בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

פרשת יתרו תשס"ד

מה מיוחד בקריעת ים סוף ובמלחמת עמלק? בין ישראל לעמים; הטמעת התורה בלבבות ישראל; קדמת "נעשה" ל"נשמע"; מעמד הר סיני - גם היום.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ד
13 דק' קריאה 44 דק' צפיה
קריעת ים סוף ומלחמת עמלק
"וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". רש"י מביא את דברי חכמים במדרש - "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
צריך להבין מדוע דווקא המאורעות הללו הם שהשפיעו על יתרו, מתוך כל המאורעות שאירעו לישראל ביציאת מצרים. אמנם היו אלה המאורעות האחרונים, אך ודאי שיתרו שמע גם על שאר הנסים שאירעו בעת היציאה ממצרים,כפי שמעיד הפסוק.

קריעת ים סוף היתה ההופעה היותר גדולה של רבונו של עולם בעולם. כל העולם כולו ראה שהקדוש ברוך הוא שולט בעולם ו"אין עוד מלבדו". "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". התברר שהקדוש ברוך הוא שולט שליטה מלאה בטבע. נס זה נקרא "היד הגדולה", לעומת שאר הנסים שהיו כ"אצבע" לעומתה.
מה עניינה של מלחמת עמלק? בשבוע שעבר דיברנו על כך שר' לוי יצחק מברדיטשוב אומר, שאחרי כל הנסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עשה לישראל עמלק בא בכל זאת להילחם בישראל. מדוע? משום שעמלק אמר שעד לעת זו הוא נוכח שהיכולת האלוקית היא למעלה מהטבע, וכל המאורעות שמעל הטבע הם "כמובן" מאורעות מקריים, שהרי הטבע הוא מה שקורה בדרך כלל ואילו הנסים והנפלאות הם משהו חריג שקורה לעתים רחוקות. אמנם הנס הוא דבר עליון, אבל הוא לא קבוע. "בטבע לא רואים את ההופעה האלוקית". זו הסיבה שגרמה לעמלק לכפור ולבוא להילחם בישראל. על כן המלחמה עם עמלק היתה צריכה להיות בדרך אחרת, לא של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", אלא מלחמה נורמלית-טבעית, שכן זהו עניינו של עמלק שבא כביכול בשם הטבע חסר ההנהגה והשפעה אלוקיים. וישראל נלחמים ומנצחים את עמלק, ועל ידי כך מגלים לו שגם בדרך הטבע, גם בסדרים הרגילים ישראל מנצחים.
אם כן זו השמועה ששמע יתרו, יחד עם קריעת ים סוף: גם הגדולה האלוקית העל-טבעית, ששיאה הגיע בקריעת ים סוף, וגם הסייעתא דשמיא (=עזרה משמים) שיש לישראל בדרך הטבע, שישראל מנצחים את עמלק. שתי השמועות יחד הראו ליתרו שהכל נמצא תחת ההנהגה האלוקית.

המלחמה של ישראל בעמלק נמשכת "דור דור", וכפי שאמרו לנו חכמים שעמלק הוא עם, אך הוא גם תכונות. תכונות אלו יכולות להימצא גם בתוך אנשי ישראל. עניינו של עמלק הוא השכחת שם שמים, התעלמות ממציאות ה' בתוך המציאות. והמלחמה הזו היא מלחמה שנמשכת מדור לדור עד לימות המשיח, עד שיתגלה שרבונו של עולם אכן מסדר את הטבע - לא רק מפעם לפעם מדכא אותו ופועל עליו באופן בלתי טבעי, אלא כל הטבע כולו הוא סדר אלוקי נפלא וגדול מודרך על ידי רבונו של עולם ואין שום דבר במציאות וחלק בטבע שאיננו מסודר ומכוון על ידי רבונו של עולם. זו המגמה העתידית, וזו המלחמה המתמדת של ישראל במשך כל הדורות, להילחם בעם הזה ובהשקפה הזו, להראות שכל המציאות כולה מלאה הופעה אלוקית, לראות את רבונו של עולם בכל.

