בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

זמן חנוכה

undefined

תשע"א
5 דק' קריאה
חנוכה הוא סוף החגים הן מבחינה כרונולוגית והן בכך שמבטא את המעבר לתקופה חדשה ללא נבואה, זמן בו כח התורה מתחזק. כידוע, חנוכה אינו נזכר בכתובים בצורה מפורשת וגם לא במשניות בצורה מסודרת, אלא רק בגמרא בשבת (דפים כא-כג).
אך בכל זאת יש מקורות הן בנביא והן במדרשים המתייחסים לחנוכה. ההתייחסות שם איננה למה שאנו קוראים חנוכה כמועד, אלא כתאריך, ובכל זאת נראה שיש קשר בין המועד לבין הזמן בו חל.

חנוכה וביכורים
חנוכה נזכר במדרש 1 ביחס לקין והבל: "ויהי מקץ ימים ר"א ורבי יהושע ר"א אמר בתשרי נברא העולם רבי יהושע אמר בניסן נברא העולם מאן דאמר בתשרי נברא העולם עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה מ"ד בניסן נברא העולם עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת בין לדברי אלו בין לדברי אלו הכל מודים שלא עשה הבל בעולם יותר מחמשים יום". צריך להבין מה מקור המדרש לחבר את רצח הבל לחנוכה, ומה התוכן הפנימי של חיבור זה?
ונראה לומר כך: גם קין וגם הבל הביאו קרבנות, קרבנו של קין היה מפרי האדמה, ואפשר לומר שזה היה ביכורים, וישנה הלכה ידועה במשנה 2 שאפשר להביא ביכורים עד חנוכה: "מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא". לכן אמר ר"א שהבל נהרג עד חנוכה, כי הזמן האחרון שאפשר להביא את קרבנו של קין. לר"י שאמר עד עצרת קצת קשה, כי אז רק מתחילים להביא ביכורים.
בכל אופן בחנוכה נפסקת התבואה בשדה, אין מה לאסוף, ולכן אז מפסיקים להביא ביכורים. ולא רק ביכורים מפסיקים להביא, אלא כל עבודת האדם בשדה נפסקת. עד חנוכה האדם חורש, זורע ומטפל בכל ענייני הגידול של השנה הבאה, ומחנוכה ואילך מצפה לגשמים. לבד מטיפולים מיוחדים החקלאי נשאר כביכול "מובטל". א"כ מה יעשה עד זמן הקציר? בשדה- תמה העבודה לעת עתה, בחוץ- גשום, האדם יושב בבית מושבת. אלא ודאי שבזמן שכזה כל יהודי מחויב להתעלות במצבו הרוחני. כשם שבשבת ובשביעית אדם מקדיש את זמנו לרוחניות כך גם בזמן זה של החורף שאדם מתכנס לביתו צריך להתרומם. התורה אוסרת על האדם כל מלאכה בשבת, לצורך מה? להתבטל? אלא ודאי שיש תוכן רוחני עצמי בזמן אותו אפשר להשיג ואליו חייב כל האדם לשאוף.
הזמן של חנוכה בלוח השנה, בטבע, הוא נקודת המעבר מן החוץ אל הפנים, מההתעסקות בגשם אל העיסוק ברוח.

העדפת הרוחניות
עיסוק יתר בגשמיות הוא אינו דבר חדש, הנביא חגי מקבל נבואות בערב חנוכה 3 , וכפי שראינו זהו זמן שכבר אין יותר מה לעשות בשדה, התבואה כבר נאספה והעבודה לקראת החורף הסתיימה. הנביא קובל על כך שהעם מפנה את כל מרצו אל הרווחה כלכלית, הגשמיות ואינו בונה את המקדש.
הנביא מוכיח את עמ"י על רשלנות בבניין המקדש, על זניחת הקודש והמצב הרוחני. כל דאגת העם נתונה לתבואה בשדות, וצועק הנביא שהיא גופא, כיון שהקדש נזנח יש מצב כלכלי קשה ואין שום הצלחה גשמית: 4 "... כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת לֵאמֹר הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ד' לְהִבָּנוֹת: וַיְהִי דְּבַר ד' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב: וְעַתָּה כֹּה אָמַר יד' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם: זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב: כֹּה אָמַר ד' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם... יַעַן בֵּיתִי אֲשֶׁר הוּא חָרֵב וְאַתֶּם רָצִים אִישׁ לְבֵיתוֹ: עַל כֵּן עֲלֵיכֶם כָּלְאוּ שָׁמַיִם מִטָּל וְהָאָרֶץ כָּלְאָה יְבוּלָהּ: וָאֶקְרָא חֹרֶב עַל הָאָרֶץ וְעַל הֶהָרִים וְעַל הַדָּגָן וְעַל הַתִּירוֹשׁ וְעַל הַיִּצְהָר וְעַל אֲשֶׁר תּוֹצִיא הָאֲדָמָה וְעַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כָּל יְגִיעַ כַּפָּיִם". :
בעקבות התוכחה היתה בעם התעוררות לבנות את ביהמ"ק, ובזכות זו אומר ה' שתהיה ברכה בשדות.
" בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר ד' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר... וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם ד' וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל ד': מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים: הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם יְדֹוָד:
שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יְדֹוָד שִׂימוּ לְבַבְכֶם:
הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ:
מהרגע שהעם התחיל לבנות את המקדש, לחזור אל הקודש יש הבטחה אלוקית גם לברכה הגשמית. וכאמור הנביא מקבל נבואה זו ערב חנוכה, ולא בכדי. רבש"ע אומר זו נקודת ההתכנסות אל הקודש, מכאל ואילך תחזירו את העיקר אל מקומו .
ישנה טעות נפוצה, ביחס לסדרי העדיפות בחיים.אנשים משקיעים את כל זמנם בלחשוב איך להרוויח ולהצליח בגשמיות, ועיקר עיסוקם הוא בעניין זה, מתוך מחשבה שרק כך יצליחו. טעות זו איננה של הדור האחרון בלבד אלא בעיה של כל הדורות. אלו הם דברי הנביא לעם. אתם עסוקים רק בלחשוב איך להצליח מבחינה גשמית. עוסקים בגשמיות כדי להצליח בגשמיות וזונחים את בית ה', את הקודש את הרוחניות. הנביא קורא לעם להבין שהברכה אינה תלויה רק בהשתדלות המעשית, אלא גם ברמה הרוחנית של העם, בקישור אל ה' והמקדש 5 . גם בזמן שהוא סוף עונת הזריעה ונראה שאין עוד תקוה, אפשר שתהיה ברכה אם רק יעסקו בבניין הרוחניות.



