בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עיונים בעניני חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

אמירת הלל בחנוכה

undefined

כסלו ה'תשס"א
6 דק' קריאה
במסכת "שבת" 1 , בסוגיית חנוכה, כתבה הגמרא, שאחרי הנס הגדול שנעשה לישראל בפריקת עול היוונים וחזרת השלטון לקדושה ולעבודת הקודש, תיקנו חכמים את חג החנוכה בהלל ובהודאה. אם כן מלבד הדלקת הנרות הנעשית בערב, הרי ביטויו העיקרי של חג החנוכה הוא באמירת ההלל. הלל זה כולל אמירת פרקי תהילים אחדים המתחילים ב"הללו עבדי ה' הללו את שם ה'" 2 , ומסיימים בפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" 3 .

לכאורה, תקנת ההלל היא מתקופת בית שני, בימי הסנהדרין והחשמונאים. אולם מדברי הגמרא בסוף מסכת "פסחים" 4 נראה כי מקורו קדמון ביותר: "ת"ר הלל זה מי אמרו? ר' אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. ר' יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהם מלכי כנען". עוד מובא שם, שההלל נאמר בימי ברק ודבורה הנביאה, בזמן הנס שנעשה לחזקיה, בזמן הנס שנעשה לחנניה, מישאל ועזריה ובימי מרדכי ואסתר. עוד שם: "וחכמים אומרים: נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
אם כן יוצא, שעל פי דברי חכמים, אמירת ההלל היא קדמונית מאז היותנו לעם, והיא מחייבת אותנו גם לדורות הבאים על כל גאולה שתבוא, והינה תקנת נביאים ראשונים.

הוסיף רבינו יונה, מגדולי הראשונים בימי הביניים, בביאורו לרי"ף במסכת ברכות 5 : שבשעה שהיה לכל ישראל צרה והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב והיו אומרים הלל. ועיקר התקנה לא היתה אלא בנס שנעשה לכל ישראל, ככתוב 6 : "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם...". מדבריו למדנו יסודות אחדים בדין ההלל. ראשית, אמירת ההלל נתקנה רק על צרה שסיכנה את כל ישראל וניצלו ממנה על ידי נס. שנית, דין זה נלמד מדין מלחמה בארץ ישראל נגד אויבי ישראל, ומכאן שכל מלחמה בארץ ישראל נחשבת כאיום על כל עם ישראל. וזאת גם על מי שלא גר בארץ ישראל, ולא השתתף בנס הצלת ישראל בארץ, גם הוא חייב להודות לה' בהלל והודאה.

כך עשו חכמים בנס חנוכה, כשהסכנה איימה רק על ישראל שבארץ. באותו זמן היה ריבוי גדול של ישראל בבבל, שכן נס זה היה באמצע תקופת בית שני, וכידוע רוב יהודה לא עלו עם עזרא, ומלבד זאת הרי עשרת השבטים גלו. אם כן, ישראל שבארץ היו מיעוט ושארית בלבד, ואף על פי כן בנס החנוכה חכמים החשיבוהו כנס שנעשה לכל ישראל.

עוד למדנו מרבינו יונה, שאחרי הנס וההצלה צריכים לעשות יום טוב ולומר הלל. ואם כן ההלל הוא ביטוי לקדושת היום שנעשה בו הנס. וממה שרבינו יונה ציטט את הפסוק בפרשת "בהעלותך" כמקור לדין זה, נראה שיסודה של הלכה זו, של קביעת שמחה ואמירת הלל, הוא מדין תורה, וגבוה עוד יותר מתקנת נביאים ראשונים. רק אמירת ההלל כסדרו היא תקנתם של הנזכרים.

כנראה שזוהי גם דעתו של ר' אברהם בן עזרא, שכתב בפירושו לפסוק זה בתורה את הדברים הבאים: "וביום שמחתכם- ששבתם מארץ אויב או נצחתם האויב הבא עליכם וקבעתם יום שמחה כימי פורים". יש לצרף לכאן את דעתו של בעל הלכות גדולות שכתב 7 שאמירת ההלל והדלקת נר חנוכה הן מצוות מתרי"ג מצוות של תורה. יתכן שגם הוא למד מאותם הפסוקים שלמדו אחריו רבינו יונה ור' אברהם בן עזרא, על הצורך להודות לה' בזמן ההצלה.

