בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת אחרי מות-קדושים תשס"ז

הזכויות בהם נכנס כהן גדול אל קודש הקדשים; הצורך ב"תחבולות" ובתכנון לקראת עשיית מצווה; יראת ה' הממלאת את הלב נותנת כח להתמודד עם תאות העריות; דברי הרמב"ן על קדושתה המיוחדת של הארץ-צריכה להיות שמחה תמידית על קיום מצוות יישוב הארץ.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"א אייר תשס"ז
14 דק' קריאה 53 דק' צפיה
בזאת יבוא אהרן אל הקודש – בזכות מה?
פרשת 'אחרי מות עוסקת בתחילתה בעבודת בית המקדש ביום הכפורים. זו עבודת ה' הגדולה ביותר, במקום הקדוש ביותר, על ידי האדם המיוחד ביותר - הכהן הגדול, שנכנס לפני ולפנים, לבית קודשי הקודשים. התורה אומרת שאי אפשר לבוא בכל עת אל הקודש. צריך להתכונן לקודש. על הפסוק "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", מדייקים חז"ל (ויקרא רבה פרשה כא, ו):
ר' יודן פתר קריא בכהן גדול בכניסתו לבית קדשי הקדשים, חבילות חבילות של מצות יש בידו. בזכות התורה שנאמר בה: "וְזֹאת הַתּוֹרָה" (דברים ד, מד), בזכות המילה שנאמר בה: "זֹאת בְּרִיתִי" (בראשית יז, י), בזכות שבת שנאמר: "אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת" (ישעיהו נו, ב), בזכות ירושלים שנאמר: "זֹאת יְרוּשָׁלַ‍ם" (יחזקאל ה, ה).
לעבודה הגדולה הנישאה הזאת, לקודש הקודשים, באים בזכות כוח התורה, ברית המילה, השבת וירושלים.
יש ברית עם ישראל על התורה: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה). שלוש בריתות כרת הקב"ה עם ישראל על התורה: בהר סיני, באוהל מועד, ובערבות מואב. שלוש עשרה בריתות כרת הקב"ה עם ישראל על ברית המילה (משנה נדרים ג, יא). גם על השבת נכרתה ברית: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא, טז–יז). שלושת המצוות שכרותה עליהן ברית הן מצוות מיוחדות שיוצרות קשר מיוחד. קשר של ברית, זה קשר מיוחד. כורתים ברית רק בין שני צדדים ולא יותר כי אז הקשר הוא מושלם. ברית מילה - זו המציאות הסגולתית העצמית של ישראל. מכוח הבריתות אנחנו באים לעבודת ה'. מכוח היותנו עם סגולה, מכוח הקב"ה שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה ואת המצווה, וגם את המצווה הזאת, מצוותו של אהרן הכהן. השבת - זו הברית מבחינת סדרי הזמנים. יש זמן מקודש, זמן מיוחד, זמן עליון, שהוא מיוחד לישראל. מכוח קדושת השבת שהיא שורש קדושת הזמנים, ישראל באים לעבודת ה', הנעשית בירושלים - שיא של קדושת המקום. יש לנו כאן שיא של קדושת זמן, מקום, והקדושה העצמית - ברית המילה. מכוח שלושת הבריתות האלה, והתורה, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". זה עניינם של ישראל, שיש בהם את הקישור העמוק הזה מכל הצדדים, מצד הזמן, מצד המקום, ומצד האדם - לריבונו של עולם.

בתחבולות תעשה לך מלחמה - להתכונן למצווה
עוד מדרש שיש להתבונן בו:
"בזאת יבוא אהרן". זה שאמר הכתוב: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו).
כשאדם הולך לעשות מלחמה הוא צריך לעשות תחבולות איך לנצח, וגם כשאהרן בא אל עבודת ה', צריך לעשות תחבולות כדי להצליח בתפקיד.
ר' נתן ור' אחא בשם ר' סימון אמר: אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצות, בתחבולות תעשה לך מלחמה. "עֵינַיִם רָמוֹת" (משלי ו, יז) – "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח). "לְשׁוֹן שָׁקֶר" (משלי שם) – "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", "וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם נָקִי" (משלי שם) - "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" (דברים שם), "לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן" (משלי ו, יח) - "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו). ר' יוחנן פתר קריא בקברניטין, דאמר רבי יוחנן: לעולם יעשה אדם עצמו קברניט האיך יכול לעשות מצוה.
