בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת בהר תשע"ו

כי עבדי הם

מדרגות בקדושת ארץ ישראל ◆ מתיקות עול התורה ◆ הבוטח בה' ◆ מהי מידת הביטחון ◆ מעלת החסד.

undefined

יג' אייר תשע"ו
10 דק' קריאה 40 דק' צפיה
מדרגות בקדושת ארץ ישראל
פרשת בהר פותחת במצוות שמיטה ויובל. מדרגות מדרגות במצוות. מדרגות מדרגות בהופעת קדושת ארץ ישראל. יש מצוות שחייבים לקיים אותן בכל מקום, ויש מצוות שתלויות בארץ. גם בתוך המצוות שתלויות בארץ יש מדרגות. יש מצוות שאינן תלויות במספר היהודים שנמצאים בארץ. מאז שישראל נכנסו לארץ בימי יהושע הארץ התקדשה והתחייבו במצוות ערלה וכלאיים, אחרי שבע שנים שכבשו ושבע שנים שחילקו, התחייבו גם בתרומות ומעשרות, והתחילה גם ספירת השנים של השמיטה והיובל. היובל תלוי בכך שכל יושביה עליה, כשכל ישראל נמצאים במצב השלם והאידאלי מתקיימת מצוות היובל, זה שיא השלמות של ישראל, והמצווה הזו יכולה להתקיים רק כשעם ישראל נמצא במצב השלם, אז גם קדושת ארץ ישראל היא ברמה השלמה. קדושת הארץ מופיעה לפי שלמות ישראל עליה.
ארץ ישראל ועם ישראל הם אחד. כשעם ישראל לא נמצא בארץ קדושת הארץ קיימת בסגולתה, שהרי כבר מזמן שנברא העולם הקב"ה בחר בארץ ישראל להיות קדושה. חז"ל אומרים שכבר מזמן האבות ירושה היא לנו, כבר אז נוצר הקשר הראשון בין עם ישראל לבין ארץ ישראל, כבר אז הייתה התחלה של קדושה. כשישראל נכנסו לארץ קדושת הארץ הופיעה ביתר שאת, וכשישראל יושבים על אדמתם, כל שבט במקומו וכל אחד בנחלתו, זה המצב השלם והאידאלי, אז ארץ ישראל מופיעה בשיא קדושתה' והדבר בא לידי ביטוי בקדושת המצוות, במצוות יובל ומצוות חלה.
אנחנו צריכים תמיד לזכור באיזה שלב אנחנו, אשרינו. ברוך ה' חזרנו לארץ ישראל, החזרה לארץ מסלקת את הטומאה ששורה על הארץ כשישראל לא נמצאים בה. עדיין בפועל לא כל קדושת המצוות קיימת בשלמות, אבל יש כבר התחלה של קיום מדרבנן. גם אם לא מחויבים, חכמים תיקנו כי הקב"ה נתן לחכמים כוח לקבוע. היום אנחנו מקיימים מצוות תרומות ומעשרות לדעת הרמב"ם מדרבנן ולדעת הראב"ד מדאורייתא, ואפילו לדעת הרמב"ם יש כאן הופעה של קדושת ארץ ישראל. אנחנו מצפים בעזרת ה' לזכות בקרוב לקדושה השלמה, וכשלומדים על מצוות היובל מתחברים למדרגה הגדולה של קדושת ארץ ישראל, קדושת המצווה, וזה כבר מרומם לאידיאל הגדול של השלמות.

מתיקות עול התורה
הזוהר פה מאריך בהסבר שכמו שבמצוות השמיטה שובתים בשנה השביעית, כך גם עבד עברי יוצא לחרות בשנה השביעית כי מי שהוא עבד לא יכול להיות עבד ה'. עבד ה' צריך להיות משוחרר מכל עבדות אחרת. הוא מסביר שראשית כל לפני שמקיימים מצוות צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמיים, ורק אחרי שאדם מקבל עליו עול מלכות שמיים הוא יכול לקבל עול מצוות. הזוהר ממשיל את הדבר לשור, כל עוד שלא שמים עליו עול אי אפשר לעבוד אתו בכלל, ואחרי ששמים את העול אפשר לעשות אתו מלאכות שונות - אפשר לחרוש, לסחוב עגלות וכו'. העול הוא המסגרת, ראשית כל אדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, ורק אחרי שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, יראת ה', הוא יכול לקבל עליו עול מצוות.
