בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

פרשת צו תשס"א

אש תמיד תוקד, הלב החי, "כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", אש מן השמים ואש מן ההדיוט, בית המקדש של אש, הסנה הבוער באש

undefined

הרב אליהו ברין

ניסן התשס"א
5 דק' קריאה
אש תמיד תוקד
בתחילתה של פרשתנו, העוסקת בחלקה הגדול בהתפרטות עניני הקורבנות, מובא ציווי נתינת האש על גבי המזבח, תוך כדי הדגשה וחזרה מיוחדת - "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" (פסוק ה) ושוב בפסוק שלאחריו "אש תמיד תוקד על המזבח - לא תכבה".
ומתחדש כאן שעיקר תפקידה של האש שעל גבי המזבח אינו רק כדי להעלות באמצעותה את כל הקרבנות להיות אשה לה' (שזאת כבר מצינו בתחילת פרשת ויקרא), אלא יותר מכך, להיות קיימת באופן תמידי, כערך עצמותי, על גבי המזבח לעולם, ואין לכבותה כלל ואפילו מקצתה - כמבואר כרמב"ם: "מצוות עשה להיות אש יקודה תמיד על המזבח שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח..." והמכבה אותה לוקה... ואפילו גחלת אחת" (רמב"ם תמידין פרק ב). ואף במסעות במדבר היו כופין עליה פסכתר והיתה האש רבוצה תחתיו כארי (מדרש תורת כהנים, ויקרא)

הלב החי
כדי להבין מדוע נדרש היה שעל המזבח תהיה האש בוערת בלא הפסק - יש להתבונן במהות האש ותפקידה בבית המקדש. בספר הכוזרי (מאמר שני, סעיף כו') מבאר בהרחבה שפירוש הפסוק - "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח" - אינו במשמעות ישירה, שהקרבנות הם לחמו של רבש"ע כאילו הוא זקוק בעצמו ללחם ולריח ניחוח, ח"ו. אלא הקרבנות הם "לאשי" - להיות מזיני האש - וע"כ לריח ניחוח. את כל המקדש וכליו והקרבנות המוקרבים בתוכו יש להבין כתיאור חי של הגוף הלאומי המקודש של עם ישראל. הכלים הם צדדים ובחינות שונים של תוכן החיים הלאומי - כגון חכמה ועושר וכו' - והקרבנות והמנחות - הם החומר המזין את הגוף, ובמרכז החיים של הגוף כולו, שוכן הלב החי- הלוא הוא הבערה הפנימית, דופק החיים הדינמי שאותה מבטאת אש המזבח - שבאמת היא לבו של הגוף החי הזה - והיא המבטאת גם את גם את לבה של האומה כולה המסור בהשתוקקות קודש לרבש"ע.
ןבזאת מתקיים שהקרבנות הם "לאשי" - לשם האש הזו שהיא גם אשו של רבש"ע הקבועה בתוכנו - כמו שעוד יתבאר. וכמו בגוף החי - חיותו העצמית היא תמידית, בלתי פוסקת, והחמרים המזינים אותה - באים כמצטרפים, מתקבלים אל תוכה ועל ידי כן מוסיפים בה, כוחות ועדוני חיים, והיא הפועמת בלא הפסק ומזרימה את חיותה - בכל המערכות ובכל האיברים כולם. על כן חייבת האש להיות יוקדת על המזבח תמיד - ולא תכבה.

"כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
מיסודו של מדרש רבה בפרשתנו ובהרחבת דברים בספרי חסידות (וגם כעין זה בעולת ראיה ח"א עמ' קכד') נלמד כי הבנת הפסוק תמיד תוקד - לא תכבה - היא גם במובן של ציווי וגם במשמעות של הבטחה - נקודת החיים הפנימית של כנסת ישראל האש היוקדת בלבינו פנימה - איננה יכולה לכבות - היא נצחית גמורה, ולא יוכלו לה כל אויביה שמבחוץ כמו שלא יוכלו לבטלה גם כל מיני חולשות פנימיות - כדברי הפסוק - "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים) "ועל כל לפשעים תכסה אהבה" (משלי) ושירת הרעיה לדודה המתוארת בשיר השירים הינה תמידית ובלתי פוסקת, עולה ומתעלה ומתגברת על כל העיכובים.
ומבחינה זו היא מתקיימת באופן יותר מוסתר גם בגלות ושבה ומתעלה שלהבותיה בתקופת הגאולה, ומתגלה היא גם בתוכן החיים הפרטי של כל אחד ואחד מישראל - גם כל יחיד ויחיד מישראל "חייב להאמין שיש בו נקודה טמונה בהתלהבות לה', בדבקות ואהבה להי"ת שלא יוכל להיות נכבה... (שפת אמת תרמ"ד, תר"ן), שכן כל אחד ואחד הוא חלק, וחוליה ואיבר של כלל ישראל, ונצחיות החיים הזו, שלהבת אש הקודש הטמירה, יוקדת היא בתוכו באופן גלוי או חשאי.

