בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמיני
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

"לא כל יום פורים", והגאולה הנגלית לנגד עניינו

נדב ואביהוא לא עבדו את ה' לפי הסדר שסודר בתורה, אלא מהתלהבות נעורים שאינה מתאימה בכל מצב בעבודת ה'. בהפטרה: הנביא מתאר את הגאולה של זמנינו אשרינו שזכינו לחזות בה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' אדר ב' התשע"ד
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
"זה הדבר אשר צוה ה'"
קראנו השבת את פרשת שמיני הפותחת במילים: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה'" (ויקרא ט, א-ב). אהרן צריך להביא עגל כדי לכפר על העגל ההוא, אבל בני ישראל לא צריכים להביא עגל לחטאת: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה" (שם ג). היום השמיני הוא היום הגדול שעם ישראל זוכה לחנוך בו את בית המקדש, עליו נאמר: "'וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי' - אותו היום הייתה שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ" (ראה מגילה י, ב), כי עכשיו התכלית של בריאת שמים וארץ מתקיימת. מטרת בריאת השמים והארץ היא שיופיע בהם אור ה' בקביעות, שיהיו למשכן שבו הקב"ה משרה את שכינתו בעולם. לכן היום הזה היה גדול כיום שנבראו בו שמים וארץ, בו צריך לעשות את כל התיקונים למה שהיה לפני כן, כדי שתתחדש הופעה שלמה של השכינה בישראל.
"וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ויקרא ט, ה-ו). "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ", מפרש "אור החיים", שהדבר שאותו ציוה ה' לעשות זו העמידה לפני ה'. "וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה'", זה עניינם של ישראל וזה עניינו של האדם, תמיד לעמוד לפני ה'. אומר להם משה: "זֶה הַדָּבָר", זה בדיוק מה שהקב"ה רוצה, שתמיד עמידתכם תהיה רק לפני ה', זה "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח). העמידה של ישראל הייתה עמידה ברורה, הרגישו שעומדים ממש לפני ה'. ליום המיוחד הזה התכוננו שבעה ימים, בכל יום עשו עוד הכנה ועוד הכנה, מלבד מה שכבר התכוננו בבניית המשכן והכנתו. עכשיו הגענו ממש לשיא, ישראל עומדים במדרגה עליונה ומשה אומר: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'", תשמרו על הגובה הזה, על המדרגה הזאת של העמידה תמיד לפני ה'.
ה"שפת אמת" מסביר אחרת: "זֶה הַדָּבָר", בכל דבר שאדם פוגש, בכל מקום שבו האדם נמצא עליו לחפש מה ציווה ה' במצב הזה. להיות תמיד בתודעה הזאת. ה"אור החיים" מדגיש שצריך לעמוד תמיד לפני ה', וה"שפת אמת" מוסיף שכל מקרה שאדם נפגש אתו ובכל מצב שאדם נמצא, עליו לבדוק מה ה' מצווה אותו.
הנצי"ב מפרש באופן נוסף, בעקבות חטא נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה, המובא בהמשך הפרשה. אומר הנצי"ב: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" - צריך לעשות תמיד רק מה שה' מצווה. אדם נמצא באווירה רוחנית ואמונית גדולה מאוד, הוא מלא התפעלות ונרגש מאוד מהמעמד הזה ורוצה לעבוד את ה', להידבק בו, ומוכן לעשות אפילו דברים שאולי הם מסוכנים. עליו לזכור: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'", צריכים לעשות רק מה שה' מצווה. לא עובדים את ה' לפי הלב אלא לפי הציווי האלוקי, צריך לעבוד עם כל הלב - אבל לעשות את מה שהקב"ה מצווה. לעבוד את ה' על פי ה'. "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'", תמיד לזכור מה ה' מצווה ולעשות רק על פי צו ה', לא להוסיף, כי כל המוסיף גורע (ראה סנהדרין כט, א) ולא לגרוע.

