בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שיעורים במסכת קידושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

חליפין בגוי - קידושין ג ע"א

קניין סודר ע"י עדים

אימתי תקף קניין סודר; גוי בחליפין; מצוות גאולת קרקע; דין עבד כנעני - אם צריך שליחות בקידושין על ידיו; הגדרת חלות שליחות; הקנאת הסודר ודין זכין.

undefined

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל

תשס"א
15 דק' קריאה
פרק א - חליפין בגוי
א. מחלוקת התוס' והש"ך
שיטת התוס' 1 היא, שגוי יכול לקנות בחליפין. ולמרות שלמדנו שגוי אינו יכול למכור את עבדו העברי בחליפין ['מכסף מקנתו' 2 - בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין 3 ] - אין זה חסרון ביכולתו של גוי לקנות בחליפין, אלא מפני שעבד עברי אינו נקנה בחליפין. והתוס' בזה אזיל לשיטתו, שסובר שקניין חליפין קונה רק קניין מוחלט ונצחי, אולם שכירות אינה נקנית בחליפין 4 . וממילא גם עבד עברי, שאין קנינו אלא לשש או עד היובל, אינו נקנה בחליפין.
הש"ך 5 חולק על התוס', וסובר שהמיעוט 'מכסף מקנתו' בא ללמדנו שגוי אינו קונה בחליפין, ולא שעבד עברי אינו נקנה בחליפין.

ב. קושיית הקצות על התוס'
הקצות 6 מקשה על התוס', הסובר שמכירה זמנית אינה נקנית בחליפין - איך קנה בעז את השדה בקניין חליפין מאת הגואל 7 ? הרי בזמנו נהג היובל, והיתה זו קנייה זמנית!
הנחתו של הקצות היא שבעז קנה שדה מהגואל, וקנייה זו היתה רק עד היובל. ומכאן קושייתו. אולם נראה שהמעשה שם היה שונה, וכפי שיבואר.

ג. הבנת מעשה הגאולה של בעז
ישנה מצוה על קרוב לגאול שדה שנמכר ע"י קרובו 8 . מצוה זו מוטלת על הקרוב ביותר. אם הוא לא גואל אז המצווה חלה על מי שדרגת קורבתו רחוקה יותר - "הקרוב קרוב קודם" 9 .
ומצוה זו אינה חלה רק בדיעבד, שאם אדם מכר אז מצווה קרובו לגאול. אלא, אדרבא, אם בדיעבד ישנה מצוה, ק"ו שלכתחילה המצוה קיימת - אם אדם נזקק ועומד למכור, מצוה על קרובו לקנות. יסוד זה אנו רואים בירמיה - "הנה חנמאל... כי לך משפט הגאולה לקנות" 10 . [וממצוה זו הוקבע שמו של קרוב - גואל].
נעמי, מחמת עניה, עמדה למכור שדה שלה 11 . הגואל הקרוב ביותר סירב [לבסוף] לקנות, ואז חל דין הגאולה על בעז. אולם כדי למנוע מצב שהגואל יבא לאחר מכן, ויאמר לבעז שהוא מעוניין לקנות ממנו [שהרי הוא הגואל הקרוב], קנה בעז מהגואל את זכות הגאולה [ולא את השדה].
וכיוון שלא במכירת שדה עסקינן, אלא בזכות הגאולה, סרה קושיית הקצות - דאין כאן מכירת שדה זמנית, שלא ניתנת להיקנות בחליפין.
ומתוך הדברים מתחדש שזכות זו ניתנת להימכר. ויתכן להבין שלגואל ישנה זכות בקרקע לקנייתה, ולכן היא ניתנת למכירה.
אמנם יש לדון במכירת זכות גאולה זו - האם זו מכירה חלוטה או שגם היא זמנית. אם חלוטה - ניחא. ואם זמנית - עדיין יקשה לכאורה איך חלה מכירה זמנית ע"י קניין חליפין. וע"כ נצטרך לחלק, שדווקא מכירת שדה, שאמורה להיות החלטית, היא אינה ניתנת להיקנות בחליפין. אולם זכות זו נקנית בחליפין, אפילו אם אינה חלוטה לקונה.
ומעין דברינו כאן, יש לומר גם בדינא דבר מיצרא - יש זכות למצרן לקנות שדה הסמוכה לשדהו 12 . ואם אינו מעוניין לקנות, הוא מקנה את זכותו לאחר 13 . ומה הוא מקנה? את זכות הקניה 14 . וגם כאן נאמר שיש לו זכות בקרקע לקניינה, ואת הזכות הזו הוא מקנה 15 . [אמנם יש סוברים בדינא דבר מיצרא, שבאמת הקניין אינו אלא חיזוק הדבר בעלמא. ולשיטתם נאמר אף בענייננו כך].