כשאדם בא לקיים מצווה, הוא צריך לחשוב ולהתבונן, איך יכול לעשות את המצווה בצורה היותר שלמה. כשהולך להתפלל, יחשוב איך אעשה שהתפילה תהיה הטובה ביותר. דע לפני מי אתה עומד. להתרכז בתפילה, להיות שקוע במילים שאומרים. אם אדם לא מכיר את התוכן של התפילה, צריך ללמוד את התוכן כדי שיאמר את הדברים מתוך הבנה. כך בכל מצווה ומצווה. יחשוב איך יניח את התפילין בצורה היותר נכונה, לא בחטף אלא ביישוב הדעת, בהתבוננות מה הוא עושה.
הזכרנו פעם, שהרב אומר שעבודת ה' בחסידות, בצורה שלמה, לפנים משורת הדין, זו אומנות. אומן זה איש שיודע לעשות צורות מיוחדות שיש בהן שלמות מכל הצדדים, צייר יודע לצייר צורות שמביעות עומק גדול וכל קו וכל צבע מחושב כדי שתצא תמונה הרמונית שלמה, פסל יודע לפסל את הצורה היותר שלמה. כך גם כשאדם ניגש למצווה, על מנת לעשות אותה בשלמות הוא צריך לתכנן איך עושים את המצווה הזאת, את עבודת ה' הזאת, בצורה היותר שלמה. מי שהולך לסדר ללמוד תורה, יחשוב איך ינצל את השעות של הסדר בצורה הטובה ביותר. אם אדם נותן את הדעת מקודם על סדר הלימוד, אז באמת יכולות להיות תוצאות יותר טובות. צריך זירוז בשקידה ולא הסחת הדעת, אז אם אדם חושב מראש שעכשיו אני ניגש ללימוד באופן היותר שלם, הלימוד יהיה שונה.
כשהיינו בחורים, אפילו צעירים מכם, הייתה תקופה שהייתה לי חברותא, שכל ערב לפני שהתחלנו ללמוד סדר ערב, פתחנו שולחן ערוך הלכות תלמוד תורה ולמדנו סעיף אחד בשולחן ערוך: "אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו לרפואה". לימוד כזה עוזר לשעתיים לפחות. יש מחלוקת שם בין הש"ך לט"ז אם היום שלא כל כך זהירים בזה, האם מותר להגיד 'לרפואה' או שאסור להגיד 'לרפואה'. למדנו את זה ומתוך כך ניגשנו ללימוד. אפשר להתכונן בצורות שונות. אם אדם חושב על מה שעושה, עבודת ה' שלו הולכת ומשתפרת ונעשית יותר טובה.

כיצד אפשר להתגבר על יצר העריות
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: ואֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' (ויקרא יח, א–ה).
ואז מובאת פרשת העריות:
אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (שם ו).
אור החיים אומר שתאוות העריות היא התאווה הקשה ביותר שאדם צריך להתמודד איתה. לפעמים יש תחושה שבכלל אי אפשר לנצח אותה. זה קושי עצום, עד כדי כך שעולה שאלה למה ריבונו של עולם מבקש מאתנו לעשות דברים שאולי אי אפשר לעמוד בהם?! הפתיחה לפרשה באה לבאר מהיכן שואבים כוחות, להתמודד, להתגבר ולנצח: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". ריבונו של עולם הוא אלוקינו, והוא נותן לנו את הכוח לקיים את מצוותיו. אנחנו עם אלוקי ויש לנו כוחות עצומים. התאווה הזאת היא עצומה, אבל הכוחות האלוקיים שלנו עוד יותר גדולים, ויש בהם את העוצמות הגדולות כדי לנצח ולהתגבר.
