בית המדרש

  • כתבי הקודש ושמות קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

אזכרת שמות

דעות שונות בקדושת המילה 'שלום'; דין שמות קדושים בשפה זרה ואותיות מוסכמות; האיסור לכתוב את תורה שבעל פה, דין גניזת ספרים וגניזה שעלתה על גדותיה; נידוי למזכיר שם שמיים לבטלה; אמירת שם שמיים בקדושה ודין קלטות; יחס של כבוד לכתב אשורי.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
15 דק' קריאה
שלום - שמו של הקב"ה
בהלכות הקודמות למדנו שיש איסור מהתורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה, ולפיכך נזהרים שלא לכתוב בחינם את שמות השם, וכן שלא להזכירם במכתב או בעיתון שעתיד אח"כ להיזרק ושם השם יתבזה. השאלה מה הדין לגבי כתיבת 'שלום' במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא 'שלום'. אגב, לא לחינם מנהג ישראל לומר שלום בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של השם, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה' בעולם, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו.

חז"ל אמרו ששמו של הקב"ה 'שלום', ועל כן אסור לומר לחברו שלום בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר 'שלום' בבית הכסא (שבת י, ב; שו"ע או"ח פד). לעומת זאת כשמנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם 'שלום'. לפיכך מעמדו של השם 'שלום' הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה 'שלום' ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו שלום. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר 'שלום' במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה 'שלום' מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא"ש כלל ג' ט"ו; ש"ך יו"ד רעו, טז;). אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם 'שלום' הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. המחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב 'שלום' במכתב תוך השמטת המ"ם הסופית (שלו'). וכל זה רק לגבי כתיבת 'שלום' כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, ברור שלכל הדעות מותר. למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת שלום, ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה 1 .

עוד צריך להזכיר, שנחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו שלום במקומות מטונפים. לדעת המ"א אסור לקרוא לו בשמו, ולדעת הט"ז כיוון שכוונתו לשמו של האדם - מותר. ופסק בעל המשנה ברורה (פד, ו), שהלכה כדברי המקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכתב שכן נוהגים, ומכל מקום סיים שירא שמיים ראוי שיחמיר.

שמות השם בלועזית, וסימנים לשם השם
למדנו שישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות של הקב"ה. אלא שכל זה בשמות בשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב"ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שבעברית. שאלה היא מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב"ה, כגון 'גוט' בגרמנית ואידיש, או 'גוד' באנגלית, או 'בוג' ברוסית. ההלכה היא שכיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת על כן אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אבל מצד שני הואיל ואינם השמות שהתורה נתנה לקב"ה אין בהם קדושה, ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז המכתב או העיתון, אלא יכול להניחם בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל לא ישתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת. וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם השם, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן השם 'יי', או שכותבים אות ה' או אות ד' לסימן לשם השם, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי תשמיש מגונה אסור, אבל למוחקם או להניחם בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון - מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים.

אבל יש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב"ה, שגם הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות הכתיבה על ידי קו מפריד בתוך המילה (גו-ט) או השמטת האות האחרונה (גו'). ויש שמחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אותיות שבאו לסימן לשם השם, כדוגמת ה' או ד', ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב"ה אלא כותבים בס"ד, אבל למעשה הלכה כדברי המקילים, ואין לחשוש לדעת המחמירים 2 .

גניזת ספרי קודש מודפסים
ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף. שאלה היא מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה, האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו? שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש.

כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבתה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. כל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו הספרים כדי להשתמש בהם לצורכי קינוח בבית הכסא. לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעא, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר 3 .

אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח. וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצורכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה הספר משגיאות 4 .

בתקופה האחרונה התעוררה בעיה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה. למעשה הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל יכול לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.