פרק שני - קניין סודר ע"י עדים
א. התוס', והתימה בדבריו
כאמור לעיל, התוס' סובר שקניין חליפין שייך גם בגוי. ולאור יסוד זה מוסיף התוס': "וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים, והיה מקנה בחליפין. ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב 'וקנינא מיניה', דאין שליחות וזכיה לגוי, כדאמרינן בפרק חמישי דב"מ 16 , אלא 'וקנה העובד כוכבים' כתבינן".
נבאר תחילה את פשט דברי התוס' -
כאשר אדם קונה חפץ כלשהו בקניין סודר, הוא צריך היה - מעיקר הדין - להקנות סודר שלו למקנה, ואז החפץ היה נקנה לו, שהרי כך פועל קניין חליפין - הקונה והמקנה מחליפים חפצים זה עם זה 17 . אולם המנהג הוא שהעדים לוקחים סודר שלהם , והם מקנים אותו למקנה, וכשהלה זוכה בסודר נקנה החפץ לקונה 18 . ואיך הקנאת העדים מועילה לקונה? מדין שליחות! הם פועלים את הקניין בשליחותו של הקונה, וזוכים עבורו בחפץ. וכאשר העדים שליחיו, כותבים בשטר ' וקנינא מיניה' [שזוהי לשון רבים המוסבה על העדים]. וא"כ משמעותה של לשון זו היא שהם קנו עבורו את החפץ, מדין שליחות. ממילא, אומר התוס', שאם הקונה הוא גוי, שדין שליחות לא נתחדש בו, א"א שיכתבו בשטר לשון זו של שליחות. אלא יש לכתוב ' וקנה הגוי'.
עד כאן ביאור פשט התוס'. אולם הדברים תמוהים מאד -
וכי הבעיה היא בצורת הכתיבה? הרי החסרון הוא בעצם הקנאת הסודר ע"י העדים! וא"כ צריך היה התוס' לומר, שבגוי לא העדים יקנו את הסודר, דאין שליחות לגוי, אלא הגוי יקנה בעצמו. והיאך התעלם התוס' מעיקר הבעיה, והתייחס רק לחלקה הטפל - הכתיבה בשטר 19 ?!

ב. שיטת הקצות - הקנאת העדים פועלת מדין עבד כנעני
הקצות 20 מבאר, שבהקנאה עצמה שנעשית ע"י העדים עבור הגוי אין חסרון. והטעם - הקנאה זו אינה מבוססת על הלכות שליחות, אלא על דין 'עבד כנעני' 21 . כלומר, חידשה התורה שאדם יכול לתת מכספו למקנה, ע"מ שכסף זה יקנה מהמקנה עבור אדם שלישי. שהרי כך מצאנו בעבד כנעני, שהוא משתחרר ע"י כסף של אחרים 22 !
הקצות סובר שדין עבד כנעני אינו תקף רק בקניין כסף, אלא גם בחליפין. עוד מבין הקצות שאין קשר בין דין עבד כנעני לשליחות, ולכן גם בגוי שייך דין עבד כנעני למרות שהוא אינו בר שליחות 23 .
לכן בהקנאה עצמה אין בעיה, והעדים יכולים להקנות את סודרם למקנה, והחפץ יקנה ע"י כך לקונה הגוי, דאין צורך שהעדים יוגדרו כשליחיו של הקונה. ולכן הבעיה היא רק בכתיבה - שאם יכתבו 'וקנינא', משמע שהם קונים עבורו, דהיינו שהם שליחיו, וזה אינו תקף דעסקינן בגוי. לכן צריך לכתוב 'וקנה'. וזו לשונו: "ולכן נראה, דסודר שנותנין העדים לאו בתורת שליחות מן הקונה הוא, דלא שייך שליחות אלא אם היה הקונה נותן סודר שלו ע"י שלוחו, אבל סודר שנותנין העדים מעולם לא זכה בו הקונה! אלא הא דזוכה הקונה ע"י סודר העדים היינו מדין עבד כנעני, וכדאמרי' פ"ק דקידושין 'הילך מנה, ויהי שדך קנוי לפלוני' דקנה אותו, ע"ש דאמרו וכן לעניין ממונא".
הקצות מוכיח שדין עבד כנעני אינו נוגע לדין שליחות: "וכיוון שמקבל הרב את הכסף, יצא העבד לחירות אפילו בע"כ דעבד, א"כ אינו בתורת שליחות אלא קבלת המקנה גורם".
ולשיטתו, שעבד כנעני אינו כפוף לגדרי שליחות, מחדש הקצות דין נוסף -
קניין שנעשה בשבת חל 24 , ולא אמרינן 'כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני' 25 . אבל אם הקניין יעשה בשבת ע"י שליח, נאמר לכאורה 'אין שליח לדבר עבירה' 26 , והקניין לא יחול. אולם הקצות 27 סובר שאם הקניין נעשה ע"י סודרם של עדים, אין כאן חסרון של שליחות לדבר עבירה, שהרי העדים אינם מוגדרים כשליחים, והקניין חל.

