בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יעקב בן חיה

מסכת בבא מציעא - דף כט' ע"ב

חיוב שמירה באבידה ובפקדון

בשיעור זה מתבארת חובתו של נפקד לדאוג שהחפץ לא יתקלקל, לעומת חובתו המקבילה של מוצא אבידה.

undefined

הרב חיים כץ

ל' אדר א' התשס"ג
9 דק' קריאה 56 דק' צפיה
מחלוקת רש"י והרמב"ם בדין המוצא ספרים
שנינו 1 "מצא ספרים קורא בהם אחת לשלושים יום" ומסביר רש"י שכדי למנוע את עיפוש הספרים יש לאוורר אותם. הגמרא מביאה מחלוקת תנאים ביחס למפקיד ספר תורה אצל חבירו – לדעת תנא קמא פותחו כל שנים עשר חודש, לדעת ר' אליעזר בן יעקב פותחו כל שלשים יום, וסומכוס מחלק: "בחדש שלשים יום בישן שנים עשר חודש". וכותב רש"י 2 שהמשנה שאמרה שקורא בהם אחת לשלושים יום ולא חילקה בין ספר ישן לחדש היא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. נשים לב שהברייתא בה מובאת דעת ר' אליעזר בן יעקב עוסקת בפיקדון, ולא במציאה; אולם רש"י הבין שאין הבדל ביניהם, שהרי גם במוצא אבידה יש דיני שמירה.

האחרונים העירו שהרמב"ם חולק על רש"י ומחלק בין אבידה לפיקדון: בהלכות גזילה ואבידה 3 הוא הביא את המשנה שהמוצא ספרים קורא בהם אחת לשלושים יום, ואילו בהלכות פיקדון 4 פסק הרמב"ם כדעת תנא קמא שגוללו כל שנים עשר חודש:
המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת לי"ב חדש... כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון וכן כל כיוצא בזה שזו חובה עליו משום השב אבידה לבעלים, במה דברים אמורים בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היו עמו באותה הארץ הרי זה לא יגע בו אע"פ שהוא אבד".

הרמב"ם מחלק כאן בין אבידה לפיקדון. כך היא גם שיטת הרי"ף, וכך נראה גם בשיטת הרא"ש. הגמרא מביאה ברייתא "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו... כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפיקדון". שואלת הגמרא "פיקדון מאי עבידתיה גביה?" ומתרצת "בפיקדון שהלכו בעליו למדינת הים". וכותב על כך הרא"ש 5 :
וכן הא דאמרינן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש וקורא בו מיירי שהלכו בעליו למדינת הים, דאי ישנן בעיר אין הנפקד חייב לטפל בו, מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו.

הרא"ש כותב שדוקא אם המפקיד הלך למדינת הים צריך הנפקד לגלול את ספר התורה כל שנים עשר חודש, ומבאר הפלפולא חריפתא שבמקרה זה דין הפיקדון כאבידה, אך הוא מקשה על כך – והרי באבידה שנינו במשנה שגולל כל שלשים יום! וממשיך הפלפולא חריפתא שקושיא זו קשה גם על הרי"ף והרמב"ם, שפסקו שבאבידה גולל כל שלשים יום, ואילו בפיקדון כל שנים עשר חודש. מהיכן נובע ההבדל בין אבידה לפיקדון?

מנין חובתו של שומר לדאוג שהחפץ לא יתקלקל?
המחנה אפרים דן בשאלה יסודית בדיני שומרים. כאמור, הגמרא מביאה ברייתא מפורשת שמי שהפקידו אצלו ספר תורה חייב לגוללו כדי שלא יתעפש. מהיכן נובעת חובה זו? אפשר לומר, שכשם ששומר צריך לדאוג שהפיקדון לא יגנב ויאבד, לפי רמות השמירה השונות של שומר חינם, שומר שכר ושואל, כך עליו גם לדאוג שהחפץ לא יתקלקל בצורה טבעית. אך אפשר לומר שחובת שמירה אינה כוללת חובה לעשות מאמץ שהחפץ לא יתקלקל בכילוי טבעי, והחובה לגלול את הספר היא מסיבה אחרת כפי שיובא להלן.