אש מן השמים ואש מן ההדיוט
כשהחיים בריאים, מופיעים במיטב כוחותיהם הרעננים, האדם מרגיש הרגשות טבעיות, הוא פועל את פעולותיו ועושה את מעשיו בזרימה טבעית, חייו אז נאמנים לצורתם המקורית, ללא מלאכותיות וחיצוניות, בחיי תורה שלמים, בעשיית המעשים האמיתיים וטהרת המחשבות, נשמרת הצורה המקורית של החיים - "כי האלוקים עשה את האדם ישר" וכו'. האדם מסוגל לראות את חייו כהמשך ממשה ה' יוצר האדם, והחיות האלוקית היא הנמסכת בכוחות חייו. כך גם בחיי האומה כולה - היתה בבית המקדש רצף אחד של שייכות, השקה ודבוק בין האש מכוננת החיים שבאה מן המקור האנושי לבין האש השמיימית - "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" - מצוה להתחדש, לעורר את האהבה והאמונה בכל כוחות החיים תמיד מחדש. ה"תמיד" המוחלט האלוקי חייב להתגלות גם במובן של התחדשות תמידית והתחיות פנימית - הבאה מצידנו.

בית המקדש של אש
בראשונים מוזכר (ושורש כבר מובא בתיקוני זוהר), שבית המקדש השלישי ירד מן השמים - מקדש של אש עשוי ומשוכלל שנאמר - "מקדש ה' כוננו ידיך" וכן נאמר בזכריה ב' - "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
מצד שני - גישת הראשונים העיקרית היא שבנין בית המקדש היא מצוה המוטלת עלינו והיא מצוה לדורות ועתידים אנו לקיימה בידינו כמבואר ברמב"ם וכן לכאורה פשט הסוגיות, וכבר האריכו האחרונים בשתי גישות אלו.
אולם בעל הערוך לנר (בפירושו לסוכה מא, א) מיישב - ששני הדברים אמת. אנו מצווים לבנות את בית המקדש והוא עתיד להבנות- מעשה ידי אדם, אלא שעל גביו ירד משמים בימ"ק רוחני, שיבוא לשכון בתוך בית המקדש הגשמי הבנוי כנשמה בגוף. בדיוק באותו מובן של התלכדות האש שמן השמים עם האש הבאה מן ההדיוט כן יהיה לעתיד לבוא בבית המקדש בכללו אמת היא שמאז ומעולם היה מכוון בית המקדש של מטה מול בית המקדש של מעלה, אבל לעתיד לבוא כשימלוך ה' לעולם ועד לעיני כל חי, תהיה מדרגתו של בית המקדש האנושי כעין זו של בית המקדש השמיימי ממש ועל כן נזכה לכך שהוא ירד לשכון בתוכו במובל שלם ותהיה לה' יתברך לחומת אש סביבי. תכונת האש - פנימיות האהבה שבין כנסת ישראל להקב"ה תהיה מוקפת במובנה את כל עבודות המקדש ובאופן מקביל - תראה תכונת דברות החיים של האומה כולה על כל מגוון כוחותיה - שלימה ומתואמת לעשות כרצון ה' באופן שלם ומוחלט.

הסנה הבוער באש
בעומק חשכת גלות מצרים נוהג משה רבנו את צאן יתרו אחר המדבר ושם בהר האלוקים מתגלה אליו מלאך ה' בלבת אש מתוך הסנה לגאול את עמו ממצרים לחרות-עולם. ומסביר השפת-אמת (שם בפרשת שמות) שמתוך מסווה הקוצים הסובבים - חשכת הגלות ועבדותה - התראתה אל משה הנקודה התוכית הפנימית הישראלית - החבויה, שהיא כאש יוקדת בחינת "אני ישנה ולבי ער".

ולכאורה היתה זו בחינת האש שמן השמים - האש האלוקית אשר בלבם של ישראל גם שלא בידיעתם בפועל, ובשבת הגדול - בלקיחת השה לקרבן פסח - בקיום מצות ה' במסירות נפש לעיני המצרים,"משכו וקחו לכם" - משכו ידכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה" - נצטרפה ובאה האש שמן ההדיוט להתלכד באש האלוקית הפנימית הנסתרת.
יש לכך גם רמז במדרש (מכילתא) "שלושה מזבחות היו לאבותינו - המשקוף ושתי המזוזות" - היינו - ביתו של כל אחד ואחד במצרים הפך כעין מזבח בעצמו - והמשקוף ושתי המזוזות נהפכו להיות למקום נתינת הדם במקום קרנות המזבח לקיחת השה שימשה כעין קביעת הבית להיות למזבח, שיהיה ראוי שתשכון עליו אש ה' ובזאת נעשו נכונים להקרבת הפסח ולהגאל בפועל.

והמוכנות הזו לגאולה - התעוררות הכח הפנימי הלאומי - אש להבת הקודש הבאה כאן גם מצידנו. שמורה לנו להתראות במלוא גודלה לעתיד לבוא - בעת תופיע האחדות הפנימית ואש החיים בכל שלהבותיה תהיה תמימה ומאירה - וע"כ אנו קוראים בהפטרה - שיתקיים בנו בב"א "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", בב"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il