בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מסכת בבא בתרא - דף קל'.

מתנה על הירושה

אחת ההלכות הנובעות מנישואין היא שהבעל יורש את אשתו; יש מחלוקת אם דין זה מן התורה או מדברי חכמים; שיעור זה עוסק במקרה שהבעל (בעקבות דרישת אשתו) עשה תנאי התחייבות שלא יירש את אשתו. האם הדבר אפשרי?

undefined

הרב חיים כץ

י"ז אלול תשס"ה
7 דק' קריאה 66 דק' צפיה

מקורות:
רמב"ם פרק י"ב הלכות אישות, הלכה ט'. השגת הראב"ד שם ובמגיד משנה שם.
רמב"ם פרק כ"ג מהלכות אישות, הלכה ז'. השגת הראב"ד שם ובמגיד משנה שם.
רמב"ם פרק ו' מהלכות נחלות, הלכות א', ב', ג'.
משנה בבא בתרא קכו: ושם בסוגיית הגמרא בפירוש הרשב"ם בעניין מתנה על מה שכתוב בתורה. עיין שם בחידושי הרשב"א.
שיטה מקובצת בבא בתרא בשם הראב"ד על המשנה בדף קכ"ט.
חידושי הר"י מגאש בבא בתרא דף ק"ל בביאורו על המשנה שם באמצע דבריו "והא דתנן האומר" וכו'.

כתב הרמב"ם בתחילת פרק י"ב מהלכות אישות: "כשנושא אדם אשה... יתחייב לה בעשרה דברים ויזכה בארבעה דברים". ובהלכה ו' כתב שכל אחד מדברים אלו אם התנו לבטלם התנאי קיים, חוץ מג' דברים שבהם התנאי בטל, ואלו הן - עונתהּ ועיקר כתובתהּ וירושתהּ (שהבעל יורש את אשתו). ובהלכה ט': "התנת עמו אחר שנשאהּ שלא יירשנה תנאהּ בטל, ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וכל תנאי שבירושה בטל אע"פ שהוא ממון, שנאמר בה: לחוקת משפט". וכתב הראב"ד שם: "חסרון דעת אני רואה בכאן, ומה צורך לחוקת משפט, והיאך אדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם, ואיך יאמר לאביו או לאחד ממורישיו דין ודברים אין לי בנכסים אחר מיתתכם, ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות".

התנאה והקנאה
האחרונים כבר עמדו על סתירה בדברי הראב"ד. בפרק כ"ג הלכה ז' כותב הרמב"ם: "התנה עמה אחר נישואין שלא יהיה לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי פירותיהן עד עולם בחייה ובמותה, הרי זה אינו אוכל פירות כלל, אבל אם מתה יירשנה". וכתב על זה הראב"ד: "נראה לי שחסר מכאן "וקנו מידו", ואע"פ שקנו מידו לסילוק הירושה אינו מועיל אחר נישואין, לפי שסילוק הירושה לאחר מותה הוא ואינו הקנאה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים, והנישואין כבר חלו על הכל...". והעירו האחרונים שדברי הראב"ד כאן שונים ממה שכתב לעיל בפרק י"ב. בפרק י"ב כתב שהבעיה היא שאין אדם מקנה דבר שאין לו בו שום זכות, ואילו בפרק כ"ג כתב שהבעיה היא שאיננו מקנה לשום אדם והוה ליה כקנין דברים.

באופן פשוט החילוק בדברי הראב"ד נובע מהבחנה יסודית שהראב"ד עושה בדברי הרמב"ם. בפרק י"ב הרמב"ם עוסק בתנאי כמו שכתב: "אם התנת עמו שלא יירשנה" - התנאה על דבר תורה, אבל בפרק כ"ג מדובר שקנו מידו כמו שהסביר שם הראב"ד, כלומר שם עוסק הרמב"ם בהקנאה, מה החילוק? כשהאדם מתנה על דין שעומד לחול ואומר דין זה לא יחול, אז השאלה היא האם יש כוח לאדם למנוע מהדין לחול. אבל כשהבעל כבר נשא אישה, אף על פי שלא ירש את אשתו בפועל, הוא כבר קיבל את הזכות לירש אותה, וכאן השאלה היא האם אפשר להקנות את הזכות הזאת. ולכן בפרק כ"ג שמדובר על הקנאה הסביר הראב"ד שסילוק הירושה הוא לאחר מותה "ואינו הקנאה לשום אדם". ועדיין צריך להבין את דברי הראב"ד.

שיטת ה"מגיד משנה" במתנֶה על ירושה
כותב שם המגיד משנה (בפרק י"ב): "ואני סבור שרבינו (=הרמב"ם) הוצרך לזה מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחֵר, ואילו היתה הירושה כשאר דברים שבממון היה התנאי קיים... אבל מתוך שענין ירושה הוא חוקת משפט אי אפשר להפקיעו...". שני דברים אומר המגיד משנה: א. כאן מדובר שהאשה היא זו שעשתה תנאי, ולכן צריך את הטעם של "חוקת משפט", אחרת התנאי היה קיים. ב. המגיד משנה מוסיף שכשהאשה מתנה שהוא לא יירש אותה, היא צריכה גם לומר שהיא תוריש לאחֵר, אבל אם היתה אומרת שלא יירשנה באופן שאיננה מורישה לאחֵר לא היה התנאי מועיל. וצריך להבין את דבריו, מלבד מה שיש לערער על שני החידושים שלו ברמב"ם.