המחנה אפרים מביא ראיה ביחס לשאלה זו מדברי התוספות. שנינו 6 "מצא כסות שוטחה לצרכה אבל לא לכבודו" ודנה הגמרא 7 מה הדין כשמוצא האבידה שוטח את הכסות גם לצרכו וגם לצרכה. כותבים התוספות במקום שהספק הוא דוקא בכסות, שאז יש חשש שכיון שהוא שוטחה גם לצרכו הוא עלול לשטוח אותה יותר מכדי צרכה באופן שהיא תינזק מכך, אבל בחפצים אחרים בהם אין חשש זה, וכדי לשמור על הכלי יש צורך להשתמש בו, אין כל בעיה שהשתמשות זו תהיה גם לצרכו. ומביאים התוספות ראיה לדבריהם מקושיית הגמרא שהבאנו לעיל ביחס למוצא כלים "פיקדון מאי עבידתיה גביה"? אם נניח שמדובר בברייתא על שימוש גם לצרכו שלו שאלת הגמרא מובנת, שבפיקדון אין היתר להשתמש לצרכו; אבל אם היתר השימוש של מוצא אבידה הוא רק כשמשתמש לצורך הכלי בלבד, שאלת הגמרא אינה מובנת – הרי גם שומר פיקדון חייב בחובה זו, "כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש!" מדיוק לשון התוספות " כיון שהוא שומר יש לו לעיין..." מבואר שחובה זו היא מדיני השמירה.

אולם, מדברי הרא"ש שהבאנו לעיל מבואר שהוא חולק על יסוד זה, שהרי הוא כותב שמה שלמדנו בברייתא שהמפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו היינו דוקא כשהלכו בעליו למדינת הים, שאז מקבל הפיקדון דין של אבידה, אבל אם הם בעיר "אין הנפקד חייב לטפל בו, מאחר שהמפקיד יכול לשמור חפציו שלא יתקלקלו". לפי התוספות אין זה נכון, כשם שהשומר צריך לשמור את ספר התורה מגנבים – עליו לשמור גם שספר התורה לא יתעפש!

המחנה אפרים מדייק גם מלשון הרמב"ם שהוא סובר כדעת הרא"ש. בהלכות פיקדון 8 כותב הרמב"ם:
המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו אחת לשנים עשר חודש... וכן כל כיוצא בהם, שזו חובה עליו משום השב אבידה לבעלים.
הרמב"ם כותב כאן במפורש שחיוב הטיפול בפיקדון הוא מטעם "השב אבידה לבעלים", ושלא כדברי התוספות שחובה זו היא "כיון שהוא שומר".

נפק"מ בין השיטות וביאור שיטת הרמב"ם
הנפקותא הפשוטה בין שיטות הראשונים היא ביחס לחיוב התשלומים, ונקדים תחילה לבאר את יסוד שיטת הרמב"ם. כיצד יתכן שבפיקדון שייך חיוב של השבת אבידה, הרי זהו פיקדון ולא אבידה?

נראה ששיטת הרמב"ם מבוססת על דברי רבא "לכל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע", כגון שראה מים שעלולים להציף את שדהו של חבירו, עליו לגדור בפניהם 9 . הדין הפשוט של השבת אבידה הוא כאשר אדם רואה רכוש של השני שאבד ממנו ובעליו אינם יודעים היכן הוא, ובפסוק זה מתחדש שקיים חיוב נוסף, לעשות ככל שאני יכול כדי למנוע את הנזק שמגיע לרכוש של השני. בפיקדון אמנם לא שייך החיוב הרגיל של השבת אבידה, שהרי החפץ אינו אבוד מבעליו, אבל שייך כאן הריבוי 'כל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע'.

