בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

כרך א' שיעור ח'

מנהיגות משה

מעמדו של מלך מצריים בהשוואה לשאר אוכלוסיית העם; ערך החירות; משה – מנהיגם הראשון של עם ישראל.

undefined

הרב זאב סולטנוביץ'

תשס"ה
10 דק' קריאה
מעמד מלך מצרים
במצרים התגבשה תרבות אלטרנטיבית יהודית, שבאה לידי ביטוי במדבר. תקופת המדבר היא בעלת חשיבות מרובה מאוד בתולדות ישראל ממספר צדדים ופנים. נעסוק לפחות באחד הצדדים הללו, והוא עניין המנהיגות.

מעמדו של מלך מצרים, פרעה, היה מעמד של מלך שהוא אל. שלטונו היה שלטון מוחלט ושרירותי. ההתייחסות אליו הייתה כאל אלוהות. סביב דמותו של פרעה נוצרו פולחן ומיתולוגיה שלמה. הוא נחשב לבנו של אחד האלים החשובים. בתקופה מסוימת הוא היה בנו של אוזיריס - אל הצמיחה, בתקופה אחרת בנו של אל השמש - רע'אתון. הוא נחשב לבנו של אל וגם אל בפועל. במותו הוא נבלע בתוך הדמות האלוהית הקודמת. לא היה כל קנה מידה של השוואה בין פרעה לאחד הנתינים בני מצרים, אפילו נתינים ממעמד גבוה של פקידים או כהנים. הפער היה פער מוחלט. למרות שהיו מלכים שנרצחו, שמתו מזקנה או במלחמה, הם עדיין לא הושוו לבני תמותה רגילים.

תהליך החניטה והקבורה היה תהליך של פולחן והנצחה. היום הנצחת המת נעשית על ידי בניית יד וזיכרון, אך במצרים הונצח המת על ידי פולחן של קבורה מצרית, וכך הפך האיש המת להיות נצחי. בתקופה הקדומה נקברו הפרעונים בפירמידות, ולאחר מכן בעמק המלכים בקברים גדולים מאוד חצובים בסלע, בנויים מכמה וכמה חדרים מעוטרים, מלאי שכיות חמדה ואומנות.

החניטה הייתה אחד הסממנים לנצחיותו של הגוף. אמנם המצרים הבחינו בין שני המושגים של גוף ונשמה, אבל לגוף היה תפקיד חשוב מאוד כל עוד הוא נשמר, לפחות באופן חלקי. תהליך החניטה התבצע על ידי הפרדת רקמות מסוימות של איברים רכים הנוטים להירקב מהר. זהו תהליך די מורכב, ועד היום לא ידוע באילו חומרים השתמשו המצרים הקדומים כדי למשוח את הגופה שנותרה. כאשר מצאו מומיות מסוימות והורידו בזהירות את הבד שעטף אותן, גילו שהגופה הייתה שלמה, אולם רק לפרק זמן קצר מאוד, מכיוון שלאחר אלפי השנים שעברו עליה, היא הפכה לאבק. מכל מקום התמונה הראשונה הייתה של גופה שלמה. הם השיגו הישג מדעי חשוב מאוד. סוד החניטה הזה נעלם ואיננו. גם היום ישנן חניטות, אך בעזרת חומרים שונים מאלו שהשתמשו בזמנם. מכל מקום זהו דגם מוכר של מנהיגות שהסתמכה על סמכותיות האל ממש. לאחר מכן המלכים הנוצריים באירופה היו מלכים בחסד האל, אבל מלכי מצרים היו מעין אלילים בעצמם. הסמכותיות האדירה הזאת החזיקה מתחתיה את המשטר הגדול של המדינה המצרית.

ערך החירות
יציאת מצרים מכריזה על ערכים אחרים בעצם זה שיש יציאה ממצרים. בדרך כלל כאשר מרד עבדים הצליח, תוצאותיו היו שמנהיגי המורדים תפשו את המשרות של הקודמים להם. מבחינת המשטר לא היה משתנה דבר, האנשים היו משתנים, קבוצות אתניות או מעמדיות היו משתנות, אך לא המבנה הכללי. אדרבה, המורדים מרדו בשביל לתפוש את מה שיש לאחרים ואין להם. זה מה שקורה בדרך כלל בכל המרידות בעולם. סביר להניח שזה קרה לפעמים גם במצרים. קבוצות אתניות שונות ניסו לכבוש את מצרים, והיו מרידות שהצליחו. אמנם, באופן יחסי, ללא ספק הממלכה המצרית הייתה יציבה ביותר.

