בית המדרש

  • כרך ב'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כרך ב' שיעור ה'

הגלות

תקופת ימי הביניים היהודית זו תקופת הגלות הקשה ביותר. הגלות היהודית, תקופת ימי הביניים שלנו, מתחילה לאחר מרד בר כוכבא, וביתר שאת לאחר קבלת הנצרות על ידי האמפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית

undefined

תשס"ה
8 דק' קריאה
הגלות
תקופת ימי הביניים היהודית שונה בכמה מימדים מתקופת ימי הביניים של עמים אחרים. לגבי העם היהודי זו תקופת הגלות הקשה ביותר, תחילתה מעט קודם לתקופת ימי הביניים הרגילים, שבאופן רשמי מתחילים רק במאה השישית, עם התפרקותה של האמפריה הרומית המערבית. לעומת זאת, הגלות היהודית, תקופת ימי הביניים שלנו, מתחילה קודם לכן, לאחר מרד בר כוכבא, וביתר שאת לאחר קבלת הנצרות על ידי האמפריה הרומית בתחילת המאה הרביעית.

העוינות של הרומים בעקבות המרידות הגדולות, ולאחר מכן העוינות הדתית של המדינה הגדולה והחזקה בעולם, האמפריה הרומית עם קבלתה את הנצרות, כלפי היהודים והיהדות, האיצו את התהליכים של יציאת יהודים מארץ ישראל למקומות אחרים. אנו עדים לתהליך מתמשך, שמתחיל בסוף המרד הגדול ונשלם על ידי הכיבוש המוסלמי של הארץ באמצע המאה השביעית. מדובר על תהליך של כשש מאות שנה של התרוקנות הארץ מן האוכלוסיה היהודית באמצעים של גירוש אלים, של מכירה לעבדות, עידוד ההגירה וקשיים שהערים השלטון המרכזי על האוכלוסיה היהודית. הארץ התרוקנה לגמרי. לא באה אוכלוסיה אחרת לתפוס את מקום היהודים. הארץ הפכה שממה, עד לתחילת השיבה היהודית המאסיבית באמצע המאה התשע-עשרה. מצד שני, אנו עדים לתהליך מיוחד במינו של עיצוב הקיום היהודי מחוץ למסגרת של מולדת, של מדינה, של ריכוז רוב העם במקום אחד - תהליך של קיום לאומי, שמסגרת הביטוי החברתי שלו זו הקהילה.

אם כן, תקופה זו מתחילה לפני תקופת ימי הביניים, ויש לה שם כללי - "הגלות". הגלות השניה הארוכה. הגלות שהיא המצב העיקרי של הקיום היהודי ברוב שנות ההיסטוריה שלו. בזמן בית המקדש השני היה ישוב יהודי בארץ ישראל והיתה גם גולה. היו קהילות גדולות מחוץ לארץ ישראל, בבבל, במצרים, לאחר מכן גם ברומי, אבל המרכז העיקרי, מבחינת רוב מניינו של העם, וגם המרכז האיכותי הרוחני של בית המקדש, הסנהדרין ובית המלוכה, היו בארץ ישראל. כעת, לאורך מאות רבות של שנים, העם היהודי חסר כל בסיס ממשי לקיום לאומי, ובכל זאת מתקיים. סוג זה של קיום הוא יחיד במינו בתולדות העמים. זהו קיום לאומי במובן זה שישנה זהות לאומית ותרבות לאומית ברורה ומובחנת. ישנה גם התפתחות רוחנית-תרבותית, שאמנם מוכתבת על ידי הנסיבות החיצוניות שאינן בידי הקהילה היהודית, אבל גם זו התפתחות. הקהילות היהודיות לא נדחקו לשולי ההיסטוריה, כפי שנדחקו הקהילות הצועניות, למשל, שהגיעו לאירופה בסביבות המאה השמינית (כיום משערים שהגיעו מצפון הודו). הם התקיימו בשולי התרבות. הקיום היהודי לא היה כזה. הוא בולט, תוסס, חיוני ויש בו תהליכים של יצירה והשפעה ישירה ועקיפה על תרבויות ועמים שמסביב. נוצרה תקופה שלימה בהיסטוריה היהודית ובהיסטוריה העולמית שנקראת גלות. זהו השם. זהו הכינוי. הכותרת של הקיום היהודי - גלות.