מעתה נראה שכיון שהחיוב אינו מדיני "שומר אבידה", אלא מצד דין מיוחד "כל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע", לא יהיה כאן חיוב תשלומים במקרה שאדם לא קיים חובה זו. לעומת זאת לפי התוספות, מסתבר שכשם ששומר שפושע בשמירה חייב לשלם, כך גם שומר שלא טיפל בחפץ וכך הוא התקלקל בצורה טבעית הריהו חייב בתשלומים.

חובתו של שומר אבידה לטפל בחפץ שלא יתקלקל
ויש מקום להסתפק בשיטת הרמב"ם, ביחס לאדם שהגביה אבידה ברחוב וכך חל עליו חיוב התורה לשמור עליה. האם חובתו לטפל בחפץ שלא יתקלקל היא ככל שומר, שחייב לטפל בו "לכל אבידת אחיך", או שכאן – כיון שהוא הפך להיות שומר לא מצד הפקדת הבעלים אלא מצד חיוב התורה, הטיפול באבידה הוא חלק מדיני השמירה, ואז יהיה גם חיוב תשלומים? מדברי הרמב"ם נראה כאפשרות השניה. הרמב"ם כותב 10 :
וצריך לבקר את האבידה ולבודקה כדי שלא תיפסד ותאבד מאליה שנאמר והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו, כיצד? מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום..."

הרמב"ם לומד מהפסוק "והשבותו לו" שיש חיוב על מוצא האבידה לדאוג שלא תכלה מאליה. הפסוק שמביא הרמב"ם הוא אותו מקור לעצם הדין שמוצא האבידה צריך להיות שומר, כדברי המשנה 11 "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר, שנאמר והשבותו לו - ראה היאך תשיבנו לו". משנה זו מלמדת שהמוצא צריך לדאוג שכל מה שמצא יוחזר לבעלים, וחלק מהחובה היא לדאוג שהרכוש לא ייפסד. אם כן, נראה שלדעת הרמב"ם קיים הבדל יסודי בין חובת השמירה שמוטלת על מוצא אבידה לבין חובת השמירה שמוטלת בפיקדון רגיל. בפיקדון רגיל, החיוב לטפל ברכוש שלא יפסד מעצמו אינו מדיני שמירה, אלא מצד הדין המיוחד "לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע". לעומת זאת, באבידה חיוב זה הוא מדין שמירת האבידה היסודי, "והשבותו לו" - כשמוצאים אבידה צריך לדאוג שהיא תגיע לבעלים. וכאמור קיימת נפקותא בדבר ביחס לחיוב התשלומים, כשם שהמוצא אבידה ולא נעל אותה כראוי ברפת עליו לשלם, כך יש מקום לומר שיתחייב לשלם מי שלא יטפל בה. מה שאין כן בפיקדון, מי שלא טיפל אמנם לא קיים מצוה, אבל אין עליו חובת תשלומים.

ביאור ההבדל בין אבידה לפיקדון בשיטת הרמב"ם
לאור עיקרון זה תירצו האחרונים את שאלתו של הפלפולא חריפתא על שיטת הרמב"ם, מדוע ביחס למוצא ספרים פסק הרמב"ם שגוללם כל שלושים יום, ואילו ביחס למי שהפקידו אצלו ספרים הוא פסק שגוללם כל שנים עשר חודש, הרי גם מוצא אבידה הריהו שומר? התשובה היא שחיוב הטיפול הוא שונה במהותו, ולא רק במקורו. כאמור, התנאים נחלקו האם מי שהפקידו אצלו ספר תורה חייב לגוללו כל שלושים יום או כל שנים עשר חודש. נראה שאין כאן ויכוח במציאות, שודאי אם יגלול כל שלושים יום הרי זה עדיף; המחלוקת היא מהי רמת החיוב. לדעת ר' אליעזר בן יעקב צריך לגלול כל שלושים יום, כמו באבידה, משום שבשניהם גדר הדין הוא לדאוג שהחפץ יגיע לבעלים בצורה המיטבית. לעומת זאת, תנא קמא – שכמותו פסק הרמב"ם – סובר שיש לחלק: אמנם באבידה גדר החיוב הוא להתנהג עם החפץ באופן שהוא ודאי יגיע לבעלים, אבל בפיקדון, ששם חובת השמירה היא מדין 'כל אבידת אחיך – לרבות אבידת קרקע', אין חובה לעשות עכשיו פעולות מניעה לנזקים עתידיים, אלא רק כשיש לפני נזק ודאי עלי לסלק אותו. כך היא גם לשון הברייתא "ראה מים ששוטפים ובאים הרי זה גודר בפניהם", דוקא אם המים באים עכשיו עליו לגדור בפניהם, ולא אם הם יבואו בעוד חודש. לכן אין צורך לגלול את ספר התורה כל שלושים יום אלא כל שנים עשר חודש, כי אז הנזק הוא ודאי.