חטאם של נדב ואביהוא
בהמשך הפרשה אנו פוגשים את נדב ואביהוא שמקטירים אש זרה אשר לא ציווה ה', ומיד אחר כך מופיע הציווי לא לשתות יין כשהולכים לעבוד לפני ה': "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י, ט). חז"ל לומדים מהסמיכות הזו שכנראה החטא של נדב ואביהוא היה שבאו לעבודת המשכן שתויי יין. לכאורה, לשתות יין זה דבר טוב, שנאמר: "יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים קד, טו), במסכת נזיר יש אפילו דיון האם יש מצב שבו מדאורייתא צריך לשתות יין, חכמים תיקנו ברכה מיוחדת על היין בגלל חשיבתו ותיקנו גם שקידוש והבדלה יהיו על היין, קידושי אשה וברכת המזון על היין. הוי אומר שכשעושים מעשה חשוב וצריך לעשות אותו בשמחה שותים יין, אם כן לפי זה, כשהולכים לעבוד את ה' ודאי שטוב לשתות יין! זה מה שנדב ואביהוא אולי חשבו ולכן כך הם עשו, אז למה התורה מזהירה אותנו שלא לשתות יין כשהולכים לעבוד בבית המקדש?
אלא שיש מדרגות בעבודת ה'. באמת ליין יש חשיבות גדולה, אבל עבודת בית המקדש של הכוהנים היא בחשאי, כך אומר הזוהר. עבודת הלווים לעומת זאת, היא בהשמעת קול. עבודה באמצעות הקול היא עבודה מאוד חשובה, גם דברי תורה צריכים להיאמר בקול, אבל יש מדרגה יותר פנימית, מדרגה של חשאי. עבודת הכוהנים היא עבודה פנימית כזאת. הכוהנים נמשכים בשמן המשחה. היין הוא תוסס, היין אקטיבי ופעיל, מרעיש. השמן לעומת זאת שקט, כששופכים שמן לא שומעים קול. את הכוהנים מושחים בשמן ולא את הלווים, כי יש להם תפקיד מיוחד. אלו מדרגות ותפקידים שונים בעבודת ה' ולכל תפקיד יש החשיבות שלו - אבל אסור לבלבל בין התפקידים. אי אפשר לוותר על עבודת הלווים ואי אפשר לוותר על עבודת הכוהנים, לכל עבודה יש התפקיד שלה. בבית המקדש העבודה היא פנימית, נסתרת ועמוקה. שתיית יין משמחת ומלהיבה, "נכנס יין יצא סוד", אבל עבודת בית המקדש היא סוד שאסור להוציא אותו, סודות אסור לגלות. יש הבדל בין המדרגות ואסור לבלבל ביניהן.
דעה אחרת אומרת שנדב ואביהוא נכנסו לעבודה בלי ששאלו רשות. אולי הם קצת זלזלו במשה ואהרן שהיו כבר זקנים מופלגים, עברו את גיל שמונים, ונדב ואביהוא חשבו שצעירים יודעים טוב איך לעבוד את ה' ולא צריכים לשאול רשות. לפי הדעה הזאת אולי בכלל הם לא חטאו, אלא נכנסו בלי לשאול רשות. אם הם היו מבקשים יכול להיות שהם היו מקבלים רשות, אבל הם נכנסו בלי לשאול. החיסרון בכך הוא שזו עבודה שאדם עושה מעצמו, הוא לא עושה אותה בשליחות ה', הוא לא עושה על פי החכמים שמורים מה לעשות על פי ה' - זאת עבודה שלו וזאת עבודה נמוכה. עבודת ה' צריכה להגיע ממקום של קודש, מהוראה והדרכה ולא על פי הרגש וההתלבות הנפשית של האדם.
יש אומרים שהם היו פרועי ראש, הם חשבו שאפשר לעבוד את ה' "בגובה העיניים", כמו ללמוד תנ"ך "בגובה העיניים". הם לא חשבו שצריך לעבוד את ה' באופן המתאים, אלא חשבו שהקב"ה מקבל אותנו כמו שאנחנו. יש כאן הדרכה עמוקה מאוד, גם בשעה כל כך גדולה ועצומה צריך להדריך איך צריכה להיות עבודת ה', לא משתוללים ומתלהבים, לא שותים יין ומתחפשים. צריכים לעבוד את ה' בבית המקדש בצורה המתאימה. אומר לנו הרב ב"מוסר הקודש" (סדר חמישי, ט. עמוד שס):
כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו.