חז"ל אומרים שיש גם מושג 'עול תורה', כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות (אבות ג, ה). אנחנו מקבלים על עצמנו עול תורה, רוצים להתמלא בתורה, להקשיב לתורה, לקיים אותה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות. הביטוי 'עול' בימינו מסמל דבר מכביד. אל התורה צריך לגשת מתוך קבלת עול אך קבלה מתוך אהבה, לפתח אהבה ללימוד התורה. ראשית כל להתבונן מהי התורה, ואחר כך לא לשקוע בפרטי הדברים עד כדי שכחת המגמה והתוכן העליון של התורה. גם כשלומדים ענייני בבא בתרא, חזקות ודיני הקניינים, לזכור תמיד שהתורה מדריכה אותנו איך ממון עובר מרשות לרשות, איך אדם נשמר שלא לקחת ממון שאיננו שלו, וזאת הנהגה אלוקית, ככה אור ה' שורה על ישראל כשהם עושים רצונו של מקום. הדקדוק בפרטים מראה עד כמה חשוב שההתנהגות תהיה מושלמת, שחס וחלילה אף אחד לא ישתמש בממון שאיננו שלו. זה מה שגורם לשלמות ההופעה של חיי המעשה, שעליהם חלה השראת השכינה. התבוננות שכל מה שאנחנו לומדים בתורה זה דבר ה' המתגלה עלינו, גם תקנות חכמים וגם דיני ממונות, הכול נובע מתוך הרצון הכללי לעשות את רצון ה', להגיע להתלהבות היותר שלמה והיותר מתוקנת.
אנחנו משיגים רק חלק קטן מהתורה האלוקית כי החלק העליון של התורה הוא מעל להשגה שלנו, אבל החלק הפנימי שבתוכנו, שהוא המקור לכוח ההשגה שלנו, משיג באופן היותר פנימי, והחיבור לתורה הוא חיבור כפול. לא רק חיבור חיצוני וגלוי, אלא גם חיבור פנימי.
אם אוהבים את התורה אז שוקדים עליה, הרצון לזכור הוא יותר חזק, הכול נעשה באופן היותר שלם. לכן אין להסתפק רק בשקידת התורה ובלימודה, אלא צריך כל הזמן להתחבר אל התורה יותר ויותר. לחשוב איך אני אוהב יותר את התורה, איך אני נעשה קשור אליה יותר, איך החיבור שלי אל התורה מתעצם. זה ההגדרה של עול תורה שמגיע מתוך עול מלכות שמים.

הבוטח בה'
מצוות השמיטה ומצוות היובל מחייבות בטחון גדול בה'. לא לזרוע שנה שלמה ולבטוח שהכול יהיה לטובה - זה לא פשוט. אמנם הקב"ה מבטיח שבשנה השישית תגדל תבואה לשלוש שנים, אבל יכולים להיות קלקולים ואירועים לא צפויים ונדרש פה ביטחון גדול בה'. "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ" (תהילים קג, כ) אלו האנשים ששומרים על השמיטה, כך אומרים חז"ל. הם צריכים גבורה של ביטחון בה'. הזוהר כאן מספר על עובדה של ביטחון בה' (ויקרא קי, ב. מתורגם):
"בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תהילים לז, ג), רבי חייא ורבי יוסי היו מהלכים בדרך, וראו שני אנשים שהולכים לפניהם. הגיע אדם שלישי שפנה אל השניים וביקש משהו לאכול, הוא כבר לא אכל יומיים והוא ממש בסכנת רעב. אחד הוציא את האוכל שהוא הכין לעצמו לדרך ונתן לעני, וחברו אמר לו שהוא לא מבין מדוע הוא נותן את האוכל שלו, הוא לא מוכן לתת משלו כי אין לו מעבר למה שהכין לעצמו, ולא נמצא אוכל אחר. אמר לו הראשון: 'מה אכפת לך, האיש הזה צריך ואני נותן לו'. ישב העני ואכל, וגמר את כל האוכל של האיש. המשיכו שני האנשים ללכת, בשלב מסוים התיישבו לנוח, זה שנשאר לו אוכל פרש למקום אחר והשני ישב תחת העץ ונרדם. אחריהם הולכים רבי חייא ורבי יוסי לראות מה מתרחש עם האיש שעשה חסד כזה גדול, בוודאי מסתתר מאחורי זה משהו.