הרב גם מדבר על זה במוסר הקודש, ומזכיר שבציבור יש כל מיני אנשים. יש אנשים שיש להם אופי יותר נוח ואין להם יצרים חזקים, ויש אנשים שנולדו עם יצרים מאוד גדולים ויש להם התמודדויות מאוד קשות. מה שיכול לעזור לאדם לנצח את היצרים, זה לא ההיגיון השכלי, אם אדם יחשוב כמה נכון להתנהג בסדר, זה לא מספיק, רק יראת ה'! אדם ירא שמיים שיודע שיש ריבונו של עולם שנמצא בעולם, וחי את התודעה הזאת באופן עמוק ואמיתי שממלא את כל ליבו, זה הדבר היחידי שיכול לתת לאדם את הכוח להתגבר. "אני ה' אלוקיכם". יראה תתאה ויראה עילאה. יראה תתאה במובן של תחושה שריבונו של עולם רואה אותנו כל הזמן, "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א). היום קל להבין את הדבר הזה. אפשר לשים מכשיר קטן בכל חדר ואפילו לפעמים חודרים דרך הקירות ויכולים לשמוע ממרחקים עצומים מה שאדם מדבר. אז יש גם מכשירים אלוקיים שצופים בכול, והכול נרשם. הכול ידוע ואי אפשר להסתיר שום דבר. אם אדם יחיה בתודעה הזאת שכל מה שהוא עושה הכול גלוי, וריבונו של עולם לא רק יודע כל מה שאדם עושה וכל מה שהוא מדבר, הוא גם יודע מה שאדם חושב, "יודע מחשבות ביום דין", יהיה לו כוחות להתמודד ולנצח. ויראה עילאה, יראת ה' העליונה זו יראה של בושה, אדם לא מפחד מפני העונש, אלא מפני שהוא מתבייש, איך הוא יכול לעשות דבר שלא לרצונו של הקב"ה, איך יכול לעשות דבר שיגרום צער בשמיים. אדם חי את ההכרה הזאת שכל התנהגותו היא פועלת ועושה רושם גם למעלה, וכביכול השכינה מצטערת.

קדושים תהיו – על ידי הפרישות מעריות
באמת בתחלת פרשת קדושים, אומרת התורה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא יט, א-ב).
אומר רש"י:
"קדושים תהיו" - היו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא קדושה, אישה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם. לא יחלל זרעו, אני ה' מקדשו וכו'.
קדושה היא פרישות. התורה מלמדת אותנו שכשאדם פורש מעבירה הוא קדוש. במבט פשוט היינו חושבים שאדם שלא עשה עבירה לא קיבל שום מעלה, פשוט לא ירד, אין לו חיסרון, אבל כדי להיות קדוש הוא צריך לעשות פעולה של התקדשות, של עליה, לא רק של פרישות. אבל כנראה שהתורה רוצה ללמד אותנו שעם ישראל בטבעו עם קדוש, ורק אם הוא יפול, הוא יהיה לא קדוש. "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יד, ב). אתם קדושים, מה שאתם צריכים לעשות זה רק לא לפגום את הקדושה - תתרוממו מכל הנפילות ולא תסורו מקדושתכם. ברגע שאדם מנצח ולא נופל, הוא גם מתעלה.
קדושה היא מדרגה עליונה. במסילת ישרים, מידת הקדושה היא המידה האחרונה. כדי להגיע למידת הקדושה צריך זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, יראת ה', ענווה. רק בסוף הדרך הארוכה, מגיעים לקדושה. שיא המדרגות זו הקדושה, ולקדושה אדם לא יכול להגיע בעצמו אלא על ידי סייעתא דשמיא, לאחר שיתחיל לקדש את עצמו מעט, אם יזכה לכך יגיע למעלת הקדושה. כל אדם שמתגבר מקבל מדרגה של קדושה, זאת עדיין לא המדרגה השלמה, רק כשהוא מתגבר על הכול ומתרומם מעלה מעלה, נהיה במדרגה של קדושה עליונה. כל צעד בדרך כבר יש בו בחינה של קדושה. לכן כתוב "דבר אל כל עדת בני ישראל". כולם יכולים להיות קדושים. "ואמרת אליהם קדושים תהיו", יש בזה גם ציווי, גם ברכה וגם הבטחה שאתם תהיו קדושים.

