בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מרדכי בן ברוך ז"ל

מסכת בבא בתרא - דף קכד'.

ירושת בכור פי שנים בשטרות חוב

דין שטר 'למוכ"ז', שיקים, שטרות כסף, אגרות חוב: כיצד יש להתייחס לכסף שאינו כסף טהור – שטרות חוב, ניירות ערך, שיקים וכו'? שאלה זו משמעותית לכמה הלכות בתורה – ירושת הבכור, פדיון מעשר שני ועוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' תמוז התשס"ד
10 דק' קריאה 46 דק' צפיה
שיטת הרשב"ם והקושיות עליו
בירושת הבכור קיים כלל יסודי "אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק". כלומר, רק בנכסים שהיו מוחזקים ביד האב נוטל הבכור פי שנים, אבל בנכסים שהאב עדיין לא היה מוחזק בהם בפועל והם היו ראויים רק לבוא הריהו יורש בשווה כשאר האחים. הגמרא 1 מביאה ברייתא שבה מתבארת מחלוקת תנאים ביחס להגדרת 'ראוי' ו'מוחזק':
דתניא, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם. רבי אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים.

מבואר בברייתא שלדעת כולם, שבח שהשביחו היתומים את הנכסים אינו נחשב מוחזק ביד האב, אבל לגבי שבח שהושבח מאליו נחלקו התנאים, לפי רבי הרי זה 'מוחזק' ולפי חכמים 'ראוי'. ומסיימת הברייתא שאם היה לאבא שטר חוב הרי הוא נחשב "מוחזק", ונוטל בו הבכור פי שנים. מבאר הרשב"ם שדין זה אינו אלא לדעת רבי:
ירשו שטר חוב - היינו מלוה בשטר בכור נוטל פי שנים, דכיון שמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח, דהיינו נכסים ששבחו ממילא. ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים... ודוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה ואפילו בעדים כיון דליכא שטרא ומצי למיטען פרעתיה לך אפילו רבי מודה דלא שקיל פי שנים, דהא אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא דהנכסים שבחו מעצמן.

הרשב"ם כותב ששטר חוב נחשב 'מוחזק' "כיון שמוחזק בשטר ועל פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח", וזאת רק לפי רבי, אבל לפי רבנן כיון שאינו מוחזק בשבח עצמו אין זה מוחזק. אולם, דברי הרשב"ם צריכים ביאור, שכן לגבי מלוה על פה הוא ממשיך וכותב שכיון שהלווה יכול לטעון פרעתי "אין מוחזקין מחוב זה כלל". בפשטות, לפי תחילת דברי הרשב"ם אין צורך בטעם זה, וגם אם הלווה לא היה יכול לטעון פרעתי - החוב לא היה נחשב 'מוחזק', כי כל הטעם שמלוה בשטר נחשב מוחזק הוא שהשטר עצמו השביח, ובמלוה על פה אין כלל שטר!

הקצות 2 עומד על שאלה זו, וכותב שהרשב"ם כתב את הסברו ל"רווחא דמלתא", אולם הוא מוסיף להקשות עליו מהגמרא במסכת בבא קמא 3 . הגמרא שם מביאה ברייתא, הדנה במי שהיכה את האשה ומתה ויצאו ילדיה, ואומרת שדינו שמשלם נזק וצער ליורשים, ושואלת הגמרא מדוע הוא אינו משלם לבעל, שהוא היורש את אשתו? ועונה הגמרא שמדובר באשה גרושה, שאין בעלה יורש אותה. על כך שואלת הגמרא - הרי אפשר להעמיד את הברייתא גם באשה שאינה גרושה, שהרי דין הבעל הוא כדין הבכור שאינו יורש בראוי כבמוחזק, וחוב הריהו בגדר 'ראוי'! עונה הגמרא שהברייתא היא כדעת רבי, לפיו חוב נחשב 'מוחזק' ולא 'ראוי'. במקרה בו עוסקת הגמרא לא מדובר במלוה בשטר אלא בחוב שנוצר כתוצאה מנזק, ומוכח שגם כשאין שטר אומר רבי שחוב נחשב 'מוחזק' - שלא כדברי הרשב"ם בסוגייתנו, שהסביר ששטר נחשב מוחזק כי גביית החוב נחשבת כהשבחת השטר! כך שואל הקצות, ומניח את שיטת הרשב"ם ב'צריך עיון'.