תהליך הפוך קרה לעמים האחרים באותה תקופה. שבטים נודדים חסרי זהות לאומית ברורה, שפה, טריטוריה, דת, שושלות מלוכה ומסגרות מדיניות, גיבשו לעצמם זהות לאומית. העם היהודי בגלות, בעוד שכל שאר השבטים הופכים לעמים. מבחינה זו, ישנו ניגוד ברור בין מה שקורה ליהודים לבין מה שקורה לנכרים. תהליכים הפוכים אלו יצרו מצבים משבריים רבים מאד.

נחמה אחת עמדה מול עיניה של האומה היהודית המוכה, המושפלת והמתפזרת: היא ראתה את נפילתה של האויבת הגדולה, מחריבת המקדש - האמפריה הרומית. היא ראתה את ההתפוררות האיטית, אבל הבלתי-נמנעת של האמפריה הזאת. כאן היה תהליך מקביל. אבל מה שקרה ליהודים לא קרה לרומאים. האמפריה התפוררה והתפרקה, חדלה להתקיים, ורומי שקעה בתהום הנשיה. תופעה זו של גלות, של סוג חדש של קיום, לא חלה על רומי. היו קהילות רומאיות, היו ערים רומאיות ברחבי אירופה כולה, והכל חרב. לא נשארה ולו עיר אחת שהמשיכה לשמר ולקיים את אורח החיים הרומאי ואת התרבות הרומאית במקום אחר. אמנם, נשארה האמפריה המזרחית, הביזנטית, אבל זהו קיום נפרד. גם הם היו בתהליך איטי, מתמשך ובלתי-נמנע של הצטמקות, הצטמצמות, התפרקות וקריסה, אבל זה קרה רק במאה החמש-עשרה, כאשר התורכים כבשו באופן סופי את קונסטנטינופול ושמו קץ לשריד התרבות ההלניסטית-רומית. עם כל התפוצה הרומית, לא עלה בידה להבטיח את המשכיות הקיום... כלומר, התופעה היהודית ההיסטורית הזו שנקראת גלות היא יחידה במינה. הגליות תמיד היו. עידן זה נקרא בפי ההיסטוריונים "נדידת העמים". אולם, אף שעזבו מקומות, חזרו למקומות, גורשו ונלחמו והגיעו למרחקים עצומים, גלות - לא היתה. זוהי תופעה יהודית מיוחדת.

הבה נחזור ונשאל את עצמינו מדוע לא נמשך הקיום של ערים וקהילות רומאיות ברחבי אירופה גם לאחר קריסתו של השלטון המרכזי באיטליה? נדמה, שעיר רומית כזו יכולה היתה להתקיים באופן עצמאי. היו בה המוסדות המוניציפליים, כגון מועצת העיר, מוסדות השכלה, תרבות ופנאי, מערכת מסודרת של גביית מיסים, וסדר חברתי שהוכיח את עצמו, מוסדות משפט וחוקים ברורים. כלומר, התשתית היתה קיימת. השאלה היא האם היה רצון להתקיים. פה היתה חולשה גדולה. אף אחד לא ראה עצמו כשריד וכנושא לפיד. רצו לחיות. מבחינה זו רצו להתבולל ולהצטרף אל החזקים. ואף על פי שהיה מה לשמר (ואולי כדאי מאד לשמר) תרבות גדולה שהתקיימה כאלף שנה, לא בכדי אירופה נכנסה ל"חשכת ימי הביניים", שכן קודם לכן היה אור גדול, בכל זאת מעתה כובו האורות. לפתע הכל השתנה. מן היער הגיחו הקלטים, הדקים, הגותים, ההונים והוונדאלים, עירומים למחצה, צווחים וביניהם גם אוכלי אדם. זו חשכת ימי הביניים. לרומאים היו בתי מרחץ יפים מאד, ואילו אלה לא היו צריכים בתי מרחץ. לרומאים היתה אסטרטגיה וטקטיקה, ואילו אלה צרחו ותקפו. כלומר, מכל בחינה שהיא, מבחינת המשפט, האדמניסטרציה, השפה, הספרות, השירה והתיאטרון, הכל התפרק והשתנה.

