בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • דברים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

משנה תורה - שורש תורה שבעל פה

ספר דברים הינו שורש התורה שבעל פה אך אינו מהווה יחידה בפני עצמה; האם כתב משה רבנו את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה? בספר דברים נכתב הנוסח של לוחות שניים.

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשנ"ט
6 דק' קריאה
ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (ח"ב ר"ח שבט אות ו'), מביא בשם הזוהר הקדוש שספר דברים הוא שורש תורה שבעל פה. דבריו מבוססים על הנאמר בתחילת הספר "הואיל משה באר את התורה הזאת" "בשבעים לשון פירשה להם" (רש"י), וכן אמרו חז"ל (מגילה לא:) " הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן". ובתוס' שם (ד"ה "מפי עצמו אמרן") " שאמרן ברוח הקדש". וכידוע רוח הקודש היא מדרגה פחותה ממדרגת הנבואה. הרמב"ן למד מהפסוק "הואיל משה באר את התור הזאת", שמשה אמר את הדברים בלא שנצטוו עליהם אלא מפי עצמו, שכן "הואיל" מתפרש מלשון רצון כמו "ויואל משה" היינו שהדברים נאמרו ברצונו וביוזמתו של משה. ולכן ארבעת החומשים מדברים בלשון נסתר, וספר דברים כתוב בלשון נוכח, כיון שמשה מפי עצמו אמרם.

הגמ' אומרת שגם למ"ד שלא דרשינן סמוכים, בספר דברים דורש סמוכים. והסבה לכך כיון שמשה מפי עצמו אמרם, ממילא הדברים יותר מסודרים בסדר הגיוני שמאפשר דרישת הסמוכים, משא"כ שאר חלקי התורה שאמרו בצווי אלוק "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

אמנם מאידך גיסא, ברור שספר דברים אינו יחידה בפני עצמה, אלא חלק שווה לשאר חלקי התורה, ולכן אם חסר בס"ת אפי' אות אחת מספר דברים הספר כולו פסול. וכן אפי' בפרק חלק ש"כל האומר התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד - עליו הפסוק אומר: כי דבר ה' בזה", והמכוון הוא לכל חמישה חומשי התורה.

וכן אמרו בגמ' ב"ב ט"ו. על שמונה פסוקים שבתורה שנאמר בהם "וימת משה", וקשה האם היה משה יכול לכתוב זאת בעודנו חי!? ובכל זאת" אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת? וכתיב: דברים ל"א לקוח את ספר התורה הזה! אלא, עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" . א"כ צריך להבין מה המשמעות למה שנאמר שמשה מפי עצמו אמרן? ומפרש האברבנל בהקדמתו לספר דברים, שאכן משה מפי עצמו אמרן, אלא שאח"כ הקב"ה קדש את דבריו, ואמר לו אותם ע"מ שיכתבו בתורה, כמו שהקריא לו שאר ספרי התורה.

וזהו עומק הרעיון שספר דברים הוא שורש תורה שבע"פ, שכן כל תורה שבע"פ שחדש משה רבנו מדעתו נתקדש בקדושת ס"ת, וכך כל מה שחכמים מחדשים בתורה מדעתם, נחשב לתורה ממש, וקיימו למעלה מה שקבלו למטה. ומשה רבנו שמדרגתו למעלה מכל הנביאים זכה לזה שדבריו יהפכו חלק מתורת חיים ממש. והנה לפי הדעה ששמונה פסוקים אחרונים כתבם יהושע, צריכים אנו לומר שהקב"ה קדש אף את דבריו של יהושע בקדושת ספר תורה, וכאן החדוש גדול יותר, שכן "פני משה פני חמה פני יהושע פני לבנה", כלומר משה רבנו הוא כמקור חכמת התורה כמו החמה שהיא מקור האור, וזה מפני שמשה הוא כצינור המעביר את דברי ה' אל העם, ולכן דבריו הם תורה, אבל יהושע הוא רק בחינת מקבל כמו הלבנה שהיא מקבלת אור השמש, ולו נאמר "והגית בו יומם ולילה" - מלשון "והגיון לבי", זו תורה שבע"פ שנלמדת בהגיון הלב, ובכל זאת נתקדשו דבריו כשל תורה, הרי לנו עד כמה תורה נטועה בלבן של ישראל. "וישראל ואורייתא חד הוא" ולכן דברי יהושע יכלו להפך חלק מהתורה.