השמחה בהתגברות על היצר
אדם לפעמים מתגבר בקושי ולא נכשל באיסור, כגון הרהורים לא טובים, או היה לו חשק לראות משהו שאסור, או לקרוא משהו שאסור, והוא התגבר, אבל לא מרגיש שמחה על ההחלטה הזאת. האדם מרגיש צער, למה בכלל הוא חשק, למה היה צריך להשקיע מאמצים כדי להתרחק מהעבירה, גם יש לו תחושה של חוסר ביטחון שמי יודע אם בפעם הבאה הוא יצליח להתמודד - ואין לו שמחה. באה התורה ואומרת שאם אדם התגבר ולא נכשל הוא נתקדש. הוא קיים מצוות 'קדושים תהיו'. יש בזה גם קיום של לא תעשה שהוזכר בפרשת אחרי-מות, וגם עשה 'קדושים תהיו' בפרשה שלנו. אדם שלא נכשל צריך לשמוח שקיים מצוות עשה של 'קדושים תהיו'. ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה. צריך לחזור ולשנן ולפתח את התחושה הזאת. כשאדם מתגבר ומנצח הוא צריך לשמוח, וזה עושה לו רצון ותקווה שבפעם הבאה, אם יהיה איזה ניסיון, הוא גם כן ינצח, וכך יעלה בקודש ממדרגה למדרגה. ככל שהניסיון היה יותר קשה וסכנת הנפילה הייתה יותר גדולה, צריכה השמחה להיות יותר גדולה, מפני שיש כאן מדרגה יותר גדולה של קדושה.

בארץ ישראל השגחת ה' ישירה
בסוף פרשת אחרי מות, יש רמב"ן מפורסם. התורה אומרת:
אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם... וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ... כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם (ויקרא יח, כד–כח).
הארץ לא יכולה לסבול את העבירות הללו. הרמב"ן מרחיב כאן (פס' כה ד"ה ותטמא הארץ) בעניינה של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ ה'. אמנם כל הארצות הן של ריבונו של עולם, אבל בכל זאת הארץ הזאת היא מיוחדת, כי בכל הארצות הקב"ה שם נציגים, מזלות ובראש המזלות ממונים שרים, מלאכים עליונים, שהם כמובן על פי ה', אבל יש כאילו מחיצה בין ריבונו של עולם לכל הארצות. בארץ ישראל אין מלאך, אלא ריבונו של עולם בעצמו כביכול. ה' בחר לו את הארץ הזאת, ומכיוון שכך הוא לא יכול לסבול שיהיו עבירות כעבודה זרה או עריות. הכותים שהם גויים שאינם מצווים כמו ישראל, כשבאו לארץ ישראל ועבדו עבודה זרה (מלכים ב פרק יז), באו עליהם אריות, שזה לא היה דבר שכיח, והם הבינו שיש כאן משהו מושגח מה', והם נעשו גרים. יש אומרים שהם גרי אריות ויש אומרים שבסוף הם היו גרי צדק. האריות גרמו להם להשתנות, כי הקב"ה לא יכול להסכים שבארץ ישראל יהיו עובדי עבודה זרה, "אין עמו אל נכר". אומר הרמב"ן שאם הם היו נשארים בחוץ לארץ, הקב"ה לא היה מעניש אותם, אבל בארץ ישראל הקב"ה מעניש אותם כי ארץ ישראל היא ארץ ה'.
מטעם זה אמרו חז"ל (כתובות קי:): "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלו-ה וכל הדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלו-ה". הזכרנו פעם את דברי בעל ההפלאה ששואל: מה פירוש כמי שיש לו אלו-ה? ומשיב שמדובר באיש שלא עושה מצוות, אבל העובדה שהוא דר בארץ ישראל, עושה אותו כמי שיש לו אלו-ה. והגר בחוץ לארץ שהוא כן מקיים מצוות וכן יש לו אלו-ה, בגלל שהוא גר בחוץ לארץ הוא דומה כמי שאין לו אלו-ה, כי ארץ ישראל היא ארץ ה'.