מקור שיטת הרמב"ם
מנין למד הרמב"ם את שיטתו זו, שיש הבדל בין אבידה לפיקדון ביחס להגדרת חובת השמירה? אפשר להציע שתי אפשרויות.

האפשרות הראשונה היא לומר שמקורו של הרמב"ם הוא השאלה שעמדה לפני רש"י. המשנה אמרה שגולל אחת לשלושים יום, ואילו בברייתא מובאת מחלוקת תנאים בדבר. רש"י הסביר שהמשנה היא כאחת הדעות, אבל הרמב"ם ביאר ששורש ההבדל בין המשנה לברייתא הוא הבדל בין פיקדון לאבידה.

אפשרות שניה למקורו של הרמב"ם עולה מדבריו, שהמוצא פירות והם התחילו להרקיב – מוכרן בבית דין 12 . הרב המגיד ביאר שהרמב"ם למד דין זה מהסוגיא בפרק המפקיד 13 , העוסקת במי שהפקידו אצלו פירות, ושם מובאת במשנה מחלוקת תנאים: "המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודים לא יגע בהם, רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן בבית דין, מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים". הגמרא אומרת שמחלוקת התנאים היא רק אם חסרו הפירות "בכדי חסרונן", אבל ביתר מכדי חסרונן כולם מסכימים שמוכרן בבית דין. וביאר הרב במגיד שהמחלוקת היא דוקא בפיקדון, שהבעלים מניחים אותו מדעת, אבל לא באבידה, וסיים "ופשוט".

ויש לשאול, מנין לרמב"ם לחלק מסברתו חילוק שאינו מוזכר בגמרא? ועוד, אם בפיקדון לא היתה כלל מציאות של מכירת הפירות היתה סברת החילוק מובנת, שדוקא בפיקדון אין לשומר היתר למכור כי הבעלים לא הורה לו על כך אבל באבידה הרי החפץ אבוד מרשות הבעלים, אבל הרי גם בפיקדון יש מציאות שבה השומר צריך למכור את הפירות, כאשר הם הרקיבו ביותר מכדי חסרונן, ואם כן מהי הסברא שבאבידה יהיה חיוב זה בזמן מוקדם יותר?

על פי מה שביארנו ניתן להבין את שיטת הרמב"ם, ותחילה נקדים גם את דברי המחנה אפרים, ששאל – כיצד ניתן לומר שחובת הטיפול בפיקדון שלא יתקלקל היא מדיני השמירה (כשיטת התוספות), הרי מפורש בדברי רשב"ג לגבי פירות שהשומר צריך למוכרם "מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים?" עונה המחנה אפרים שטענת רשב"ג מכוונת כלפי תנא קמא, שגם אם הם סוברים שבכדי חסרונן אין חיוב מדיני השמירה – לכל הפחות יהיה חיוב מדין השבת אבידה. אבל יש בתשובה זו דוחק, וניתן לענות באופן אחר – שאמנם השומר צריך לדאוג שהחפץ לא יתקלקל, אך כל זאת כאשר הוא מטפל בחפץ עצמו, אבל למכור – לא שמענו.

