בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תזריע
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת תזריע תשע"ו

טהרת הנפש

לשקול את הדברים מראש ◆ הכוונה המטהרת ◆ השלמת הניקיון הפנימי ◆ העבודה הפנימית של ראש החודש ◆ חודש הגאולה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשע"ז
9 דק' קריאה 39 דק' צפיה
לשקול את הדברים מראש
קראנו השבת את פרשת תזריע, ראשית נתחיל בענייני הפרשה. הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת אומר (פרק טז הלכה י):
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך" (דברים כד, ח-ט), הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר: "והאיש משה ענו מאד", ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת - קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
עניינה של הצרעת הוא להזהיר את ישראל בלשונם, שידברו רק את הדברים שנכון לדבר וחס וחלילה לא לדבר לשון הרע איש על רעהו. הרמב"ם ממשיך ואומר:
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר: "וקול כסיל ברוב דברים" (קהלת ה, ב), ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק" (תהילים לא, יט), ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר: "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב, לו, טז), ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" (מלכים ב, יז, ט), והרי הוא אומר: "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" (תהילים עג, ט) מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר.
אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז).
כך מסיים הרמב"ם את הלכות טומאת צרעת. הדברים כאן פשוטים וידועים, ואף על פי כן הרמב"ם מדריך אותנו שכל דבר שמגיע לשיא של קלקול מתחיל מדברים קטנים. מתוך שיחה של שטות ושל הבל, מגיעים לדבר על אנשים, השיחה מתפתחת ומדברים על אנשים צדיקים, ומשם ממשיכים לדבר גם על נביאים וכך מגיעים עד לקלקול היותר נורא של כפירה כלפי שמיא, חס ושלום.
זו הדרכה בכל דבר ודבר. אדם צריך להיזהר תמיד, זו ההדרכה בתחילת ספר תהילים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהילים א, א), תמיד צריך לשקול את הצעדים מראש: אדם יכול לדעת שאם הוא ילך בדרך מסוימת ויפגוש אנשים כאלה ואחרים, לא יצאו מזה דברים טובים. כשכבר נמצאים בפנים קשה לעצור, אבל מראש יותר קל. אדם צריך לחשב את דרכיו מלכתחילה, לאן הדברים עשויים להגיע. כשאדם יודע לשקול את הדברים באופן הנכון הוא ניצל מדברים רבים בלי להתאמץ מאוד. צריך לשקול את הדברים, לאן הדברים יוליכו אותי.
בפרשה אנחנו לומדים גם את ערכו של עם ישראל. גדר הטומאה הוא רק בישראל, וזאת משום שככל שיש יותר טהרה ומדרגות יותר עליונות, יש גם טומאה. נכרים לא נטמאים גם אם הם ייגעו במת או שתהיה להם צרעת, כך גם בהמה חיה לא מקבלת טומאה. טומאה שייכת רק באדם מישראל, שיש בו קדושה ונשמה אלוקית, לפי גודל קדושתו גודל הטהרה - טהרה גדולה במיוחד. לכן הפרשה הזו מלמדת אותנו על גדולתן של ישראל. לא כל כך נעים להתעסק בכל המחלות הללו, אבל הן מלמדות אותנו לימוד גדול: עם ישראל הוא עם ה', הוא עם קדוש.

הכוונה המטהרת
נראה עוד מדברי הרמב"ם בסוף הלכות מקוואות, וזה גם סוף ספר טהרה (פרק יא, הלכה יב):
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל.
לא מספיק שאדם טובל במקווה, אלא הוא צריך גם להתכוון להיות טהור. יותר מזה, לא מספיק להתכוון סתם אלא הדבר תלוי למה האדם התכוון. אם הוא התכוון להיות טהור בשביל לאכול חולין בטהרה, הוא טהור רק לעניין הזה ואסור לו לאכול תרומה. אם הוא התכוון להיטהר כדי לאכול תרומה אסור לו לאכול קודש.
עניינה של הטבילה הוא משהו פנימי ועמוק, והשכל לא יכול לפרש את זה. טבילה פועלת ומשפיעה, אבל בשכל שלנו אי אפשר להבין כיצד הדברים מתרחשים. טומאה וטהרה זו מציאות, טבילה במקווה פועלת על המציאות הזאת אלא שאנחנו לא מבינים כיצד. לכל החוקים יש טעמים, אבל הם פנימיים ועמוקים מאוד. ממשיך הרמב"ם:
ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור.