חנוכה- זמן המסוגל לתורה
בחנוכה מפסיקים להסתובב בשדה משום שאין תבואה, וזה הזמן הנכון להתכנס ללמוד תורה, אין בחורף מה לעשות בחוץ- זה הזמן להגיע לנקודה רוחנית. הרב גולדוויכט אומר על הגמ' 6 : "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" "עד שתכלה רגל מן השוק"- שוק זה מקום גשמי, הרגל היא הכי נמוכה וזה הזמן שבו יש את האור הכי נמוך- תפקיד חנוכה הוא שהתורה תאיר ותשפיע ותכלה רגל מן השוק. אנו חיים בחומר וצריך להתאמץ עד כמה שאפשר לחיות חיי רוח בחומר.

התיקון של יון
הרבה מפרשים את המאבק עם יון כמאבק עם גסות נוראה ואלילות, וזה נכון במדה מסוימת. היה מקום למפגש עם יון- "יפת אלוקים ליפת" 7 , אבל נקודת מפגש זו נאבדה, לעת עתה. יון במקוריותה היא עליונה, הולכת בצמוד עם שם, אך בכפיפות אליו "וישכון באהלי שם". הישגיה היו לא רק במובן המעשי של ארכיטקטורה, מדעים וכדומה, יון השיגה הרבה גם במובן הרוחני מבחינת מידות ואמונה. ודאי שאינם מדרגת ישראל ורחוקים האמונה הנכונה והטהורה, אך מתוך העולם הם הגיעו למקום הקרוב ביותר אל עמ"י. על יון אומר הזוהר הקדוש 8 "קריבין לאורחי דמהימנותא". לא סתם חז"ל התירו לכתוב את התורה ביונית 9 , ולא סתם הרמב"ם קיבל הרבה מאריסטו. עיקר המאבק היה עם המתיוונים, היהודים ובעיקר הנכרים. אנטיוכוס היה מלך סוריה, לא "יווני" טהור, ולכן עוד יותר הרחיק את המפגש הנכון בין עמ"י ליוון. הבעיה היא בגסות החיצונית שפשטה בעקבות יוון. ההלניסטים לקחו מיוון צדדים חיצונים והקצינו אותם, משכו צדדים אלו עוד יותר לצד המוחצן והגס. המתיוונים פתחו בגימנסאות, תחרויות וכו', דבר זה הביא למשבר גדול בעם וגרם להתיוונות. עם חיצונית וגסות זו עמ"י נאלץ להתמודד. רבש"ע השגיח ושמר על עמ"י שבמאבק זה הם יצאו מנצחים. גם במפגש עם יון יש לדעת היכן לשים את הדגש, לדעת להתרכז ב"תוך" ולזרוק את הקליפה. לתת לעיקר את מקומו , לתת לרוחניות את מקומה כראשונה מפני הגשמיות. כשם שאנו צריכים בחיינו להתרכז בקודש, כך במפגש עם אומות העולם ובמיוחד יון, בבחינת " חכמה בגוים תאמין" יש להתמקד בצדדים העליונים של הגויים ולא להגרר אחר הצדדים השפלים.
תפקיד חנוכה הוא הוא להתכנס בתורה, ברוחניות ובקודש. זה הזמן המתאים אפילו מבחינה טבעית. כשניצחו החשמונאים במלחמה, הדבר הראשון שעשו הוא להאיר את המקדש. לא התעסקו בתיקון המצב הגשמי, קודם לכל הוא הדבקות ברבש"ע ע"י התורה והמקדש.
תפקידנו הוא להאיר את החושך בעולם, להאיר את כוחותינו הרוחניים, להגדיל תורה ויראת שמים, מידות ומוסר. תפקיד גדול זה מוטל עלינו כעם ולא רק כפרטים, עם ה' שכל עניינו הוא להאיר את בעולם.



^ 1.בראשית רבה פרשה כב אות ד
^ 2.ביכורים פ"א מ"ו
^ 3.חגי ב י-כג
^ 4. שם פרק א
^ 5.עניין זה מפורש גם בפרשת "והיה אם שמוע".
^ 6.שבת כא:
^ 7.בראשית ט כז
^ 8.זוהר ח"ב דף רלז/א "אשר אין בה מום, דא מלכות יון דאינון קריבין לארחי מהימנותא"
^ 9.מסכת סופרים פרק טו הלכה א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il