אמנם הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות, דחה את דברי בעל הלכות גדולות מכל וכל, והוכיח שאמירת הלל והדלקת נר חנוכה הם תקנות חכמים, ואין דינם כדין תורה. וכבר כתב הרמב"ן בתשובה לדברי הרמב"ם להצדיק את דברי בעל ההלכות גדולות. ועוד העיר הרמב"ן, שגם לדברי הרמב"ם כל העובר על תקנת חכמים עובר על איסור "לא תסור מכל אשר יורוך" 8 , שהוא איסור תורה. מכאן, שגם לדברי הרמב"ם יש לאמירת ההלל בחנוכה תוקף מסויים של תורה.

מכל האמור מתברר עד כמה חשובה אמירת ההלל בחנוכה, ועד כמה חשוב לקיים אותה כהלכתה, כיון שבקיום זה אנו מקיימים מצות התורה ותקנת נביאים הראשונים.
ראיתי להעיר הערה סגנונית, שנראה לענ"ד שיש בה משמעות רוחנית-אמונית, ואולי חשובה גם להלכה ולמעשה. רבינו יונה בדבריו כתב שאמירת ההלל תוקנה בשעה שהיתה צרה לישראל והיה הקב"ה עושה עמהם נס, היו עושים יום טוב ואומרים הלל. ואילו בגמרא נאמר, שהיו אומרים אותו על כל צרה שלא תבוא, וכשנגאלין אומרים אותו על גאולתם. נראה שהיו אומרים אותו פעמיים: גם בזמן צרה וגם בזמן ההצלה.

קשה להבין: מדוע יש לומר הלל בזמן צרה? הדברים מתבארים מתוך דברי הגמרא הקודמים על פי פירושו של רשב"ם שם 9 . נאמר שם בתחילה שישראל אמרו אותו כשעמדו על הים, וביאר רשב"ם, שכאשר עלו ישראל מן הים אחרי שנקרע להם הים, חששו שמא גם המצרים יעלו דרך הים וימשיכו לרדוף אחריהם, ולכן אמרו את אותם פרקי ההלל, שענינם תפילה שה' יצילם מתחילה ועד סוף, למענו ולא למענם. זהו הפרק 10 : "לא לנו ה' לא לנו... למה יאמרו הגויים איה אלהיהם". אחרי שטובעו המצרים אז אמרו את המשך ההלל: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה" 11 . כוונתם היתה להודות גם על החסד הראשון, שבשעתו לא הכירו בחשיבותו כי עדיין לא נסתלקה הסכנה. רק לאחר שנגמר הנס יכלו לראות שמה שחשבו כצרה היתה בעצם תחילת הנס, וחזרו ואמרו: "ואמת ה' לעולם".

כעת מתבררת השאלה מדוע תיקנו הנביאים לומר הלל על כל צרה שלא תבוא, על הנס החלקי בזמן צרה. אחריו, בהשלמה של הנס, אומרים אותו על גאולתם כהודאה, ואז אמירתו היא מדין תורה על פי הפסוקים בפרשת "בהעלותך". כן מבואר בחידושי החת"ם סופר למסכת "שבת". רבינו יונה, שמלמד על מאורעות מן העבר, עוסק רק באמירת ההלל שבסוף הנס. לעומת זאת הגמרא ב"פסחים" מלמדת, שגם בתוך התהליך יש להודות על הנס. אלא שבהלל זה יש גם תפילה שיתקיים הנס, כאמור 12 : "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך", והכוונה שחסד ה' יתקיים ויהיה לאמת בלתי מעורערת.
לפי זה יש מקום לדון: אם אנחנו בתוך תהליך של נס, שעדיין לא סר האיום מבחוץ ועדיין קיימת סכנה, האם יש להודות ולומר הלל או לחכות עד שיושלם הנס? לפי הנראה מדיוק הגמרא, אפשר לומר הלל גם קודם, אלא שבכגון זה יש בו לא רק גדר של הודאה אלא גם תפילה.