קושיא נוספת על הסברו של הרשב"ם הקשו התוספות 4 :
ומה שפירש הקונטרס לעיל גבי ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים שהשטר הוי גוף ומלוה הוי שבח אין נראה, דאם כן אמאי אמרי רבנן דאין הבכור נוטל פי שנים דכיון שיחלקו בשטרות ויטול בשטרות פי שנים שהן הגוף יטול גם השבח שיבוא אחר כך שהיא המלוה, דהא פשיטא דאחר שיחלקו כל השבח שיבוא מחלקו שהוא שלו.

התוספות מקשים, הרי אחרי חלוקת השטרות ודאי שגם חכמים מודים שכל השבח שיבוא מחלקו של הבכור שייך לו, ומדוע אמרו חכמים שאין הבכור נוטל פי שנים בשטר? 5 הקצות מיישב את קושייתם וכותב שהרשב"ם סובר כשיטת הרשב"א, שכותב שאי אפשר לחלק שטרות לפני גבייתם בפועל, כי אין גופן ממון, ולכן גם אחרי חלוקת הנכסים - השטרות לפני גבייתם נחשבים תמיד כלפני החלוקה. אולם דוחק להעמיד את דברי הרשב"ם רק כשיטת הרשב"א, כי הרשב"א עצמו כתב שדעתו היא דעת יחיד, וכל הגדולים אשר בארץ חולקים עליו.

ביאור שיטת הרשב"ם
הבאנו שלש קושיות שהקשו התוספות והקצות על שיטת הרשב"ם, שכתב ששטר חוב נחשב 'מוחזק' כי גבייתו נחשבת כהשבחת השטר:
א. מדוע הוצרך הרשב"ם לנמק שמלוה על פה אינו נחשב מוחזק כי הלווה יכול לומר פרעתי, הרי גם אם הלווה לא היה יכול לומר פרעתי, סוף סוף אין כאן שטר!
ב. גמרא מפורשת שגם חוב של נזיקין נחשב 'מוחזק' למרות ששם אין שטר.
ג. מדוע אחרי חלוקת השטרות לא יטול הבכור פי שנים, הרי חלקו הושבח!

מכח שאלות אלו נראה לומר, שאכן אין כוונת הרשב"ם לומר כפי שהבינו בדבריו התוספות והקצות, שהשטר נחשב מוחזק כי האב מחזיק בשטר והשטר השביח. ואם כי פשטות תחילת דברי הרשב"ם היא כהבנה זו, מכל מקום מסופם של דברי הרשב"ם, שבמלוה על פה אינו מוחזק מטעם שהלוה יכול לומר פרעתי (ודוחק לומר שכתב כן רק לרווחא דמילתא), ניתן להסיק שאין כוונתו במה שכתב שהשטר השביח להגדיר את ההגדרה המשפטית של הדבר.

וסברת שיטת הרשב"ם היא שאין לנייר ערך עצמי, והוא מהווה רק ראיה. המוחזקות היא תמיד בחוב, והשטר הוא רק אמצעי למוחזקות זו, משום שעל ידו הגביה היא ודאית.

לפי הסבר זה מובנת הגמרא בבבא קמא לגבי נזיקין, שכאן אין המזיק יכול לומר 'פרעתי' אם נאמר שדין חוב של נזיקין הוא כדין חוב של מעשה בית דין, שאי אפשר לומר בו פרעתי 6 , וגם מובן מדוע לפי חכמים אין הבכור נוטל פי שנים בחוב, שהרי האב אינו מוחזק בחוב עצמו.

