בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

הלכות מתנות כהונה א' - מצוות ראשית הגז

ביאור מצוות ראשית הגז; כמות הצמר שצריך לתת - מדאורייתא ומדרבנן; מאיזה צמר מפרישים ובאיזו צורה; מספר הכבשים וכמות הצמר שחייבים בהפרשה; בעיות מעשיות בקיום המצווה דרכי פתרונן.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשנ"ד
3 דק' קריאה
ראשית הגז
תפקידם של הכהנים לשרת בבית המקדש וללמד תורה לישראל. לכן לא ניתנה לכהנים וללויים נחלה בארץ ישראל, אלא הם פוזרו בין כל שבטי ישראל. כדי לפטור אותם מעול הפרנסה, קבעה התורה כמה מצוות שעל ידן יחזיקו בני ישראל את הכהנים. כדי שיהיה להם פירות לאכילה, ציוותה התורה להפריש תרומות ומעשרות. כדי שיהיה להם בשר לאכילה, צוותה התורה להפריש את הזרוע והלחיים וליתנם לכהנים, וכדי שיהיה להם צמר לטוויית מלבושיהם ובעיקר מלבושי הכהונה, צוותה התורה להפריש להם את ראשית גז הצאן, שנאמר (דברים יח, ד-ה): "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו, כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה', הוא ובניו כל הימים".

מן התורה אין שיעור לנתינת הגז, ואפילו אם נתן כל שהוא לכהן - יצא ידי חובה. אבל חכמים נקבו שיעור מסוים. לדעת הרמב"ם צריך ליתן אחד חלקי ששים מכל הגיזה. ואילו לדעת הטור יתן משקל חמשה סלעים שהוא מאה גרם צמר, שממנו אפשר לעשות אבנט - שהוא בגד הכהונה הקטן ביותר (רמב"ם הל' ביכורים י, א; שו"ע שלג, יג). בראשית הגז חייבים ישראלים ולוויים, גברים ונשים. אבל ישראל שנשוי לבת כהן פטור מראשית הגז, ולא זו בלבד אלא שמותר לתת ראשית הגז אף לבת כהן הנשואה לישראל (שו"ע שלג, יד). מצווה זו נוהגת בארץ ישראל, שכן מצוות ראשית הגז נזכרה בפסוק יחד עם מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, וכשם שמצוות הפרשת תרומות ומעשרות נוהגת בארץ ישראל בלבד, אף ראשית הגז ניתנת בארץ ישראל. אמנם יש שחלקו על כך, אבל המנהג הוא להפריש מגז הצאן רק בארץ ישראל (שו"ע יו"ד שלג, א, כר' אילעי בחולין קלו, א).

פרטי דיני ראשית הגז
ביארו חכמים שכשהתורה אמרה 'צאן' כוונתה לכבשים, בין זכרים ובין נקבות, אבל לא לעיזים או מינים אחרים. ואם צמרו של הכבש קשה עד שאינו ראוי ללבישה, פטור מהפרשת ראשית הגז (שו"ע יו"ד שלג, ב). עוד למדו חכמים, שרק אם יש לו חמישה כבשים, ומשקל צמרו של אחד מהם לפחות י"ב סלע, הרי הם חייבים בהפרשה, אבל אם יש לו פחות מחמישה, או שמשקל הצמר של כל אחד מהחמישה פחות מי"ב סלע - אינו חייב בהפרשה. משקל י"ב סלע הוא כ-240 גרם. משקל הצמר הנגזז מכבש ממוצע מהגזע האווסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק"ג. כך שנדיר מאוד למצוא כבש שצמרו שוקל פחות מ-240 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז. אם הכבשים שייכים לכמה שותפים, חובת ראשית הגז חלה רק אם יש שם שיעור של חמישה כבשים לכל אחד. אבל, למשל, אם ישנם עשרה שותפים ולהם ארבעים וחמישה כבשים - פטורים מראשית הגז. בדרך כלל גוזזים את הצאן בארץ ישראל בחודשי האביב. אדם שיש לו חמישה כבשים וגזז שניים מהם בשנה אחת ושלושה בשנה אחרת, נחשב שגזז חמישה כבשים וצריך להפריש ראשית הגז לכהן (שו"ע שלג, יב). אם היו לו כמה מיני כבשים, יש להפריש לכהן צמר מהמין המשובח (שו"ע שם יב). כיוון שנאמר "ראשית גז צאנך", מלכתחילה יש להפריש לכהן מגיזת הכבש הראשון. ויתן את המתנה רק לאחר שיסיים את גיזת חמשת הכבשים, כי רק אז מתחייב בנתינת "ראשית הגז" (ס' גז צאנך ע' לו). לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן (שם ע' מז).

בעיות מעשיות
כיום, בארץ ישראל אין הזדמנות טבעית לקיים את המצווה, וזה מפני שצמרם של הכבשים הארץ ישראלים פשוט וגס, ועושים ממנו חוטים עבים בלבד. יתר על כן בסוג כזה של צמר, מחיר הגזיזה גבוה ממחיר הצמר. לכן נוהגים היום לשלם כסף לגוזזים ובנוסף לכך לתת להם את הצמר בשכרם. במצב כזה, גם לכהן לא כדאי לטפל בצמר שיקבל. אמנם, אין לטעון שצמר של כבשים אלו אינו חייב בראשית הגז מפני שאינו ראוי למלבוש, כי באמת צמר זה ראוי לבגדים, אלא שבעקבות העלייה ברמת החיים מעדיפים כיום צמר עדין יותר לתעשיית הבגדים (ספר גז צאנך ע' ז'). בעיה נוספת ישנה לגבי הבעלות על הכבשים. כדי שלא להיכנס לבעיית הבכורות, שצריכים להקריבם על גבי המזבח, נוהגים למכור את האוזניים או הוושט או איבר אחר של הכבשים לגוי, ועל ידי כך הוא נעשה שותף בבהמה והבכור הנולד לה אינו קדוש. לעניין "ראשית הגז", אם הגוי שותף בבהמה, אין מצווה להפריש מצמרה לכהן. לפיכך הרוצה לקיים כיום את מצוות "ראשית הגז", צריך לדאוג תחילה שהכבשים יהיו בבעלותו הבלעדית, ולאחר מכן לגוזזם בעצמו או על ידי שליח, ולהפריש מתוך הגיזה שיעור של מאתיים גרם, כדי שלאחר הניקוי ישאר משקל הצמר לפחות מאה גרם, ויתן את הגיזה לכהן. ואותה גיזה היא חולין, ורשאי הכהן לעשות בה מה שירצה. ואף שמסתבר שהכהן לא ישתמש בגיזת הצמר, מכל מקום המפריש קיים את המצווה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il