ג. רש"י - המקדש ע"י דין עבד כנעני נזקק לשליחות!
אמנם, דברי הקצות טעונים פירוט נוסף, ולשם כך נתבונן בדברי רש"י על דין עבד כנעני -
הגמ' 28 אומרת שאפשר לקדש אישה מדין עבד כנעני: "הילך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני". מבאר רש"י: "הילך מנה והתקדשי לפלוני - והוא שלוחו , אלא שמקדשה משלו". לכאורה רואים ברש"י, שגם כשקניין פועל מדין עבד כנעני, עדיין זקוקים אנו לדין שליחות. ושני הדינים פועלים במשולב - דין שליחות בלבד אינו מועיל, כיוון שהכסף אינו של הקונה אלא של השליח [ושליחות אינה מועילה בכגון זה 29 ]. מאידך, דין עבד כנעני בלבד ג"כ אינו מועיל, כדמוכח ברש"י שמעמיד שהמקדש שלח את בעל הכסף לתיתו לאישה.
לכאורה קשה, אם כן, להבין את הקצות - היאך יתכן בגוי דין עבד כנעני, הרי אנו נזקקים גם לדין שליחות!

ד. הדרך ראשונה בהבנת הקצות -
ניתן להבין את הקצות בשתי דרכים.
יש להבין תחילה את חידושו של רש"י, האומר שאנו נזקקים לשני הדינים גם יחד - בשלמא שליחות בלבד אינה מועילה כיוון שהכסף אינו של המקדש, וכנ"ל. אבל מדוע דין עבד כנעני אינו מספיק בפני עצמו? יותר מכך - בעבד כנעני עצמו, כשהוא משתחרר ע"י כסף של אחרים, וכי הם צריכים להיות שלוחיו? הרי ניתן לשחרר עבד בע"כ [בקניין כסף] 30 ! וא"כ ודאי שאין זה מדין שליחות, שהרי לא ניתן להיעשות שליח בע"כ [זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו 31 . ואפילו בגירושי אישה, שמתגרשת בע"כ, אם אין נותנים לה את הגט - היא זו הממנה שליח קבלה].

ד1. דין עבד כנעני - רק לגבי נתינת הכסף
אלא שיש להבחין בין שני החלקים הפועלים את קידושי האישה - עצם החלת הקידושין [הרצון לקדש, אמירת 'הרי את'] ונתינת כסף הקידושין.
החידוש של דין עבד כנעני לא נתחדש אלא לגבי נתינת הכסף, ולא לגבי עצם חלות השחרור. שהרי עבד משתחרר בעל כרחו, וא"כ אין לו שייכות להחלת השחרור. וא"כ כשלימדה התורה שאחרים יכולים לתת עבורו את הכסף - לא חידשה בזה התורה אלא רק שנתינה זו יכולה להיעשות ע"י אחרים, ותו לא. אבל בקידושין, אם נותן הכסף במקומו של הבעל, לא יפעל מדין שליחות - הקידושין לא יחולו. והטעם - שהרי יש צורך ברצון לקדש, וממילא יש דין לומר 'הרי את מקודשת'. ואם נותן הכסף אינו שלוחו של המקדש - היאך יחולו הקידושין, הרי לגבי זה לא נתחדש דין עבד כנעני?! אמנם הרצון לקדש קיים, אבל הרי יש גם צורך לומר לאישה 'הרי את מקודשת לי' 32 , ואם נותן הכסף אינו שליח, לא מתקיים דין האמירה 33 . העולה בידינו - בעבד כנעני יש רק מעשה שחרור, ולכן אין צורך בשליחות. אולם בקידושי אישה, שיש צורך גם באמירה, יש צורך בשליחות.