קפיצת הדרך
אנחנו ממשיכים בפרשה. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר".
באותו יום שיצאו מרפידים באו למדבר סיני, בדרך על-טבעית. "ואשא אתכם על כנפי נשרים". נשאלת השאלה, אם אפשרי הדבר להגיע ביום אחד למדבר סיני, לשם מה נצרכו שלושה חודשים על מנת להגיע מארץ מצרים? אומר אור-החיים, שהעיכוב לא היה מצד רבונו של עולם. אדרבה, רבונו של עולם ראה שזה אפשרי לעשות זאת מיידית, אבל כדי שעם ישראל יקבל תורה הוא צריך לעבור הזדככות מהמדרגה שהיה בא בעת היציאה ממצרים. עוד בקריעת ים סוף אמרו מלאכי השרת על ישראל ומצריים - "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". כלומר ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה. צריך היה להוציא אותם מעומק הטומאה כדי שיהיו ראויים לקבל את התורה. זהו תהליך. וכאשר הגיעה השעה - מיד, ללא שום עיכוב, "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני", בבת אחת מגיעים אל הר סיני, מקום קבלת התורה. והחל מר"ח סיון נעשות הכנות נוספות לקראת מתן תורה. צריך להתכונן למתן תורה, צריך להתכונן לעלייה הרוחנית הזו. אי אפשר לגשת אל הקודש בלי התכוננות.

רק אתם שלי - "סגולה מכל העמים"
"ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".
"ואביא אתכם אלי" - אתם בלבד. אתם שלי. ראיתם מה שעשיתי למצרים, והבאתי אתכם אלי. חז"ל אומרים שלפני מתן תורה הלך הקדוש ברוך הוא אל כל עם והציע לו לקבל את התורה, ולעומת זאת בישראל הביא אותם אליו. לא שלח שליחים לשאול. לכאורה אפשר להבין מכך שבעצם כל עם מתאים לקבל את התורה , אלא שכיון שהקדוש ברוך הוא נהג באופן זה - רק ישראל קיבלו אותה. אבל בעצם מתברר שהעובדה שרבונו של עולם לא נהג כך בכל העמים היתה דווקא משום שלא היו מתאימים לקבל את התורה כמו ישראל. אצל שאר העמים השאלה היתה שאלה רטורית, רק כדי שלא יהיו להם תלונות אחר כך מדוע הם לא קיבלו את התורה. השאלה היתה כדי לברר שלכל עם אין התכונות המתאימות לקבלת התורה. ולעומת זאת את ישראל הביא רבונו של עולם אליו.

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". אומר רש"י על המלים "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" - "לא פחות ולא יותר". זהו ביטוי מיוחד, "אלה הדברים". יש כאן דברים ייחודיים, שצריך לומר אותם באופן מדויק, לא להוסיף ולא לגרוע. מה נאמר כאן? "אם שמוע תשמעו". אולי אפשר להבין את העניין מכפל הלשון הזו. יש שמיעה שהיא קבלת הדברים ועשיית רצונו של רבונו של עולם, אך יש שמיעה עמוקה יותר, שהיא שמיעה של הזדהות, של קבלה באופן פנימי, שישראל שומעים בקולו של רבונו של עולם וחפצים בעשיית רצונו. לא מקבלים מפני שאין ברירה, מפני שהקדוש ברוך הוא "כופה עליהם הר כגיגית", מפני שחייבים להכיר לו טובה על הוצאתנו ממצרים, אלא "שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים". לכאורה החלק האחרון של הפסוק, "והייתם לי סגולה", הוא כבר התוצאה המובטחת בעקבות קיום התנאי של "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". אבל לפי מה שאנו מבארים כעת, זהו חלק מהבקשה של רבונו של עולם מישראל, שהשמיעה שלכם תהיה עמוקה, שתגלו את הפנימיות העמוקה שלכם, שתגלו שאתם מזדהים עם הדברים שאני מצווה אתכם, שתוציאו את הסגולה הפנימית הקיימת בכם. "והייתם לי סגולה מכל העמים" - תגלו ותביאו להופעה של הסגולה הפנימית שבתוככם.