למ"ד שמשה אומר שמונה פסוקים אחרונים" בדמע", בא לרמוז על חלק התורה שאינו בר השגה, ואע"פ שמדובר בספר דברים שכולה נאמר "באר היטב - בשבעים לשון", אבל שורש כל ההבנה הזאת היא בדבר בלתי מושג מפי אלקים. כפי שר"ע ישב ודרש כתרי אותיות תילי תילים של הלכות, עד שהגיע לדבר שאינו מבין, ואמר "זו הלכה למשה מסיני היא (מנחות).

בסיום התורה מופיע הפסוק "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ופרש"י "שנשאו לבו לשבור את הלוחות". והרי כל זה היה חדוש מדעתו של משהוזהו ש"נשאו לבו"- שחדש בחכמת לבו כמו שאמרו: "שלושה דברים אמר משה מדעתו והסכימה שכינה עמו, שבר את הלוחות... אשר שברת - אשריך ששיברת". הרי לנו שהשיא של התורה בסיומה הוא בחדוש הגדול ביותר של משה שהיה בחינת "עוקר הרים"- עקירת התורה שנתקבלה בסיני משום"עת לעשות לה' הפרו תורתך" . היינו תושבע"פ. ויש לדייק עוד את לשון רש"י "נשאו לבו" - שבדרך כלל נאמר כאשר ישנה נדיבות לב למען הזולת (נשאן ליבן אותנה - בנדבת המשכן), ומה נדיבות יש כאן? (בשם הרבי מלובביץ') שמסר נפשו, וכביכול חלקו בתורה, למען כלל ישראל כדי שלא ידחו, ולכן העיז לשבור את הלוחות, והיינו נדיבות לבו של משה רבנו. והאותיות הפורחות באויר נקלטו בלבן של ישראל והשאירו רושם, וזהו רעיון תורה שבעל פה.

בספר דברים נמצאת השירה, שאותה נצטווינו לכתוב"כתבו לכם את השירה הזאת" , וכתב הרמב"ם שאף את שאר התורה צריך לכתוב, משום ש"אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות". ואם השירה היא עיקר התורה היינו מצפים שיהיה כתוב בה הלכותיה של תורה בקיצור. ואם נתבונן אין בה אף לא מצוה אחת, כולה עוסקת בתולדות עם ישראל בזמן תפארתן ובזמן נוולותן, ונבואה לעתיד לבוא, ומדוע זה נחשב לתורה? נראה שזה שורש תורה שבעל פה שנקלטת בלבם של ישראל. והעובדות ההסטוריות של אומתנו בנפילותיה ובתקומותיה משקפות אמיתתה של תורה.

ולפי זה מובן גם כן השם הנוסף של ספר דברים "אלה הדברים- דברי תוכחות", וכיצד זה משתלב עם אמרם שספר דברים הוא חזרה על מצוות התורה ובאורם להם? אלא שאם אנו מבינים את תורה שבעל פה כהפנמת התורה, הרי שהתוכחות מוסר הם עבודה של קליטת התורה בלבם לפי מצבם. וכן שירת האזינו כולה דברי תוכחות, והיא אמיתתה של תורה. פרשתנו עוסקת בהרחבה בחטא המרגלים (וזהו עניני דיומא בשבוע שחל בו תשעה באב. בעוון שבכו בכיה של חנם נענשנו לבכות באותו יום בכיה של דורות בחורבן הבתים).

נראה שאין כמו חטא המרגלים לסמל את המאיסה בתורה שבעל פה, שכן המרגלים פחדו להיכנס לארץ ולהתמודד שם עם מלחמות הארץ, ויחד עם זה הדבר מסמל באופן פנימי, את הפחד מהתמודדות בעצמם עם מלחמתה של תורה, היינו תורה שבעל פה. אנו רואים, כאשר בני ישראל נכנסו לארץ בימי יהושע ונגפו במלחמת העי, שאל יהושע את המלאך מפני מה היה הדבר, והשיב לו לפי דברי חז"ל: על זה שבטלו תורה "מיד ויילן יהושע בעמק - שלן בעומקה של הלכה" (מגילה ), משמע שכבוש הארץ תלוי בנכונותם להתעמק התורה ולפסוק הלכותיה. והם רצו להישאר במדבר סמוכים על תורת שמים מפי משהנאמן ביתו של הקב"ה.