לגבי החידוש הראשון שהאשה היא זו שהתנית, אמנם בפרק י"ב הלשון היא "התנית עימו" כלומר שהאשה התנית, אבל בפרק כ"ג כתוב שהבעל מתנה. והיה מקום לומר שמה שכתב הרמב"ם בפרק י"ב שהאישה התנית זה רק כדי לומר שמדובר במקרה שהתנאי (שעשה הבעל) בא מיוזמתה ומדרישתה שלא יירשנה, כי אם זה בא מצידו של הבעל, שרוצה לוותר על זכויותיו, אם כן זה "פיטומי מילי בעלמא" (דברים שאומר לאישה בשביל חיבה ואין בהם ממש) כמו שאמרה הגמרא בבבא מציעא (סו:), שהרי אינו צריך להתנות על כך כאשר זה רק מרצונו.

ולגבי החידוש השני של המגיד משנה, כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות נחלות: "אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו... לפי שנאמר: 'והיתה לבני ישראל לחוקת משפט' לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה... לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום". והרי לפי דברי המגיד משנה לא צריך את הפסוק "חוקת משפט" אלא למקרה שהתנית האישה גם שאיש אחר יירשנה, אבל כשאמרה רק שבעלה לא יירש אותה אין דבריה פועלים גם בלי "חוקת משפט".

האם המוריש יכול לשנות מדיני ירושה
המשנה במסכת בבא בתרא דף קכו: "האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שניים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום". שאלו הראשונים: למה לא אמר כלום, הרי יש דין של ר' יוחנן בן ברוקה (לקמן בדף קל.) , ופסקוֹ הרמב"ם להלכה בפרק ו' מהלכות נחלות, שאם אמר המוריש לאחד מאלו שראויים לירש אותו שהוא יירש הכל והשאר לא יירשו או יירשו פחות - דבריו קיימים, ורק אם אומר "פלוני לא יירש" זה לא פועל. ומה ההבדל אם אדם אומר שבן אחד יקבל יותר מהשאר ואז דבריו קיימים לבין אם אומר שאחד הבנים לא יירש, הרי זה אותה פעולה מכיווּן אחר. ותירצו הראשונים שכשאדם אומר "איש פלוני לא יירש" הוא עוקר בצורה ישירה את דין התורה, ולכן שם לא שייך הדין של ר' יוחנן בן ברוקה.


המגיד משנה הולך בשיטת רבו - הרשב"א
ונחזור לקושיא שהקשינו על המגיד משנה, שהוא למד בדעת הרמב"ם שצריך את הפסוק "חוקת משפט" למקרה שהאשה אמרה בעלי לא יירשני אלא אדם אחֵר יירשני. ואילו ברמב"ם ראינו שהפסוק נצרך אפילו למקרה שאומר האב "פלוני בני לא יירשני" אע"פ שלא הוסיף שאדם אחֵר כן יירש. וצריך לומר שהמגיד משנה הולך לשיטתו בסוגיא בבבא בתרא (על המשנה הנ"ל), שאמרה הגמרא: "לימא מתניתין דלא כר' יהודה, דאי כר' יהודה האמר: בדבר שבממון תנאו קיים... אפילו תימא ר' יהודה, התם (בשאר כסות ועונה) ידעה וקא מחלה, הכא (בבן היורש את אביו) לא קא מחיל". (פירוש: הגמרא חשבה לומר שמשנה זו אינה כשיטת ר' יהודה, כי ר' יהודה סובר שבדיני ממונות אדם יכול להתנות נגד מה שכתוב בתורה. והגמרא חוזרת בה, שדווקא כשאדם מקדש אישה בתנאי שלא חייב לה מזונות ובגדים אז לדעת ר' יהודה תנאו קיים, כי האישה הסכימה להתקדש ומחלה על זכויותיה, אבל כשאב אומר שבנו לא יירש אותו הרי בנו לא מחל על הירושה)

כותב שם הרשב"ם : "התם קא מחלה - שעל מנת כן קיבלה (האישה) קידושין, ובההיא הנאה דמקדש לה מחלה ליה (=באותה הנאה שהבעל מקדש אותה היא מוחלת לו), וכיוון דקיבלה לקידושין מיניה נתרצית למחול, אבל הכא... מה הנאה יש לו לבן?". למדו הראשונים בדברי הרשב"ם שאם הבן יאמר במפורש שהוא מוחל - זה יועיל. הרשב"א (רבו של המגיד משנה) כותב שם: "התם ידעה וקא מחלה - מסתברא דהא דקאמר "הכא לא מחיל" לאו דווקא, אלא לרבותא נקטיה, דוודאי אפילו מחל הבן בפירוש לא עשה ולא כלום, דמחילה במה שאינו שלו עדיין והוא עתיד לבא לו ממילא בירושת האב אינו יכול להסתלק ממנה ולא למוכרה. וכשם שאמרו "מה שאירש מאבא מכור לכם לא אמר ולא כלום" כך אם אמר לאחים מה שאירש מאבא מחול לכם לא אמר ולא כלום". כלומר לדעת הרשב"א גם אם יאמר הבן בפירוש שהוא מוחל על הירושה - זה לא יועיל. יש מקום לדייק ברשב"א שכתב שני טעמים לזה - א. שהירושה אינה שלו עדיין ב. הירושה עתידה לבא לו ממילא בירושת האב.