מה היה ליהודים שהצליח לקיים אותם? ראשית כל התורה, על כל המשמעויות שכלולות במושג זה: דת, רוחניות, ערכים, מוסר, נאמנות, חזון, מצוות מעשיות, משפט, סולידריות. כל אלו כלולים במילה "תורה". כולל תרבות פנאי של מצוות תלמוד תורה - עיסוק בשעות הפנאי ויצירת שעת פנאי כדי לעסוק בזה. היהודים לקחו עימם את כל זה. זוהי רק המסגרת, אמנם, מסגרת עשירה, אך ללא רצון גם המסגרת לא היתה עומדת. והיהודים גילו רצון ותודעת שליחות לשאת הלאה את המסגרת, את תורת החיים. בדרך כלל רצון המובסים הוא להתחבר עם המנצחים, גם אם אלו לא התרחצו כבר כמה שנים, יש להם יתרון גדול בכך שהם הצד המנצח. הרצון הזה קבע את דמותה של אירופה. תוך פרק זמן קצר נעלמה מורשת של תרבות עצומה. בשכבות הארכיאולוגיות של המאה השישית והשביעית רואים חורבות של בניינים גדולים ומפוארים, ולידם בנייני מגורים פרימיטיביים, בתי מלאכה מינימליסטיים ביותר. זוהי תרבות שנסוגה אחור. כך היה הדבר מכל הבחינות. אבל הם היו המנצחים, ואליהם הצטרפו המנוצחים המובסים. היהודים לא הצטרפו לאף אחד. לא רצו להצטרף לאף אחד. הם רצו להמשיך את הקיום הלאומי. האמינו שהמציאות הזאת היא גלות.

למושג גלות יש משמעות אדירה. המושג הזה מגדיר את המציאות היהודית, את ההישרדות היהודית, את השלילי ואת החיובי: הכרה ריאלית ברורה שכעת המצב שונה. זו מציאות שונה. הובסנו כעם רגיל, ועל כן כעת ישנם תנאי חיים של מובסים, ולא של מצטרפים למנצחים. זו הגדרה ריאלית ומפוכחת של המציאות, שכל אוצרות הדעת והרוח היהודיים גוייסו כדי להבהיר אותה, לגבש את אורחות החיים שבגלות, מבחינה משפטית, מעשית, קהילתית, מוסרית, ערכית, רוחנית ומיסטית. הכל גוייס כדי להגדיר מחדש איך חי יהודי מובס: איך הוא אוכל, איך הוא מתפלל, מה הוא מתפלל, איך הוא מתייחס לנכרים ועוד ועוד. אבל, בו בזמן, פירושו של המושג הזה עצמו, גלות, היה: אי-הכרה בהתמדתו של המצב הזה. לכן, בו בזמן שנקבעו ברוב חכמה, חריפות וברוב ריאליזם מפוכח כל אותם כללים, הלכות והערכים של הקיום בגלות, עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי, נקבעה מערכת שלימה של ערכים והלכות - לזכרון העבר ולזכרון העתיד. יש לזכור את חזון העתיד ותקוותו, להתחנך כך, ולעשות כל מה שצריך למען כך. בו בזמן שאנו יודעים היכן אנו נמצאים, אנו גם יודעים מה אנחנו רוצים שיהיה. אין כאן יאוש של מובסים, שתוצאתו הפשוטה היא להצטרף אל המנצחים. ומאידך, אין כאן אופוריה, אשליה, שאומרת: אנחנו כלל לא הובסנו. במילה זו, גלות, אמר היהודי: איך אני חי עכשיו, ואיך אני רוצה לחיות בעתיד.