ד2. ההשלכה מהנ"ל לעניין חליפין
לאור האמור, מוטל עלינו להתבונן בעניין חליפין בגוי - האם הדבר דומה לקידושין, ונזדקק לשליחות או לעבד שאין צורך להגיע לדין שליחות על מנת לשחררו.
פשוט הדבר שבהקנאת חפץ [או חוב] אנו זקוקים לרצון הקונה והמקנה. ולמרות זאת יש מקום להתייחס לקניין כלשחרור עבד ולא כאל קידושין. והטעם - בשלמא בקידושין בעינן אמירה, שבגללה אנו נדרשים לשליחות וכנ"ל. אולם בהקנאה שבעינן רצון גרידא, והקונה והמקנה שניהם רוצים בקניין, יכולים העדים לתת את סודרם מדין עבד כנעני, ולא חסר שום גורם בקניין.
אלא שלשיטת הקצות גופו 34 , גם בקניינים קיים דין אמירה, וצריך המקנה לומר לקונה 'הריני מקנה לך...'. וא"כ זקוקים אנו לדין שליחות, שהרי דין עבד כנעני לא נתחדש לגבי האמירה 35 . וא"כ היאך טוען הקצות שר"ת הקנה את החפץ מדין עבד כנעני בלי להזדקק לדין שליחות?!
מוכרחים אנו לפרש את הקצות, שהוא מעמיד את דברי התוס' באופן שהקונה, הגוי, נמצא בשעת הקניין יחד עם המקנה והעדים, והוא עצמו שמע את אמירת המקנה. והעדים לא עשו אלא רק את מעשה נתינת הסודר, שמועיל מדין עבד כנעני.
ואין לתמוה, אם כך מה הצורך בפעולת העדים?! הגוי יתן בעצמו את הסודר, וממילא יקנה את החוב, שהרי מדובר שהוא נוכח! אלא שכך הוא המנהג - למרות שהקונה בעצמו נוכח, הרגילות היא שהעדים הם המקנים סודר שלהם! וכן נוהגים בהקנאת הכתובה [עד היום!], שהעדים הם המקנים את סודרם לחתן, וממילא חלה התחייבותו לכלה 36 .
ועתה נוסיף נדבך, לאור האמור -
דברי הקצות בהסבר התוס', שפעולת העדים נובעת מדין עבד כנעני ולא מדין שליחות, הכרחיים לאור דברי רש"י. שהרי ראינו ברש"י שבקידושין דין שליחות אינו מספיק, כיוון שהכסף אינו של המקדש. א"כ ה"ה בענייננו חייבים להגיע לדין עבד כנעני, כיוון שהסודר אינו של הקונה!

עולה בידינו -
כשגוי הוא הקונה - הוא חייב להימצא בשעת הקניין לדעת הקצות בגלל חיוב האמירה. ונתינת הסודר ע"י העדים מועילה מדין עבד כנעני, ולא מדין שליחות. ולכן צריך לכתוב בשטר 'וקנה'.
כשישראל הוא הקונה - אם הוא נמצא בשעת הקניין, אז קיימות שתי אפשרויות. האחת - יכולים העדים להיות שלוחיו הן לגבי עצם הקניין והן לגבי נתינת הסודר, למרות נוכחותו. ואם כך, יכתבו בשטר 'וקנינא'. השניה - אפשר שהעדים לא יהיו שליחים כלל, והם רק יתנו את הסודר מדין עבד כנעני - ואז יכתבו בשטר 'וקנה' 37 . ואם הוא אינו נמצא בשעת הקניין [כמו בכתובה, שהכלה אינה נוכחת בשעת הקניין, לפחות אם הוא נעשה לפני החופה], ודאי שהעדים הם שלוחיו, שהרי לאמירה לא מועיל דין עבד כנעני! ופשוט שיש לכתוב במקרה זה 'וקנינא'.

ד3. בקצות לא נראה כדרך זו
אלא שבלשונו של הקצות לא נראה שהתכוון לבאר בדרך זו. דז"ל: "וגבי קידושין ומתנה דבעינן דעת, אינו אלא משום דאין מזכין לאדם בע"כ, ואי אמר לא בעינא - לא קנה בע"כ. אבל כל שאומר הקונה בעינא - אינו צריך לדין שליחות, וסגי לה בקבלת מוכר את הכסף, אפי' בכסף דאחרים, ואין צריך לשליחות כלל . וה"ה בקניין סודר, שנותנין העדים משלהן, שיקנה אותו פלוני את השדה - קנה בלא שליחות כל שנתרצה , דבע"כ אין מזכה, ודווקא בעבד יוצא לחירות בע"כ".

ה. דרך שניה בהבנת הקצות -
שלא כבדרך הראשונה, דין עבד כנעני נתחדש לא רק על נתינת הכסף, אלא על כל המרכיבים של ההקנאה והקידושין, גם על החלתם והאמירה הנדרשת בהם 38 . אולם למרות שנתחדש כאן שכח הפעולה של נותן הכסף הוא מוחלט וכולל, בכל זאת הוא אינו יכול לממש את כחו אא"כ המקדש רוצה בכך. לעומת זאת בעבד כנעני עצמו אין צורך ברצונו של העבד, שהרי הוא משתחרר בע"כ, ויכול אדם אחר לפעול עבורו גם ללא הסכמתו.
ולפי"ז אין כוונת רש"י לומר שבקידושין צריך שנותן הכסף יהיה ממש שלוחו של המקדש, אלא צריך שהמקדש יביע את רצונו לקידושין.