לעלות לארץ ישראל מרצון
הרבי מהוסיאטין מביא שאלה בשם 'הכלי יקר' על הפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). מדוע התורה מוסיפה "אשר ישבתם בה". ומשיב שהתורה מזהירה: אל תעשו כמו שעשיתם, שרציתם להישאר במצרים ולא לצאת, "וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ" (שם) לא רציתם לבוא, ואני "מביא אתכם" בעל כרחכם, לא תעשו כך, אלא תרצו לבוא מעצמכם לארץ ישראל ולא תרצו להישאר בחוץ לארץ. הרבי מהוסיאטין מזכיר את הדברים האלה בשנת תרצ"ט, בשנים האלה כולם הרגישו שהארץ בוערת מתחתם באירופה, ואילו היו מקיימים את הדברים הללו, לא מואסים בארץ ישראל, אלא מואסים בחוץ לארץ ובאים לארץ ישראל היו ניצלים מהצרות הנוראות. שמעתי פעם מר' נתן רענן שאמר שכשהגיע לארץ שמע באוזניו את הרבי מבעלז ,שניצל ברכבת ההצלה, אומר: 'טעינו שאמרנו להישאר בחוץ לארץ'. עכשיו יש מכחישים את זה, שכאילו לא אמר, אבל אני שמעתי מפי ר' נתן ששמע מהרבי מבעלז שבעצמו אמר 'טעינו'.

הזכות להיות בארץ ישראל
זכינו ב"ה, רובנו ככולנו נולדנו בארץ ישראל. מי שנולד בה זו מעלה מיוחדת, ולהמשיך לחיות בארץ ישראל, ולהיות בתודעה הזאת של קדושת הארץ, זו זכות גדולה מאוד, וזה גם מחייב אותנו.
ספר החרדים אומר שכשאדם מקיים מצווה הוא צריך להיות בשמחה על קיום המצווה, כי מצוות צריך לקיים בשמחה. מצוות ישיבת ארץ ישראל היא מצווה, ועל כן אדם צריך להיות בשמחה כשהוא יושב בארץ ישראל. ומכיוון שהוא יושב בארץ ישראל כל הזמן גם ביום וגם בלילה הוא צריך להיות בשמחה תמידית על קיום מצוות ישיבת ארץ ישראל. אם הוא עושה עוד מצוות צריך להיות עוד יותר בשמחה. אבל אפילו שלא עושה כביכול כלום הוא רק יושב בארץ, עצם מציאותו בארץ ישראל צריכה לגרום לאדם שמחה, ומצווה זו מצווה גדולה באופן מיוחד, ששקולה כנגד המצוות כולן.

על ידי מה נדבקים בקב"ה
עוד בעניין מעלתה של ארץ ישראל. על הפסוק "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם" אומר המדרש (ויקרא רבה כה, ג):
ר' יהודה בר' סימן פתח: כתוב "אחרי ה' אלהיכם תלכו". וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה, אותו שכתוב בו "בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" (תהילים עז, כ), וכתוב "אחרי ה' תלכו ובו תדבקון", "ה' אלקיך אש אוכלה", וכתיב "כורסיה שביבין דינור נגד ונפק מן קדמוהי", ואתה אומר "ובו תדבקון"?
הכסא של ה' זה שביבים של אש, ולפניו יוצא נהר דינור, מי יכול לעבור אותו? מי יכול להתקרב לריבונו של עולם? אז איך נדבקים בריבונו של עולם?
אלא מתחלת ברייתו של עולם, לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב: "וַיִּטַּע ה' גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח). אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם".
לולא המדרש הזה היינו אומרים שדבקים בריבונו של עולם על ידי שקידת התורה, על ידי תפילה ומצוות בדבקות, אבל להיות מושבניק? חקלאי? לנטוע עצים? זה עושה דבקות? עם אלו כוונות הוא עושה את זה? והמדרש אומר דוגמא של דבקות בריבונו של עולם - נטיעת עצים בארץ ישראל. אלא זו מעלתה של ארץ ישראל, כשאדם נוטע עצים ועושה הופעה של צמיחה בארץ ישראל, יש בזה גדר של השתתפות עם ריבונו של עולם בארצו, ארץ ה', וזה מעשה של דבקות. דברים שמתאימים לימים אלו שבין יום העצמאות לבין יום ירושלים.