יש טהרה רוחנית, היו לאדם הרהורים לא טובים ודעות משובשות, אם הוא מסכים בליבו לפרוש מהם והוא מטהר את נפשו, הוא טהור.
הרי הוא אומר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה), השם ברחמיו הרבים יטהרנו מכל חטא ועוון ואשמה אמן.

השלמת הניקיון הפנימי
"המאיר לעולם" היה אחד מהגדולים בדור הקודם, הרב שיבח אותו מאוד ואמר שהוא קרוב לדרך הלימוד שלו כמו השאגת אריה. על כל פנים, הוא אומר שלפני שאדם נכנס למקווה עליו לרחוץ את עצמו ולהסיר את כל הדברים החוצצים. בעצם אדם נכנס למקווה כשהוא כבר נקי, המקווה לא עוסק בניקיונו של האדם אלא במשהו פנימי, וחז"ל אומרים לנו (יומא פה, ב):
אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים... מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
אם כן, כמו שאמרנו בהתחלה אדם מנקה את עצמו ואחר כך הוא נכנס למקווה ויש כאן פעולה אלוקית. כך הקב"ה מטהר את ישראל, כשישראל חוזרים בתשובה ומנקים את עצמם מכל חטא ועוון, עדיין חסר משהו. גם אחרי שאדם מנקה את עצמו מכל העוונות והוא כביכול נקי לגמרי - בכל זאת, העוונות עשו פגמים בנפש ואותם האדם לא יכול להסיר ולתקן בעצמו. את זה הקב"ה עושה, כמו המקווה. אחרי ששבים בתשובה יש תפקיד לריבונו של עולם לטהר ולסלק את כל הפגמים שנגרמו כתוצאה מהעוונות.
כפי שהבאנו, הרמב"ם מדמה את טהרת הנפשות לטהרה במקווה, כמו שנטהרים במקווה כך אפשר להיטהר במי הדעת. "האור שמח" אומר על דבריו שיש הבדל בין דברים שאדם עושה בפועל לבין מחשבות. אם אדם עשה עבירה באונס ולא הייתה לו ברירה שלא לעשות, 'אונס רחמנא פטריה' והוא לא צריך לתקן דבר. אבל אם אדם נטמא באונס, גם אם הוא לא רצה לגעת בשרץ אך הוא נטמא, אז אי אפשר לומר 'אונס רחמנא פטריה'. אותו דבר במחשבות מוטעות, אפילו שהן באו לאדם שלא ברצונו והוא הוטעה, זה כמו טומאה וצריך טבילה במי הדעת, אונס לא פוטר מהן. כשאדם עושה עבירה באונס הוא לא נפגע מזה, אבל מחשבות באונס פוגמות בנפש. הוא כעת משובש בדעתו, לא משנה האם הוא אשם או לא אשם, צריך לטבול ולסלק את כל המחשבות הרעות, להיטהר במי הדעת.

העבודה הפנימית של ראש החודש
אנחנו עוברים לענייני דיומא. השבת הייתה שבת ראש חודש (בשנת תשע"ו). המשנה במסכת שבועות (פרק א, משנה ד) אומרת ששעירי ראשי חודשים מכפרים על פגיעה בקודש. אם אדם נכנס בטומאה לקודש או אכל מהקודש בטומאה, שעירי ראשי חודשים מטהרים. בכל הקרבנות הכלל שאם אדם נכשל בעבירה בשוגג עליו להביא קרבן וכך מתכפר לו, אך זה דווקא אם הוא ידע מקודם שהדבר אסור, אלא ששכח כרגע. אם אדם לא ידע מהאיסור לפני כן הוא לא צריך להביא קרבן. כך בשאר העבירות, אבל בכניסה לקודש בטומאה, אם אדם לא ידע מראש ואפילו אם גם אחר כך לא נודע לו - אמנם הוא לא צריך להביא קרבן בעצמו, אבל שעירי ראשי החודשים מכפרים על כך.