"והייתם לי סגולה מכל העמים". פשט המלים הוא שתהיו נכבדים וחשובים. אבל אם כך היה די במלים "והייתם לי סגולה". לשם מה נאמר "מכל העמים"? אפשר להבין זאת כפי שהיה מדייק הרב צבי יהודה - מתוך כל העמים - כלומר, אתם גילוי של הסגולה שיש בעולם כולו. אתם לא עם שעומד בפני עצמו, מיוחד, מעולה, מוצלח, בלי קשר לכל הסובב אותו, בלי קשר לכל המציאות כולה, אלא אתם הסגולה של העולם. אתם מראים את היופי הגדול, את השלמות הגדולה, את השיא של ההופעה האנושית בעולם. זהו עניינכם. לא "והייתם לי סגולה" סתם, אלא "מכל העמים" - אתם מרוממים את כל העולם כולו, שיש בו הופעה של סגולה. כאשר תשמעו בקולי ותשמרו את בריתי תתגלה הסגולה של כל העולם. "כי לי כל הארץ" - כל העולם הוא שלי, לא רק אתם. אלא שאתם המגלים את הגודל המיוחד שבארץ, שבעולם כולו, בהופעת הסגולה המיוחדת שתופיע בכם בשמיעת דבר ה' ובגילויו בעולם.

"אתם תהיו לי" ו"לי כל הארץ". מה בין זה לזה? כפי שאמרו חכמים בפרקי אבות - "חמישה קניינים לקדוש ברוך הוא: תורה קניין אחד, ישראל קניין אחד וכו'". מה הכוונה "חמישה קניינים", הרי כל העולם כולו שייך לקדוש ברוך הוא? "כי לי כל הארץ", אין דבר שאינו של רבונו של עולם! אם כן, מה זאת אומרת שישראל הם קניין לקדוש ברוך הוא? הביאור לכך הוא: יש אדם שיש לו חנות רהיטים. יש לו הרבה שולחנות שהוא מוכר, ויש לו שולחן בבית. יבוא קונה ויאמר: "אני רוצה את השולחן הזה שבבית". יאמר לו המוכר: "לא, זה שולחן שלי". מה זאת אומרת? הרי כל השולחנות הם שלו! אלא כוונתו לומר - "השולחן הזה אינו למכירה, הוא שלי". יש בעלות שהיא בעלות קניינית של שווי הממון, ויש בעלות של שימוש פרטי. "כי לי כל הארץ". כל הארץ של רבונו של עולם, הכל בבעלותו, אבל יש חמישה קניינים שהם מיוחדים, שלהם יש שייכות מיוחדת לקדוש ברוך הוא. "כי לי כל הארץ", אבל "אתם תהיו לי סגולה מכל העמים", מתוך היותכם מגלים את הסגולה של כל העמים ושל כל הארץ כולה. וכיון שתפקידם של ישראל לגלות את המעלה המיוחדת של כל העמים כולם שמתגלה בהם, "אתם תהיו לי ממלכת כהנים". תפקידכם להיות הכהנים, הממצעים כביכול בין הקדוש ברוך הוא לבין העולם, כמו התפקיד של הכהונה. הכהנים הם גם שלוחים של הקדוש ברוך הוא ("שלוחי דרחמנא") וגם שלוחים של ישראל. הם עומדים ומחברים בין ישראל לאביהם שבשמים. כפי שאומר הרב ב"אורות", שהכהונה איננה חוצצת בין ישראל לבין רבונו של עולם אלא מחברת ומאחדת, שכן אי אפשר להתחבר ולהתקשר אל רבונו של עולם בלי אמצעי הכהונה, שהיא עומדת בדרגתה מעל שאר ישראל. וכך גם כל העולם כולו מתחבר אל רבונו של עולם דרך ישראל.

ללמוד או ללמד
"והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". התפקיד של עם ישראל איננו רק לרומם את העולם, להשפיע על העולם, אלא גם גוי קדוש. יש להם ערך עצמי, ערך שעומד בפני עצמו, קדושה מיוחדת, מדרגה מיוחדת, סגולה לא רק ביחס לכל העמים אלא גם גוי קדוש בפני עצמו. שני הצדדים קיימים בעם ישראל.

