חיוב שבועה בכתובה

פרק ראשון - דיון בדברי הרמב"ם
א. שיטת הרמב"ם - שבועת מודה במקצת בכתובה
שנינו במשנה 1 : "האישה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני, והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך - אם יש עדים שיצאת בהינומא וראישה פרוע, כתובתה מאתיים".
מדייקת הגמ': אם אין לה עדים - הבעל נאמן, וכתובתה מנה.
מוסיף על כך הרמב"ם 2 , שעכ"פ הוא חייב שבועת מודה במקצת. שהרי היא תובעת מאתיים והוא מודה לה במנה.
חולק הראב"ד 3 על הרמב"ם: "שבועת התורה אין כאן, שהרי כפירת שעבוד קרקעות הוא" 4 .
ומבאר הרב המגיד, שכוונת הראב"ד היא שזה ניגדר כשעבוד קרקעות, בגלל ההלכה שאישה אינה גובה כתובה אלא מן הקרקעות 5 .
ומיישב הרב המגיד את דעת הרמב"ם, שלאחר תקנת הגאונים 6 - שאישה גובה כתובתה אף מן המטלטלים - אין זו כפירת שעבוד קרקעות בלבד, אלא כפירת שעבוד קרקעות ומטלטלין. וכיוון שכופר גם בחיוב של מטלטלין - חייב שבועה.
ומקשים האחרונים 7 - הרי מבואר בגמ' 8 , שכל שטר חוב מוגדר כשעבוד קרקעות, ואין נשבעין בכפירת מקצת החוב. והרי כל שטר חוב ניתן לגבייה הן מקרקעות והן ממטלטלין, ובכל זאת ניגדר העניין ככפירת שעבוד קרקעות. א"כ בכתובה נמי - אף לאחר תקנת הגאונים, שהכתובה נגבית גם ממטלטלין, הרי הכפירה צריכה להיחשב ככפירה בשעבוד קרקעות, כמו בשטר חוב.

ב. חיוב שבועה בשטר חוב
על מנת ליישב את הקושיא 9 , נקדים לבאר מדוע באמת כפירה במקצת שטר נחשבת לכפירת שעבוד קרקעות. דלכאורה הדבר תמוה 10 - אמנם ניתן לגבות את החוב מקרקע, אבל גם ממטלטלין ניתן לגבות. וא"כ הרי זה כמו שתובע קרקעות ומטלטלין והנתבע מודה במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין, שיש חיוב שבועה. ואף על הקרקעות יש שבועה, מדין גלגול 11 !
שתי דרכים ישנן בראשונים [עפ"י ביאור הנחלת דוד] בעניין זה 12 .
נבאר כאן עפ"י דרכו של התוס' 13 .
חילוק גדול יש בין גביית קרקע בחובו לבין גביית מטלטלין בחובו. גביית קרקע נובעת מדין שעבוד. כלומר, מרגע ההלוואה נכסי הלווה שייכים למלוה , לעניין גביית החוב מהם. וממילא, כשתובע המלוה את השעבוד הרי הוא תובע לקבל את נכסיו שלו. לעומת זאת, מטלטלין אינם משועבדים. ואין כוח למלווה לגבות אותם מחמת שייכות כלשהי אליהם. אלא התביעה היא כלפי הלווה , והלה משלם את מטלטליו אם אין לו מעות.
ויותר מכך - לגבי הקרקעות, כיוון שהם שלו [כאמור, לעניין גבייה מהם] אין צורך בהסכמתו של הלווה וברצונו. אם המלווה יטול קרקע - את שלו הוא נוטל. משא"כ במטלטלין, כיוון שהם אינם משועבדים, אז פריעת החוב מהם היא בגדר קיום מצוה בעלמא - "פריעת בע"ח מצווה" 14 . וכיוון שכך, א"א ליטול את המטלטלין ללא הסכמתו. ונטילה באופן זה תהיה גזל גמור, שהרי הבעלים לא הקנה אותם. ודרך גבייתם היא רק לרצונו, וזאת באחד משני אופנים: או שלכתחילה רוצה, ואם לא - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
לכן, כשמלווה בא עם שטר ותובע את חובו, אומדן דעתנו הוא שעיקר תביעתו מתייחסת לקרקעות - שהן כבר שייכות לו, ושאין צורך ברצון הלווה למוסרם, ולא למטלטלין - שצריך לקנותם, וגם זאת רק בתנאי שהלווה רוצה 15 .
וכיוון שהתביעה מתייחסת לקרקעות, ממילא אם הלווה מודה במקצת, הרי זו כפירה בשעבוד קרקעות, ואין שבועה.