שעירי ראשי חודשים באים לכפר על עבירות שאדם לא יודע שהוא עבר עליהן בכלל. הוא לא אשם, אבל היה פה משהו לא טוב. שעירי ראשי חדשים זה משהו עמוק מאוד, הם באים לכפר על אבק של איסור, לא היה פה איסור ממשי אבל המציאות לא הייתה מושלמת. חז"ל למדו שזה התפקיד של השעירים הללו מכך שבפרשייה עליהם מודגש שהם קרבן לה', הקרבן בא על משהו שרק ריבונו של עולם יודע. רק הקב"ה יודע מהעבירה הזאת, אף אחד אחר לא יודע.
הגמרא במסכת שבועות (ט, א) שואלת על כך שהרי ריש לקיש אמר ששעיר ראש חודש הוא כפרה לקב"ה על מיעוט הלבנה, משהו פנימי כזה. ראיתי בספר "אוצר התפילות" הסבר מה הכוונה לכפרה כלפי שמיא. אמנם מיעוט הלבנה היה עוד לפני שאדם הראשון נוצר, ביום הרביעי הלבנה התמרמרה על כך ששני מלכים משמשים בכתר אחד והקב"ה אמר לה ללכת ולמעט את עצמה, היה כאן איזה כישלון במהלך הבריאה. יש כאן קנאה שגוררת תוצאה של מיעוט הלבנה. לעתיד לבוא: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (ישעיהו ל, כו), המצב האידאלי הוא ששני האורות יאירו בשלמות, ועם הבריאה התחיל איזה קלקול. אף אחד לא אשם בזה, ועדיין התפקיד של עם ישראל הוא לתקן את הקלקול שהיה מבראשית. אם ישראל לא עובדים את ה' כמו שצריך, הם לא דואגים לתיקון, והדברים נשארים בצורה החסרה. לישראל יש אחריות לתקן את הקלקול השורשי של הבריאה, לתקן את מיעוט הלבנה. כל עוד שהתיקון לא הושלם על ישראל להביא קרבן על כך, וזה שעיר ראשי חודשים.
אם כן, אנחנו רואים שעניינו של ראש חודש הוא תיקון מאוד פנימי. לפי הדעה שמובאת במשנה השעיר מתקן חטאים שאדם כלל לא יודע עליהם, לפי דעתו של ריש לקיש התיקון הוא למיעוט הלבנה, דבר הנוגע בשורש הבריאה. אלו תיקונים של דברים רוחניים שאינם שכליים.
אפשר להבין כיצד הדברים מתקשרים. בראש חודש יש קדושה נסתרת, אין בו איסור מלאכה, מין חג פנימי ונסתר, לא קדושה גלויה כמו יום טוב - ועדיין זה שורש של כל הקדושות. ראש חודש קובע את קדושת הזמנים כי קדושת הזמנים נקבעת לפי ראש החודש. זה הגרעין הפנימי, עניינו של ראש החודש הוא דבר פנימי. על אחת כמה וכמה ראש חודש ניסן, שהוא ראש כל החודשים.

חודש הגאולה
התנאים נחלקו מתי תהיה הגאולה (ראש השנה יא, א). רבי אליעזר אומר שהגאולה בתשרי ואילו רבי יהושע סובר שהיא בניסן. הם נחלקו במחלוקות נוספות. גם נחלקו בשאלה מתי נברא העולם שרבי אליעזר סובר שהעולם נברא בתשרי ואילו רבי יהושע סובר שהעולם נברא בניסן. מחלוקת שלישית שנחלקו בה היא האם הגאולה תלויה בתשובה או שאיננה תלויה בתשובה, רבי יהושע אומר שהגאולה לא תלויה בתשובה, וגם אם ישראל לא ישובו בתשובה תהיה גאולה. רבי אליעזר סובר שהגאולה תלויה בתשובה ואם לא ישובו לא תהיה גאולה, כביכול.
מחלוקת יסודית רביעית שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע מובאת בילקוט שמעוני (משלי, רמז תתקכט):
"והחכמה מאין תמצא" (איוב כח , יב) מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה. ר' אליעזר אומר: בראש, ר' יהושע אומר: בלב. ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב: "נתתה שמחה בלבי" (תהילים ד, ח), ואין שמחה אלא חכמה שנאמר: "חכם בני ושמח לבי" (משלי כז, יא).