יש דיון בראשונים מה יותר גדול - ללמוד או ללמד. תוס' בסוף פרק ראשון בבבא קמא מביא שני פירושים למה שאמרו חכמים "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". יש אומרים שאמנם עניינו של לימוד הוא להביא לידי מעשה, אבל ללמד הוא דבר הרבה יותר גדול, שהוא לימוד לכלל. לעומת זאת, ישנה דעה אחרת שאומרת להיפך - ללמד זה פחות מלעשות, אבל ללמוד זה יותר מאשר לעשות. לכן, כשעומדת לפני האדם הבחירה אם ללמוד או לעשות עדיף ללמוד, אך אם עומדת לפניו הבחירה אם ללמד או לעשות - עדיף לעשות. כך משמע מדברי הגמרא, שמספרת על ר' יוחנן שבאו לשאול אותו שאלה והוא קודם הניח תפילין ורק אחר כך ענה על שאלתם. זאת אומרת שהמעשה קודם ללימוד, להוראה לאחרים.

אכן יש שני צדדים לדבר. מצד אחד, הלימוד לאחרים הוא גדול מאוד, שכן הוא תפקיד ציבורי, "ממלכת כהנים", להרביץ תורה ולהאיר את אור ה' בעולם. אך מצד שני, באופן פנימי כשאדם מלמד לאחרים הוא מעלה את אחרים, אך כשהוא לומד הוא מתעלה ומתרומם למדרגות עליונות מאוד. מבחינה מסוימת ההתעלות הזו גדולה מן המעשים, שהם פועל יוצא מן הלימוד. הלימוד עצמו הוא השורש של הכל, וכשאדם עוסק בשורש זוהי מדרגה עליונה יותר מהוצאת הדברים אל הפועל, שזה כבר גילוי חיצוני. אלו שני צדדים המשלימים זה את זה, וזהו עניינם של עם ישראל - להיות "סגולה מכל העמים", להיות "ממלכת כהנים", וגם להיות "גוי קדוש". וכך כל אחד ואחד צריך לדעת את שני הדגשים הללו. להרביץ תורה זהו דבר עצום ואדיר ומאידך גיסא ישנה התעלות פנימית, התקדשות פנימית, שיש לה מעלה מיוחדת שהיא מגלה את שיא העילוי המופיע בעולם, שזהו עניינם של ישראל שיתגלה עילוי מיוחד כזה בפני עצמו.

"אחת דיבר אלוקים"
כל זה הקדמה לקראת המעמד הגדול של מתן תורה. אחרי שמשה שומע את הדברים, "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר ציוהו ה'" - בדיוק, לא פחות ולא יותר. "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה". ואז אנו מגיעים למעמד הר סיני, לשמיעת דבר ה' מתוך ההר העשן כולו וקול השופר ההולך וחזק. מתוך כך "וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמור". חכמים מפרשים שלא מדובר רק על הדברים האלה שאמורים להישמע, אלא על "כל הטעמים והסודות והסתרים והגזרות והעונשים", כדברי הזוהר. כלומר, הכל, כל התורה כולה. וחכמים גם אומרים שהקדוש ברוך הוא אמר בתחילה את כל עשרת הדיברות בבת אחת, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. ישראל שמעו משהו כללי ביותר, את כל עשרת הדיברות יחד, ולא הבינו במה מדובר. "אחת דיבר אלוקים, שתים זו שמעתי". את ה"אחת" לא שמענו. רק לאחר מכן נשמע דבר ה' בשתי הדיברות הראשונות - "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