ה1. גם בשליחות זקוקים לרצון המשלח
הבנה זו, שיש לנותן הכסף כח פעולה מלא, שהוא מספיק לצורך שחרור עבד, ובכל זאת בקידושין הוא אינו יכול לפעול ללא רצון המקדש, מצאנו לא רק בדין עבד כנעני אלא אף בשליחות עצמה. ונפרט -
הגמ' 39 מעלה הו"א, שאדם ששלח גט לאשתו ע"י שליח, ואח"כ הם נפגשו במקרה, ואז ביטל המשלח את השליחות - השליחות עומדת במקומה, "דלצעורה קא מכוון". כלומר, אנו מניחים שהוא לא התכוון באמת לבטל את השליחות, אלא אמר כך רק ע"מ לצער את אישתו. ורש"י תמה היאך יתכן שסברא זו, שלא התכוון ברצינות, תוציא מידי אמירתו המפורשת לשליח שהוא מבטלו?! ולכן מפרש רש"י 40 שגם בהו"א יש משמעות לביטולו. דהיינו, באופן זמני "חודש או חדשיים" חל הביטול, ואח"כ יכול השליח למסור את הגט.
אלא שרש"י אינו ברור 41 - איך ידע השליח בודאות מתי נגמר העיכוב, והוא יכול כבר למסור את הגט 42 ?
רע"א 43 מבאר את שיטת הרש"י -
בשליחות ישנם שני חלקים - האחד הוא רצונו של המשלח שהשליח יפעל. השני הוא המינוי של השליח. מינוי זה אינו רק הבעת רצון גרידא, שהרי לדעת ראשונים רבים 44 , מינוי שליח לקידושין וגירושין צריך להיות בפני שניים, המהווים עדי קיום.
בדרך כלל, לאחר המינוי יכול השליח לתת את הגט. אולם בסוגייתנו - שהמשלח פגש במקרה את השליח, והודיע לו שהוא אינו רוצה שימסור את הגט - השליח אינו יכול למסור את הגט. אולם אי יכולת זו אינה נובעת מביטול המינוי , אלא מהסרת רצונו למסירת הגט. ולאחר זמן - כשיודיע שהוא חוזר ורוצה - יוכל השליח למסור את הגט, גם ללא מינוי חדש בפני עדים. והטעם - כיוון שהמינוי הראשון לא בטל מעולם.
מצאנו אם כן בסוגיא זו, שגם בשליח ישנה מציאות כמו בעבד כנעני - יש שליח שבכוחו לפעול, ובכל זאת הוא מעוכב מיישום כוחו, כיוון שצריך את רצון המשלח להפעלה מעשית של השליחות.

לאור זה נוסיף ונתבונן -
עבד כנעני שמינה שליח לקבל שטר שחרור, אולם הוא אינו רוצה שהשליח יישם את שליחותו - האם הוא יכול לעכב [כאשר אינו מבטל את עצם השליחות]? מסתבר שלא, שהרי ניתן לשחררו בעל כרחו, וכיוון שלשליח יש כח פעולה, לא איכפת לן שהעבד אינו רוצה!
ממילא מובנים דברי רש"י, המחלק בדין עבד כנעני בין קידושין לשחרור עבד -
הנותן פרוטה לאישה ואומר לה 'התקדשי לפלוני', יש לו כח פעולה מלא להחיל את הקידושין. אבל עדיין אנו זקוקים לרצונו של המקדש ע"מ שאפשר יהיה ליישם כח זה. [וזוהי כוונת רש"י באומרו 'והוא שלוחו']. אולם בעבד כנעני גופו אין צורך בשום הסכמה מצידו של העבד, ויכול אחר לתת כסף לאדון, וע"י כך ישתחרר העבד.

