בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מלכה רגי'נה בת שמחה חיה

שיחה לפרשת בהר תשע"ה

הביטחון שבשמיטה

חיים בבית ה' * ריבית ביטוי לאחדות * השמיטה – ביטחון בה' * קיום המצוות מגלה שיש מלך * דרגות בעבודת ה'

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אייר תשע"ו
8 דק' קריאה 37 דק' צפיה
חיים בבית ה'
קראנו השבת את פרשת בהר. הפרשה כולה מלמדת אותנו יסוד אחד והוא שהכול שייך לקב"ה. הארץ של הקב"ה וישראל של הקב"ה. הקב"ה נתן לנו את הארץ לשש שנים בשכירות או קנין לזמן מוגבל, ובשנה השביעית שבת לה'. בשנה השביעית הקב"ה אוסר עלינו לעשות מלאכה, כי בשנה השביעית הארץ אינה שלנו כמו שאומרת התורה: "כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט, ה). וכן ביובל נאמר: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג). וכן לגבי ישראל נאמר: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", (שם, מב), וכן "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שם, נה), ודרשו חז"ל: כי לי בני ישראל עבדים - ולא עבדים לעבדים (קידושין כב:). הקב"ה מלמדנו שצריך לזכור שהכל שלו, לא רק הקרקעות וישראל אלא גם המטלטלין ולכן יש איסור: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (שם יז).
יש ללמוד מכאן שהמציאות היא מאוד גבוהה. הארץ היא של ה', ואנו גרים בארץ של ה'. אנו של הקב"ה, אנו שייכים למציאות רוחנית עליונה, למציאות של קודש. אין כאן בעלות אנושית על ממון או קרקע, אלא הכול של ריבונו של עולם. כל מה שאנו משתמשים בו שייך לריבונו של עולם. אנו עבדי ה'. זה לא כעול שה' מכופף ומכריח אותנו, כאומר: אני הוצאתי אתכם מארץ מצרים קניתי אתכם ולכן אתם מוכרחים להיות עבדי, אלא זו גדולתנו וזכותנו שהוא מסכים שנהיה עבדים ושנהיה דיירי בית ה'. אשרנו מה טוב חלקנו. גם הממון שה' נתן לנו הוא קדוש, לכן אמרו חכמים שכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל (ברכות לה.) צריך לזכור שכל העולם הזה של הקב"ה. לכן יש להתנהג בצורה היותר שלמה "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ".
איסור זה הוא לא רק שלא להונות בעניני כסף, שזה איסור חמור לגנוב דעת ולקחת ממון שלא מגיע לי, ויש להתרחק מזה מאוד ולא להיכנס אפילו לספקות שמא אני משתמש בממון שאינו שלי, אלא גם בדיבור - הדיבור צריך להיות זהיר שלא להונות בדברים. אם אדם עוקץ את חברו והוא נפגע, או כל דיבור שגורם אי נעימות לשני זו אונאת דברים, וזה איסור חמור יותר מאונאת ממון. הגמרא בבבא מציעא מאריכה בחומרת הדבר. יש לישם זאת בפועל, להיות ערני ולא להגיע למצב שאני גורם בדיבורי אי נעימות לשני. מצד שני יש לשאוף לגרום נעימות לשני, לפרגן, להאיר פנים, לעודד ולחזק, אם אמרו שהונאת דברים היא חמורה, אז אם הוא מחזק את השני הוא פועל דבר גדול מאוד - מידה טובה גדולה ממידת הפורענות (סנהדרין ק:).