"אחת דיבר אלוקים" - כל הדברים בבת אחת. בעצם נאמרה כאן כל התורה כולה בבת אחת, כפי שאמרנו - כל הסודות, כל הסתרים, כל העונשים, כל הדינים, כל הפרטים, כל הטעמים. רבונו של עולם הטמיע בנו את כל התורה כולה באופן כולל ביותר. ישראל לא קולטים את זה במדרגה הגלויה שלהם, אבל הם קולטים את זה בשורש הפנימי שלהם. רבונו של עולם אומר את הדברים כך כי יש צורך לומר את הדברים דווקא בצורה כזו. לפעמים לא מבינים באופן גלוי מה נאמר, אבל קולטים באופן פנימי נסתר. זה מזכיר לי שפעם אמרו לרב זצ"ל, שאף אחד לא מבין את הדברים שהוא מדבר בסעודה שלישית. אלו דברים כלליים עמוקים מדי. הרב שוטט בעולמות עליונים. אז ענה הרב - "אני מדבר אל הנשמות". ממי הוא למד את זה? מרבונו של עולם. "וידבר ה' את כל הדברים האלה לאמור", אמר דברים שאף אחד לא הבין. מכל מקום דברים אלו נקלטו בתוך השורש הפנימי של הנשמה. כל התורה כולה בבת אחת נקלטה, משום שכל עניינה של התורה הוא אחד. אין אלו הרבה פרטים שכל אחד עומד בפני עצמו ומנותק מהשאר, אלא כל המצוות קשורות זו בזו, הן הופעה אחת, שלימות אחת של גילוי רצונו של רבונו של עולם. על כן כך היתה צריכה להינתן התורה, כך היה צריך להישמע דבר ה'. כל התורה כולה מתגלה ונאמרת בבת אחת, וישראל לא קולטים כי אם "אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי". הדיברות שישראל שמעו הם "אנכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך". ואכן כך אנו רואים בלשון התורה, ששתי הדיברות הראשונות נאמרות בלשון נוכח - "אנכי" ו"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני כי אנכי ה' אלוקיך וכו'", כלומר רבונו של עולם מדבר בעצמו. לעומת זאת בדיברה השלישית כבר נאמרים הדברים בלשון נסתר - "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" על ידי המלאכים או משה רבנו. וכך כל שאר הדיברות נאמרות בלשון זו. וכל עשרת הדיברות כמובן כוללות את כל התורה.

"לנגדי תמיד"
ראינו קודם שאמרו ישראל "כל אשר דיבר ה' נעשה", ובפרשה הבאה - "נעשה ונשמע". אני רוצה לעמוד על רעיון שראיתי בספר "מאור עינים", של ר' נחום מצ'רנוביל, מגדולי ראשוני החסידות. כדרך החסידות, אין זה ביאור פשט הפסוק אבל מכל מקום הרעיונות יפים ועמוקים.
המדרש אומר - "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, אמר הקדוש ברוך הוא: מי גילה רז זה לבני?". מבאר ר' נחום מה השבח המיוחד בזה שהקדימו נעשה לנשמע. אדם לא נמצא במצב אחיד כל הזמן, יש לו עליות וירידות. אדם לא יכול להישאר כל הזמן במצב של דבקות בעבודת ה'. למה יש ירידות? למה זה קורה? כדי שאדם יוכל אחר כך לעלות למדרגה גבוהה יותר. כך הסבירו בחסידות. אבל יש לדעת שגם בשעה שאדם נופל הוא צריך לעלות ולהידבק בה'. בכל מדרגה ובכל מצב שאדם נמצא הוא צריך למצוא את רבונו של עולם באותה מדרגה, כיון שרבונו של עולם נמצא בכל מקום - גם במדרגות העליונות וגם בסתר, כאשר ההופעה האלוקית מצומצמת יותר. וזה מה שאומר הפסוק "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'" - גם "ממזרח שמש" כאשר השמש בהירה ומאירה ורואים את ההופעה האלוקית בכל בהירותה, וגם "עד מבואו", כאשר השמש נסתרת וההופעה האלוקית איננה גלויה - תמיד צריך למצוא את רבונו של עולם, שכן הוא נמצא בכל מקום. יש לחפש ולמצוא אותו במדרגה הנפולה שהאדם נמצא כעת. "אתה א-ל מסתתר", נמצא בכל מקום.