המרגלים אמרו "בשנאת ה' אותנו" - ופרש"י שלמצרים נתן את הנילוס המשקה את שדותיהם, ולנו נתן שקיא והדבר מסמל גם תורת שמים שהכול ניתן להם מן המוכן, לתורת הארץ שצריכה יגיעה וס"ד, כמו גשמים שבאים מכוח התפילות. המהר"ל אומר שארץ ישראל מחייבת ללמוד תורה שיונקת מחכמת ישראל, ולשם כך צריכים אחדות הכוחות כולן ביחד, ולכן נקראים הסנהדרין שבארץ ישראל אנשי כנסת הגדולה, לשון כנוס וחבור, וכיון שהייתה ביניהם מחלוקת, כאילו קלקלו את שורש הווייתם בארץ ונתחייבו בגלות.

בספר דברים נכתב הנוסח של לוחות שניים. מובא במדרש שהקב"ה אמר למשה אל תצטער על שבירת לוחות ראשונות, מפני שבלוחות שניות שנתתי לך יש משנה וגמ' הלכות ואגדות, ועל זה נאמר "כפלים לתושייה". ולכן מתאים לכותבם בספר דברים, שהוא שורש תורה שבעל פה.

והנה הרמב"ן (שמות כ,ח) כתב "ויתכן שהיה בלוחות הראשונות והשניות כתיב: זכור, ומשה פירש לישראל (במשנה תורה) כי שמור נאמר עמו". דבריו של הרמב"ן לכאורה מבוססים על פשוטו של מקרא האומר וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת", משמע שהדברים היו זהים לחלוטין, וא"כ השנוי שאנו מוצאים בין הלשונות בלוחות ראשונות לבין הלשונות בלוחות שניות, הוא פרשנותו של משה לכתוב בהם.

ולפי זה ניתן לבאר את הגמ' ב"ק "האם נאמר בהם טוב", וקשה וכי האמוראים לא זכרו בעל פה את התורה, ובמיוחד את הכתוב בלוחות, אתמהה!? אלא שכוונתם לומר שלא היה כתוב בהם "טוב" רק משה פירש זאת להם (ר' ראובן מרגליות). על דרך האמור בגמ' "בתורתו של ר' מאיר כתוב כתנות עור באל"ף (כותנות אור )". ומפרש המהר"ץ חיות שם, דזה לא יתכן שר"מ ישנה את הגירסא הכתובה בתורה!? אלא שהסבר היה כתוב בשולי הספר שלו, וכך גם משנה תורה, היה פרשנות משה רבנו ללוחות הברית. (אמנם המהר"ל "תפארת ישראל" סוף פרק מד כתוב שמה שכתוב במשנה תורה זה היה כתוב בלוחות שניות.

ראיתי מביאים בשם הגר"א (אדרת אליהו פר' בלק) שכתוב בתורה חמישים פעמים יציאת מצרים, כנגד חמישים שערי בינהומשה לא השיג את שער החמישים, היינו את הפסוק הראשון שבלוחות"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" . והקשה שם הלא יש עוד פעם שכתוב פסוק זה בדיוק גם בלוחות שניות שבפר' ואתחנן? ותירץ שאת זה כבר השיג משה. הרי לנו עומק ההבנה במושג תורה שבעל פה, היינו שהדבר מושג אצל השומע, שאפשר שיאמר אותו דבר, אבל במקום אחד יהיה מובן, ובמקום שני לא יהיה מובן כיון שנאמר על ידי הגבורה.

ולפי כל זה מובן המדרש (דב"ר א):
"אלה הדברים הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון וכו' כך שנו חכמים אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון... אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים ואין עץ חיים אלא תורה שנא' (שם /משלי/ ג) עץ חיים היא למחזיקים בה ".

כיצד התורה מרפאה את הלשון? אלא שכל שבעים לשון מיצגים בני אדם שונים ותפיסות עולם שונות, שבהיותם מחוברים אל התורה, הם יכולים להבין בה שבעים פנים, והתורה יכולה להתבאר על ידם בשבעים לשון, ואם אכן עושים כן נמצא שהתורה רפאה את אותה לשון ונתנה לה משמעות תורנית.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il