בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות חמץ ומצה
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק ז

הלכות תערובת חמץ

א - חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו. ב - האם אפשר להציל תערובת שיש בה כלשהו חמץ. ג - האם חמץ שנתבטל לפני פסח "חוזר וניעור" בפסח. ד - הלכה למעשה בדין 'חוזר וניעור'. ה - האם חמץ שנותן טעם פגום אוסר תערובתו. ו - דיני תערובת החמץ מהתורה.

undefined

תשפ
10 דק' קריאה
א - חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו
בדרך כלל מאכלי איסור שנתערבו במאכלי היתר בטלים בשישים, שכן רק עד פי שישים הם יכולים לתת טעם בתערובת, אבל אם יש כנגדם פי שישים אינם יכולים לתת טעם ובטלים. מהתורה גם מאכלי חמץ בטלים בשישים, אלא שחכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובתו בכלשהו, שאפילו אם יש כנגדו פי אלף או פי עשרת אלפים אוסר הכל.
והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.
דין זה שאף כלשהו חמץ אוסר התערובת, חל משעה שנכנס הפסח, אבל לפני הפסח דין החמץ כשאר איסורים שבטלים בשישים. ואף שזמן איסור אכילת חמץ ומצוות ההשבתה מתחיל בחצות יום י"ד, דין זה שהחמץ אינו בטל מתחיל בכניסת חג הפסח, שאז האוכלו נענש בכרת, ואז מתחיל זמן איסור בל יראה ובל ימצא (שו"ע תמז, ב). 1

ב - האם אפשר להציל תערובת שיש בה כלשהו חמץ
כפי שלמדנו, חומרה מיוחדת ישנה בחמץ, שכלשהו חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, אוסר את כולו באכילה והנאה. אמנם לדעת רוב הפוסקים אם יש בתערובת יותר מפי שישים מהחמץ, אפשר להציל את שוויה הכספי של התערובת, על ידי מכירתה לנכרי. למשל, אם נפל חמץ במשקל של קילו לתוך אלף קילו של מאכל אחר, יזרוק קילו אחד לאיבוד, כדי שלא יהנה מתוספת החמץ, ואת השאר ימכור לנכרי. שכן מה שאסרו את כל התערובת בהנאה, הכוונה באופן שנהנה גם מהחמץ, אבל אם זרק כמות מאכל כנגדו, הרי שלא נהנה ממנו, ויכול למוכרו לנכרי. ואם נפלה חיטה אחת של חמץ לתוך תבשיל גדול, כל התבשיל נאסר באכילה, וכל זמן שהוא ברשותו הוא אסור גם בהנאה, אבל מותר למוכרו לנכרי. וכיוון שהחיטה לא גרמה לשום תוספת במחיר, אין צריך לאבד דבר מהתבשיל כנגדה (שו"ע תסז, י).
אולם הרמ"א (תמז, א) החמיר כדעת מקצת הראשונים הסוברים, שהואיל והתערובת נאסרה בהנאה, אסור גם למוכרה לנכרי, אלא צריך לשרוף את כל התערובת. וכך נוהגים יוצאי אשכנז. אולם במקום שיש הפסד גדול מאוד, גם למנהג אשכנז סומכים על דעת המתירים למכור את התערובת לנכרי (מ"ב תמז, ג). 2