ה2. ביאור רע"א - לכאורה מחלוקת ראשונים
אמנם הסבר הרע"א את הרש"י תלוי לכאורה במחלוקת אחרת -
שיטת הרמב"ם 45 היא, שאדם ששלח שליח לתת גט לאשתו, ולפני שהשליח מסר את הגט המשלח השתטה, בכל זאת יכול [מדאורייתא] השליח למסור את הגט. והטעם - כיוון שהוא נהיה 'בעלים' על מעשה הגירושין, אין שטותו של הבעל מעכבת. והטור 46 חולק, וסובר שמדאורייתא אין כח לתת את הגט.
[והקצות 47 מרחיב את דברי הרמב"ם, וסובר שלא רק בנשתטה הבעל, אלא אפילו אם הבעל מת יש כח לשליח. אלא שאז ישנו עיכוב אחר - לא מצד הבעל, אלא מצד האישה - אלמנה אינה מתגרשת! ומוכיח שרש"י 48 סובר כך]. לכאורה דברי רע"א מתאימים רק לשיטת הטור, שלעולם צריך את רצון המשלח, ולא לרמב"ם 49 .
לפי דרך זו בהבנת הקצות, שלא כבדרך הראשונה 50 , אין צורך להעמיד את דברי התוס' שבשעת ההקנאה נמצאים הגוי, הישראל והעדים במקום אחד. דאפילו אם הגוי אינו כאן, העדים פועלים עבורו את כל מרכיבי הקניין, מדין עבד כנעני 51 !

ו. שיטת הנתיבות בסודר של עדים
הנתיבות 52 חולק על הבנת הקצות בדרך הפעולה של קניין סודר ע"י עדים. לשיטתו, העדים אינם שליחיו של הקונה, ואף לא פועלים עבורו מדין עבד כנעני. אלא כשהעדים מקנים את הסודר למקנה, הלה זוכה בסודר עבור הקונה, הוא שליחו של הקונה. לאחר מכן, קונה הוא עצמו את הסודר מהקונה, וע"י כך נקנה החפץ לקונה 53 .
אלא, שאם הקונה אינו לפנינו, קיים כאן קושי בהבנת הדברים -
הרי אין חבין לאדם אלא בפניו 54 , וא"כ איך המקנה קונה את סודרו של הקונה [לאחר שהוא, המקנה, זכה בו לקונה] בלי שהלה מקנה אותו. אלא שאומר הנתיבות שניתן לומר שזו זכות עבורו, שהרי ע"י הקנאת הסודר הוא קונה חפץ [או התחייבות], וז"ל: "...אמנם הש"ך בסי' שנח כתב, דבמתנה כשיש אומדנא דמוכח... הכא נמי, כיוון שמקנה לו חלף החפץ מתנה מרובה, ודאי אומדנא דמוכח הוא שאילו היה יודע שנותן לו הרבה חליפי החפץ שהיה מקנה לו, ולכך קנה" 55 .

בדומה ליסוד של הנתיבות אומר הרמ"ה לעניין גט -
הדין הוא שהנייר שעליו נכתב הגט צריך להיות של הבעל 56 . ומקשים הראשונים לאור זה, איך יתכן הדין של 'כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי' 57 , הרי חסרה בעלותו של המגרש על הנייר! ומיישב הרמ"ה 58 , שבזמן נתינת הגט לאישה היא זוכה בגט עבור הבעל, וחוזרת ומתגרשת בו 59 . ושם הדברים יותר מחודשים, שהרי בעינן 'ונתן' 60 , ובזמן הנתינה עדיין אינו של הבעל! אלא שאמרינן בזה 'גיטו וידו באין כאחד' 61 ].