יש לאדם הרגשה עליונה, הרגשה של דבקות, ממש הופעה של רוח הקודש ושל חכמה, אבל אם זה לא מודרך על ידי התורה ומעשיה בפרטות, זה חטא נדב ואביהוא.
חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מיחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, ובאים אל הקודש, שתויי יין, בלא אימתא דשמיא, הנובעת ממקור עליון, הבאה על ידי כיסוי הראש, אלא פרועי ראש.
הרב מחבר כאן את כל הצדדים שאמרו חכמים על החטא של נדב ואביהוא. מביאים אש זרה, שתויי יין - זה ממעט את האימתא דשמיא, גם כיסוי ראש, "כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא" (שבת קנו, ב), פרועי ראש הכוונה היא שהראש לא מכוסה.
ומתיחדים כל אחד בהשגתו המיוחדת בלא איגוד עליון של תורת משה מורשה, ולא נטלו עצה זה מזה, ומורים הלכה בפני רבם, מתוך הכרה של גדלות פנימית. ועומק גדול של קדושה זו צריכה להתבטל בפני מקור התורה. ונקדש בכבודי.
הייתה פה קדושה גדולה מאוד, התעלות והתלהבות עצומה מיוחדת במינה, מאוד חריגה. לפעמים יש לה מקום. במקום אחר הרב אומר שלפעמים באופן חד פעמי, מותר על פי הנבואה לעשות הוראת שעה - אליהו בהר הכרמל מקריב שחוטי חוץ לא כציווי התורה, כי יש פעמים שמותר לחרוג מהסדר. החריגה הזאת מביאה להתעלות עצומה, כשכל העם קורא: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" אף על פי שזה שחוטי חוץ. לפעמים מדרגת הוראת שעה חזקה יותר משעה רגילה.
אפשר לדמות את זה לתורה ותפילה, תורה היא חיי עולם ותפילה היא חיי שעה, אבל לשעה של התפילה יש עוצמה מיוחדת במינה שאולי אין כשעוסקים בתורה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד (שבת י, א), אבל התפילה היא ממוקדת, היא פועלת על הנקודה שהאדם מתפלל עליה ולא על כל המציאות. כוחה המיוחד של התפילה ממוקד על השעה הזאת, זה נקרא חיי שעה והכוח הממוקד הזה עוצמתי מאוד. לעומת זאת, התורה משפיעה על כל המציאות בבת אחת, אין מה להשוות את ההשפעה של התורה להשפעה של התפילה, אבל אם בודקים פרט יחודי אחד, לדוגמה תפילה על חולה מסוים, התפילה פועלת יותר. זאת אומרת, יש מקום לעבודות של חיי שעה - אבל זה לא יכול להיות הסדר, הסדר חייב להיות כללי, ורק לפעמים יש מקום לחריגות.
אולי המדרגה הזו של הנבואה הייתה המדרגה של נדב ואביהוא. הם התעלו למדרגה מאוד נישאה ומאוד מיוחדת, אבל ביום הזה שצריך להתחיל בו את ההופעה הקבועה של השכינה בישראל, לא בא בחשבון לעשות משהו שלא כסדר. ההופעה הזאת מתבטלת בפני הופעת התורה, ואז: "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג). ממשיך הרב:
והם מיודעיו של מקום, אינם יכולים להתגבל בגבולים, גדולים ממשה ואהרן, בהתפשטותם, נדחים מן העולם, אינם באים בבנין של משפחה, ובנים לא היו להם. וחוזרים בהולדה שניה, בפינחס זה אליהו, המלא רוח ד' וקנאת הברית.
מצד אחד נדב ואביהוא נמצאים במדרגה מאוד מיוחדת עד שמשה רבנו אומר לאהרן שחשב שקידוש ה' הזה יהיה על ידי ועל ידך, ועכשיו אני רואה שהם גדולים מאתנו, מבחינה מסוימת. אבל, הם לא מתאימים לעולם, בעולם הזה צריך להיות סדר. הנשמות האלה התגלגלו בפנחס ואליהו. מסיים הרב:
רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד.