ג - האם חמץ שנתבטל לפני פסח 'חוזר וניעור' בפסח
נחלקו גדולי הראשונים בשאלה יסודית, האם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים, חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שבפסח אפילו באלף אינו בטל, אוסר את כל תערובתו; או כיוון שכבר התבטל לפני הפסח בשישים, שוב אינו חוזר וניעור. למשל, אם נפל לפני פסח פירור של חמץ לתוך תבשיל גדול של בשר, ברור שלפני הפסח הפירור בטל, ואפילו אחר חצות יום י"ד בניסן מותר לאכול מן התבשיל הזה. השאלה האם גם לאחר שייכנס הפסח יהיה מותר לאכול מן התבשיל.
יש אומרים, שמה שכבר התבטל לפני פסח בשישים נחשב כבטל מהעולם, ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, וכל התערובת כשרה לאכילה (רא"ש, סמ"ג, טור ועוד). ויש אומרים, שהביטול שלפני הפסח אינו מועיל, ומיד כשיכנס הפסח הרי החמץ חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו (רמב"ם, רשב"א).
שאלה זו חשובה לדין המצות. שכן לפעמים נופלות טיפות מים על חיטים אחדות מתוך ערמת החיטים והן מחמיצות, וקשה מאוד למוצאן ולהוציאן מתוך הערמה, אלא שברור שהחיטים הכשרות שלא החמיצו מרובות פי שישים מאלו שהחמיצו. לפי הדעה שהחמץ 'חוזר וניעור', הרי שאם יטחנו את כל החיטים ביחד ויאפו מהקמח שלהן מצות, אסור יהיה לאוכלן בפסח, משום שמעט החמץ שבהן חוזר וניעור ואוסר את כל המצות. ולכן יש להקפיד שלא תהיה אפילו חיטה אחת שהחמיצה בתוך החיטים שמכינים מהן קמח למצות. אולם לפי הדעה שהחמץ שהתבטל לפני הפסח 'אינו חוזר וניעור', המצות כשרות לפסח, ואין צורך לברר את החיטים אחת אחת כדי להוציא מתוכן חיטים שהחמיצו, מפני שהן כבר בטלו בשישים לפני הפסח.

ד - הלכה למעשה בדין 'חוזר וניעור'
למעשה רבים פוסקים כדעת הסוברים שחמץ שהתבטל בשישים לפני פסח אינו חוזר וניעור, ומותר לאכול את התערובת הזו בפסח. וזאת משום שמן התורה גם בפסח החמץ בטל בשישים, וחכמים הם שהחמירו לאוסרו בכלשהו, נמצא שהמחלוקת אם החמץ 'חוזר וניעור' היא מחלוקת באיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וכן נוהגים למעשה רבים מיוצאי ספרד (שו"ע תמז, ד).
ויש פוסקים, שאם החמץ שהתבטל לפני פסח בשישים היה לח - הלכה כמקילים שאינו חוזר וניעור, ואם היה יבש - הלכה כמחמירים וחוזר וניעור. למשל, טיפת בירה שנפלה למשקים אחרים, כיוון שהטיפה נתמזגה ואינה עומדת יותר בפני עצמה, אחר שהתבטלה שוב אינה חוזרת להתעורר ולאסור את התערובת. אבל אם החמץ היה יבש - חוזר וניעור. למשל, פירור חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, כיון שהפירור עדיין עומד לעצמו ולא נתמזג בתערובת, יש בו חשיבות מסוימת, ולכן כשיכנס הפסח יחזור ויתעורר ויאסור את כל תערובתו (שו"ע ורמ"א תמז, ד, עפ"י תה"ד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד. 3
קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח. שעיקר הכוונה בחלוקה שבין לח ליבש תלויה בשאלה, האם האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, שבתערובת לחה האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, ואילו בתערובת יבשה האיסור נשאר בפני עצמו. לפי זה אין צורך לברור את החיטים שטוחנים לאפיית מצות, מפני שאחר שהקמח ייטחן, הקמח שנעשה מהחיטים המחומצות יתבטל ויתמזג לגמרי בשאר הקמח, וגם כשיגיע פסח שוב לא יתעורר לאסור (שו"ע ורמ"א תנג, ג).
ויש אומרים שעל פי עיקרון זה, טוב לאפות את המצות לפני הפסח, כדי שאם משהו מהקמח או הבצק יחמיץ בעת הלישה, יתמזג בשאר הבצק, ויתבטל בשישים לפני הפסח, ושוב לא יחזור להתעורר ולאסור את המצות בפסח. וכן לגבי מצות מכונה, לעיתים בעת לישתן חלקיקי בצק זעירים נתקעים בין שיני המכונה ושוהים שם זמן שיכולים להחמיץ, ואח"כ נופלים בחזרה לבצק. וכיוון שפירורי הבצק שהחמיץ מתמזגים לגמרי בשאר הבצק, הרי זה כתערובת לח, ואחר שהתבטלו בשישים לפני הפסח שוב אינם חוזרים וניעורים.
וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מהדרים לאפות מצות בלא חשש של כלשהו חמץ, והמהדרים מקפידים לאכול בכל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, שהיא כשרה גם לדעת המחמירים וסוברים ש'חוזר וניעור' גם בתערובת לח בלח (להלן יב, ה, 5). 4