זה מה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע". "נעשה" בלי "נשמע" הוא נמוך. כיצד יידע האדם מה לעשות אם לא שמע ולא הבין ולא העמיק? אם הוא שמע באופן שטחי הוא יכול לעשות את הדברים רק באופן שטחי. רק אם שמע האדם את הדברים בצורה עמוקה הוא יכול לעשותם באופן מושלם. זהו הסדר, קודם שומעים ואחר כך עושים. אלא שזה בדיוק מה שהשיבו ישראל למשה רבנו - נעשה את דבר ה' בכל מצב, גם כשנהיה במצב נפול ולא רק במצב של "נשמע" שאור ה' מתגלה אלינו בבהירות גמורה והכל מאיר, אלא גם כשזה לא נראה. זה מה שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" - "אלוקים" הוא שם של מידת הדין ושם הוי"ה הוא שם של מידת הרחמים. אתם לא דבקים רק בה', אלא גם כשיש צמצום והסתר פנים ומופיעה מידת הדין, פירושו של דבר שלא נראית לעין השפעתו הטובה של רבונו של עולם, כשנראים לנו הדברים כדינים וקשיים וכביכול רבונו של עולם נסתר. גם אז "אתם הדבקים". "שיויתי ה' לנגדי תמיד" - גם כשהוא "ה'" וגם כשהוא "נגדי". תמיד אני מחובר אל רבונו של עולם. אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה - פעם היו לי השגות נפלאות ועכשיו אני נפול - שכן רבונו של עולם נמצא בכל מקום. בכל מצב שאדם נמצא הוא צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא נמצא גם שם ולא רק במדרגות העליונות. זה מה שאמר הקדוש ברוך הוא אומר - "מי גילה רז זה לבני", מי גילה את ההסתכלות הגדולה הזו שניתן לחפש ולמצוא אותי גם במדרגות הנמוכות. זה שבח גדול מאוד לישראל.

מדוע צריכות לקרות הנפילות? הסברנו קודם שהנפילות באות כדי לעלות למדרגות עליונות יותר, אך נוסיף שאין זה רק בשביל האדם עצמו אלא גם בשביל אחרים. אדם שנמצא במדרגה עליונה לא יכול לרומם את אלה שנמצאים במדרגות נמוכות. אדם נופל, משם הוא מתרומם ואז הוא יכול להרים איתו יחד גם אחרים הנמצאים במדרגות פחותות. ולפעמים נגרם לאדם שיירד למטה, כדי שיאסוף את כל אלה שבמדרגה שלו, וישפיע וירומם אותם. יתכן והאדם עצמו לא מודע לכך. הוא פשוט מתעלה ממדרגה נמוכה ומעלה אותה, וממילא מתעלים עימו כל האנשים הנמצאים באותה מדרגה.

מעמד הר סיני - גם היום
מובא במכילתא - "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". כלומר בכל יום מצב האדם משתנה. יש עליות וירידות. ובכל מצב חדש תפגוש ותראה את רבונו של עולם. אנחנו פוגשים את הרעיון הזה גם אצלנו בפרשה. "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני", אומרים חז"ל: מהו "ביום הזה"? היה צריך להיות כתוב "ביום ההוא" - אלא "שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים". אני חושב שיש לדייק - מה הקשר בין הפסוק לבין הלימוד על דברי התורה שיהיו בכל יום כחדשים, הרי אין כאן ציווי אלא סיפור דברים בלבד. אני חושב שהדברים נאמרו דווקא כאן. לא רק צריך שדברי התורה יהיו כחדשים אלא מעמד הר סיני כל הזמן מתחדש. כל יום אנו באים מחדש להר סיני. "ביום הזה באו מדבר סיני", לא ביום ההוא אלא היום, מחר. כביכול ישראל צריכים לחדש את הברית שנכרתה בהר סיני. המעמד הזה היה מעל הזמן. אין זה מעמד שהיה פעם, ששייך להסטוריה, לתקופה מסוימת ואנו זוכרים את המאורע שהיה אז. אלא ישראל התעלו למציאות שמעל הזמן, הם שומעים דבר ה', קול נצחי, לא קול שנשמע עכשיו. קול ה' הוא קול נצחי, ועל כן זהו מעמד על-זמני מעל מסגרת. והמעמד הזה כל הזמן קיים. הוא אף פעם לא נפסק.