הרב מדבר על הזמן שלנו, שצריך לחבר את שני הכוחות יחד. לא לוותר על שום כוח, אבל שיהיה תיאום. כוח הנעורים הסוער עם רוח הזקנה המסודר, שני הכוחות הללו, כוח הנבואה, כוח הסערה - עם הכוח של התורה, כוח הקביעות.

הזהירות ממאכלות אסורות
אנחנו ממשיכים בפרשה. הפרשה עוסקת בענייני מאכלות אסורות ומסיימת:
וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יא, מג-מה).
אנו מוזהרים מלאכול מאכלות אסורות, "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם", לא כתוב 'ונטמאתם' אלא 'ונטמתם', מי שאוכל מאכלות אסורות זה מטמטם אותו, עברה מטמטמת את ליבו של האדם ובאופן מיוחד עבירה של מאכלות אסורות. חז"ל אומרים לנו שהקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים והם לא נכשלים בעבירות (גיטין ז, א), תוספות שואל על כך (ד"ה השתא): הרי רבי ישמעאל הטה את הנר בשבת - ואם הקב"ה לא מביא תקלה לצדיקים איך זה קרה? ומתרץ שיש הבדל בין העברות. עברה שבה הקב"ה לא מביא תקלה היא עברה של מאכלות אסורות, מאכלות אסורות מתחברים אל האדם ונהיים חלק מהגוף שלו, זה חמור באופן מיוחד, מטמטמם באופן מיוחד. הגמרא במסכת יומא אומרת (לט, א):
תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. תנו רבנן: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן: "והתקדשתם והייתם קדושים" אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא.
כמו שאמרו חכמים במקום אחר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" (ראה שיר השירים רבה ה, ב). צריך לדעת שהקב"ה מסייע בידי האדם, אדם שמקדש את עצמו מעט מקדשים אותו הרבה. לפני כן אומרת הגמרא (לח, ב):
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג, לד) בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו.
שימו לב להבדל, אם אדם בא לטמא מאפשרים לו אבל לא עוזרים לו, הקב"ה לא עוזר לאדם להיטמא אבל רק מאפשר, פותח לו. אבל מי שבא להיטהר - מסייעים לו, כשאדם בא להיטהר ולהתקדש יש סיוע, "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", אדם מתאמץ קצת ומסייעים לו הרבה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו.
רק ישראל הוזהרו על ענייני מאכלות אסורות וטומאה בכלל, בגלל מעלתם של ישראל.

סדר הגאולה
קראנו השבת את פרשת פרה ואת ההפטרה המיוחדת מספר יחזקאל. מורנו ורבנו הרב צבי יהודה היה חוזר הרבה פעמים על הדברים הללו, ההפטרה הזאת מספרת את הסדר הנכון של הגאולה. אפילו שאנחנו כבר מכירים את הדברים, צריך לחזור עליהם (יחזקאל לו, טז-כ):
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ.
ישראל יצאו לחוץ לארץ, הקב"ה פיזר אותם בגויים ושם הם מחללים שם שמים. מהו חילול ה' - "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". חילול ה' הוא שהגויים אומרים שזה עם ה' והקב"ה לא הצליח להגן עליהם, שהגויים התגברו וגירשו אותם מהארץ. לא שהם עשו עבירות בגולה, אלא זה שהבנים של הקב"ה מפוזרים, שהוא לא יכל להדוף את כל הגויים שנלחמו בישראל והגלו את ישראל מארצם - זהו חילול ה'.
וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' נְאֻם אֲדֹנָי ה' בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם.
הקב"ה לא יכול לשאת שהגויים אומרים דברים כאלה, הקב"ה אומר שלא יכול להיות ששמי יהיה מחולל - אף על פי שאולי לבני ישראל מגיע העונש הזה -. אך הגויים מפרשים את זה כאילו אין כוח ביד ה'. וזה חילול ה' גדול, ולכן הקב"ה אומר: למען שמי אני מקבץ את ישראל.
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.
קודם כל עם ישראל יחזור לארץ ישראל, ואחר כך הוא יחזור בתשובה. "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים", הקב"ה יחזיר את ישראל בתשובה, יטהר אותם ויסיר מקרבם את לב האבן ויתן לנו לב חדש, לב בשר, ורוח חדשה:
וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים
דברים כפשוטם. ישראל חוזרים לארץ ישראל זה קידוש ה', כשישראל בחוץ לארץ זה חילול ה'.