איסור אזכרת שם שמיים לבטלה
מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים י, כ): "את ה' אלהיך תירא". המשמעות הפשוטה של מצווה זו, שנזכור תמיד שה' ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בעולם, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אדם מתיירא להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרה את פיו של הקב"ה. עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב"ה. וכבר למדנו שבשבעה שמות נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של הקב"ה בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו"ת רע"א כ"ה). אלא רק בתוך לימוד תורה מותר לקרוא את השמות המופיעים בפסוקים, וכן בשעת התפילה מותר להזכיר שם שמיים. אם בטעות הזכיר אדם שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שאמר שם השם, ימשיך ויאמר: "ברוך הוא לעולם ועד" או "גדול הוא ומהולל מאוד", ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם השם לבטלה (רמב"ם הל' שבועות יב, יא). ובכל מקום שמזכירים את השם באופן המכובד, בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב).

מי ששמע את חברו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שרבים פרוצים בעוון זה, ההלכה שינדהו בינו לבין עצמו, כדי שייענש על שהזכיר שם שמים לבטלה, ומיד מתיר הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב"ם הל' שבועות יב, ט, שו"ע יו"ד שלד, לז).

האם מבטאים שם השם בעת הלימוד
למדנו שאסור להזכיר שם שמיים לבטלה. אך ראוי לברר מתי נחשבת אזכרת השם לבטלה ומתי לא. ברור שכאשר מתפללים צריכים להזכיר את השם, ואזכרות אלו הן חלק מהתפילה. וכן כאשר לומדים תנ"ך, קוראים את הפסוקים בשלמות. השאלה היא כאשר לומדים תלמוד ובו מוזכרים פסוקים מן המקרא ובהם שמות של הקב"ה, כיצד לקוראם, האם להזכיר את השמות כפי שכתוב בפסוק או לשנות ולומר 'אלוקים' במקום 'אלהי-ם', ו'השם' במקום 'אדנ-י'? להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ"ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות השם במפורש בעת שלומדים גמרא, אלא במקום שנאמר בפסוק 'אדנ-י' אומרים 'השם', ובשמות שהאות 'ה' נזכרה בהם, מחליפים אותה באות 'ק'. למשל במקום 'אל-הים' אומרים 'אלוקים', ובמקום 'אל-הינו' אומרים 'אלוקינו', ובמקום 'י-ה' אומרים 'קה'. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה"ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח"א פא; ועיין אג"מ או"ח ח"ב נו, ויחו"ד ח"ג יג) 5 .

בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים או לא. לדעת ה'שאלת-יעבץ' (ח"א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר השם בקריאתן, שאם יזכיר השם יחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר 'השם' במקום 'אדנ-י', ו'אלוקינו' במקום 'אל-הינו'. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, אזי מקריאים לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא חוזר ומתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר "השם אלוקינו" ולא יזכיר שם שמיים במפורש. וכך פסק בעל ה'משנה-ברורה' (רטו, יד, עפ"י המ"א וא"ר והגר"ז ועוד). עוד הועלתה שאלה, מה דין קלטת שהוקלטו בה תפילות ודרשות שנזכר בהן שם שמיים. האם מותר להשמיעה או שיש בזה חשש אזכרת שם שמיים לבטלה? וכן האם מותר למחוק קלטות אלו? לעניין השמעת הקלטת אין איסור, משום שרק אמירת שם שמיים לבטלה אסור, אבל אם המכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, רק שיזהרו שהמקום יהיה נקי, שאם לא כן יש בזה ביזיון לקדושת השם (אג"מ יו"ד ח"א קע"ג).

לעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור 6 .

כתב אשורי
מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה. וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז). יש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורת כתיבתו שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד). אף לגבי הזמנות לבר מצווה, נחלקו הדעות האם טוב לכותבן בכתב שכותבים בו ספר תורה, שלדעת שו"ת 'רב-פעלים' (ח"ד יו"ד ל"ב) מפני קדושתו אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה'כתב-סופר' ((אה"ע כ"ב) אין בזה איסור.