יסודות מרכזיים שנזכרים או מתחדשים בשיעור זה
* לתוס', קניין סודר תקף דווקא בקניין מוחלט ונצחי.
* לאור הנ"ל, א"א לשכור בקניין סודר. וכן א"א לקנות קרקע בקניין סודר בזמן שהיובל נוהג.
* לתוס', גוי קונה בחליפין. והש"ך חולק.
* מצוה על קרוב לגאול שדה של קרובו שנמכר, וק"ו אם עומד להימכר.
* מצות הגאולה חלה על 'הקרוב קרוב קודם'.
* יתכן שמצות הגאולה יוצרת זכות בקרקע לגאולתה, ולכן ניתנת להימכר.
* מצרן יכול למכור את זכות קניית השדה המצרנית. ואף כאן יתכן שהגדר כנ"ל - יש לו זכות בקרקע שכנו לקנייתה.
* לשיטת הקצות, דין עבד כנעני אינו קשור כלל להל' שליחות.
* לאור הנ"ל, שייך דין עבד כנעני בגוי, לשיטתו.
* יתכן שדין עבד כנעני לא נתחדש אלא לגבי נתינת הכסף, ולא לגבי עצם חלות הקניין [רצון, אמירה].
* לנ"ל, קידושין הנעשים ע"י דין עבד כנעני, צריך שנותן הכסף יהיה שליח [ושליחות גרידא אינה מספקת, דהכסף אינו של המשלח].
* לפי הנ"ל, ולאור שיטת הקצות שבכל הקניינים בעינן אמירה - בכל קניין שנעשה ע"י דין עבד כנעני יש צורך בשליחות.
* לשון 'וקנינא' שכותבים העדים בקניין סודר, משמעותו היא שהם שליחיו של הקונה.
* יתכן שדין עבד כנעני נתחדש גם לגבי עצם החלות, שלא כנ"ל.
* אפי' אם סוברים כך, צריך הקונה להביע את הסכמתו לפעולת נותן הכסף.
* בשחרור עבד כנעני לא בעינן שהוא יביע הסכמה [דלא זקוקים לרצונו].
* לנ"ל, קידושין הנעשים ע"י דין עבד כנעני אין כלל צורך בשליחות, אלא רק בהסכמת הבעל.
* בכל שליח ישנם שני חלקים: כח השליח לפעול, ורצון המשלח שהשליח יפעל. וישנה אפשרות לבטל את הרצון לפעולה מעשית של השליח, ולהשאיר את כוחו לפעול.
* נחלקו הפוסקים, האם שליח נעשה 'בעלים' על מעשה השליחות.
* לקצות, עדים הנותנים סודר שלהם בקניין סודר פועלים מדין עבד כנעני.
* לנתיבות, המקנה זוכה בסודר עבור הקונה, וחוזר וזוכה ממנו.
* הקנאת דבר פחות ערך, שבעיקבותיה זוכה המקנה בדבר בעל ערך גדול - חשיב כזכות, וממילא שייך בזה דין זכין [אם אמרינן זכין מאדם].