ה - האם חמץ שנותן טעם פגום אוסר תערובתו
כלל מפורסם הוא שנותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו. למשל, בשר טרף שנפל לתוך תבשיל, אם יש בתבשיל פי שישים כנגדו, טעמו של הטרף בטל, והתבשיל מותר באכילה. ואם אין פי שישים כנגד הטרף, כיוון שטעמו ניכר, התבשיל נאסר באכילה. אבל אם טעם בשר הטריפה פגום, כיוון שרק נזק נגרם ממנו לתבשיל, כל זמן שההיתר מרובה על האיסור - התבשיל מותר באכילה (שו"ע יו"ד קג, א).
השאלה, מה הדין בתערובת חמץ בפסח. יש אומרים, שהואיל ותיקנו חכמים משום חומרת איסור חמץ שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, סימן שאין הדבר תלוי בטעם שהוא נותן בתערובת, ואם כן גם כאשר הוא נותן טעם פגום, דינו ככלשהו חמץ שאוסר את כל תערובתו (רשב"ם, רשב"א).
ודעת רוב הראשונים שלעניין זה דין חמץ כשאר איסורים, שרק במקום ששאר האיסורים בטלים בשישים, דין חמץ חמור יותר שאינו בטל כלל; אבל במקום ששאר האיסורים אינם אוסרים את תערובתם, גם החמץ אינו אוסר תערובתו (ר"ת, ר"י, רא"ש ומרדכי).
למעשה, בעל השולחן ערוך פסק להקל, והרמ"א כתב שבמדינות אשכנז נהגו להחמיר שאפילו כלשהו חמץ פגום אוסר את כל תערובתו (שו"ע תמז, י). 5

ו - דין אכילת תערובת חמץ והשהייתה בפסח
דין תערובת חמץ מהתורה מורכב, ונחלקו בו תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים, ונסכם את דיניו בקצרה: קבעה התורה שהאוכל כזית חמץ בפסח נענש בכרת.
כזית חמץ שהתערב במאכלים אחרים והיה בתערובת כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס (נפח של שלוש או ארבע ביצים), ואכל מן התערובת כשיעור פרס, לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים חייב כרת, ולדעת הרי"ף והרמב"ם נענש במלקות בלבד (ולדעת ר"ת גם אם אכל כזית בלבד מהתערובת - נענש מהתורה, כמובא ברא"ש חולין ז, לא).
אם אין בתערובת שיעור כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס, ואכל מן התערובת שיעור שיש בו כזית חמץ. למאור והעיטור חייב מלקות; לטור, בין אם אכל מהתערובת הרבה ובין אכל ממנה מעט, אם יש בתערובת טעם חמץ עבר באיסור תורה, אבל אינו לוקה; ולרמב"ם עבר באיסור חכמים בלבד (לרמב"ם ושו"ע תנג, ב, בתערובת חיטים ואורז, אם טעם החמץ ניכר, באכילת כזית בלבד יש איסור תורה).
אם החמץ התערב במינו, למשל קמח שהחמיץ בקמח שלא החמיץ, כיוון שטעמם שווה, קמח החמץ בטל ברוב מן התורה אך מכל מקום אסור לאוכלו מדברי חכמים (שו"ע תמז, א).
לגבי איסור השהיית תערובת חמץ בפסח: אם כזית חמץ התערב במאכלים אחרים, כל זמן שאין יותר מפי שישים כנגדו, עובר עליו בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. ואם היה בתערובת יותר מפי שישים, החמץ מתבטל מהתורה ואינו עובר עליו. וכן אם החמץ התערב במינו, כגון קמח שהחמיץ בקמח אחר והם שווים בטעמם, אם הקמח הכשר מרובה, מהתורה החמץ בטל בו ואינו עובר באיסור. ואף שבשני אופנים אלו אין עוברים באיסור תורה, מדברי חכמים צריך לבערו שמא יאכלנו בפסח. 6