עוד הורו מקצת הפוסקים שאין להשתמש לצורך קינוח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר ק"ו). וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפ"ד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס - הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים. לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י'; ציץ אליעזר טו, ז). ולגבי קינוח הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, אף שאינן כשרות לכתיבת ספר תורה, מכל מקום כיוון שהן דומות לכתב אשורי, יש להימנע מלהשתמש בהם בשימוש של גנאי. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בזה.


^ 1. יסוד ההלכה לעניין 'שלום' שנוי במחלוקת ראשונים, לדעת הרא"ש כלל ג' ט"ו, עיקר שם שלום אינו שמו של הקב"ה, אלא כיוון שהשלום פעולתו, הרי הוא נקרא על שם פעולתו. אמנם לדעת התוס' סוטה י, א, שלום הוא מן השמות שאינם נמחקים. הרמ"א ביו"ד רעו, יג, כתב: "יש נזהרים אפילו במילת שלום שלא לגמור כתיבתו", מלשונו משמע שאינו סובר שכך ההלכה אלא שיש נזהרים בזה ויש מקום לחומרתם. וכן כתב הש"ך רעו, טז, שאין העולם נוהגים כן, וכתב בנקודות הכסף, שמדברי שאר כל הפוסקים משמע שלא כדעת התוס'. וכוונתו שבכל המקומות שנזכרו בהם השמות שאינם נמחקים לא נזכר השם שלום, וכך כתב הרמב"ם הל' יסודי התורה ו, ב, שיש שבעה שמות שאינם נמחקים, וכ"כ בשו"ע רעו, ט, וכ"כ הגר"א שם ס"ק כ"ד וכ"ט. וכן בשו"ע הגר"ז או"ח פה, ג, כתב שאף שאין אומרים שלום בבית המרחץ, מותר למחוק שם זה, וכן כתב המ"ב פה, י, הרי שבעיקר הדין דעתם כרא"ש, ש'שלום' אינו שם ומותר למוחקו. ולמעשה הלכה כדברי המקילים, א' מפני שזוהי דעת רוב הפוסקים, ב' מפני שכל הספק הוא בדין מדברי חכמים, שכל זמן שלא כתב לשם קדושה אין איסור מן התורה למוחקו. בכל אופן יש מקור לדברי המחמירים אלא שכתב הרדב"ז (הובא בפ"ת רעו, כח) שאם כתב שלום בהקשר של סיפור דברים, כגון שנעשה שלום בין יריבים, אין להחמיר. והוסיף על פי סברתו באג"מ או"ח ח"ד מ, ג, שאם כותב בראש המכתב "שלום וברכה" ברור שאין כוונתו לכתוב שם השם, וגם לפי התוספות אפשר להקל. ורק אם כותב שלום לבד או "שלום עמך" יש מקום להחמיר.
אגב, יש לציין שאין לתלות מחלוקת לעניין כתיבת שלום במחלוקת לעניין קריאה לאדם ששמו שלום במקום הטינופת, שאף המקילים לעניין כתיבה, אולי יחמירו לעניין אמירת השם, שבאמירה בקול יש יותר ביזיון מאשר כתיבה במכתב. שכל החשש מהביזיון של המכתב כשיונח בפח, וההנחה בפח אינה בה כל כך ביזיון, ובמיוחד כשהמכתב מונח בתוך חבילה של דפים או בשקית ניילון מיוחדת, אלא שאין זה גניזה. (אמנם בספר צדקה ומשפט פרק ט"ז הערה פ' משווה בין שני המחלוקות).
