חלק מהתורה הוא תפס הכול, וזה מה שאומרים: "מצווה גוררת מצווה" (אבות ד, ב), כל המצוות הן שרשרת ואם סוחבים חוליה אחת מהשרשרת כל החוליות נגררות איתה, אי אפשר להפריד בין החוליות. לכן אומר רבי יוחנן שאם אדם שומר חוק אחד כבר הוא לא נופל, וזה יביא אותו לשמירת כל החוקים.
הסבר נוסף שאומר בעל התולדות הוא שרבי יוחנן וריש לקיש מדברים על מצווה מסוימת, על מצוות האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כד, א. חבקוק ב, ד), מי שמקיים חוק אחד, את חוק האמונה - הוא מקיים את כל התורה כולה, כי זה היסוד והשורש של כל התורה. ריש לקיש אומר, שאם אדם עוזב את החוק האחד הזה, את חוק האמונה - הוא עוזב את הכול כי זה השורש של הכול "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".
הרב צבי יהודה בשם הרב הסביר את ההבדל בין "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" לבין "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז, יב). מה ההבדל בין 'יחיה' לבין 'תחיה': "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" זה עצם החיים, ולעומת זאת "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" פירושו שהחכמה שומרת על החיים ומקיימת אותם. הרב צבי יהודה היה ממשיל את זה לאדם שפגש את חברו אחרי שהוא לא פגש אותו הרבה זמן, והוא שואל אותו ממה הוא חי, משיב לו החבר: "ברוך ה', אני מסודר". הוא ממשיך ושואל אותו שוב: ממה הוא חי, וחברו עונה לו שוב שיש לו פרנסה מסודרת והכול בסדר. אך הוא ממשיך ושואל ממה הוא חי, חברו לא מבין מה הוא רוצה ומשיב לו שיש לו פרנסה מסודרת ועם הכסף שהוא מרוויח הוא קונה אוכל וזה מחזיק לו את החיים - ואז הראשון אומר שהוא לא שאל מה מחזיק לך את החיים, אלא על עצם החיים. הרב צבי יהודה היה אומר שכל החוקרים שעוסקים בהסברות של המציאות בטבע, כשהם מגיעים לדבר על החיים עצמם הם מגמגמים, עוברים על הנושא בלי לפרש אותו. הרב צבי יהודה היה אומר שברוסיה היו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב, ורק בודדים ידעו. אלה שידעו לקרוא ולכתוב רצו להראות שהם יודעים ולכן הם היו יושבים במרפסת מול הרחוב וקוראים עיתון בקול רם - אנחנו יודעים לקרוא! אבל היו שם גם מילים קצת יותר מורכבות, וכשהם היו מגיעים למילים האלו הם היו מקשקשים כמה הברות כדי שישמע כאילו הם יודעים... ככה המדענים שעוסקים בחיים עוד לא הגיעו לחקר עצם החיים, וכשהם מגיעים לזה הם אומרים משהו לא ברור כדי שיחשבו שהם יודעים. "צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", האמונה היא עצם החיים , זו הופעת החיים בשורש במקור, וזה החוק שאם שומרים עליו הכל נשמר.
אנחנו נפרדים עכשיו מאברהם ושרה, צריכים לקנות את האמונה הגדולה של אברהם ומתוך כך את המידות המיוחדות של אברהם אבינו.

"התחרדות" הציבור הדתי לאומי
אני רוצה להתייחס כאן לעוד נקודה. בזמן האחרון בתוך הציונות הדתית יש חלק בציבור שאומר על החלק האחר שהם הופכים להיות חרדים ועוד מעט הם יתנתקו מהציבוריות הכללית ויהיו חלק מהעולם החרדי. יש כאלה שגם מנסים להילחם בתופעה הזאת של 'ההתחרדות', של 'החרדלי"ם'. אני רוצה לשאול אותם שאלה: איך הם מסתכלים על הרב קוק, האם הוא היה חרדי? הוא הקפיד על כל המצוות על קלה כבחמורה, האם ההקפדה הזאת הופכת את האדם לחרדי? האם היה ציוני יותר גדול ממרן הרב? הרב שאהב את עם ישראל וארץ ישראל באהבה עצומה וכל כך רצה בטובתם של כלל ישראל. הוא לימד זכות גם על הרחוקים וביאר את התופעה הזאת של המשבר האמוני, ונתן לזה הסברים עמוקים וצדדים של זכות. בוודאי שהרב היה הציוני היותר גדול בציונות. אדרבה, היא הנותנת, ככל שהאדם יותר שומר תורה ומצוות, מדקדק בהן ונעשה יותר שלם - כך הוא יכול להיות יותר אוהב ארץ ישראל ועם ישראל, משום שאז הוא מבין יותר לעומק מה עניינו של עם ישראל. הוא מכיר את הסגולה הפנימית ומתוך הכרת הסגולה נמשכת אהבה עמוקה - לא שטחית ורדודה, לא חברות שנובעת מטשטוש של דעות, הוא מרגיש חברות עם כל ישראל בגלל הקשר הרוחני המשותף לכל כלל ישראל.