אמנם, המעמדות בתוך החברה המצרית היו נוקשים, והחברה הייתה מסודרת מאוד. אך מצרים מלכתחילה הייתה בנויה מקבוצות שונות. היו בה שתי מדינות, מצרים עילית ומצרים תחתית. מצרים תחתית הייתה יותר עשירה מכיוון שהייתה קרובה לדלתא של הנילוס ולחוף הים ('תחתית' - משום שהנילוס זרם מלמעלה למטה אל הים), ומצרים עילית הייתה קרובה לסודן ולאתיופיה. אלו היו שתי קבוצות שונות שהתאחדו על ידי מלחמה. לפעמים היו מרידות בתוך חוגי החצר שלא נגעו לציבור רחב יותר, ולפעמים היו גם אירועים בעלי אופי ציבורי יותר. בסך הכל בתוך היסטוריה של כשלושת אלפים שנה אירעו דברים, והתחלפו שושלות ומנהיגים.

יציאת מצרים הייתה מרידה מסוג אחר לגמרי. המורדים שהצליחו עזבו את ארץ מצרים. הם לא תפשו שום עמדה במצרים. הם לא כופפו תחתם את אלו שהיו השליטים והמנהיגים. כלומר, המרידה נעשתה בשם ערך שונה, והוא הערך עליו אנחנו מכריזים, ערך החירות. חג יציאת מצרים נקרא חג החירות. החירות כערך. לא רק שאני לא אהיה עבד אך לי יהיו עבדים, זו איננה חירות. חירות פירושה שכל האנשים הם בני חורין. אפילו מצרים. מצרים נשארה בת חורין מנוכחותם של בני ישראל שהצליחו במרד. ובני ישראל נעשו בני חורין ממצרים.

ערך זה השפיע השפעה עמוקה מאוד על חיי העם במדבר, ולמעשה לאורך כל ההיסטוריה היהודית. גם מבחינה הלכתית כל יהודי הוא בן חורין, הוא בן מלך, הוא יחסן באותה מידה כמו היחסנים האחרים. אין דמו של אחד סמוק יותר מדמו של אחר. יש שמשווים את עשרת הדברות למערכת חוקים קדומה, דווקא לא זו של מצרים אלא מארם נהריים, אלו חוקי חמורבי. טוענים שישנם שם מספר עקרונות הנמצאים גם בעשרת הדברות. אך שם העיקרון הוא מאוד ברור: מי שהרג אדם ממעמד נחות ישלם כך וכך. מי שהרג אדם ממעמד יותר גבוה עונשו יהיה כך וכך, ומי שהרג אדם ממשפחת המלוכה יענש בעונש חמור יותר. מי שלא יסגיר עבד לאדונו יתחייב מיתה. הענין מוצג כבעיה כלכלית, העבד הוא רכוש ועל כן באמת צריך להחזיר את הרכוש לבעליו. התורה באה ואומרת, שאמנם יש בעבד גם צד של רכוש, אבל קודם כל הוא אדם. ואילו בחוקי חמורבי ישנה הבחנה מאוד ברורה מיהו הנפגע, ולא הכל שווים.

אמנם, גם ביהדות ישנם הבדלים בתשלומים לנפגעים השונים, אך מדובר על חלק מסוים מהפיצוי, מכיוון שיש חלקים אובייקטיביים אותם צריך לשלם למי שנפגע, למשל, חלק הבושת. אם אדם הוא יותר מכובד בעיני הבריות, יש לפצותו בהתאם לכך. זהו דווקא תיקון חשוב מאוד, מפני שאילו היינו הולכים אל השוויון המכאני, הפשטני, היינו חוטאים לאמת. הרי האנשים אינם שווים לגמרי באופן קונקרטי, יש זקן וצעיר, מכובד יותר ופחות, כשרוני ופחות כשרוני, וגם לצדדים האלה צריך להיות ביטוי. משום שהבעיה מורכבת, היא זוכה למענה מורכב עם צדדים שווים וצדדים שאינם שווים. היסוד הראשון, הפוטנציאל הזה, שאדם הוא בן חורין ושווה לחברו - הוא ערך נגדי לתרבות המצרית.

משה
מיוחד הוא דגם המנהיג הראשון של העם - משה רבנו. ראשית, הביוגרפיה של משה מורכבת עוד בטרם נעשה מנהיג. הוא ילד יהודי שנולד בעת גזרה, ומשום כך נמסר לשאינם יהודים. הוא גדל בתוך תרבות גויית, בארמון מלך מצרים, ורק בהיחבא נשארה הזיקה אל מקורותיו, בידעו שהוא יהודי. המעשה המודע הראשון המתואר על ידי התורה הוא הריגת מצרי, שהתנכל לאחיו היהודים על לא עוול בכפם. משה בא מארמון המלך, הוא היה קרוב למדרגת נסיך, ולא היה חייב לחלוק ולהשתתף בגורל אחיו המיוסרים. למרות זאת יש בו הזדהות פנימית, אומץ לב ותחושת אחווה מוחלטת ועמוקה עם אחיו המעונים. זהו חלק חשוב במנהיגות, אך אין זה הכל.