ריבית ביטוי לאחדות
בפרשה נצטווינו על איסור ריבית – "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו). איסור ריבית הוא חידוש גדול של התורה. הרי איסור לא תגזול, זו סברה אנושית שלא לקחת ממון מהשני. אך ריבית זה בהסכמה, אדם מבקש הלוואה והמלווה מבקש תמורה על זה שהוא מלווה, הוא לא לוקח מהשני דבר בכוח, והתורה אסרה זאת וקראה לזה "נשך" – אתה נושך את השני. איסור ריבית חמור מאיסור גזל שהרי כמה וכמה לאווין נאמרו על איסור ריבית, ואמרו חז"ל שאיסור זה שקול כנגד כל המצוות, ובזכות זה ישראל נכנסים לארץ ישראל שנאמר: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה, לז-לח). אתם שייכים לארץ כנען בגלל שאתם לא מלוים בריבית.
המהר"ל מסביר את גודל האיסור. הריבית פוגעת ביסוד האחדות של עם ישראל. אחד מלווה ועוזר לשני, זה מראה שאנו קשורים זה לזה, וזה עניינם של ישראל שהם עם אחד. ואם אדם לא מוכן להלוות לשני בלא תמורה זה הורס את האחדות, וכיון שמגמת ההלוואה היא כל כך גדולה שהיא מראה שאנו עם אחד הריסתו חמורה מאוד. ואומר ספר חרדים שב"שמע ישראל" אנו אומרים שה' אחד וענף מאחדות ה' זו אחדות ישראל. וכאשר אין אחדות בישראל זה פגם בהכרת אחדות ה'. לכן ענין האחדות הוא עצום וחייבים לשמרו, והריבית הורסת אותו.
ניתן ללמוד מכאן לעוד עניינים כגון: להשאיל אחד ולשני ולסייע לשני בגוף ובממון כדי לבטא את האחדות. ריבית בגימטריה תרי"ב זאת אומרת שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות כולם. ארץ ישראל מבטאת את אחדות ישראל בזה שיש לנו מקום אחד, ולכן יש קשר בין מצוות יישוב הארץ ומצוות ריבית. אתם מלוום ללא ריבית לכן: "אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים".

השמיטה – ביטחון בה'
מצוות השמיטה מחנכת אותנו לביטחון בה'. הקב"ה מצווה אותנו מצווה שקשה מאוד לקיימה. שנה שלמה לוותר על בעלות הקרקע, לא לגדל שום דבר, ללא ידיעה איך יתפרנסו ויחיו. והקב"ה מבטיח שבשנה השישית תצמח תבואה לשלוש שנים, אך צריך בזה ביטחון גדול בה'.
הזוהר בפרשתנו (כרך ג, קי:) כותב:
"בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהלים לז, ג), רבי חייא ורבי יוסי עמדו בדרך וראו שני אנשים שיצאו לדרך ארוכה. הופיע לפניהם אדם שלא אכל כמה ימים, ומבקש: אולי יש לכם מזון להחיות את נפשי, אחד מהם הוציא מילקוטו את האוכל שיש לו ונותן לו. אומר חברו מה אתה נותן לו, הרי יש לנו דרך ארוכה ובלי מזון זה לא תוכל להחזיק כל הדרך. ענה לו: מה אכפת לך הרי אדם זה רעב, צריך לתת לו. והוא מבקש עוד וזה נותן לו, ומבקש עוד ונותן עד שאותו אדם גמר לו את כל האוכל. ממשיכים בדרך ואותו אדם שנתן את מזונו ולא נשאר לו אוכל, נחלש ומתעייף ואומר שאין לו כוח להמשיך בדרך ונשאר לנוח, וחברו מתרחק אוכל המזונו וממשיך הלאה בדרכו. שני החכמים ראו את המקרה ואחד אמר לשני כנראה הקב"ה מראה לנו מציאות מיוחדת ואנו חייבים ללכת אחריהם ולראות מה קורה. והם רואים את זה שנתן את מזונו יושב תחת העץ ושרוי במצוקה. אמר רבי חייא אולי ניתן לו משלנו - ענה לו רבי יוסי חכה יש כאן משהו מיוחד, ואז הם רואים נחש שיורד מהעץ לכיוון האיש ששכב תחת העץ, ומגיע נחש מצד שני והורג את הנחש הראשון. אמר רבי יוסי על זה נאמר: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי י, ב) (זוהר כרך ג, קי:)
אדם זה לא חשב הרבה ועשה צדקה בכל מאודו. הקב"ה הוא שסידר את האפשרות שאדם זה ייתן צדקה כדי שינצל ממות. ועל זה נאמר: "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב" תבטח בה' ואל תחשוב על יום המחר, יש לך אפשרות לעזור לשני, תעשה כך, אף שזה יכול לפגוע בך. ואז "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה". המעשה שהזוהר מספר הוא קיצוני, שהרי נאמר: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה, לו) - חייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא סב.). קיצוניות זו היא של אנשים מיוחדים, אך עד למדרגה זו יש עוד הרבה מדרגות. הזוהר מסביר זאת ברעיונות עמוקים ואנו נבאר אותם בהסבר גלוי. כאשר אדם עוזר הוא מתחבר למעשה ה'. הקב"ה כל הזמן זן ומפרנס ומקיים את כל עולמו, גם אדם שנותן צדקה ומסייע לאחר הוא משתתף עם הקב"ה בקיומו של עולם. במעשה זה הוא נהיה נותן ויש לו השפעה על המקבלים ואז הוא נהיה "וּרְעֵה אֱמוּנָה" מלשון רועה צאן, אתה רועה את אלו שמאמינים בך. הרב מסביר באורות שעניינה של האמונה היא לנהל את המציאות על ידי שהיא מחברת בין אנשים למקור. ועל ידי הצדקה כל המציאות במידת מה מכוונת על ידי הנותן.