היה דיון בין רבי חייא לרבי יוסי, האם הם יתנו אוכל לגומל החסדים או שהקב"ה רוצה לעשות כאן משהו מיוחד ולא נתערב. לפתע הם ראו נחש אפעה עם אש שיוצאת מפיו עומד על העץ, קרוב לאדם, והבינו שכנראה הגיעה שעתו של אותו האדם והנחש בא להרוג אותו. פתאום נחש אחר הופיע והתקרב אל האיש, והאפעה התנפל על הנחש השני, הרג אותו והלך. כל הזמן הזה האיש ישן, ולא הרגיש בכל מה שהתרחש. הוא מתעורר ורוצה ללכת, ואז ניגשים אליו רבי חייא ורבי יוסי, נותנים לו מהמזון שלהם ומספרים לו את מה שאירע.
הזוהר מסיים את הסיפור בפסוק: "בטח בה' ועשה טוב", צדקה תציל ממוות. האם האיש הזה היה צריך לתת את כל מה שיש לו לעני? מצד ההלכה לא, הדרכת התורה היא שחייך קודמים לחיי חברך, חשוב יותר שאדם יחיה בעצמו. הזוהר לא בא להגיד שזאת ההנהגה שצריך לעשות מעיקר הדין, אלא ראינו סיפור על אדם שנהג באופן הזה ואלו התוצאות. הייתה עליו גזירה והקב"ה זימן לו מצווה שתציל אותו. יש כאן גם גדר של מצוות הביטחון, הזוהר מביא כאן את הפסוק: "בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה", כאשר אדם בוטח בה' ועושה טוב, המעשה הטוב הזה גורם שהוא יוכל לשכון בביטחון, "שכון ארץ". "רעה אמונה" כשאדם עושה דבר טוב הוא מתגבר על המידות הקשות, שולט עליהן, מנהל אותן כמו הרועה שמנהל את צאנו - וממילא גם לא נפגע.

מהי מידת הביטחון?
אני רוצה להרחיב בנוגע למידת הביטחון. למהר"ל יש נתיב מיוחד למצווה הזאת, והוא פותח בפסוק: "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן" (משלי ג, ה). "אל בינתך" ולא "על בינתך", כשאדם עושה משהו, שיבטח בה' שיצליח את מעשיו. מידת הביטחון הכללית היא שאדם בוטח בקב"ה ולא דואג, לא שהאדם פטור מלעשות מעשים הדרושים לפי סדר העולם, אלא לא לדאוג. חז"ל אומרים שמי שיש לו מה לאכול היום אך הוא לא יודע מה הוא יאכל מחר, הוא מקטני אמונה (סוטה מח, ב). למה הוא מקטני אמונה? מאיפה יהיה לו אוכל? אין בדברי חכמים אמירה שלא צריך להשתדל, אלא שלא צריך לדאוג. מה שאתה יכול לעשות תעשה, אתה לא פטור מלהשתדל. אבל אל תדאג! תהיה רגוע. הדאגה לא תועיל ולכן אל תדאג. תאמין, תבטח בה', ומי שלא בוטח הוא מקטני אמונה. מה יצא לאדם מזה שהוא לא יירדם בלילה? אדם יודע שריבונו של עולם קיים, הוא טוב ומטיב ורוצה בטובת כולם, אז אל תדאג. גם אם מחר לא יהיה מה לאכול, גם זו לטובה. צריך לסמוך על הקב"ה שכל אדם ואדם מושגח על ידו לטובה, על אחת כמה וכמה ישראל, ועל אחת כמה וכמה אלו שרוצים לעשות את רצונו של הקב"ה. אין מקום לדאגות.