ג. יישוב הרמב"ם - המטלטלין משועבדים
ומכאן נחזור לכתובה -
יש מקום להבין שתביעת מטלטלין של כתובה - לאחר תקנת הגאונים - שונה מתביעת מטלטלין בשאר חובות. והסיבה - תקנת הגאונים אינה רק אפשרות לגבות ממטלטלין גרידא, כמו בשאר חובות. אלא התקנה היא שמטלטלין משתעבדים לכתובה. ואם כך, יוצא שתביעת הכתובה היא לקרקעות ולמטלטלין כאחד, וכשהבעל מודה במקצת, הרי זה כמודה במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין - וחייב לישבע 16 .

ד. הוכחת היסוד הנ"ל
אלא שצריך ביאור - מהיכי תיתי לומר שכך היא תקנת הגאונים, אולי לא תקנו הגאונים אלא שאפשר יהיה לגבות גם ממטלטלין כמו בחוב, אבל לא יותר מחוב 17 ?!
לצורך כך נזכיר דיון של האחרונים בעניין זה -
מבואר בסוגיית "קטינא דאביי" 18 , שיש מצוה על היתומים לפרוע את חובות אביהם ממטלטלין שירשו ממנו. ומבואר ברש"י שם 19 , שמצוה זו היא מדין כיבוד אב, אלא שאין בי"ד כופין את היתומים לקיים מצוה זו, וכדמוכח בסוגיא שם. ומבואר הטעם בתוס' 20 - משום דהוי מצוה שמתן שכרה כתוב בצידה ["למען יאריכון ימיך" 21 ], ואין בי"ד מוזהרין עליה 22 . אולם במקום אחר 23 מבאר התוס', שאעפ"י שאין חיוב על בי"ד לכפות לקיום מצוה שמתן שכרה בצידה, בכל זאת רשאים הם לכפות 24 .
יוצא מדברי התוס' הללו, שבי"ד רשאי לכפות יתומים לפרוע את כתובת אימן ממטלטלין שירשו מאביהם.
מקשה התומים 25 - אם כך, מדוע צריכים היו הגאונים לתקן תקנה חדשה, שאישה גובה כתובתה ממטלטלי דיתמי? די היה שיורו לבתי הדין, שראוי לכפות את היתומים לפרוע מהמטלטלין, שהרי רשאים הם לנהוג כן, כמבואר לעיל!
וקושיא זו מתחזקת, לאור העובדה שכח הגאונים לתקן תקנות לכל העולם [ולא רק במדינתם] אינו ברור כלל, כמבואר ברמב"ם 26 .
ומוסיף עוד התומים להקשות, ע"פ היסוד הנ"ל -
נחלקו 27 רבי טרפון ורבי עקיבא באדם שמת והניח אישה, בע"ח ויורשים. לדעת רבי טרפון - אם יש פיקדון או מלוה ביד אחרים [שהיתומים עוד לא קיבלו לידיהם ירושה זו], היתומים אינם יורשים ממון זה. ולדעת רבי עקיבא - פיקדון זה דינו ככל מטלטלי דיתמי שלא משתעבדי, וממילא היתומים מקבלים את הממון. ובגמ' 28 מסופר על דיינים שעשו כרבי טרפון, ור"ל החזיר את הדין, כיוון שהוא מוטעה.
ולכאורה קשה - הרי לפי המבואר לעיל, בי"ד רשאים לכפות יתומים לפרוע חובות ממטלטלים. א"כ לא היה כאן דין מוטעה כלל, שהרי אפי' לר"ע ניתן לגבות, ומדוע החזיר ר"ל את הדין? 29
ומיישב הנתיבות 30 -
כפייה לפרעון ממטלטלין אינה מועילה, אא"כ היתומים יתרצו בסופו של דבר לשלם, שהרי אין הנכסים משועבדים. לכן הדיינים שעשו כרבי טרפון, ולקחו בע"כ של היתומים את הפיקדון [שהיה ביד אחרים], עשו שלא כדין [אליבא דר"ע], שלא קיבלו את הסכמת היתומים.
וכן לגבי הקושיא הראשונה - בלי תקנה חדשה אפשר אמנם לכפות את היתומים. אבל צריכה להיות כפייה כזו שתביא אותם לידי התרצות. וכפייה זו אינה פשוטה להשגה. לכן תקנו הגאונים שמטלטלי דיתמי משתעבדי לבע"ח. וכיוון שהם משועבדים אין צורך בהסכמת היתומים, כמבואר לעיל.
מבואר א"כ להדיא, שתקנת הגאונים היא שהמטלטלים יהיו משועבדים.