"ביום הזה באו מדבר סיני". כל הזמן אנו עומדים אל מול המעמד הגדול הזה, אל מול הזכירה הזו. ישנה זכירה מיוחדת, שאומרים המקובלים שיש לזכור בכל יום - זכירת מעמד הר סיני. כמובן זכירה זו נאמרה בתורה, אך לא בתור ציווי, אלא שהמקובלים הבינו שזה הרצון האלוקי שתמיד נזכור את זה. המובן הפשוט של דבר ה' הוא הגדרת מציאות כמו "אנוכי ה' אלוקיך" שאין בזה ציווי. כך המעמד הזה הוא מעמד קבוע חקוק בלבבות ישראל לאורך כל הדורות. צריך רק לפתוח את הלבבות, להסיר את הכיסויים ולהיוכח שבתוך תוכנו, בתוך כל ישראל, חקוק מעמד הר סיני, ושכולנו היינו שם. אנחנו ניצבים תמיד לפני המעמד הגדול הזה של הר סיני ודבר ה' המדבר אלינו דברים נצחיים. ואכן, המעמד הזה לא רק כמו שאנו אומרים באופן עמוק פנימי שהוא קיים בתוך הלבבות, אלא גם קיים בפועל. מאז ועד עתה עם ישראל ככלל חי את הדבקות ברבונו של עולם. עם ישראל הוא העם היחיד הנושא את דבר ה' בעולם. הוא מקיים את רצון ה' וממשיך כל הזמן להרחיב ולגלות יותר, הולך ומתרחב כל הזמן, בהפצת ובהעמקת ובקישור העם והעולם כולו אל רבונו של עולם. זאת מציאות שאיננה משתנה. אנחנו מדברים על הכלל כולו, וכמובן שאין בכלל אלא מה שבפרט. אצל כל הפרטים זה כנוס בסתר, ואצל הכלל כולו זה מתגלה בגלוי, שעם ישראל הוא עם ה' הנושא את דבר ה'.

אם לקראת מעמד הר סיני היינו זקוקים לכל ההכנות הגדולות כדי להזדכך ולהסיר את הזוהמה והטומאה כדי לשמוע את דבר ה', על אחת כמה וכמה כשעומדים אנחנו לפני הגאולה השלמה, שאז תופיע התורה במעמד חדש לגמרי. התורה של הזמן הזה ביחס לתורה העתידה היא "נובלות חכמה". על התורה העתידה נאמר - "חיים אני נותן לכם", הופעה של המציאות. המשמעות של הניצחון על עמלק לעתיד לבוא היא הגילוי שכל המציאות כולה היא הופעה עליונה גלויה, שבכל הטבע רואים את דבר ה'. אז תופיע התורה כחיים, ולא כהוראה חיצונית, לא כדבר ה' שמגיע אלינו ואנו מקבלים אותו כדבר נפרד מאיתנו במובן מסוים, אלא עצם החיים. הופעת התורה היא הופעה של חיים. את כל זה אנו הולכים ובונים, הולכים ומקדמים כל הזמן במעשינו. ועכשיו אנו מתקרבים והגענו אל שלב די מתקדם בהופעת הגאולה השלמה. אנחנו נמצאים בארץ ישראל, לא תחת שלטון של זרים. הולכים ומתקדמים. לפעמים הקשיים מסתירים את המהלכים. זו בדיוק העמלקיות, זו בדיוק המלחמה שעלינו לעשות עם התחושות המסתירות את ההופעה העליונה האלוקית שהולכת כל הזמן ופועלת ומתרחשת בעולם. הן כביכול מסתירות את ההופעה האלוקית, את ההתקדמות שמתגלה על ידי עם ישראל בהופעה האלוקית. את זה אנו צריכים להסיר, ולראות שרבונו של עולם "מלא כל הארץ כבודו". כל המציאות כולה מראה את אור ה'. אנחנו פועלים עם א-ל ומתקדמים משלב לשלב אל ההופעה הגלויה שתהיה בעזרת ה' בקרוב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il