^ 2. לעניין שמות לועזיים כגון 'גוט', כתב הש"ך קעט, יא, שמותר למוחקם. וזה ברור מכל הפוסקים שלא הזכירו שבנוסף לשבעת השמות בעברית ישנם עוד שמות שאסור למוחקם. וממילא ברור שאין בשמות אלו קדושה ורק לבזותם אסור. אמנם כמה אחרונים כתבו להחמיר מלכתחילה, כמובא בפ"ת רעו, יא, בשם חוות יאיר ק"ו, שאם כתב השמות הלועזיים בכתיבה אשורית שכותבים בה ס"ת, אפשר שאסור למוחקו. אמנם כתיבה רגילה שלנו כיום אינה נחשבת אשורית, שאינה כשרה לספר תורה. גם בשו"ת אחיעזר ח"ד ל"ב כתב שלכתחילה יש לכתוב בעיתונים 'גוט' עם קו מפריד באמצע המילה (גו-ט), כדי שלא יבואו אח"כ לידי ביזיון. מ"מ למעשה נראה שהעיקר כדעת המקילים, וכמו שכתבו הגר"ז והמ"ב פה, י, שמותר למחוק שמות לועזיים ואין לבזותם. ונראה שהנחה בפח אינה נחשבת לביזיון כל כך, שהרי לדעת רוב הפוסקים אפילו מכתב שכתוב בו שלום מותר להניח בפח.
לעניין סימני אותיות שנועדו לסמן שם השם, כגון 'יי' או ה' או ד', כתב הרמ"א יו"ד רעו, י, עפ"י מהרא"י בתרומת הדשן קע"א שמותר למחוק אותיות אלו לצורך. וכן דעת רוב ככל הפוסקים. אמנם מדברי הרדב"ז ח"א ר"ו נראה שכל שמתכוון לכתוב אותיות שיהיו סימן לשם השם, יש בהם קדושה ואסור למוחקם. אבל כאמור דעת רוב הפוסקים אינה כן. וכמו שכתב ערוה"ש רעו, כח, וכן משמע בבני יונה סוף סימן רע"ו. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד ד"ש, הזכיר כמה פוסקים שסוברים שאין באותיות אלו קדושה, ובאר שאף לדעת הרדב"ז רק כאשר הסימן עולה לגימטריא של שם השם אזי יש להחמיר, אבל בשאר הסימנים אינו מחמיר. ועוד עיין בספר צדקה ומשפט פרק טז, הערה פ"ח. ומכל מקום אלו שרוצים להחמיר ולא לכתוב ה', משמע שאינם מרוויחים כלום אם כותבים ד', שכן בין כה וכה כוונתם לרמוז לשם השם, ובה' אין יותר קדושה מפני שהוא אות מן השם, שרק אם היה מדובר על אות שמתחילה את שם השם היה מקום לחומרא. לכן אין סיבה לדקדק ולכתוב בראשי מכתבים בס"ד במקום ב"ה.
^ 3. בשו"ת שבות יעקב ח"ג י' וי"ב מקל לשרוף ספרי קודש מודפסים שנתבלו בצנעא בתוך כדים או אבנים ואח"כ לקבור האפר, וזאת כדי למנוע ביזיון גדול יותר מהספרים ע"י שלא ישמרו ויגנזו כראוי. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו, וכ"כ בשו"ת באר שבע מ"ג, וכנסת יחזקאל ל"ז. וכ"כ המ"א או"ח קנד, ט, ושו"ת שואל ומשיב מהד"ג ט"ו, והמ"ב קנד, כד. וכן משמע שדעת כל הפוסקים שהקלו לגבי דפי הגהה מטעם שלא נדפסו לשם לימוד, שספרי קודש שנועדו ללימוד צריכים גניזה. היו שרצו לחלק בין ספרים שנכתבו ביד שנתקדשו על ידי כוונת הכותב, לבין ספרים שנדפסו במכונה שלא נתקדשו ולכן אינם צריכים גניזה. אבל רוב ככל הפוסקים דחו סברה זו, וכ"כ הט"ז יו"ד רעא, ח. ועיין בציץ אליעזר ח"ג סוף תשובה א'. ובמנחת יצחק ח"א יז, ח-יב, ואף אם המדפיסים היו גויים, הסכמת הפוסקים שיש בספרים קדושה. ורק לעניין תשמיש המיטה יש מקילים בשעת הצורך בספרים המודפסים כשאין לו במה לכסותם. ורוב הפוסקים החמירו גם בזה, עיין מ"ב מ, ד.