בימי הביניים אנו מזהים את העם היהודי מוגדר ביחודיותו זו במושג הגלות. ומאידך, עמי אירופה, שבטי אירופה הולכים ומתגבשים, נולדים להיות עמים בעקבות התפרקותה של האמפריה הרומית, כאשר הם רוכשים לעצמם נסיון ותרבות לאומית, שכללו את השפה, אדמניסטרציה, טריטוריה וכוחות לאומיים שונים.

כוח הקיום היהודי וכוח היצירה שלובים זה בזה. ההישרדות לא יכלה להיות אלמלא כוח היצירה היהודי, כלומר, היכולת להתאים מערכת שלימה למצב שונה מאד ממה שהיה: לא לשנות בה את עיקרי האמונה, אורח החיים, החזון, התקווה ותפיסת העולם הכוללת, אבל ליצור מנגנון של קיום גמיש מאד, דינמי, שכולו תוצאה של יצירתיות חדשה בהתאם לנסיבות. אנחנו מקבלים יצירתיות עצומה שכל עוצמתה היא למען ההישרדות הפיזית והישרדות התקווה הרוחנית. שני יסודות צריכים לשרוד: האחד, הקיום הפיזי היהודי, הקהילתי, הגופני, המשפחתי והכלכלי, והשני - התקווה והחזון. כל עוצמת היצירתיות מופנית אל ההישרדות הכפולה. התורה, שהיהודים הביאו איתם, הולכת ומתגבשת ומקבלת צורות שונות של ביטוי, בזרמים שונים השלובים זה בזה: זרם הלכתי-משפטי, זרם אמוני-מיסטי, זרם פילוסופי-אפולוגטי, התגוננות במגע עם הסביבה הנכרית הדתית התרבותית, ואפילו זרם סוציאלי. כל הזרמים הללו צומחים ומתגבשים ומקבלים ביטוי יצירתי בעל עוצמה רבה, של כושר יצירה, כושר המצאה של טיעון, של מציאת פתרונות לבעיות, של פרנסת הנפש ולא רק הגוף, פרנסת הרוח והתבונה במידה רבה מאד, אבל בתוקף הנסיבות ובעקבות התנאים וההתפתחויות שהיו בגלות.

שאלה: אי אפשר להתעלם מהבטחת התורה לכך שעם ישראל יצא לגלות וישוב לארץ ישראל. מדוע לתלות את הישרדותו של העם ברצונו להישרד ולא בזכרון ההבטחה האלוקית?

תשובה: התורה הפכה למסמך יסוד מתוך בחירתו-קבלתו של העם. בהר סיני התנאי למימוש התורה היה "אם אתם מקבלים את התורה..." 1 כלומר, הרצון האקטיבי לקבל את התורה, להשמע לה, ללמוד אותה, זהו הכוח הראשי בעצם יישומה של התורה והשראת השכינה בעולם. עובדה היא שנוצרים שקראו את אותה תורה לא התרשמו ממנה. לא די במה שכתוב בתורה. צריך גם רצון. נכון וצריך לתאר את מה שניתן לתיאור: תופעות היסטוריות, כוחות, זרמים, ספרות. אך ישנם דברים שקשים מאד לתיאור. זהו אותו רצון פנימי, אותה נחישות. היהודים הפכו את מה שכתוב בתורה למציאות על ידי אמונתם, מעשיהם ורצונם.

ההשגחה האלוקית, אותו מקור של נותן התורה לעם, המבטיח לעם את שמבטיח, והמקיים את הבטחותיו הטובות והרעות - לא ניתן לתיאור בכלים היסטוריים. אין אדם יכול להבהיר בביטחון את שיקולי ההשגחה הנסתרת מעינינו ולהפוך את זה לגורם היסטורי הניתן לתיאור פשוט, כשם שגם אי אפשר להכנס לנבכי הרצון הפנימי, הלאומי והפרטי, ולתאר אותו בכלים של תיאור עובדה היסטורית. אלה וגם אלה נותרים מחוץ לשדה הראיה של החוקר ורק תוצאותיהן והשלכותיהן הופכים למאורעות ולעובדות. ולכן רק בדיעבד אפשר אולי להעלות על הדעת מה היתה המטרה ומה היתה המגמה. לאחר שאנו מתארים את מה שניתן לתיאור, אנחנו יכולים להתרשם ביתר שאת עד כמה הכוחות הפנימיים הללו היו בעלי עוצמה. כי אותה היצירה ואותו כוח הישרדות, לא יכלו להתקיים ללא האמונה הפנימית העצמית, ובסופו של דבר לא יכלו להתקיים ללא אותה השגחה.