קידוש ה' בשוגג
יכול להיות שישראל חוזרים לארץ ישראל לא מתוך תשובה אלא מכל מיני שיקולים אחרים, שיקולים לאומיים או שיקולים של פיקוח נפש, שלא רוצים לסבול את הצרות של חוץ לארץ והם רוצים להקים מקלט לעם ישראל. האם גם זה נחשב קידוש ה'? אפשר ללמוד את התשובה לעניין הזה מחילול ה'. בחילול ה' כתוב "אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה'" (אבות ד, ד), גם אם אדם לא התכוון לעשות חילול ה', ועשה אותו בשוגג, בכל מקרה שם שמיים התחלל. מסביר המהר"ל שחילול ה' הוא כמו דיני נזיקין, גם בדיני נזיקין חייבים גם בשוגג, אפילו באונס מסוים חייבים. אם אדם הזיק לחברו, לא נסע בזהירות או לא בזהירות מספקת, עשה תאונה והמכונית של השני נפגעה. הוא אומר: 'סליחה, באמת לא התכוונתי, דיברתי בפלאפון ולא שמתי לב, אני מצטער מאוד מאוד, אתה סולח לי?' משיב השני: 'כן, אבל תשלם לי על המכונית'. הראשון לא מבין: 'אתה לא סולח?!', עונה לו השני: 'אני סולח, אבל תשלם לי על המכונית, איך אני אסע בלי המכונית!'. זאת אומרת שאם אדם עשה נזק הוא צריך לתקן את הנזק, אדם גם יכול וצריך אחר כך לבקש סליחה על הכוונה, אבל זה לא במקום לשלם. כך גם בחילול ה', אם אדם חילל את ה' לא בכוונה, נגרם על ידיו חילול ה', שנאמר: 'אחד שוגג ואחד מזיד בחילול ה''.
אנו יודעים שמידה טובה מרובה ממידת פורענות, ולכן אני אומר 'אחד שוגג ואחד מזיד בקידוש ה'', זה חידוש, אני המצאתי את זה ואני חושב שזה חידוש טוב... אם אדם לא התכוון לעשות קידוש ה' אבל נגרם קידוש ה', כמו שקרה שאנשים קראו לבוא לארץ ישראל, וכתוב בנביא שכשעם ישראל בגלות זה חילול ה' וכשהוא נגאל מסתלק החילול ה', למרות שהם לא התכוונו, שם שמים מתקדש. כשקמה מדינת ישראל התקדש שם שמים, לא משנה אם המייסדים התכוונו או שלא התכוונו, אמרו שהחיינו או לא אמרו שהחיינו, בחרו בביטוי 'צור ישראל' כדי להביע דברים כאלה ואחרים, בכל מקרה היה קידוש ה'. כתוב בנביא, שכשהקב"ה מקבץ את ישראל זה למען שמו -שמו מתקדש בעולם ומסתלק חילול ה'.
יש קידוש ה' פרטי, אדם עושה מצווה וככל שהיא יותר קשה לקיום כך יש בה קידוש ה' יותר גדול, או שאדם מתגבר ולא נכשל בעבירה, שככל שהוא מתאמץ יותר זה יותר קידוש ה'. אפילו אם זה בסתר, כמו יוסף שקידש שם שמים בסתר ואף אחד לא ידע, גם זה קידוש ה' שאדם מתגבר ומתעצם בכוחות גדולים ולא רוצה לעבור על רצונו של הקב"ה. זה קידוש ה' פרטי, אדם קידש שם שמים. קידוש ה' כללי, עצום, הוא כשעם ישראל נגאל. כשחס וחלילה עם ישראל נמצא בצרות, כשבניו של הקב"ה נמצאים בקשיים, זה לא לכבוד האבא. כשהם נגאלים מצרות מתרבה והולך קידוש ה' הכלל ישראלי, קידוש ה' עולמי. בכל הצלחה שיש למדינת ישראל, בכל תוספת של עולים לארץ ישראל, בכל פעם שראשי המדינות מדברים על מדינת ישראל באו"ם או במקומות אחרים - זה קידוש ה'. לפי הצער של הגויים על ההתקדמות של עם ישראל אנחנו רואים איזה קידוש ה' גדול יש. מפריע לגויים שעם ישראל חוזר לארצו, זה מנוגד לכל התזות והמחשבות שלהם, לכל האמונות שיסדו שעם ישראל גמר את התפקיד שלו - והנה עם ישראל חוזר לארץ ישראל, הולך ומתגבר, זה קידוש ה', כך אומר הנביא יחזקאל.
