בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה
מבט מעמיק במצוות הפסח

מצוות חמץ ומצה וסיפור יציאת מצרים

ביעור חמץ ואכילת מצה. מצות סיפור יציאת מצרים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' טבת ה'תשס"א
6 דק' קריאה
בחג הפסח, חג המצות, צוותה אותנו התורה לאכול מצה ליל טו', ליל הסדר, ואסרה התורה לאכול חמץ בכל ימי החג. ועוד אסרה התורה לא יראה ולא ימצא חמץ. זה איסור מיוחד במינו שאין דוגמתו בתורה. יש אסורי אכילה, יש אסורי הנאה, אבל אין איסור לא ימצא. יש מצוה לבער עבודה זרה, אבל במצוה זו אין איסור מיוחד לא יראה ולא ימצא.

אין צורך לחפש נימוקים לגזרת הכתוב, היא גבוהה מכל הסבר, אבל התורה בעצמה מצאה צורך להגדיר את ענין המצה. התורה קוראת לה לחם עוני בפרשת ראה "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום". זה שמו של הלחם של המצה לחם-עוני, לחם מסולק מעשירות אין בו תוספת, אין בו תסיסה ותפיחה אלא כמו שהוא, קמח ומים. זה הלחם שמבטא את העצמות של היציאה לחרות, אי תלות בשום דבר, מקוריות. זה ענינה של יציאת-מצרים שחרור וחופש, חרות גמורה ומוחלטת. ועוד, מעלת יציאת מצרים עליונה ממקור עליון וזו מהותה של המצה מופשטת מכל הרכבה, כמו בגדי לבן של כהן גדול ביום הכפורים, לא זהב אלא לבן פשיטות, בהם הוא נכנס לפני ולפנים.

בימים אלו, ימי היציאה מארץ מצרים, אכלו ישראל מצה לא חמץ. לא השפעה זרה מזיקה אלא נקיון וטהרה מכל השפעה זרה, כמו אדם שעובר טפול רפואי - השתלת לב, כדי שהגוף לא ידחה את האיבר החדש צריך לדכא את כל הנוגדנים, אבל באותה שעה הוא חשוף למחלות, ועליו להיות בסטריליזציה גמורה עד שהגוף יקלוט את הלב החדש לתוכו. כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים, באותה שעה ניתן בהם לב חדש, רוח חדשה, אור האמונה האיר בהם. אמונה עליונה נישאה באותה שעה הם היו צריכים להיות זכים ומנוקים מכל השפעה זרה, ועל כן היה זה בחפזון, בבת אחת בלא הדרגה. וכן היה האוכל באותה שעה, אוכל לא מורכב, אוכל פשוט, מצה שאין בה כל דבר נוסף על עצמה.

ובכל שנה כשאנו באים לאותם ימים ולאותה התעוררות של החרות עלינו לנהוג כן לסלק את כל החמץ באופן מוחלט מכל רשותנו, לסלק את כל ההשפעות הזרות, להטהר ולקלוט מחדש את גדלות האמונה. לסלק את כל השאור שבעיסה, את היצר הרע שבשאור נשמשל אליו.

ההתרחקות מחמץ
השם משמואל בהקדמה להגדה של פסח מרחיב בבאור עניינו של החמץ.
בכמה מקומות חז"ל הגדירו את יצר הרע כשאור שבעיסה. במסכת פסחים (דף ה.) נאמר "בשכר שלושה ראשון זכו לשלושה ראשון: להכרית זרעו של עשיו, לבנין בית המקדש ולשמו של משיח". לגבי שלוש מצוות נאמר "ביום הראשון", פעם אחת לגבי ארבעת המינים, פעם נוספת לגבי מצוות שבתוןבסוכות ופעם שלישית לגבי מצוות השבתון בפסח. ובשכר קיום שלוש מצוות אלו זכינו לשלוש מעלות. המהר"ל עומד על הקשר בין כל מצווה לשכרה ומציין שלגבי מצוות הפסח - השכר הוא מחיית זרעו של עשיו, הוא עמלק.