מדוע לא מתחשבים בשווי השטר להימכר?
נבאר יותר ונוכיח את סברת הרשב"ם. לכאורה יש לשאול לדעת חכמים, הרי כל שטר שווה כסף גם לפני גבייתו; אמנם שווי זה אינו סכום החוב הנקוב בשטר, משום שאין ביטחון שהוא ייפרע, אבל מכל מקום הוא שווה סכום מסויים, ופעמים אדם קונה מחבירו שטר חוב תמורת סכום פָּחוּת מסכום החוב. מעתה, מדוע הבכור אינו יורש את השווי הזה של השטר, הרי שווי זה ניתן למימוש מיידי על ידי מכירת השטר, ובשטר עצמו האב היה מוחזק? ניתן לבסס את השאלה מדין לוה ומלוה שאוחזים שניהם בשטר, הלוה טוען שהשטר נפרע והמלוה טוען שעדיין לא נפרע, שחל על כך דין "שנים אוחזים בטלית - יחלוקו" 7 למרות שאינם מחזיקים בחוב עצמו משום שהם מחזיקים בשטר שניתן למוכרו, ומשום כך כתבו התוספות שהחלוקה אינה בסכום החוב, שבו הם אינם מוחזקים, אלא במחיר השטר בשוק לפני שנפרע. ואם כן, מדוע לא אומרים שהאב מוחזק בשווי השטר להימכר והבכור, יקבל בחלק זה פי שנים?

התשובה היא כמו שביארנו בשיטת הרשב"ם, שהשטר עצמו הוא נייר, אין לו ערך עצמי, ואי אפשר לנתק את שוויו בשוק לפני שנפרע - מהחוב עצמו. מי שהחוב שייך לו הוא זה שזוכה בשטר, ואם הבכור אינו יכול לרשת את החוב משום שהאב לא היה מוחזק בו אין משמעות למוחזקות בשטר. הנייר צמוד לחוב, ולא החוב צמוד לשטר.

לפי הבנה זו, דברי הרשב"ם מבוארים, ואין הבדל מתי הבכור מקבל את השטר. גם אחרי החלוקה, הוא לא יקבל פי שנים בחוב לפי חכמים, כי האב לא היה מוחזק בחוב, ולדעת רבי - בכל אופן שהתשלום בטוח האב נחשב מוחזק, והבכור יקבל פי שנים.

הסבר החתם סופר לשיטת התוספות, ודין שטר 'למוכ"ז'
כאמור - התוספות, שהקשו על הרשב"ם מדוע לפיו לדעת חכמים הבכור אינו יורש פי שנים אחרי חלוקת השטרות, הבינו שלפיו המוחזקות היא בשטר. ויש להבין, כיצד הם יסבירו מדוע הבכור אינו יורש פי שנים אחרי החלוקה? החתם סופר ביאר שלדעת התוספות, מכירת שטרות אינה מעבירה את השעבוד, ולכן גם אחרי החלוקה - השעבוד נשאר אצל היורשים. לפי הסברו יוצא, שבשטר שבו מכירתו כן מעבירה את השעבוד עצמו היו מודים חכמים שיגבה הבכור פי שנים, ודוגמא לשטר כזה הוא שטר שכתוב בו "למוכ"ז" (למוסר כתב זה)- משמעות השטר היא שהלווה מתחייב לכל מי ששמחזיק בשטר, ולא למלווה מסויים. בשטרות כאלו הבכור יוכל לירש פי שנים גם לדעת חכמים, לאחר שחילקו אותם. ובאמת כך מובא בשם הרבי מאוסטרוצא 8 .