אדם שבוטח בקב"ה מקבל מזה הרבה כוח ויכולות. זה מה שאומר שלמה המלך: "חֶרְדַּת אָדָם יִתֵּן מוֹקֵשׁ וּבוֹטֵחַ בַּה' יְשֻׂגָּב" (משלי כט, כה), החרדה של האדם היא זאת שתביא לו מוקש, היא זאת שתפיל אותו. מי שבוטח בה' מקבל מעצם הביטחון כוחות. הגמרא במסכת ברכות אומרת (ס, א, בתרגום חופשי):
תלמיד אחד הלך אחרי רבי ישמעאל ברבי יוסי, ראה רבי ישמעאל שהוא מפחד ואמר לו: 'אתה חוטא, שכתוב "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים" (ישעיהו לג, יד)'. אמר לו: הרי כתוב "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד). השיב לו רבי ישמעאל ברבי יוסי: הפסוק מדבר על דברי תורה.
אדם צריך לשמור כל הזמן שהתורה לא תשכח ממנו, זאת כוונת הפסוק, אבל לא שהוא מפחד, מה יצא מהפחד. התורה היא דבר שדורש שמירה מעולה. הגמרא במסכת מגילה דורשת את הפסוק: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" על דברי תורה (שם כג, ה. מגילה יח, ב), התורה מאוד רוחנית ועליונה ולכן קשה מאוד לשמור על הקישור הרוחני לתורה. אדם צריך כל הזמן לשמור על הגובה הרוחני, תמיד לעסוק בחיבור לתורה. על זה נאמר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד". כשאדם מלא ביטחון, "הַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהילים לב, י). הגמרא בברכות שם ממשיכה:
יהודה בר נתן הלך אחרי רב המנונא, וראה רב המנונא שהוא נאנח. אמר לו: 'אתה רוצה להביא עליך ייסורים? מה אתה נאנח! כתוב: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" (איוב ג, כה)', אל תפחד, כי אם תפחד זה מה שיבוא! שאל יהודה בר נתן, הרי כתוב: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד"? השיב לו רב המנונא: הפסוק מדבר על דברי תורה.
כשהפחד מופיע במקום לא נכון, הוא זה שמביא את הייסורים ואת הנפילה. כמובן אחרי שהפחדן מפחד ומגיע מה שהוא חשש ממנו הוא אומר: הנה הפחד היה מוצדק, והוא לא מבין שהפחד הביא את זה עליו. צריך לפתח את מידת האמונה בקב"ה, הכול מאת ה' והכול לטובה, ואין מציאות שאדם לא מושגח על ידי הקב"ה. הזהירות צריכה להיות בעשיית רצונו של הקב"ה, אבל לא לפחד מהמאורעות שקורים.
כמובן שאם מגיעה לאדם צרה הוא צריך ללמוד ממנה מוסר השכל, למה זה בא לו ומה הוא עשה, אבל עם זאת להיות מלא בביטחון שהקב"ה משגיח על כל אדם בכל מה שהוא עושה.

מעלת החסד
אני רוצה להביא עוד מדרשים על הפרשה שלנו, על עניין הצדקה. בפרשה יש פסוקים העוסקים במצוות הצדקה, "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה, לה), "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (שם כה). אומר המדרש (ויקרא רבה לד, ז-ח):
אמר רבי זעירא: אפילו שיחתן של בני ארץ ישראל תורה. הא כיצד, אדם אומר לחבירו 'זכי בי' או 'רכי בי', 'זכי גרמך בי'.
כשעני בארץ ישראל בא לבקש צדקה הוא לא אומר 'תן לי', אלא 'זכה בי', אני נותן לך הזדמנות לזכות במצוות צדקה, אנא תנצל את ההזדמנות הזאת.
ר' סימון בשם ר' אליעזר אומר בה ד' שיטין [ארבע כיוונים ללימוד על מעלת החסד]: מי הוא שעשה חסד עם מי שלא היו צריכין? אברהם עם מלאכי השרת, כתיב: "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בראשית יח, ח), וכי אוכלין היו?!... ומה פרע הקדוש ברוך הוא לבניו? המן יורד להם והבאר עולה להן והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפין אותם ועמוד הענן נוסע לפניהם. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שעשה חסד עם מי שאינו צריך לחסד פרע הקדוש ברוך הוא לבניו, מי שעושה חסד עם מי שצריך על אחת כמה וכמה!