ה. דחיית היישוב הנ"ל
אמנם דרך זו ליישוב הרמב"ם אינה נוחה משתי סיבות:
* נראה קצת דוחק לחדש שלמטלטלין בכתובה יש גדר של שעבוד.
* לדרכו של הנתיבות יוצא, שהדיינים שפסקו כרבי טרפון גבו ממטלטלין ללא הסכמת היתומים. ולכאורה, אפי' לר"ט לא תועיל תפיסה כזו [אעפ"י שעסקינן בפיקדון שעדיין לא הגיע ליד היתומים].

ו. יישוב חדש לרמב"ם
ונראה שאפשר ליישב את הרמב"ם באופן שונה מעט -
הזכרנו לעיל שדעת הרמב"ם היא שתוקפה של תקנת הגאונים מחוץ למדינתם אינה ברורה. כתוצאה מכך כותב הרמב"ם 31 , שהנהיגו אנשים גדולים ונבונים להתחייב להדיא בכתובה, שתוכל האישה לגבות מהמטלטלין 32 . ולהתחייבות זו ודאי שיש גדר של שעבוד, שאל"כ איך חל החיוב לפרוע מהמטלטלין.
וא"כ יש מקום לומר, שדברי הרמב"ם, שיש חיוב שבועת מודה במקצת בכתובה, אמורים לאחר המנהג שהנהיגו חכמי ישראל. שהרי עתה המטלטלים משועבדים כמו הקרקעות, וא"כ לא הוי כפירת שעבוד קרקעות!