לפי דעתי, מה שהולך לקרות הוא לא שהציבור שלנו יתנתק - להפך, הוא הולך להיות הלב של כל חלקי הציבור. אנחנו נגיע בע"ה למציאות כזאת שנשמור על כל התורה והמצוות, ויהיו אצלנו תלמידי חכמים גדולים כמו שהיו בדורו של הרב זצ"ל, גדולים בתורה ובמצוות ומתוך כך מכירים בערכם של עם ישראל וארץ ישראל. מתוך ההסתכלות העמוקה הזאת אנחנו נצליח להיות הלב המחבר את החרדים עם החלקים האחרים שעדיין לא שומרים תורה ומצוות. החרדים התרחקו מהציבור החילוני מחשש פן יבולע לשמירת התורה והמצוות שלהם. החשש הזה הוא חשש אמיתי כי באמת חיבור בין נוער דתי שומר מצוות לבין נוער שפחות שומר מצוות יכול לגרום להשפעות לא טובות. ולכן הם נקטו בדרך של התנגדות והסתגרות כדי לשמר את הדרך, ומהבחינה הזאת יש להם הצלחות. יש בדרך שלהם חסרונות של ניתוק מחלקי הציבור, זלזול באחרים שאינם כמותם וחוסר ראיה של מעלות האחרים, יש בזה חיסרון נוסף שמתוך כך הם התנתקו ממצוות יישוב ארץ ישראל כי התעסקו בה אנשים שאינם שומרי מצוות והחרדים חששו מהחיבור איתם. אבל כשהם יראו שיש אפשרות גם להיות אוהב תורה ומקיים אותה בכל שלמותה, גם אוהב הארץ גדול, גם אוהב עם ישראל, גם שותף בכל המערכות המדיניות והביטחוניות של ישראל וכל זה לא פוגם ח"ו בשמירת התורה והמצוות - כבר לא תהיה להם סיבה להתרחק, ואנחנו נוכל להיות חוט השדרה המחבר את כל חלקי האומה. כשהרב זצ"ל נפטר, הרב איסר זלמן מלצר אמר בהספד שנפגם חוט השדרה של האומה, הרב כאילו היה חוט השדרה שחיבר בין החלקים השונים של האומה, ואנחנו אלה שמבקשים להמשיך את הדרך הזאת.
אם כן, אדרבה, בדיוק ההפך מכל החששות, ההתחזקות הדתית והאמונית של הציבור שלנו, האוהב את הארץ והעם ולא מתנתק היא זאת שתביא לחיבור של כל העם. זה האתגר וזה התפקיד שלנו, לכן אנחנו צריכים לעמול מאוד, להגיע לפסגות גבוהות של גדלות בתורה, גדלות בשמירת תורה ומצוות ואהבת העם והארץ כאחד - זה ימשוך את כל חלקי העם וזה האתגר שלנו.
האמונה היא השורש של הכול, אמונה חזקה נותנת כוחות עצומים גם בלימוד התורה. אדם שיושב ולומד, וחושב על זה שאנחנו עכשיו עוסקים בתורת ה' ומבררים אותה, בכל הלכה ועמוד שלומדים אנחנו מתחברים יותר אל דבר ה', מתגדלים על ידי זה והקב"ה נותן לנו סייעתא דשמיא, עוזר לנו ושמח במה שאנחנו עושים - האמונה הולכת ומתחזקת אצלו ,וההצלחה בלימוד הולכת ומתרבה ומתוך כך האמונה יותר מתחזקת וחוזר חלילה, וכך עולים במעלות הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חזק ונתחזק!



^ 1.. שנת תשע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il