ר' סימון בשם ר' אליעזר אמר בה שיטה חורי [אחרת]. מי הן שלא עשו חסד עם מי שלא היו צריכין לחסד? עמוני ומואבי עם ישראל, דכתיב: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ה) וכי צריכין היו להם ישראל והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה המן יורד להן והבאר עולה והשליו מצוי להם וענני כבוד מקיפות אותם ועמוד ענן נוסע לפניהם? אלא דרך ארץ הוא הבא מן הדרך מקדימין להם במאכל ובמשתה. מה פרע להן הקדוש ברוך הוא מתוך כך? "לא יבא עמוני ומואבי", והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שלא עשו חסד עם מי שאינו צריך חסד ראה מה פרע להם שכרם, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד על אחת כמה וכמה.
אם לא עושים חסד עם מי שלא צריך, אם לא מתנהגים בדרך ארץ ובנימוס, ובכל זאת מקבלים עונש, ודאי שאם לא עושים חסד עם מי שצריך חסד זה חמור מאוד. הדוגמא השלישית היא למי שעושה חסד למי שהוא חייב לו:
רבי שמעון בן אלעזר אומר בה שיטה חורי [אחרת]: מי הוא שעשה חסד עם מי שחייב לו? יתרו עם משה, "ויאמר להן קראן לו ויאכל לחם" (שמות ב, כ), רבי סימון אמר: בשכרו האכילו דכתיב: "וגם דלה דלה לנו" (שם יט)... ואימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו? רבי יוחנן בשם רבי יוסי הגלילי אומר: בימי שאול, הדא הוא דכתיב: "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו וגו'" (שמואל א טו, ו), וכי עם כל ישראל עשה חסד, והלא לא עשה אלא עם משה לבדו? אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עושה חסד עם כל ישראל. והרי דברים קל וחומר, ומה מי שעשה חסד עם מי שחייב לו ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו על אחת כמה וכמה.
הדוגמא הרביעית היא לעשות חסד עם מי שבאמת צריך שיעשו איתו חסד:
רבי סימון בשם רבי אלעזר אומר בו שיטה חורי [אחרת]: אמר מי הוא שעשה חסד עם מי שצריך חסד, זה בועז עם רות, הדא הוא דכתיב: "ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום" קריבי להכא, "ואכלת מן הלחם", מלחם של קוצרים "וטבלת פתך בחומץ", שכן דרך הקוצרים להיות טובלין פתן בחומץ בשעת השרב (רות ב, יד).
התמורה שבועז קיבל היא לאין ערוך, הוא קיבל 'פרסומת' לכל הדורות. ממשיך המדרש:
אמר רבי יצחק: למדתך תורה דרך ארץ, שכשיהא אדם עושה מצווה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם" (בראשית לז, כא), היה טוענו ומוליכו אצל אביו! ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי" עגלים פטומים היה מאכילה!
אם ראובן היה יודע שבתורה ייכתב שהוא יציל את יוסף מהאחים, הוא לא רק היה מציל אותו ממיתה אלא נושא אותו על הידיים ליעקב, אם בועז היה יודע שייכתב על הקלי שהוא נתן לרות, הוא היה מכין לה סעודת שלמה המלך!
אדם צריך לדעת שכשהוא עושה חסד אליהו ומלך המשיח כותבים את מעשיו והקב"ה חותם:
רבי כהן ורבי יהושע ברבי סימון בשם רבי לוי אמרו: לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביא כותבה, ועכשיו אדם עושה מצווה מי כותבה - אליהו ומלך המשיח והקב"ה חותם על ידיהם, כההוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב וגו'" (מלאכי ג, טז).
מדרשים יפים עם דוגמאות שונות, חסד עם מי שלא צריך, חסד עם מי שחייבים לו, קל וחומר אם עושים את החסד עם מי שצריך אותו. זה בעצם התוכן של הפסוקים העוסקים במצוות צדקה. כמובן שאנחנו לא צריכים לצמצם את מצוות צדקה רק למצב הכלכלי אלא גם באופן הרוחני והנפשי, כמו שמצוות אונאה לא עוסקת רק באונאת ממון אלא גם באונאת דברים, קל וחומר שאם אדם מחזק את חברו בדברים זוהי מצוות צדקה. יש חסד של פנים מאירות, של הסתכלות חיובית, חסד לשבח את החבר, עזרה הדדית גם כשהיא לא כרוכה בהוצאה כספית, התורה מלמדת אותנו כמה כל מעשה קטן הוא דבר גדול.
שנזכה בעזרת ה' להגביר את הביטחון והצדקה, ולעלות במעלות הקודש.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il