החתם סופר מוסיף עוד, שלמסקנת הגמרא גם חכמים מודים לרבי שהבכור יורש פי שנים בשטר חוב, גם לפני החלוקה. דבריו מבוססים על שיטת הרמב"ם, שפסק שאם ירשו פרה מעוברת וילדה - הבכור יורש פי שנים 9 , למרות שפסק כחכמים שהבכור אינו יורש בשבח ששבחו נכסים מאליהם 10 , והגמרא אמרה בפירוש שרק לפי רבי הבכור יורש פי שנים בעובר; וכבר דנו בשיטתו האחרונים, וביאר הפרישה שאמנם בתחילה סברה הגמרא שמקור הדין שבכור אינו נוטל פי שנים בראוי הוא הפסוק 'לתת לו', אבל למסקנתה כל התנאים לומדים זאת מהפסוק 'בכל אשר ימצא לו' - רק בנכסים שהיו מצויים לאב, ומחלוקת התנאים היא מהי הגדרת 'מצוי', וזוהי כוונתו של רב פפא בסוף הסוגיא "דיקלא ואלים ארעא ואסיק שרטון כולי עלמא דשקיל, כי פליגי בחפורה והוה שובלי, שלופפי והוי תמרי". כלומר, כולם מודים ששבח טבעי נחשב מצוי ביד האב והבכור נוטל בו פי שנים, והם חולקים רק בפרחים שנעשו תמרים, כלומר שנעשו לדבר אחר. לכן פוסק הרמב"ם שגם לפי חכמים נוטל הבכור פי שנים בוולד הפרה שנולד לאחר מיתת האב, ומעתה אפשר לומר אותו דבר לגבי שטר חוב שהושבח, שיודו בו חכמים שהבכור נוטל פי שנים.

אגרות חוב, שיקים, מטבעות ושטרות כסף
כמו שלמדנו, מהסברו של החתם סופר עולה שבשטרות 'למוכ"ז' בהם השעבוד הוא כלפי כל מי שמחזיק את השטר - הבכור יקבל פי שנים. מכאן יש להמשיך ולדון בעוד כמה שאלות מעשיות:

יש לדון ביחס לאגרות חוב ממשלתיות - האם הן נחשבות 'ראוי' או 'מוחזק'? נחלקו בכך האחרונים: לדעת הנודע ביהודה אגרות אלה הם 'ראוי', ואילו השבות יעקב כותב ששטרי עיסקא נחשבים מוחזק. בעל 'ערוך השולחן' נוקט דרך אמצעית, כל אגרות חוב ושטרות שהממשלה ערבה להם הם בגדר 'מוחזק', אבל במקרים אחרים הריהם בגדר 'ראוי', אפילו אם העשיר הגדול ביותר ערב להם, מטעם 'לא פלוג'. הספק באגרות חוב נובע מכך שמצד אחד ביטחון התשלום הוא מלא, ומצד שני הוא אינו לפנינו. בשאלה דומה דן הקצות, כאשר אדם נשבע שיתן לחבירו סכום כסף ואחר כך חבירו מת - האם הבכור מקבל פי שנים? והוא כותב שלפי דברי התוספות 11 , שב'מכירי כהונה' הבכור נוטל פי שנים כי אסור לישראל לחזור בו, כך נאמר גם במי שנשבע לתת לחבירו כסף שגם הוא חייב לקיים את שבועתו (אמנם, הוכחה זו היא רק משיטת התוספות; לפי שיטת רש"י, ב'מכירי כהונה' הכהן זוכה ממש במתנות, בשעה שמפרישים אותן).