השם משמואל מביא ברייתא מפרקי דרבי אליעזר: "אליפז התימני אמר לעמלק בנו... בני ישראל יורשים העולם הזה והעולם הבא. אז וחפור להם בארות והתקן להם דרכים, אם תעשה כן - יהיה חלקך עם הפחותים שבהם ותבוא לעולם הבא. והוא לא עשה כן אלא יצא להחריב את העולם כולו שנאמר ויבא עמלק וילחם". אליפז מסביר לבנו שהעולם הבא מתוקן רק לישראל, בזכות עצמו לא יוכל לזכות בו, ולכן הדרך היחידה להשיג את עולם הבא היא על-ידי שידבק ויתבטל כלפי עם ישראל.
אך עמלק לא יכול לעשות זאת, אין לו שום נכונות להתבטל בפני דבר גדול יותר ממנו. לכן במקום לשמש את עם ישראל הוא נהג הפוך. הוא התקנא בישראל ונעשה רודף ושונא להם. אנו רואים כאן את מהותו של עמלק - התנשאות וגאות, אי יכולת להתבטל כלפי דבר גדול ממנו.
כך גם החמץ המסמל את עמלק איננו מתבטל, יש הלכה מיוחדת בדיני חמץ, שאי-אפשר לבטלו ברוב. ובדומה לעמלק שצריך למותתו לגמרי ולא להשאיר לו שום זכר, כך גם את החמץ צריך לבער עד שלא ישאר ממנו כלום.

ישנם שלושה סוגי חמץ: חמץ גמור, תערובת חמץ וחמץ נוקשה. כנגדם יש גם שלושה סוגים של יצר הרע. יצר הרע הרגיל וכנגדו הממץ הרגיל. יצר הרע המעורב לשם שמיים ושלא לשם שמיים וכנגדו תערובת חמץ, ויצר הרע של עזות מצח, פריקת עול ללא שום תועלת והנאה (זוהי קליפת גוג ומגוג) וכנגדו החמץ הנוקשה. את כל אלה צריך לבער.

התורה החמירה בדינו של עמלק יותר משאר אומות. על אף שהיו הרבה שהרעו לנו ואף החריבו את מקדשנו. הסיבה לכך היא שכל העמים עשו זאת להנאת עצמם. להרחיב את שלטונם וכד', אך עמלק הוא סוג מיוחד של רשעים שמטרתם היחידה היא לפגוע ולטמא את ישראל. "אשר קרך" - שיהיה מטמא אותם. עמלק דומה בכך לשאור. התורה מדגישה במצוות הביעור "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", עיקר ההשבתה הוא בשאור. מהו השאור? חמץ מרוכז ותוסס מאוד ומשתמשים בו כדי להתפיח עיסות אחרות. השאור בעצמו אינו ראוי לאכילה. אך הוא משפיע על אחרים והופך אותם להיות כמותו. זו הייתה מגמתו של עמלק.

ברוב איסורי הנאה יש דין של ביטול ברוב, אך גם בשאור וגם בטומאה דין זה לא קיים, משום ששני אלו - חמץ וטמאה - אפילו אם יהיו במידה הקטנה ביותר, הם יקלקלו מייד את כל השאר. לכן יש צורך בביעור מוחלט, הן בחמץ הן בעמלק, ואין להסתפק בפחות מכך. ישנה הלכה נוספת המיוחדת בדיני חמץ. התורה אסרה את החמץ כבר מי"ד בניסן בחצות היום למרות שחיוב הכרת מתחיל רק מכניסת החג. כמין גזרה. השם משמואל כותב שמצאנו עוד עבירה אחת שהתורה לא רק אסרה את עצמו אלא גם ציוותה להתרחק ממנו - "מדבר שקר תרחק".

יש דמיון בין החמץ לשקר. השקר הינו להראות דבר שאינו, התנשאות ומראה חיצוני שקרי. כמו החמץ שנראה גדול ונפוח, למרות שהוא מלא בחללים של אויר. וכן עניינו של עמלק הוא התנשאות ומראה חיצוני שקרי.לכן בכל אלו, התורה דרשה להתרחק מהם באופן מיוחד.
ישנו איסור נוסף שמצאנו רק בחמץ ולא בשאר איסורי הנאה - בל יראה ובל ימצא. מצווה לבער אפשר למצוא גם בעבודה זרה. אבל איסור שלא יראה ולא ימצא - זה יש רק בחמץ. לכמה שיטות ראשונים אפילו מצוות בדיקת חמץ, הצורך לחפש אחר חמץ בחורים ובסדקים של הבית ולבערו משם, היא מן התורה. ובירושלמי מדקדקים שאף הבדיקה באור לאבעה עשר היא מהתורה.