^ 1. קידושין ג ע"א, ד"ה ואישה
^ 2. ויקרא כה נא
^ 3. קידושין ח ע"א
^ 4. קידושין כז ע"א, ד"ה ומקומו מושכר לו
^ 5. חו"מ, סי' קכג ס"ק ל
^ 6. סי' קצה סק"ח
^ 7. רות ד ח
^ 8. ויקרא כה מח
^ 9. שם, פס' מט; קידושין כא ע"ב
^ 10. ירמיה לב ז
^ 11. הערת הרב יאיר הס: כן מפורש ברש"י רות פ"ג ט ["צריכות למכור נחלתינו, ועתה עליך לקנות…"]. ומה שנאמר (שם, ד ג) "חלקת השדה… מכרה נעמי" צ"ל שהכוונה היא שעומדת למכור. ומתאים לפסוק ה: "ביום קנותך את השדה מיד נעמי …".
^ 12. חו"מ סי' קעה ו
^ 13. ב"מ, קח ע"א
^ 14. לשון הנמו"י (שם סד ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה אתא): "משום דחשבינן ליה לבר מיצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע".
^ 15. לשון הרא"ש שם (פרק תשיעי סי' כג): "… זכות יש לו בסמיכות המיצר, ואותו זכות הוא מסלק בקנין".
^ 16. עא ע"ב
^ 17. כדעת רב שקונים בכליו של קונה [וכן ההלכה], ב"מ מז ע"א.
18. בטור חו"מ סי' קצה וברמ"א שם סע' ג, מביאים את דברי הרא"ש: "ולכך הורגלו לעשות הקנין בסודר של העדים אפי' בפני הקונה, לפי שרוב קניינים הם שלא בפני הקונה".
^ 19. ויש הסוברים שבאמת התוס' מתכוון לשלול לא רק את סגנון הכתיבה, אלא את עצם ההקנאה ע"י העדים. וז"ל הנתיבות (סי' קכג ס"ק ה): "ר"ל, שעשה העכו"ם הקנין בעצמו, ולא בסודר של העדים, דאין שליחות לעכו"ם".
^ 20. סי' קצה סק"ט. ועיין גם סי' קכג סק"ה.
^ 21. קידושין ז ע"א
^ 22. שם כב ע"ב
^ 23. ור' חיים (הל' מלוה ולווה פ"ה ג, ד"ה אכן נראה) חולק, וסובר שדין עבד כנעני לא נתחדש אלא במי שמועילה בו שליחות.
^ 24. שו"ע חו"מ סי' רלח כח, וסי' קצה יא
^ 25. תמורה ד ע"ב
^ 26. קידושין מב ע"ב
^ 27. סי' קצה סק"ט
^ 28. קידושין ז ע"א
^ 29. עיין בשיעור 'שליחות' באריכות.
^ 30. קידושין כג ע"א. וכמו שמוכיח הקצות, לעיל סוף אות ב.
^ 31. משנה, ערובין פא ע"ב; גיטין יא ע"ב
^ 32. עיין בשיעור 'אמירה בקידושין ובקנינים' באריכות.
^ 33. ואף ברמב"ם נראה כך. שמפרש (הל' אישות ה כב), שלאחר הנתינה "חזר מי שנתקדשה לו, ואמר לה…". נראה, אם כן, שהוא לומד שהנותן אינו יכול לומר עבור המקדש. אלא שרש"י מעמיד שהנותן הוא גם שליח, ואילו הרמב"ם מעמיד שהמקדש עצמו אמר לאחר מכן.
^ 34. עיין בשיעור 'אמירה בקידושין ובקנינים', פרק שני אות ד
^ 35. ובעבד כנעני – אפי' אם יש דין אמירה, אין צורך לומר בפניו, שהרי לא בעינן את רצונו, שמשתחרר בעל כרחו. והוי כעין דברי הבית שמואל [סי' קלו א, עיין בתחילת השיעור 'אמירה בקידושין ובקנינים'], הסובר שכתיבת 'הרי את מותרת...' מהווה אמירה ללא שמיעה, ובגירושין שאישה מתגרשת בע"כ – סגי בהכי.
^ 36. עיין לעיל הערה 18.
^ 37. על משמעות שתי האפשרויות, האם הוא מתכוון לפעול בעצמו או שמוסר את הענין לשליח – עיין באריכות בשיעור 'אמירה בקידושין ובקנינים' פרק שלישי.
^ 38. הערת העורך: וכן סובר הרשב"א (ז ע"א, ד"ה הילך), וז"ל (בדחייתו את שיטת הרמב"ם, לעיל הערה 33): "ואיני יודע מי דחקו לזה, שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש, אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון…". יוצא לכאורה, שהרמב"ם והרשב"א חולקים בשתי הדרכים המובאות למעלה!
^ 39. גיטין לב ע"א
^ 40. ד"ה ולא אמרינן
^ 41. רשב"א גיטין שם, ד"ה הגיעו
^ 42. ואין לומר שהמשלח יחזור וימנה, דא"כ יוצא שהביטול הקודם היה מוחלט ולא זמני.
^ 43. תורע"א על המשנה גיטין פ"ד א
^ 44. עיין רא"ש גיטין פרק השולח סי' ב. רשב"א שם לב ע"א, ד"ה ירושלמי
^ 45. הל' גירושין פ"ב טו (עיין שם הלכה ז)
^ 46. אבן העזר סי' קכא
^ 47. סי' קפח סק"ב
^ 48. גיטין יג ע"א, ד"ה לא יתנו
^ 49. הערת העורך: ולפי"ז, לא יתכן לשלב את הסברו של הרע"א ברש"י בדרך השניה דלעיל. שהרי לדרך זו צריך תמיד את רצון המשלח, ואילו רש"י [לפי דיוקו של הקצות] סובר כרמב"ם שאין צורך בדבר.
^ 50. סוף אות ד
^ 51. הערת העורך: ולפי דרך זו נראה שבקונה ישראל, אפילו אם הוא אינו נוכח במעמד ההקנאה, ניתן לכתוב בשני האופנים: 'וקנינא' – ואז העדים שלוחיו, 'וקנה' – ואז העדים אינם שלוחיו, אלא פועלים מדין עבד כנעני.
^ 52. עיין סי' קצה ס"ק א
^ 53. הערת העורך: אולם לפי"ז צ"ע - מדוע נזקק הנתיבות לבאר את התוס', שבגוי אין העדים יכולים להקנות סודר שלהם [עיין לעיל הערה 19, שהבאנו שם את לשון הנתיבות]?!
^ 54. משנה, ערובין פא ע"ב
^ 55. אולם, אם כך, נכנסים אנו לשאלה האם מועיל דין 'זכין' גם לקנייה מאדם, או רק 'זכין לאדם' [עיין קצות סי' רמג סק"ח].
^ 56. תוס' גיטין כב ע"ב, ד"ה והא. ועיין שם רש"י על המשנה, ד"ה כותבת, ושו"ע אבה"ע סי' קכ א.
^ 57. גיטין סו ע"א
^ 58. מובא בטור, אבן העזר סי' קכ.
^ 59. ואמנם לא מסתבר שהאישה חושבת בפועל את הנ"ל. אולם כוונתו של הרמ"ה, כנראה, כדעת הרא"ש [קידושין פ"א סי' כ], האומר שבסתמא אדם רוצה שדברים יחולו כפי שראוי שיחולו, אעפ"י שאינו מודע לפרטים [לענין קידושין בטבעת שאולה ולענין טלית שמשאיל לאחר, דאמרינן שנותן במתנה ע"מ להחזיר ולא משאיל גרידא].
^ 60. גיטין עח ע"א
^ 61. שם עז ע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il