עוד דנו האחרונים לגבי כסף הנמצא בבנק. בשו"ת שאלת יעבץ כתב שהם נחשבים 'ראוי', ואחד מטעמיו הוא שאין ודאות שיוכל להוציא את הכסף, אולי יפקיעו אותו בשעת מלחמה ומלחמות מצויות וכו'. אולם יש חולקים. התורה תמימה 12 כותב שכסף שנמצא בבנק נחשב מוחזק ממש "והדבר יוצא מגדר ספק" לפי דעתו, וכך גם שטרות של "חברות מדיניות" (נראה שכוונתו למניות). החיד"א 13 כותב שאחד מרבני הדור כתב שכסף שנמצא בבנק נחשב מוחזק, אבל הוא עצמו כותב שהריהו ראוי, וכן כתב בשו"ת גינת ורדים וגם בשו"ת שבט הלוי, והוא מנמק זאת בכך שכיון שהבנק משתמש בכסף שהוא מקבל, אין הוא נחשב פיקדון ולכן אין בעליו נחשב מוחזק.

את רוב הדעות הנ"ל מביא הרב עובדיה יוסף 14 , ומכריע שכיון שלרוב הדעות כסף בבנק נחשב ראוי - כך יש לפסוק. אולם לעניות דעתי, קשה לדון מצורת ניהול הכספים לפני מאתים שנה על זו של היום, ואחרונים רבים שכתבו שכסף בבנק נחשב ראוי לא עסקו אלא בבנק שהיה בזמנם. כיום, כסף שנמצא בבנק הינו בטוח יותר מאשר בבית, כי בבית הוא יכול להיגנב וליאבד. על כן, מסתבר יותר שכסף שבבנק נחשב מוחזק. וכן כתב הרב משאש, שכיון שהיום יש ביטחון גמור שהכסף יחזור, הוא נחשב מוחזק. ולא עוד אלא שהכסף מוכן תמיד להחזרה בכל עת שהוא ידרש, ולכן אין להתחשב בכך שהבנק משתמש בו. ואין לחשוש שמא כל הלקוחות ידרשו את כספיהם בבת אחת, שאם נגיע לחששות רחוקים כאלו - אז כל המוחזקים יהפכו להיות ראויים.

שטרות כסף של היום - שטרות חוב?
ומכאן יש לדון בשטרות כסף של היום. שטרות כסף הם למעשה שטרות חוב, אין לנייר שווי עצמי אלא המדינה חייבת לשלם תמורתם בכסף אמיתי. האם דינם ככסף או כשטר חוב? שאלה זו אינה רק לגבי ירושת בכור, אלא גם לעניינים נוספים בהם יש הבדל בין כסף לשטרות, כמו דיני שומרים ודין שבועה; לדוגמא, אם אדם תובע את חבירו שנתן לו כמות מסויימת של שטרות כסף, והנתבע מודה במקצת: אם שטרות כסף נחשבים שטרי חוב אז לא יהיה כאן חיוב שבועת מודה במקצת. נפקא מינה נוספת היא לדין פדיון הקדש - אפשר לפדות הקדש רק על ידי כסף או שוה כסף, אך לא בשטרות חוב.

בשאלה זו דן החתם סופר 15 , והוא דן תחילה בדברי הגמרא 16 ששטרות שאין גופן ממון התמעטו מדין שבועה ושומרים "שאינם עומדים אלא לראיה שבהם" - והרי יש גם שטרות שגופם שווה פרוטה, וגם אם יכתוב אדם שטר על טס של זהב לא ייחשב השטר כסף! ומכאן מבאר החתם סופר שפירוש "שאין גופן עומדים אלא לראיה שבהם" הוא שגם אם יש להם שווי מסויים - הוא בטל לגבי הראיה שבהם, שודאי שוָה יותר, ומי שיקבל שטר שכתוב על טס של זהב ודאי לא יבוא להתיכו כי הוא אינו רוצה לאבד את ראייתו (סברא זו שהשטר בטל אצל החוב מחזקת את מה שאמרנו למעלה, שגבייה של השטר אינה נחשבת השבחה שלו). ומכאן מקשה החתם סופר, הרי גם מטבע אינה שווה מה שכתוב עליה, "ופעמים שיש מלחמות שהמלכויות פוחתין וגורעין שאינו שווה אפילו שליש", ולפי זה אין היום כלל גדרי כסף, ולא שמענו כן, ומעתה יש להבין מהו ההבדל בין מטבע לשטר חוב? הרי שניהם אינם שווים באמת את ערכם הנקוב בהם?