קיום המצוות מגלה שיש מלך
רעיון שני המובא בזוהר: כל עבודת ה' שלנו היא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתא. יש כמה רמות בהסבר למושג שכינה. בפשוט, חז"ל אומרים לנו: אדם שעוסק בתורה שכינה כנגדו, עשרה - שכינה מקדימה לבוא (ברכות ו.), כל פעם שאדם עושה את רצון ה' - בזה ה' מתגלה. בזה שאדם מניח תפילין מתגלה שיש ריבונו של עולם שציווה אותנו להניח תפילין. אם למשל אדם אוכל אין כאן גילוי שיש מצווה כי אולי הוא אוכל כיוון שהוא רעב. כל מצווה שאדם עושה יש גילוי שכינה - הוא ציווה אותנו ואנו המצווים - עושים. אנו מתחברים עם המצווה. העולם הוא כולו בריאה של הקב"ה אך בלי שיתגלה בעולם שהוא ברא אותו העולם מנותק, וכאשר יש גילוי בעולם שיש בורא, אז העולם מתחבר לריבונו של עולם. לכן כאשר אדם מקיים מצווה הוא מחבר את העולם לקב"ה. זה חיבור קודשא בריך הוא ושכינתא. וזה עניינו של העולם להיות מחובר למקור, וממילא נמשך שפע וגודל כאשר העולם מחובר למקורו. החיבור צריך להיות כמה שיותר מושלם. כדוגמא לכך אומר הזוהר שאם אדם נמצא ללא אישה הוא פלגא דגופא, איש ואשה אינם שניים מחוברים, אלא דבר אחד מחובר. וכאשר הגוף שלם אנו אומרים: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן (סוטה יז.). אנו מחברים את י' שבאיש ואת ה-ה' שבאשה ומופיעה שכינה. כאשר דבר שלם יש גילוי שכינה. כאשר מחברים אחד ועוד אחד יש שניים, וכאשר יש חיבור שיוצר דבר אחד נוצרת מציאות חדשה, לא שני מספרים שמצטרפים.
כך כאשר העולם עושה את רצון ה', נוצר חיבור עם ריבונו של עולם ונוצר שפע גדול שיורד לעולם שהוא מציאות חדשה. "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ" (ישעיהו נב, ח) העינים שלנו צריכות להיות מחוברות עם העינים האלוקיות, וכך הפה והאזנים. חיבור זה נוצר על ידי שכל ישראל מקיימים את כל המצוות. המצוות הם כנגד רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו של האדם, נמצא שכל מצווה מחברת עוד אבר ועוד אבר אל הקב"ה. וכך כל תרי"ג מצוות מחברות את כל המציאות כולה עם המקור האלוקי. ועניינם של ישראל לעשות חיבור זה. אדם מתחבר עם חברו על ידי המח והלב, וכך ישראל שעושים את רצון ה' על ידי המח והלב - מחברים את העולם למקורו.