אהבת ישראל מהצד האלוקי של ישראל
בפרשה אנו מצווים "ואהבת לרעך כמוך". הרבה מתפלאים: מדוע ר' עקיבא אמר על מצווה זו "זה כלל גדול בתורה". משמע מר' עקיבא שזה הכלל הגדול ביותר בתורה, ולכאורה מה עם אמונה, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) לא כלל יותר גדול, גם נאמר: בא חבקוק והעמידן על אחת - "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (חבקוק ב, ד) אם אדם מאמין בהקב"ה זה היסוד של כל קיום התורה והמצוות, ואהבת לרעך כמוך כולל את מצוות שבין אדם לחברו, אבל חסר המצוות שבין אדם למקום!
המהר"ל מסביר שואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, כי זה היסוד שכולל את הכול. היסוד של עבודת ה' הוא שהאדם יודע שהוא צלם אלוקים. למה תאהב את חברך - כי יש ביניכם דבר משותף, אתה והוא צלם אלוקים, מפני שלכל ישראל יש צלם אלוקים. אם אתה תדע מי אתה, ממילא כל ההתנהגות שלך תהיה בהתאם. זה היסוד של התורה כולה. דע שאתה אלוקי, שיש לך נשמה אלוקית, ממילא עניינך להיות אלוקי ולעשות את מצוות ה' האלוקיות, להוציא את הכוחות העצמיים שלך מן הכוח אל הפועל. כל עניינו של האדם הוא לממש את עצמו להיות מה שהוא באמת.
בן עזאי אומר "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א) - כלל גדול מזה, "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), המהר"ל מבאר שבעצם שניהם מתכוונים ליסוד אחד, והשאלה מאיפה ללמוד אותו. האדם הוא צלם אלוקים וממילא כיוון שכל ישראל יש בהם צלם אלוקים מתוך זה "ואהבת לרעך כמוך ".

מצוות ואהבת לרעך כמוך – כיצד אפשר לאהוב רשעים?
איך מקיימים את המצווה הזאת? ראשית כל בהכרה הפנימית, שבכל ישראל יש צלם אלוקים. יש אנשים שבהתנהגות שלהם הם לא מגלים את צלם האלוקים בצורה שלמה, יש להם קלקולים ויש מקום גם לתת ביטוי להסתייגות מהקלקולים שלהם. צריך לשנוא את הרע ואת הרשעות מצד אחד, ומצד שני "ואהבת לרעך כמוך". אומרים בשם הבעל שם טוב, ומובא אצל בעל התניא שצריך אדם לפתח את ההבחנה ולאהוב כל אדם מישראל בצד האלוקי שבו, את הנשמה האלוקית שבו, את הצד שטוב שבו, ואם יש בו צד לא טוב - את הצד הזה לשנוא. מאוד קשה לאהוב את האדם וגם לשנוא אותו. אבל בכל אדם מישראל יש נקודה של טוב, יש גרעין שייתכן שבסוף יחזור בתשובה, אם לא הוא אולי בנו או בן בנו. הגרעין הפנימי הטוב בעצם יותר עוצמתי מכל ההתנהגות שלו, גם אם ההתנהגות החיצונית שלו שונה לחלוטין ממה שראוי, כי היא חיצונית, היא חולפת, משהו השתבש, והוא לא נוהג כמו שהוא היה צריך לנהוג לפי הטבע העצמי הפנימי שלו. צריך לדעת איך לעשות את ההבחנה הזאת למרות הקושי, לאהוב את הצד הטוב ולשנוא את הצד הרע.