^ 1.. אמנם לדעת השאילתות, ר"ת ורז"ה, דין חמץ כשאר איסורים ובטל בשישים. אבל שאר הפוסקים חולקים עליהם, וסוברים שאינו בטל אפילו באלף, כדברי רבא שפסק כרב בגמ' פסחים ל, א. וכ"כ רי"ף, רא"ש ורמב"ם, ואף ר"ת ורז"ה נמנעו מלהקל מפני שהמנהג להחמיר. (ועי' בבירור הלכה שם). אולם כתב במ"ב תמז, ב, עפ"י האחרונים, שבמקום שיש עוד הרבה צדדים להקל, אפשר לצרף את שיטת השאילתות להקל.
הטעמים לחומרת החמץ הוזכרו ברש"י, רא"ש, סמ"ק, רי"ו ועוד רבים. והטעמים הראשונים עיקריים, ולכן רק מעת כניסת הפסח חמץ אוסר במשהו. אמנם רמב"ם ורמב"ן בארו שחמץ אוסר בכלשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, שמהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל. ואם כן כבר מחצות יש לאסור חמץ בכלשהו (וזה דווקא במין במינו, אבל בשאינו מינו החמץ אוסר בכלשהו רק בכניסת החג, כמבואר במ"מ וכס"מ א, ה. ולר"ן יש מקום לאסור בכלשהו מחצות גם לטעם שאין רגילים להיבדל ממנו, ואזי הוא אוסר מחצות בכלשהו גם בשאינו מינו). אבל בשו"ע תמז, ב, נפסק שרק מכניסת החג חמץ אוסר בכלשהו, וכן הסכימו רוב האחרונים.
^ 2.. נחלקו אם החמץ אוסר את כל תערובתו גם בהנאה. לראב"ד ורמב"ן אוסר באכילה ולא בהנאה, ולרי"ף, רא"ש ורוה"פ אוסר גם בהנאה, וכן נפסק בשו"ע תמז, א.
אלא שאם יזרוק את דמי החמץ לאיבוד, לרי"ף ורא"ש מותר למכור את השאר לנכרי, שהרי אינו נהנה כלל מהחמץ, אלא רק מקבל תשלום עבור שאר האוכל שאינו חמץ. ולכך הסכימו רובם המכריע של הפוסקים, וכ"כ בשו"ע תסז, י. אולם הרמ"א בדרכי משה תמז, ב, כתב שדעת מרדכי, תה"ד ומהר"י ברין להחמיר לשרוף הכל ולא למוכרו לנכרי. ובמקום הפסד גדול מאוד כתב במ"ב תמז, ג, בשם האחרונים שימכרנו לנכרי. ויתר על כן, בשעה"צ תסז, עד, כתב בשם בית מאיר, שאם גם על ידי מכירה לנכרי יגיע לו הפסד גדול מאוד, יכול להשהותו עד אחר הפסח ואח"כ יוכל לאוכלו או למוכרו ליהודי.
^ 3.. מנהג ספרדים : בכה"ח תמז, עו-עח, כתב שנהגו רבים מהספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, וכ"כ פר"ח וברכ"י תמז, יד. ומשמע שהחמירו אפילו בלח. אמנם באות ע"ו כתב בכה"ח שנהגו להחמיר כרמ"א ולא יותר, וכ"כ בזכור לאברהם שמנהג ספרדים בענייני פסח כרמ"א. אמנם לפי כללי השו"ע שהזכיר דעת המקילים בסתם, משמע שמיקל לגמרי, וביבי"א ח"ב או"ח כג, האריך בסוגיה וחיזק את דעת המקילים, שהיא כדעת רוב הראשונים שאינו חוזר וניעור, ולדעת השאילתות אפילו בפסח חמץ בטל בשישים, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל. ←
עוד יש לעיין בדעת השו"ע, שבסימן תמב, ד, העתיק את דברי רמב"ם שאסר תריאקה, שהיא תערובת שיש בה כלשהו חמץ, מטעם שחוזר וניעור, ואיך סתר עצמו והיקל בסי' תמז, ד. ולפי הרמ"א חזר בו השו"ע ומסקנתו להתיר. והפר"ח פירש שכאשר מערבים בכוונה את החמץ - חוזר וניעור. והט"ז כתב שבתריאקה החמץ מעמיד ולכן אוסר.