דרגות בעבודת ה'
יש דרגות בנבואה. הזוהר אומר שיש נביאים שמופיעים בדרגת לבוש ויש נביאים המופיעים בבחינת הגוף כגון יד ה' או הופעה של פה "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ח). יש נביאים ששומעים את דבר ה' ויש שרואים, כמו יחזקאל שנאמר בו: "וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א, א). כל נביא מתחבר בנקודה הרוחנית שלו בבחינות האברים. כך גם יש מדרגות של תלמידי חכמים, יש פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד. וכן בקרבנות ישנם מדרגות. יש מדרגות רוחניות כגון עבודת התפילה שתוקנה כנגד קרבנות, זו עבודה עליונה. דבקות של ישראל העומדים להתפלל אל ריבונו של עולם. אך צריך גם דבקות מעשית ובשביל זה יש בית המקדש ועבודת הקרבנות שהיא מחברת את המציאות המעשית אל מקורה. והרוחניות והמעשיות יחד עושים את החיבור השלם. בקרבנות יש מדרגות, וכנגדם דרגות ביושבים לפני חכמים. יש שאוכלים כביכול שיירי מנחות, ובעלי מדרגה גבוהה יותר אוכלים את המנחות עצמם שזה קרבן הבא מן הצומח. ומי שאוכל עופות הוא במדרגה יותר גבוהה, ויותר מזה מי שאוכל בשר צאן ובקר.
משל למלך שמביאים לו מתנות רבות מכל מיני סוגים ואחר כך הוא צריך לחלק זאת לעובדים. יש עובדים חשובים יותר ויש פחות, ויש גם כלבי שמירה שיש לתת להם מזון. מי שמביא קרבן שלא בכוונת הלב נותנים לכלבים, וכך כותב הזוהר שהאש שעל גבי המזבח פעמים שהייתה כפני אריה ופעמים כפני כלב. ומי שנותן יותר בכוונה ורצון, מתנתו ניתנת לעבדים. ומי שנותן בשלמות, אלו אנשי הסוד - הקב"ה בעצמו בא לקבל את המתנות ומניחם על שולחנו. מלמד אותנו הזוהר, שלפי מדרגת עבודת ה' שלנו היא תתקבל למעלה, וכל אחד רוצה שעבודת ה' שלו לא תיזרק לכלבים...
עבודת ה' יכולה להיות כעבד ויכולה להיות כבן. עבודת עבד היא משמעת, מה שהאדון אומר הוא מקיים ועושה. הוא בטל כלפי האדון ועושה זאת בלא לשאול, בין אם זה טוב לו או לא. בן הוא מסתובב בבית ונכנס לכל מקום, הבן יודע ומבין כל דבר ועושה את רצון אביו בשכל בהבנה ולא בכפיה. וזו עבודת ה' גבוהה מאוד שאדם עושה את רצון ה' כיוון שזה מה שטוב והוא מבין את הגודל והחשיבות של העבודה. אבל הזוהר אומר שיש צד מיוחד בעבודת העבד שאינה אצל הבן והיא: ההתבטלות, המשמעת המוחלטת גם כאשר הוא לא מבין. ולכן יש לעבוד את ה' גם כבן וגם כעבד, "אבינו מלכנו". בלימוד התורה אנו יותר מדגישים את אבינו, ומצד שני בתפילת שמונה עשרה אנו מדגישים את מלכנו, אנו בטלים כלפי ריבונו של עולם וזו בחינת העבד. זו עבודת ה' השלמה עליה מדבר הזוהר בפרשתנו.
אנו נמצאים מספר שבועות לפני חג השבועות והתכוננות לקראתו צריכה לעשות לנו משהו. יום זה הוא יום ההתחדשות של הברית ביננו לבין הקב"ה. אנו מתפללים ששבועות אלו יהיו מרוממים ונגיע לחג השבועות עם הכנות טובות, נתעלה בו ונמשיך ממנו אור גדול לימים הבאים.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il