התכונה השנייה החשובה היא ניסיונו האישי של משה למחרת היום. מתוך אותה הזדהות, דאגה ואחווה, מתוך בחינה מוסרית עמוקה הוא מנסה להפריד בין שני יהודים נצים. ומה הוא מקבל בתגובה? נכונותו של יהודי להלשין עליו, על כך שהרג את המצרי כדי להגן על יהודי! יהודי שהיה אלפי מונים למטה ממנו מבחינת מעמדו במצרים, היה מוכן לפגוע בצורה כל כך חמורה באחווה הכוללת. משה נאלץ לברוח ממצרים בגלל סכנת ההלשנה מקרב אחיו, שאותם הציל מיד המצרי תוך סיכון אישי! איזו מורכבות בנפשו של אדם המתוודע לראשונה אל אחיו, אל סבלותיהם, אך גם אל צדדיהם הרעים. על פי חז"ל 1 היהודי שרצה להלשין הוא אותו אדם שאתמול משה הצילו מידי המצרי! הדבר מחזק את נוראות המעשה ואת גודל הניסיון.

משה בורח למדבר סיני מחוץ לגבולות מצרים וזוכה שם להכנסת אורחים אצל אחד מן המנהיגים הרוחניים של שבטי ספר המדבר, יתרו. משה הופך לרועה צאן, מתחתן עם בתו של יתרו, ולכאורה הוא מנותק לגמרי מכל מה שמתרחש במצרים, ומכל מה שקורה לעמו. עוברות עשרות שנים, ארבעים שנה הוא במדבר אצל יתרו 2 . המטרה שלו הייתה להינצל, והוא אכן ניצל. אך מחשבות קשות מאוד עולות בליבו של אדם שנאלץ לברוח ממקומו, לא מפני רוע מלך מצרים, אלא מפני רוע לבם של אחיו.

כאשר הקב"ה מטיל על משה את השליחות הוא אינו מסכים בקלות, וזאת משני טעמים:
א. יש בו ענווה יתרה. ב. יתכן שפירוש הפסוקים 3 "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" ו"לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי" הם כך: 'הלא היה לי ניסיון רע, הם לא שמעו בקולי. אולי אני לא בסדר, אבל עובדתית אינני מסוגל להשפיע'. כך אומר משה, 'אם אני פונה אל יהודי ואומר לו "רשע למה תכה רעך?" והוא אינו שומע לי, כנראה שהנימוק הזה אינו טוב ואני ערל שפתיים, ואם כך המצב, אז איך ישמעני פרעה? איך אבצע את שליחותי?' יש פה עירוב של ענווה אישית, נכונות לראות את פחיתות עצמו, אך גם ניסיון של אי הצלחה, ואז הוא אומר 'יתכן שאי ההצלחה נבעה מחוסר כשרונותי, מכל מקום עובדתית זהו כישלון שנחלתי'.

משה איננו טיפוס רגיל של מנהיג שנולד בבית מנהיגים ומלכים מוקף תמיד הערצה. הוא לא גדל להיות מנהיג ושליט שסמכותו יונקת ממסורת בית אבותיו. משה עבר בחייו את כל התהפוכות האפשריות, מילדותו ועד לבגרותו המודעת, ולאחר מכן כאשר נאלץ להיות בודד. הבדידות היא תכונה חשובה מאוד במנהיגות. מלכים רבים ואנשי אצולה, כאלה שגדלים להיות מנהיגים, לעיתים לא חשים את הדבר הזה די הצורך - המנהיג הוא בודד, הוא חייב לקבל הכרעות והחלטות ללא סיוע. הבדידות הזאת, הניתוק בפועל מעמו והיותו עם עצמו בלבד, הביאה אותו לפגישה עם הקב"ה ליד הר האלוקים - חורב, כאשר אין אף אחד סביבו. זוהי בדידות של עשרות שנים, התמודדות עם עצמו ועם מצפונו, גיבוש האופי המיוחד שלו והסקת כל המסקנות.