חשוב לציין , שגם לפי המקילים שאינו חוזר וניעור (לשו"ע בהכל, ולרמ"א בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר"ח בדעת שו"ע, מ"ב תמז, סו"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (מ"ב תמז, קב).
ואם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ"ב תנג, כ, שלפי הט"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.
^ 4.. בתה"ד א, קיד, כתב שקמח נחשב כתערובת לח, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במ"ב תמז, לב. אמנם הב"ח כתב שלדעת סמ"ק וראבי"ה קמח בקמח נחשב כיבש ביבש, ולכן לכתחילה יש להזהר שלא יהיה קמח שהחמיץ בקמח שעושים ממנו המצות. וכ"כ במ"ב תנג, יז, ושעה"צ כה. בנוסף לכך, ברור שלכתחילה יש לחוש לסוברים שכל חמץ חוזר וניעור, בין לח בין יבש.
שלוש דעות בסברת חוזר וניעור: למחמירים אף בלח, גם כשהחמץ עצמו הוצא ורק משהו ממנו נספג בתערובת ואינו מורגש, אע"פ כן חוזר וניעור. לעומת זאת במ"ב תמז, לג, הזכיר דעת עולת שבת וא"ר שמקילים וסוברים שחוזר וניעור רק אם חוזר לבשל את התערובת, שאז החמץ מוסיף לתת טעם בתערובת, אבל בלא זה אינו חוזר וניעור. והדעה המרכזית כפי שכתב שם מ"ב עפ"י מ"א, שזה שביבש 'חוזר וניעור' היינו כשיש ממשות של חמץ שנותרה בתערובת.
^ 5.. נחלקו הראשונים בדין איסורים שקבעו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון חמץ בפסח ויין נסך. יש מחמירים וסוברים שכשם שמחמירים בכלשהו כך יש להחמיר גם בנותן טעם לפגם, וכך דעת יראים נב; ראבי"ה פסחים תסד; רוקח תפז; או"ז עו"ז רסב; רשב"א א, תצט. מנגד, לדעת רוב הראשונים, רק טעם טוב אינו בטל באלף, אבל טעם פגום אינו אוסר כלל, וכך דעת ר"ת, ר"י, רמב"ן, סמ"ג לאוין עח; רא"ש ע"ז ה, ו; וריטב"א שם; נמוק"י ור"ן לפסחים ל, ב; רא"ה ורשב"ץ.
מנהג רוב קהילות אשכנז להחמיר, אמנם כתבו מ"א ומ"ב תמז, צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה (עפ"י תה"ד קכח). ומנהג ספרדים הרווח כשו"ע, וכ"כ פר"ח, חיד"א, מהר"י עייאש ועוד, שכן בנוסף לכך שרוב הראשונים הקילו, מדובר במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כמיקל. אמנם גם בזה יש שנהגו להחמיר, כמובא בכה"ח תמז, רכח. כתב הרמ"א תמז, ב, שרק מכניסת הפסח המנהג להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לפני כניסת הפסח בטל אפילו אם אין שישים כנגדו, כדין נותן טעם לפגם בשאר איסורים.
^ 6.. ואם לא ביערו, כיוון שלא עבר עליו באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא, מותר להנות ממנו אחר הפסח. לגבי אכילה, לא"ר כיוון שעבר בהשהייתו על איסור חכמים אסור לאוכלו, ולמ"א אפשר גם לאוכלו (מ"ב תמז, קב).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il