הרב פיינשטיין באג"מ או"ח ח"ד ל"ט רצה לחדש, שהואיל ומעיקרא לא הותר כלל לכתוב תורה שבעל פה, וכן לא הותר לכתוב תנ"ך שלא על קלף בדיו, ורק משום "עת לעשות" התירו לכותבם, ממילא כל הקדושה שבספרים אלו הוא רק מטעם שלומדים בהם, ולאחר שפסקו ללמוד בהם, אין בהם יותר קדושה. ורק לאבדם בידיים אסור, אבל לגרום לאיבודם על ידי הנחתם במיכלים שמשם יוקחו להתכה אין איסור. וכל זה אמר לגבי תלמוד ומפרשים, אבל בחומש שנדפס, הואיל ויש בו שמות, ומעיקרא נועד לכתיבה, אסור לגרום לאיבודו. ואף שגם בתלמוד מודפסים שמות קדושים כגון שם 'אלהי-ם', מכל מקום התורה ניתנה להיכתב ולכן חלה על השמות שבחומש קדושה. אבל תורה שבע"פ שלא ניתנה להכתב, רק בעת שלומדים בספרים חלה קדושה על השמות, וכשנתבלו ואינם ראויים ללימוד, פקעה מהם הקדושה. עוד אפשר להוסיף שאין קדושת השם חלה מהתורה בלא כוונת הכותב, וכשנכתב בלא כוונה האיסור לאבדו מדרבנן בלבד. מ"מ דעת רוב הפוסקים שקדמוהו לגנוז את כל ספרי הקודש המודפסים.
^ 4. בעניין הדפים שהודפסו כדי שיגיהו על ידם את הספר משגיאות דפוס, הורו רוב הפוסקים שאין בהם קדושה, והטעם העיקרי לכך, מפני שכל יעודם אינו ללימוד אלא להגהה, לפיכך לא חלה עליהם קדושה. וכן כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"ב פ' שאין איסור לאבד אלא אם התכוונו שישתמשו בהם בקדושתם, וכאן נדפסו מלכתחילה כדי לאבדם. וכ"כ בשו"ת עין יצחק ה' - ז', שאם מלכתחילה היה ברור שהגליונות מודפסים לצורך הגהה - מותר אח"כ לשורפם, וטוב שיתנו על כך מתחילה, ועדיף לשורפם על ידי קטן שאינו יהודי. ובשו"ת אחיעזר יו"ד מ"ח התיר לאבדם ע"י אמירה לגוי. ובשו"ת אבני נזר יו"ד שע"ו כתב שכל זמן שלא החלו ללמוד בספרים עדיין לא חלה עליהם קדושה, ואין איסור לאבדם. וכן הקל בציץ אליעזר ח"ג א' לשרוף עלי ההגהות אבל אין להשליכן באשפה דרך ביזיון. ונלענ"ד שאם מניחם בתוך קופסה באשפה אין בזה ביזיון. ופשוט שכל המקילים לעניין ספרי קודש שנתבלו יקלו גם בגליונות הגהה ובגליונות מקולקלים.
אמנם יש שהחמירו, המגן גיבורים כמובא בשדי חמד קונטרס באר בשדי מכתב ח' ור' שלמה הכהן מווילנא במכתב י"ב שם. וכ"כ עיקרי הד"ט או"ח ח, יב, והובא בכה"ח קנד, נט. ובמור וקציעה קנ"ד כתב שיש בגליונות הדפוס שהתקלקלו קצת קדושה אבל מותר להשתמש בהם לצורך כריכה. ולמעשה ההלכה כמקילים, כיוון שהאיסור לאבד ספרי קודש הוא מדרבנן, ואף השמות שבהם לא נתקדשו והאיסור לאבדן מדרבנן, ולגבי עלי ההגהה דעת רוב הפוסקים להקל שאין בהם קדושה ואין צריך לגונזם.