הוראה זו שייכת למצבנו היום. זכינו בחסד ה' לניסים ונפלאות בהקמת המדינה ובהצלת הישוב היהודי, ואחר כך להצלת חלקיה המקודשים של ארצנו: ירושלים, חברון, שכם, בית אל ועזה. והנה נראה כאילו עדיין לא חלפה הסכנה, ואותם אנשי החמס מאיימים על היישוב ועל ארצנו הקדושה, בניסיון לבטל את הנסים שהיו. על זה אנו אומרים בהלל: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך ועל אמתך", כדי שחסד ה' הראשון יהיה אמיתי ולא יתבטל ח"ו. יה"ר שנזכה בקרוב לומר את ההלל השלם גם על אימות הנס הראשון עם האחרון גם יחד.

הפרקים שנקבעו על ידי הנביאים לאמרם בהלל, לא נקבעו באקראי. כך נאמר במסכת "פסחים" 13 שהמיוחד בפרקים אלו שיש בם חמישה דברים: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, תחיית המתים וחבלו של משיח. אם כן פרקי ההלל כוללים את כל הווייתנו: בגוף- יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ובנשמה- מתן תורה, תחיית המתים וחבלו של משיח, שהיא העליה והתיקון הפרטי של כולנו לעתיד.

מעלה עצומה זו של ההלל קבעה ב"שולחן ערוך" 14 את ההלכה, שיש לעמוד בזמן קריאתנו את ההלל. וכתב ה"משנה ברורה" 15 , שיש באמירה זו עדות שלנו, עם ישראל, על גודל חסדו ונפלאותיו של ה' יתברך אתנו, ועדות יש לומר בעמידה. כמו כן כתב הרמ"א 16 , שהזהירות בדיבור ובהפסקה של ההלל היא כמו בקריאת שמע, ומכאן החשיבות שנתנו חז"ל לאמירת ההלל.

בענין חיוב הנשים באמירת ההלל, לכאורה היה מקום לפטרן, משום שזוהי מצוה הקשורה בזמן, וכידוע במצוות זמניות נשים פטורות. אבל היות שנר חנוכה הוא מצוה שנתחייבו בה הנשים, כיון שגם הן היו באותו הנס ואף היתה להם יד בהצלחתו, מתוך כך יש לחייבן באמירת ההלל.

ואכן נהגו האשכנזים לומר הלל בברכה היות שהם מקילים על פי הרמ"א, שנשים הרוצות לחייב את עצמן במצוות שלא נתחייבו, יכולות גם לברך על אותן מצוות- ולכן הוא הדין לנידון אמירת ההלל. אולם לספרדים יש דעות שונות בעניין זה. הרב מרדכי אליהו שליט"א פסק, שנשים יכולות וצריכות לומר את ההלל ולברך עליו. ואילו הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב, שנשים תאמרנה את ההלל בלי ברכה. וכל אשה תלך בעקבות בעלה והפוסקים שהוא נשמע אליהם.


^ 1 דף כ"א ע"ב.
^ 2 תהילים קי"ג.
^ 3 שם קי"ח.
^ 4 דף קי"ז ע"א.
^ 5 דף ח' ע"א.
6 במדבר י', ט'.
^ 7 מובא בספר המצוות לרמב"ם שורש ראשון.
^ 8 דברים י"ז, י"א. וברמב"ם הלכות ממרים פרק א' הלכה ב'.
^ 9 ד"ה "שעמדו".
^ 10 תהילים קט"ו.
^ 11 שם קי"ז.
^ 12 שם קט"ו.
^ 13 דף קי"ח
^ 14 או"ח סי' תכ"ב, סעי' ז'.
^ 15 שם ס"ק כ"ח.
^ 16 שם סעי' ד'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il