אחדות שומרי המצוות במחשבה ובמעשה
בימים האחרונים עסקנו הרבה בשאלה איך הציבור מתאחד ומתגבש. עד שאנחנו הולכים לחבר את כל ישראל ביחד, אנחנו צריכים לחבר את כל אלה שכוונתם לעשות את רצונו של ריבונו של עולם, ומגמתם לקיים את רצונו ותורתו. יש בין עובדי ה' גוונים שונים, יש הדגשים שונים, ויש חסידויות שונות. יש כאלה שמדגישים יותר את אהבת התורה וקיום מצוותיה, ויש כאלה שמדגישים את אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל, וגם בתוך זה יש גוונים וגווני גוונים. יש מקום לכל זה, כי באמת התורה צריכה להופיע בהרבה אופנים בכל הצדדים. ואם רואים את זה בעין כזאת, אז אנחנו יכולים לראות את עצמנו כחלק שמחובר עם הכול. לכל הציבור שמבקש לעשות את רצונו של ריבונו של עולם יש משותף רב מאוד. זו ההסתכלות הנכונה, עצם ההכרה הזו כבר מחברת. אפילו שהרבה אנשים עדיין לא מכירים בזה.
הגמרא אומרת על אברהם אבינו "אחד היה אברהם שאיחה את העולם". אברהם איחה את העולם כולו כמי שמאחה את הקרע. אברהם הכיר שכל העולם הוא אחד. העולם לא הסכים עם אברהם אבינו והיה חלוק עליו, אבל יש אחד בעולם שהוא מכיר שהעולם הוא אחד, מכיוון שיש ריבונו של עולם אחד, וכל העולם הוא אחד. אז הוא מאחד את כל העולם בהסתכלות שלו. אם ישנם אנשים שרואים את כל הציבור כולו לגווניו כאחד, כמחוברים, רואים את המשותף, המאחד והמחבר - זה יוצר מציאות פנימית של אחדות, זה כבר פועל. אחר כך צריכים כמובן להמשיך את זה גם בפועל. אילו כל שומרי התורה והמצוות היו היום מגובשים, במצב הנוכחי שמדינת ישראל נמצאת, עם חוסר האמון בכל ההנהגה, ומחפשים מנהיגים שיבואו וינהיגו את ישראל, היינו יכולים אולי לקחת את ההנהגה, ולפחות להשפיע השפעות עצומות רבות מעל ומעבר.
כל זאת היה קורה אם היינו יודעים גם לפרגן אחד לשני ולא רק לבקר, לא רק לראות חסרונות של אחרים, אלא להיות מחוברים עם הציבור שלנו, במקום שנתכתש בינינו לבין עצמנו, כל אחד עם הדייקנות שלו. אני לא אומר לוותר, אבל צריכים לדעת, מצד אחד לא לוותר על הגוון שכל אחד נותן לו ביטוי בעבודת ה' כפי שהוא מבין אותה, ומצד שני בדברים המשותפים שבהם אנחנו לא חלוקים נעבוד ביחד. לא נתכתש בינינו לבין עצמנו. "ואהבת לרעך כמוך", ממש כמוך, ואז "אני ה'".
אחדות ה' מופיעה ומתגלה על ידי אחדות ישראל. ספר החרדים אומר שאחדות ישראל זה ענף מאחדות ה'. כלומר "ה' אלוקינו ה' אחד" מצווה לייחד אותו. ריבונו של עולם אחד וענף מזה זה אחדות ישראל. אם עם ישראל מאוחד מתגלה אחדות ה' בעולם, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הכנה לשבועות – בשקידת התורה
אנחנו נמצאים כעת באמצע ספירת העומר מפסח ועד העצרת, ואנחנו מתקרבים לחג השבועות. ספר החינוך דן מה המטרה של הספירה. אם הספירה היא לקראת חג השבועות, אולי היה צריך לספור לאחור, בהתחלה מ"ט אחר כך מ"ח עד שמגיעים לחג השבועות, זה היה אולי מבלבל, אבל המגמה של הספירה היא שפנינו אל חג השבועות, אל חג מתן תורה. ככל שאנחנו מתכוננים יותר לחג מתן תורה, אנחנו יותר מקבלים. זה יום אחד בלבד והוא עובר מהר, ואם אנחנו מכינים את עצמנו הרבה, אנחנו מצליחים למצות אותו בצורה היותר גדולה.
יהי רצון שהשבועות האלה הבאים לקראת חג השבועות, יהיו שבועות של שקידה גדולה, בלימוד במוצאי שבת, בשישי אחר הצהריים הארוך, ובע"ה ככל שאנחנו נשקוד יותר, "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", נוכל לבוא לקראת חג השבועות מוכנים, ולהתחדש בקבלת התורה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il