ובעניין עיתון שיש בו דברי תורה, מצד אחד מעמדו חמור יותר, שכן אותם דברי תורה נכתבו כדי שילמדו בהם. מאידך, הכוונה היתה שילמדו בהם פעם אחת בלבד, ויתר על כן, כוונת ההדפסה היתה על כלל העיתון, וכיוון שרובו חול, לא נתקדש. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק ח"א י"ז וי"ח, שמותר לשרוף עיתוני חול שנדפסו בהם דברי תורה. ע"כ. ופשוט שלא שייך לנהוג קדושה בעיתוני החול שבימינו, שאף שבצד אחד מודפסים דברי תורה בצד השני יכולים להיות דברים הפוכים לגמרי, ואיך יתכן לנהוג בדף זה מנהג קדושה. ובגניזת עיתון חול יש יותר חילול ה' מקידוש ה'. ואף בעיתון חיובי כמו הצופה נראה שאפשר להקל, כיוון שעיקר הדפסתו לצורך חול וכפי שכתב המנח"י. עוד צריך לציין שעיקר הביזיון שדיברו עליו הפוסקים הוא שאותם דפים נזרקו על הרצפה לעיני כל, או הונחו באשפה, שבאותם ימים היתה בה גם צואה. אבל כיום האשפה הרבה יותר נקייה ומוסתרת, ולכן המניח דפי הגהה בשקית הניילון של האשפה אין בזה כל כך ביזיון, ובמיוחד אם יעטוף הניירות בשקית נוספת - אין בזה ביזיון. ואת האשפה לוקחים אח"כ לשריפה, ועל זה דיברו הפוסקים המתירים.
לגבי דפי פרשת שבוע המחולקים בבתי הכנסת, מעמדם חמור יותר, שכל עניינם לצורך קדושה, וכן נראה שדעת רוב הפוסקים לחייבם בגניזה. ורק מצד אחד אפשר להקל, שנועדו ללימוד חד פעמי, וכיוון שכך אולי אפשר לומר שלא נתקדשו, וכפי שמשמע מתשובת הנצי"ב. וכן לפי דעת האג"מ או"ח ח"ד ל"ט שלאחר גמר הלימוד בהם, פסקה קדושתם, אפשר להקל שלא לחייבם גניזה. לפיכך, יש למקילים על מה לסמוך.
^ 5. גם כאשר רוצים לשבח את הקב"ה בתוך דרשה, מצד הדין מותר להזכיר את שם השם, אלא שנוהגים לשנות, כדי שלא להכנס לחשש שמא יפסיק באמצע המשפט ונמצא שהזכיר שם שמיים לבטלה. וכן כאשר אומרים דבר תורה, ורוצים להזכיר שם השם, מצד הדין משמע שמותר, אלא שנהגו להזכירו בכינוי 'השם' או הקב"ה, או 'אלקים', כדי שלא להרבות בהזכרת שם שמיים, שמא יקרה שיזכיר את שמו לבטלה.
^ 6. באג"מ יו"ד ח"ב קמב, כתב שאין במחיקה איסור, רק שהדבר נראה מכוער, ולכן יש למוחקו בגרמא. וביבי"א ח"ד יו"ד כ' מרחיב בביאור שאין בזה איסור מחיקת השם. עוד עיין בציץ אליעזר יג, א, שכעיקרון הסכים לדעתם. גם במנחת יצחק ח"ג קב, כתב שאין בזה איסור, ורק שלכתחילה אין למוחקו כי דינו כדין סימן של השם. והציע למוחקו על ידי גוי או קטן. ונראה שאם מוחק כל הקלטת, אין בזה ביזיון וגם הדבר נחשב גרמא לכמה שיטות, ואין בזה איסור.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il