כבר בתחילת דרכו ניכרת מנהיגותו החיובית כאשר הוא גולל את האבן מן הבאר לצאנן של בנות יתרו, ומגן עליהן מפני הרועים האחרים. גם מוטיב רעיית הצאן נתפש בחז"ל 4 כחלק מן החינוך למנהיגות טובה ורחומה. הדאגה לבעלי חיים מחנכת לתכונות מסויימות בנפש האדם, וכך גם הבדידות.

אין אנו יודעים מה קרה בדיוק במשך אותן ארבעים שנה, אנו יודעים את תחילתן ואת סופן, אך בידינו מעט מאוד מידע לגבי מה שעבר על משה במשך פרק הזמן העצום הזה. ישנם מדרשים שונים המתארים את פועלו של משה בארץ כוש 5 . סביר להניח שהיו אירועים שונים בתקופה ארוכה זו. ארץ כוש איננה רחוקה מדרום סיני, המקום בו ישב יתרו, אך התורה אינה מספרת לנו מה קרה שם באותן השנים. השתיקה של התורה היא מעין אותה שתיקה מלאת המשמעות של ניתוק מעמו, זהו התהליך החשוב של גיבוש אישיותו של משה. כל זה הכשיר אותו להיות מנהיג. לא מפני שחשב שהוא ראוי להיות מנהיג, אדרבה, הוא חשב שאין הוא ראוי לכך, וזאת אחת הסיבות שהוא באמת ראוי להנהגה, זוהי הענווה הבסיסית שצריכה להיות אצל כל מנהיג כלפי עמו. ישנה שתיקה החשובה ממילים, ויש תורה הנקנית בשתיקה, במה שמתרחש בתוך הנפש. אמנם, לגבי העיסוק בתורה ולימוד התורה, מי לנו כמשה, מוסר התורה בשם הקב"ה, שהיה לומד ומלמד את כולם, וחוזר על הדברים כמה וכמה פעמים כמתואר במדרש. בכל אופן, מובן שזהו שוני גמור ממלך בן מלך שאנחנו מכירים. והוא נבחר להיות המושיע.

מנהיג ישראל
כל התכונות הללו באות לידי ביטוי במנהיגות משה בפועל במדבר. משה עומד בין העם ובין האלוקים. העמדה הזאת, לא רק שאינה פשוטה, אלא נראית כבלתי אפשרית. לכאורה אדם כמו משה צריך להיות לצדו של הא-ל, הרי הוא מונה על ידו, והקב"ה הוא שנתן לו את הכוח לעשות נסים ולהוציא עם שלם ממצרים. אם הקב"ה אומר לו: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" 6 , משה היה צריך להסכים לכך, ומי כמוהו יודע שהם אכן חטאו. לא תהיה זו צביעות אם יסכים, כי הרי הוא יודע עם מי "יש לו עסק". אך לא כך פעל משה. זוהי מנהיגות יוצאת מן הכלל הכוללת עצמאות, כושר החלטה והכרעה, וענווה כלפי כל אחד מישראל. כמה שידולים משדל משה את קרח בדברים שלא יפעל כפי שפעל. בתוך מחנה ישראל קרח הוא דגם הדמות המתיימרת. קרח אומר: 'משה נבחר להיות מנהיג כי הוא משבט לוי, אך גם אני משבט לוי, אם כן מדוע דווקא משה ואהרון? כנראה שכל השבט שלנו הוא שבט של מלכים ומנהיגים, מדוע שלא נחלק את העוגה לכולנו?!' זהו טיפוס של מנהיג הצומח מתוך קבוצה של מנהיגות, כאשר יש כבר קבוצה ומשפחה בה כולם ראויים להיות מנהיגים. הוא כבר אינו בוחן את עצמו אם הוא ראוי להיות מנהיג, הרי זה ברור שהוא ראוי, עובדה שמשפחתו היא משפחת המלכים. כמה משדל אותו משה שלא לנהוג בדרך זו.

העצמאות וההכרעה המוסרית של משה מזכירים לנו את האופי הנפלא של אבות האומה. אותה נכונות למסור את הנפש ולהיות דבק באלוקים ובמאמרו, אך יחד עם זאת אי ויתור על העצמאות הנפשית, הנשמתית והמוסרית. נסיונותיו של משה כמנהיג, אינם פחות קשים מנסיונותיהם של האבות. עשרה נסיונות ניסה העם אותו ואת הקב"ה במדבר. חירותם של ישראל נקנתה בייסורים נוראיים, במיוחד יסורי נפש, כי בהתחלה נדמה שדי בחירות עצמה כדי לפצות את מי שרצה להיות בן חורין, אך אחר כך מתברר שאולי הוא בכלל לא רצה להיות בן חורין, ואם כן ודאי שאין די בכך. ואז צריך מים מתוקים, לחם ובשר, דגים, קישואים, בצלים ושומים. הכל נמצא בתפריט, הם לא שכחו דבר. ומה עם החירות עצמה? מי צריך חירות אם אין תפריט טוב?...