וצריך לומר שיש כאן שתי שאלות שעליהן ענה הרשב"א. שאלה אחת היא שאלה בהתנאה, שהאדם לא רוצה שדין תורה יחול, מדוע אינו יכול להתנות על כך? והשאלה שניה היא: גם אם דין תורה יחול מכל מקום הוא רוצה להקנותו לאחרים ומדוע אין זה מועיל? ועל זה עונה הרשב"א את שתי התשובות: לא מועיל תנאי כי הירושה עתידה לבא לו ממילא בירושת האב. ולא מועיל להקנות כי הירושה בפועל עדיין לא שלו, ואין אדם מקנה דבר שאינו שלו. אם כן הרשב"א חולק על הרשב"ם שאמר שהבן יכול למחול. אמנם רואים שהראב"ד סובר כרשב"ם, ממה שהובא בשיטה מקובצת (בבא בתרא דף קכט.) "דע כי זאת הפיסקה אין בה שום חילוק, בין שאמר לאחיו בלשון מתנה בין שאמר בלשון ירושה לא אמר כלום, מפני שהוא עוקר ממה שאמר לא יטול ולא יירש, וזה (היורש) לא מחל על עקירת נחלתו". משמע שאם ימחל - זה יועיל.

יישוב שיטת המגיד משנה
לכאורה היה מקום לומר שלדעת הראב"ד והרשב"ם, כשהבן מוחל, הסיבה שהתנאי כאן מועיל, אע"פ שהירושה עתידה לבא ממילא, היא שאדם יכול להתנות על דין תורה שלא יחול. וממילא אפשר להבין את דברי המגיד משנה, שאמר שהצורך בפסוק "חוקת משפט" זה רק במקרה שהאישה אומרת שאדם אחֵר יירש אותה, אבל בלי זה אין צורך ב"חוקת משפט". כי הוא סובר כרשב"א רבו שכשהירושה באה ממילא גם אם היורש ימחל זה לא יעזור כי אי אפשר להתנות על דבר שעדיין לא הגיע לאדם. לכן אין צורך במקרה זה ב"חוקת משפט". ואילו לדעת הראב"ד והרשב"ם במקום שיש מחילה יועילו דבריו מדין מתנֶה על מה שכתוב בתורה בממון.

הראב"ד מחלק בין תנאי של המוריש לתנאי של היורש
בדעת הרמב"ם אמרנו קודם שבפרק ו' מהלכות נחלות רואים שהוא לא סובר כמו המגיד משנה. אך גם קשה לומר שהרמב"ם סובר כשיטת הראב"ד, מפני שבדברי הראב"ד יש לכאורה סתירה. מצד אחד אנו רואים שהראב"ד סובר כרשב"ם שאם הבן ימחול זה יועיל; ומצד שני כתב הראב"ד בפרק י"ב מהלכות אישות נגד דברי הרמב"ם שאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם ואינו יכול להקנות מה שאין לו בו שום זכות. וזה כדברי הרשב"א, שהרי שם בפרק י"ב מדובר ששני הצדדים (הבעל והאשה) מסכימים לתנאי, ובכל זאת אומר הראב"ד שזה לא מועיל גם בלי הפסוק "חוקת משפט".

וצריך לחלק לדעת הראב"ד בין התנאה של המוריש להתנאה של היורש (וחילוק זה כתוב בברכת שמואל בבא מציעא סימן מ'). כשהמוריש מתנֶה "איש פלוני בני לא יירשני" הוא לא רוצה שיחול דין ירושה, ואז אם הבן מחל זה יעזור לא מפני שהבן מחל, אלא מפני שמי שמתנֶה על מה שכתוב בתורה בממון - תנאו קיים, והתנאי של האב קיים, רק היה עיכוב מצד היורש והוא הסיר אותו בכך שמחל. ולא אכפת לנו שהירושה באה ממילא, כאן אין זה חיסרון. אבל כשהיורש מתנֶה אז אנו נזקקים ליסוד שאמר הרשב"א כי היורש רוצה למחול על זכות שעדיין לא הגיעה לידו. ולכן כאן הטענה ש"ירושה באה ממילא" היא חיסרון שבגללה לא יכול היורש להתנות כי הדבר עוד לא בא לעולם. (ובפרק י"ב מדובר שהבעל הוא זה שמתנֶה, והבעל הוא היורש).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il