ומבאר החתם סופר שהגדרת מטבע היא "שגזר עליו המלך שתצא", וכולם מחוייבים להתייחס אל המטבע ככסף גמור "ומי שממאן מלמכור וליקח באותו המטבע יחייב ראשו למלכות, וגם מלכותא דרקיעא הסכימה עם מלכותא דארעא", ונמצא שגזירת המלך היא המקיימת את הכסף, ולא צד הראיה שבו. לעומת זאת, לגבי שטר חוב גם אם החתום בשטר הוא העשיר הגדול ביותר ואפילו המלך, שאז ודאי שהשטר יהיה עובר לסוחר - מכל מקום אי אפשר לכוף אדם לקחת שטר זה, ונמצא שמה שמקיימו הוא רק הראיה שבו. לפי הבחנה זו אומר החתם סופר ששטרות של בנקים אינם נחשבים מטבע, כי אין אדם חייב לקבלם כתשלום.

ולאור זאת כותב החתם סופר ששטרות ומטבעות של היום הריהם ככסף גמור אפילו לקדש בהם אשה ולפדות בהם מעשר שני, שנאמר בו "וצרת הכסף בידך - לרבות כל דבר שיש עליו צורה" אפילו אינו עשוי מכסף ממש. ומוסיף שלעניין פדיון בכור יש צורך בכסף ממשי, ששווה באמת את ערכו הנקוב ולא רק שיש עליו צורה. הוא מוסיף שאמנם מצאנו בפדיון הבן שכהן יכול לומר "לדידי שויא לי" 17 , ובסופו של דבר הניח את דין פדיון הבן ב'צריך עיון'.

מכל מקום, הגדר העולה מדברי החתם סופר הוא ששטרות כסף אינם בגדר 'ראוי', כי אינם משמש לראיה ויש לו ערך עצמי, וזהו העיקרון שצריך להיות קובע. אם אדם מוכר מוכר דברים כדי שיהיה לו כסף הרי זה כסף, וכיום משטרות עושים רוחים אף יותר מעסקים אחרים, ולכן הם מקבלים את ערכם כערך עצמי ולא רק כראיה. לפי זה, גם מניות ושטרות של בנקים נחשבים כסף, והעיקר הוא שמניות ושטרות אלו הם סחירים, וקבלתם אינה תלויה ברצון כל אדם. לעומת זאת, שיק לא יחשב כסף, כי לא כל אחד מוכן לקבלו, מחשש שהוא יחזור.


^ 1 בבא בתרא קכד ע"א.
^ 2 סימן רעח, סעיף ו.
^ 3 מג ע"א.
^ 4 קכד ע"ב ד"ה אין.
^ 5 קושייתם צריכה ביאור, מנין שהברייתא עוסקת גם אחרי החלוקה? כנראה הבינו שהברייתא לא חילקה ועוסקת בכל אופן.
^ 6 עיין בבא מציעא יז ע"א "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום".
^ 7 בבא מציעא ז ע"א.
^ 8 מובא בספר "ברכת שמעון".
^ 9 הלכות נחלות ג, ב.
^ 10 הלכות נחלות ג, ד.
^ 11 בבא בתרא קכג ע"ב, ד"ה
^ 12 בפירושו לפרשת בכור בתורה.
^ 13 שו"ת חיים שאל, חלק א סימן ע"ד סעיף ה.
^ 14 יביע אומר חלק ח, סימן ח.
^ 15 שו"ת חתם סופר חלק ב, סימן קל"ד.
^ 16 בבא מציעא נו ע"ב.
^ 17 קידושין ח ע"א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il