הסבר זה נכון לשיטת התוספות, אבל נראה שהרמב"ם למד אחרת, ולפיו היסוד אותו מלמדת המשנה הוא שחיוב הטיפול בחפץ שלא יתקלקל אינו מדיני שמירה אלא מדין השבת אבידה, וגדרו של חיוב זה הוא למנוע נזק מהרכוש של השני. כל זה בפיקדון, אבל באבידה הגדר הוא אחר לגמרי, חיוב השמירה הוא מדין 'והשבותו' לו, כמו עצם החיוב לשמור מפני גנבים, לדאוג שהחפץ יחזור בצורה הטובה ביותר לבעלים. לכן בפיקדון כולם מודים שב'כדי חסרונן' צריך למכור כי הנזק ודאי, ולעומת זאת באבידה צריך למכור קודם לכן, כדי שהחפץ יחזור לבעלים בצורה הטובה ביותר. לכן מדייק הרמב"ם בלשונו 'וכן פירות שהתחילו להרקיב", אין צורך ב'כדי חסרונן'. משנה זו מהווה גם מקור נוסף לעצם שיטת הרמב"ם, המחלקת בין החיוב לטפל בפיקדון לבין החיוב לטפל באבידה.

דין "שם דמיהן ומניחם"
לפי זה נוכל להבין עניין נוסף. למדנו בגמרא 14 "כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד שנים עשר חדש, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן", ופירש רש"י "מוכרן ומניח הדמים אצלו". הרא"ש 15 דייק מדברי רש"י "ומשמע לפירושו שצריך למכרן בבית דין, שאם לא כן מה לו להזכיר שום? הוי ליה למימר מוכרן ומניח הדמים". רש"י סובר שצריך למכור בבית דין, אבל הרא"ש כותב "ולישנא דשם דמיהם לא משמע כפירושו", ומביא הרא"ש את פירוש התוספות שאף לעצמו הוא יכול להניח, ואין דינו דומה לדינם של גבאי צדקה שאינם יכולים למכור לעצמם, שכיון שהוא משיב אבידה לא חושדים אותו. ויש לשאול, הרי לגבי שומר על פירות והרקיבו אמר רשב"ג "מוכרן בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים", הרי מפורש שגם משיב אבידה צריך למכור בבית דין! התשובה צריכה להיות על פי אותו יסוד 16 , שכל דברי הרא"ש שאין צורך לשום בבית דין אמורים דוקא כשאדם הרים אבידה ודאג וטרח בשבילה, עשה את כל המאמצים שהאבדה תחזור לבעליה, ולכן לא חושדים אותו. אבל בפיקדון לא שייכת סברא זו, ולכן למרות שהחיוב שלו לדאוג לפירות שלא יתקלקל הוא מדין 'כל אבידת אחיך' – אם ימכור את הפירות לעצמו הדבר יעורר עליו חשד.

הבדל הלכתי זה בין שומר אבידה לשומר פיקדון היה מתאים מאוד לשיטת הרמב"ם, אבל המעיין ברמב"ם יראה שהרמב"ם עצמו לא חילק אותו, ולפיו בכל מקרה צריך למכור בבי"ד.


^ 1 כט ע"ב.
^ 2 ד"ה 'אימא'.
^ 3 פרק י"ג, הלכה י"ג.
^ 4 פרק ז, הלכה ד.
^ 5 סוף סימן כ'.
^ 6 במשנה שם.
^ 7 ל ע"א.
^ 8 פרק ז, הלכה ד.
^ 9 לא ע"א.
^ 10 הלכות גזילה ואבידה יג, יא.
^ 11 כח ע"ב.
^ 12 גזילה ואבידה יג, טז.
^ 13 לח ע"א.
^ 14 כח ע"ב.
^ 15 סימן ט"ז.
^ 16 אם כי תשובה זו תיצור סתירה ברא"ש.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il