פרק שני - דו"ד רק על אופני חיוב ממוני - האם דיון ממוני?
מוצא דיוננו היתה קושיית הנחלת דוד - מדוע כפירה במקצת שטר ניגדרת ככפירה בשעבוד קרקעות, הרי הלווה כופר גם במטלטלין. וא"כ הרי זה כתובע קרקעות ומטלטלין, וכופר במקצת קרקעות ובמקצת מטלטלין - וצריך להתחייב שבועה.
אולם בר' חיים 33 מסתפק בדימוי של נידוננו לתביעת קרקע ומטלטלין והודאה במקצתן - הוא דן לגבי ציור שישנם תובע ונתבע, שאין ביניהם דיון על חיוב ממוני כלשהו, אלא הדיון ביניהם הוא רק על אופן החיוב הממוני . כגון, ששניהם מסכימים שהלווה חייב מאה. אלא שהמלווה טוען שניתן לגבותם הן מקרקעות והן ממטלטלין, והלווה טוען שניתן לגבותם רק מקרקעות [כגון: אישה התובעת חוב מבעלה, והלה מודה לסכום החיוב, אלא שטוען שחוב זה הוא מחמת חיובו לכתובה, שעפ"י דינא דגמ' ניתן לגבות רק מקרקעות ולא ממטלטלין].
הדיון הוא, האם בכה"ג חל עליהם שם של תובע ושם של כופר בתביעה או לא. דאפשר לומר, שכיוון שאין ביניהם ויכוח ממוני, א"כ הוי כמו דיון על פחות משווה פרוטה!
אם נאמר שאכן אין זה ניגדר כדיון ממוני, תיושב השאלה מדוע כפירת מקצת שטר נחשבת לכפירת שעבוד קרקעות -
שהרי אם הלווה היה מודה לעצם חיובו, אלא שהיה טוען שניתן לגבות רק מקרקע, הוא לא היה ניגדר ככופר. וא"כ מה הגורם ל'שם כופר'? העובדה שכופר גם בקרקע. לכן זוהי כפירת שעבוד קרקעות ואין להשביעו!
אולם הקצות 34 מוכיח נגד סברא זו -
הגמ' 35 דנה על ציור ששניים טוענים שקנו טלית מהמוכר. והדין הוא - יחלוקו בשבועה. שואלת הגמ' [עפ"י ביאור התוס' 36 ] שנשאל את המוכר מי שילם. למוכר זה תהיה נאמנות של עד אחד. ולכן, זה שהמוכר מסייע לו יפטר משבועה, וזה שהמוכר נגדו - יתחייב שבועה מדאורייתא.
בגמ' זו אנו עוסקים במקרה שאין וויכוח ממוני. שהרי כל הדיון הוא מי יקבל מהמוכר טלית ומי יקבל דמים 37 . ובכל זאת מבואר בתוס' שיש כאן חיוב שבועת ע"א! מוכח, אם כן, שגדר כפירה קיים גם בלא ויכוח על סכום ממוני.
ובחידושי הרי"מ 38 רואים שלומד שלא כקצות -
הגמ' 39 , בדיונה בדין תשלומי מזיק, שואלת סתירה בין "מיטב שדהו" לבין "ישיב - לרבות שווה כסף ככסף, ואפי' סובין". ומיישבת - כאן מדעתו וכאן שלא מדעתו. וצריך ביאור - מדוע כשהפרעון שלא מדעתו נגרם מכך שישלם מיטב?!
ומבאר חידושי הרי"מ -
מדעתו - אין ביניהם ויכוח ממוני. המזיק רוצה לשלם. אלא שרוצה לשלם משווה כסף. אם כך אין כאן תובע ונתבע, ואין בי"ד דנים על כך. ממילא יכול לשלם שווה כסף. אולם כאשר לא מדעתו - יש כאן תביעה וכפירה ממונית. וכיוון שבי"ד נזקק לדון בדבר, ממילא קבעה התורה שבי"ד מחייבו במיטב.
עולה אפוא מדבריו, שכאשר אין ויכוח על גובה החיוב - אין כאן גדר של תביעה וכפירה 40 .


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* נחלקו הרמב"ם והראב"ד, האם בכתובה קיים חיוב שבועת מודה במקצת.
* לרמב"ם, תיקנו הגאונים שמטלטלין משתעבדים לכתובה.
* לתוס', גביית חוב ממטלטלין דורשת את הסכמתו של החייב (עיין הערה 15), והרמב"ן חולק.
* תביעת חוב בשטר מתייחסת בעיקרה לקרקעות. ולרמב"ם, לאחר תקנת הגאונים - כתובה שאני, והתביעה גם מהמטלטלין.
* בי"ד רשאי לכפות לקיים מצות עשה שמתן שכרה בצדה.
* נחלקו האחרונים, האם ויכוח על אופני חיוב ממוני חשיב כדיון ממוני.

---