מכל אלה ניתן להבין, שעניינו של חג הפסח הוא כל-כך עליון וכל-כך עמוק, שהתורה הקפידה שיהיה נקי מכל רבב, ושלא יהיה איזשהו דבר שיפגום בקדושתו, עד כדי כך שאסרה אפילו בלא יראה. והורתה באופן מיוחד כיצד לסלקו מן הבית. ומכל אלו כמובן יש ללמוד על גדלותו של חג הפסח - חג המצות.

זכירת יציאת מצרים
התורה אומרת לגבי חמץ ומצה "למען תזכור את יום צאת מארץ מצרים". חז"ל דרשו מפסוק זה שיש להזכיר בכל יום את יציאת מצרים, ואנו פוסקים כר' אלעזר בן עזריה, שמרבה את הלילות. הרמב"ם מזכיר מצווה זו בספר המצוות, אך הוא לא מנה אותה כאחת מתרי"ג המצוות, וצריך להבין מדוע.
הצל"ח מתייחס לשאלה זו ומבאר שלא נאמר "זכור את יום צאתך" בלשון ציווי אלא נאמר "למען תזכור". הקב"ה לא ציוונו באופן מפורש, אבל ניתן ללמוד מהתורה שהקב"ה רוצה בכך. לכן, אי אפשר לכלול זאת בתרי"ג מצוות. אך אעפ"כ זוהי מצווה. הרמב"ם מביא את מצוות זכירת יציאת מצרים כחלק ממצוות קריאת שמע וקבלת עול מלכות שמים. יש בזכירת יציאת מצרים קבלת עול מלכות שמיים. הגמרא מספרת על רבי, שהיה אומר את הפסוק הראשון של קריאת שמע ומשלים יותר מאוחר את שאר הפרשיות, אך הוא השתדל להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע. וצריך להבין, אם בין כה וכה השלים לבסוף ואמר אז את פרשיית "ויאמר" הכוללת את יציאת מצרים, מדוע היה צריך להזכיר גם בזמן קריאת שמע? מסבירה שם הגמרא: כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. כלומר - זמנה הוא בזמן קבלת עול מלכות שמיים.

התורה אומרת "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ואינה אומרת "אשר בראתי את השמים ואת הארץ". סדר המצווה הוא לקבל עול מלכותו דווקא על ידי הזכרת העניין שהוציאנו ממצרים.
מצווה זו של זכירת יציאת מצרים קיימת במשך כל השנה ולא רק בפסח, ומעניין שמשמעות פשט הפסוק היא שמצוות ביעור החמץ ואכילת המצה בפסח משפיעים עלינו כל כך הרבה עד שאנו זוכרים את יציאת מצריים במשך כל השנה - "לא תאכל עליו חמץ... תאכל עליו מצות... למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אנו אמנם מקיימים את מצוות הזכירה באמירת "קריאת שמע" פעמיים בכל יום, אך יש ללמוד מכאן עוד על סגולתן המיוחדת וכוחן הרב של מצוות חג הפסח, שיכולות להשפיע על הנפש באופן כזה שנהיה תמיד חדורים בזכרון יציאת מצרים, בכל יום ויום מימות השנה, אפילו שלא בשעת קיומן של המצוות.

בדומה לכך הורו חז"ל כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בעל התניא מסביר שבעצם אדם צריך להתבונן במציאותו - הנשמה שניתנה בו, חלק אלוק ממעל, יורדת ומשתלשלת לתוך גוף חומרי ומגושם, בתוך עולם נמוך ומורכב. לגבי הנשמה מציאות זו היא גלות, גלות הגרועה יותר מכל גלות. שבי או מאסר של הגוף. כאשר האדם מקבל עליו את עול מלכותו של רבוש"ע ומתדבק בו בעת קריאת שמע, מתעלה אז נשמתו ויוצאת מתוך מאסרה. בהתעלות זו יש בחינה של יציאת מצרים, וכאשר קורא קריאת שמע בכל יום ויום, הוא מחדש בכך בחינה זו מידי בוקר וערב. זו הכוונה באומרם "בכל דור ודור" - להוציא את עצמו בכל יום מן המיצרים ולהעלות נשמתו מהשפילות החומרית בה היא נמצאת. וכך על ידי קבלת עול מלכות שמיים השכם והערב זוכים אנו שיתקיים בנו "בכל דור ודור... כאילו הוא יצא ממצרים".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il