עם כל זאת ובתוך כל זה, "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן בין האומות" 2 . ואכן, הפיזור הזה אפשר הקמת מרכזים רוחניים גדולים שהקרינו על שאר הקהילות, שאולי סבלו יותר, ועל ידי כך התקיימה המסורת הברורה, הדקדקנית, הקפדנית, אחדות הקהילות ורציפות התרבות היהודית.
הקיום היהודי בימי הביניים נקרא גלות, מפני ששם זה, בתמציתו, מסביר את המיוחד ואת השונה בקיום היהודי. היצירה היהודית, הן בתחום ההלכתי-משפטי, הן בתחום חכמת הסוד והן בתחום הפילוסופיה והמוסר, היתה נתונה באותם מושגי היסוד של הקיום בגולה. הישרדות בגולה לא תתאפשר ללא יצירה גדולה בעלת משמעות וערך. הישרדות היא הישרדות גופנית - גופו של היהודי והעם היהודי - גוף זה בגלות נקרא קהילה, והישרדות רוחנית, לסיפוק הצורך בהתמודדות עם המצב כמות שהוא. כלומר, הקהילה היהודית, כמיעוט קטן, נטול זכויות, בתוך רוב נכרי לאומי ודתי, עוין בדרך כלל, צריכה להתאים לכך את המנהג, את המעשה, את כל סדר החיים והזמנים: כיצד תראה השבת, כיצד יראה החג, כיצד יראה השלחן, כיצד יראו הבגדים, כיצד תראה המשפחה היהודית, כיצד תראה התפילה ובית התפילה, הלידה, הלוויה, החתונה, השמחה והאבל. כל אותם דברים שכבר היו להם מסגרות כאשר העם היהודי ישב בארצו צריכים היו להתאים עצמם למצב החדש. זהו חלק אחד ביצירה הרוחנית של הלכה ומנהג.

החלק השני של היצירה הרוחנית שנוגע ישירות להישרדות הוא החלק הרוחני של תקווה וחזון. אפילו בתנאים נוחים יחסית של ארגון קהילתי, וגם בתנאים נוחים יחסית של מנהג והלכה, אי אפשר לשרוד מבלי תקווה וחזון. עניינו של חלק זה היה לייצר מתח מתמיד בחיי היחיד, בחיי המשפחה, בחיי הקהילה, בתחום הסולידריות הבין-קהילתית ובתחום הפרשנות של האירועים ההיסטוריים, בין ההווה הקיים לבין העתיד הראוי להיות והמצופה. לתאר את העתיד, לצייר את האידיאל. יש לעצב וליצור נוסחי תפילה, פיוט, פרשנות המקרא והמדרש ופרשנות היסטורית כדי שמתח זה ישמר. כל המערך המורכב הזה, היחיד במינו, אין לו שום תקדים לא בדברי עמים אחרים ולא בדברי העם היהודי. אמנם, לעם היהודי קדמה גלות קצרה, שגם בה היתה יצירה מכוונת, וגילוי גדול לאיכות הקיום בלא מולדת, בלא מקדש ובלא מלכות. אבל הניסוי הראשוני הזה הסתיים מהר יחסית. הקירבה הגיאוגרפית לארץ ישראל, וריכוז העם במקום אחד, הקלו מאד. אכן, נלמדו דברים, אבל בסך הכל, היצירה כעת היא חדשה ויחידה במינה


^ 1. שבת פח, א: "ויתייצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב. ואם לאו - שם תהא קבורתכם".
2. פסחים פז, ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il