מה הקשר בין שמחה לחכמה? יש אנשים חכמים שלא שמחים ויש פחות חכמים ששמחים מאוד, אתם מכירים את החכם מהסיפור של רבי נחמן על החכם והתם. כוונת המדרש שרבי אליעזר ורבי יהושע דנים בעצם מה זה חכמה. האם היא כישרון, או שחכמה היא משהו אחר, חכמת חיים, שאדם עם החכמה מסדר את החיים שלו בצורה המושלמת והמתוקנת ומגיע לשמחה. זה רבי יהושע האומר שחכמה היא בלב. המהר"ל מחבר את המחלוקת שלהם למחלוקת על ניסן ותשרי. ניסן זה לב ותשרי זה ראש.
המחלוקת הזו עמוקה ויסודית מאוד. האם העולם נברא במידת הדין או שהעולם נברא במידת החסד. האם הקב"ה ברא את עולמו ורוצה שהעולם יתקיים על פי ההתנהגות הראויה, במידת הדין - או שהקב"ה ברא את עולמו כדי להשפיע שפע של טוב, וכחלק מזה הוא גם ידאג שהעולם יתנהג על פי רצונו. עניינו של העולם הוא לא לסמוך על המעשים שלנו אלא על החסד האלוקי. אמנם יש שאיפה שהעולם יעמוד בכוחות עצמו, אבל אם נעמוד רק בכוחות עצמנו הטובה שתגיע לעולם תהיה מוגבלת, רק אם נבקש את החסד האלוקי ולא לפי מעשינו - העולם יאיר בשפע מאוד גדול.
יכול להיות שהמחלוקת הזו נמשכת לאורך הדורות, אולי החסידות וההתנגדות גם כן חלוקים בשאלה הזאת. לכאורה נפש החיים אומר שהכול תלוי בישראל והכול נמדד לפי מעשיהם של ישראל. המחלוקת היא לא קיצונית אלא בדגשים. נפש החיים מדגיש את האחריות המוטלת על ישראל, ואילו החסידות מדגישה את התפילה שמבטאת את התלות שלנו בקב"ה, הכל תלוי בו, ואנחנו צריכים להמשיך את השפע והחסדים האלוקיים שהקב"ה משפיע עלינו.
בנוגע למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, האם הגאולה תלויה בתשובה או לא - אני רוצה להביא לפניכם את דברי "הלשם". הוא היה מקובל גדול מאוד, הסבא של הרב אלישיב. הוא קובע שימות המשיח אינם לפי המעשים, ומביא לכך ראיות רבות: רבנו תם במסכת שבת (נה, א) אומר שאמנם זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה. מפורש בתורה בפרשת בחוקותי שהקב"ה לא יפר את הברית (ויקרא כו, מד), ואפילו במקרה של עבודה זרה, כמו שמפורש שם. הברית נוגעת גם לכל יחיד, כדברי הגר"א בפרשת ניצבים. אם כן, לא חשוב ולא משנה כמה ירידה רוחנית תהיה, "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים". הגמרא בסנהדרין (צח, א) אומרת שאין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, והגר"א אמר שוודאי באופן השני, ודאי בדור שכולו חייב. "הלשם" מסביר שאין הכוונה לכולו אלא לרובו, ועל כל פנים מוכח מהגמרא שהגאולה לא תלויה בתשובה, כי אם יש אפשרות שהגאולה תבוא בדור שכולו חייב, ודאי שהגאולה לא תלויה במעשים שלנו. גם במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע האם הגאולה תלויה בתשובה, בסופו של דבר רבי אליעזר שתק ומוכח מכך שהוא הודה לדברי רבי יהושע. בעל הלשם אומר שגם את הגמרא בסנהדרין האומרת שגאולה תלויה בתשובה ניתן להסביר שהכוונה היא לאחד שיחזור בתשובה ויזכה בכך את העיר כולה. כך מפורש בזוהר החדש שאם אפילו בית כנסת אחד יחזור בתשובה, בזכותו תהיה גאולה לכל העם. הוא ממשיך שיש ראיה כמעט מפורשת מיחזקאל, עוד ראיה מדניאל וראיה שלישית מחבקוק, הגאולה איננה תלויה בתשובה.
.
בעזרת ה', שנזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il