ענין שראוי לשים לב אליו הוא כי גם לאחר שישראל מתלוננים עליו, משה אינו מתלונן לפני הקב"ה על כך שמלכתחילה לא רצה בתפקיד. הוא סובל את תפקידו, ומבקש להאציל גם על זקנים נוספים חלק מהסמכות, על מנת שביחד ישאו את משא העם הזה. גם דבר זה נעשה יותר לטובת העם ופחות לטובת עצמו, אם כי ללא ספק זהו משא נורא וקשה.

משה הוא מלך מיוחד. עוד במצרים הוא המנהיג, הוא נושא דבר אלוקים, שופט, כהן, לוחם. משה מזדהה עם אחיו באופן מוחלט, עם הטובים שבהם ועם הרעים שבהם, אך הוא מזדהה גם עם התוכנית האלוקית באופן מוחלט. לזווג בין שני דברים אלה - לא קל בכלל. זהו "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" 7 .

מחנה ישראל נבנה כרמז לסוג המשטר שצריך להיות באומה הישראלית. קודם כל "איש על מחנהו ואיש על דגלו" 8 , יש כאן הכרה ברורה בחירות, שוויון ושונות גם יחד, ולפעמים יש מן סתירה בין שני הערכים. איש לא כפוף לאחר, ישנו שוויון, אך אין להתערב כי יש גם שונות. איש איש ודגלו, איש איש על מחנהו ועם תכונותיו, כל אחד הוא גם מיוחד וגם ביחד. סדר מופתי זה מתאפשר בגלל מרכזיותו של המשכן. בתחילה כל המחנה כולו הלך אחרי עמוד האש ועמוד הענן. לאחר שנבנה המשכן הוא העומד במרכז. כפי שבחמישה חומשי תורה, ספר ויקרא, הוא ספר המשכן והקרבנות, נמצא במרכז, כך גם המשכן במחנה - הוא המרכז את כל המחנות סביבו ונקרא מחנה שכינה.

עמוד השדרה של מנהיגות משה הוא ההזדהות עם אחיו על ידי ההזדהות המוחלטת עם המגמה האלוקית. ואפשר לומר גם אחרת, ההזדהות עם המגמה האלוקית על ידי ההזדהות המוחלטת עם אחיו. אין הפרדה בין השניים. מבחינה זו משה "שקול כנגד כל כלל ישראל" כפי שאומרים חז"ל 9 . שש מאות ריבוא מצד אחד ומשה שקול כנגדם. אולם אין הוא רק שקול כנגדם כאישיות דגולה, הוא גם המייצג את כלל ישראל, והוא מייצג את האידיאל של היהודי הבודד, העצמאי, בן החורין, המתהלך לפני אלוקים. גדולתו של משה כאיש, מוסריותו, ענוותנותו, נכונותו להודות בשגיאה, רצונו לתקן עולם וההישגים הרוחניים והמעשיים שהגיע אליהם, זהו האידיאל של כל יהודי.

מעין אותו דגם של מנהיג הוא דוד. גם בו היה צד מעשי של רעיית צאן, וצד רוחני עמוק ביותר, אותו אנו מכירים מן התהלים. הזדהות מוחלטת עם בית ישראל, והזדהות מוחלטת עם המגמה האלוקית, עם כל הייסורים הנפשיים של הבנתה, ובכל זאת הזדהות שלמה. הדגם הזה של מנהיגות עוצב במדבר, בניגוד מוחלט למנהיגות המצרית המוכרת, כאלטרנטיבה ערכית, מוסרית, מעשית ורוחנית, של תרבות חדשה ושל בשורה חדשה לעולם. זהו אחד ההישגים הגדולים ביותר של תקופת המדבר בתולדות ישראל.


^ 1. עיין שמות רבה א, כח-ל.
^ 2. בראשית רבה ק, י: "משה עשה בפלטין של פרעה ארבעים שנה, ובמדין ארבעים שנה, ושמש את ישראל ארבעים שנה".
^ 3. שמות פרק ד, א-י.
^ 4. שמות רבה ב, ב.
^ 5. עיין ילקוט שמעוני שמות רמז קסח.
^ 6. שמות לב, ט-י.
^ 7. זוהר, רעיא מהימנא, פרשת בהר קט ע"ב.
^ 8. במדבר א, נב.
^ 9. תנחומא בשלח י.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il