כמובן, הדברים גם מתקיימים בפועל, הקב"ה מביא אותנו לארץ ישראל וזורק עלינו מים טהורים, אנחנו הולכים ונטהרים. זה תהליך שלוקח זמן. גם השתלת הלב החדש במקום לב האבן זה תהליך, זה לא דבר שאפשר לעשות ברגע אחד אבל הוא הולך ומתרחש לנגד עינינו, אנחנו זוכים לראות את התקיימות דברי הנביא יחזקאל. ממש עין בעין, לראות איך עם ישראל חוזר לארץ ישראל ואיך הוא חוזר לעצמו, זה תהליך שהוא צריך לעבור, להיפרד מכל ההשפעות הזרות שהיו לו בחוץ לארץ, לחזור לעצמו ולעצמיותו. זה תהליך שהולך ומתרחש לנגד עינינו, תהליך של קידוש ה'. אנחנו רואים שהערים החרבות הולכות ומתיישבות, זה הרי מה שכתוב בנביא:
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּיוֹם טַהֲרִי אֶתְכֶם מִכֹּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם וְהוֹשַׁבְתִּי אֶת הֶעָרִים וְנִבְנוּ הֶחֳרָבוֹת וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר, וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ
הארץ נותנת את פירותיה בשפע, הפירות טובים ורבים, ברוך ה'. הדברים האלו ממש מתקיימים לנגד עינינו.
וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.
זה יהיה השלב הבא, שידעו שריבונו של עולם הוא זה שעושה את כל זה. חלק כבר יודעים וחלק עוד ידעו. התהליך הזה הולך ומתרחש, כבר יש יישובים ומקומות שרואים בהם שהקב"ה הפך את לב האבן ללב בשר, התהליכים האלה נמצאים בעיצומם. אשרינו שזכינו להיות בדור הזה. אנחנו צריכים להודות לריבונו של עולם יום יום ושעה שעה על הזכות שאנחנו חיים בדור הגאולה, בדור שבו עם ישראל חוזר לארץ ישראל, מתקבץ ובונה ערים. יש קשיים, אבל צריך להסתכל במבט כללי. מנסים להפריע לנו ולעכב אותנו אבל התהליך כל הזמן מתרחש לנגד עינינו. מה שלא זכו דורות על גבי דורות, התפללו, ביקשו והתחננו ולא זכו – אנחנו זכינו, נולדנו בארץ ישראל, רובנו ככולנו, חיים בארץ ישראל, רואים את ההתפתחות של ארץ ישראל. מה שלא קרה הרבה שנים, התהליך הזה, כל הזמן הולך ומתרחב. לפעמים בקצב יותר גדול, לפעמים בהכנות סמויות שלא מורגשות בחוץ, ואחר כך זה מתפרץ בבת אחת, כל הזמן התהליך הזה הולך ומתקדם. עושים הקפאה - אז אחר כך יש גל של בניה יותר גדול, ככה זה הסדר. אשרינו, צריכים להודות לריבונו של עולם.
אנחנו מתקרבים לניסן, בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. אף אחד לא בטוח שהגאולה לא תהיה בניסן הזה, בשביל זה קראנו את הפרשיות הללו, פרשיות שמזכירות מצוות השייכות לעתיד. קראנו בהתחלה את פרשת השקלים, אחר כך היינו צריכים לסלק את כל הטומאה בעולם ולכן קראנו את פרשת זכור, עשינו ביטול של כל העמלקים. עכשיו נטהרנו בפרשת פרה, בעזרת ה' שנזכה שיתקיים במהרה בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il