בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

דוב דקדושה

שכרות? התבהמות? מוסר ה'; משולים לדוב; משתה ושמחה; פורים - חג תחית המתים.

undefined

הרב אריאל פרג'ון

אדר תשס"ו
7 דק' קריאה
אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. (מסכת מגילה דף ז ע"ב)

שכרות ???!
מצווה לא שגרתית ישנה בפורים, מצוה שלאנשים רבים, בדר"כ דוקא אותם יראי השמים, "קשה איתה" - מצוות השכרות.

פשט הגמ', וכן פסק השו"ע (או"ח תרצה ב), שחייב אדם להשתכר בפורים, "עד ועד בכלל". אפילו מה ש"קם רבה ושחט את רבי זירא", לא מנע מרבה להמשיך בדרכו בשנה שאח"כ ושוב להזמין את רבי זירא לסעודת שכרות משותפת 1 .

הרמב"ם פוסק מפורשות שמצוה לשתות "עד שירדם מתוך שכרותו", דהיינו שתיה מרובה כל כך, עד שמרוב שתיה הרי הוא "נרדם על השולחן" 2 .

התבהמות???!
אם לא די בכך, גם מצוות הסעודה נראית כחורגת מכל פרופורציה. הגמ' מספרת על האמוראים שלא הגיעו לבית המדרש עד הערב כיון שהיו עסוקים בסעודה 3 - מסתבר שלא המעיטו בה...

יתר על כן, ההדרכה לסעודה פורצת כל גבול. אם למשל אספו צדקה בס"ך 100,000 ₪, לצורך סעודת פורים לעניי אותו המקום. גם אם ישנם רק חמישים עניים פוטנציאליים - אסור לשנות את יתרת הסכום לדבר אחר (בשונה מסתם צדקה), אלא יקנו אוכל לסעודה במלוא הסכום, ורק אחרי פורים יהיה מותר למכור את השיירים שיוותר מהסעודה עצמה 4 !
השאלה בהחלט זועקת - מה קורה פה?!

מוסר ה'
בבואנו לגשת למצוות ה', הדרך איננה "להתמודד" עם דברי התורה ו"להסתדר" איתם. אם אנו רואים בתורה מגמה ברורה לכיון מסוים, גם אם כיוון זה נראה מוזר, יש לנו להעמיק בו, לגלות רובד חדש, ולהתיישר לפי המוסר והרצון האלוקי.

ואכן, הקורא צודק! מגמה היא בפורים לשתות ולאכול לרוב, אך אין זו התבהמות בעלמא, אלא סוד גדול בדבר!

משולים לדוב
ריש לקיש פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (ריש לקיש פתח את דרשתו על אסתר, מפסוק זה) (משלי כח): "ארי נהם ודב שוקק מושל רשע על עם דל" 5 . ארי נהם - זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה (שכתוב עליו) (ירמיהו ד): עלה אריה מסבכו. דב שוקק - זה אחשורוש, דכתיב ביה (דניאל ז): "וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב". ותני (ושנה) רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב. מושל רשע - זה המן, על עם דל - אלו ישראל, שהם דלים מן המצות. (מסכת מגילה דף יא ע"א)

הגמרא במגילה מדמה את הפרסים ל"דוב". מהותו של הדוב הוא חיתיות מהסוג הבהמי: אוכל ושותה בכמויות, מסורבל בשר. אך יחד עם זאת הוא חיה. ישנו הבדל בינו לבין בהמיות. אם נמשיל זאת בבני אדם אזי אדם בהמי הוא אדם המתעורר בסביבות שעות הצהרים אוכל שותה וישן. לעומתו לדוב ישנם עוצמות - אין לו מנוחה כדוב. הוא נוהג בבהמיות דורסנית והופך זאת לדרך חיים, תרבות של אכילה ושתיה, מסיבות, והנאות גשמיות. חגיגות ומשתאות אלו בעלות כללים והכנה מוקדמת - כאלה היו הפרסים.

דוב דקדושה
כאשר נשברה טומאת הפרסים, נשבר אותו דוב טמא, התגלה הקדושה שהייתה שבויה בדוב טמא זה. קדושה זו תכונה - דוב דקדושה.

מה אופיו של דוב זה? גם הוא מסורבל בשר, אוכל ושותה, אבל אצלו זה שונה!

רבי אלעזר בנו של רשב"י
הגמ' במסכת בבא מציעא (דף פג ע"ב) מספרת על רבי אלעזר בנו של רשב"י ועל ר' ישמעאל ברבי יוסי שהיו מסורבלי בשר ביותר עד כדי כך שאם הם היו עומדים אחד מול השני יכלו צמד בקר לעבור תחת בטנם בלא לגעת בהם 6 . וכל כך היו שמנים עד שאותה מטרונה אמרה להם שודאי ילדיהם אינם שלהם. וכן מסופר (שהש"ר ה, ג) על רבי אלעזר שאימו היתה אופה לו לחמים, והיה הוא אוכל ואוכל, היא אופה והוא אוכל, עד שאמרו אותם סוחרים שראו אותו: "אוי ואבוי! נחש רע יושב במעיו של זה! דומה שהוא עומד להביא רעבון לעולם!" 7 .

יחד עם כל התיאורים הללו, מתואר ר' אלעזר כאדם זך ביותר. בעל אינטואיציה קדושה ומדויקת 8 . אדם שקיבל עליו יסורים באהבה, ואף קרא להם "אחי ורעי" 9 . אדם שהסתתר עם אביו במערה במשך שלוש עשרה שנה אכל חרובים ותמרים, התכסה בחול ולמד תורה. כבר בחייו הוציאו מגופו סלים סלים של שומן 10 עם ורידים והניחום בשמש, ושומן זה לא התליע 11 . גם אחרי מותו לא נזקק לקבורה 12 - זך ביותר.
כיצד מתיישב זה עם דמותו החומרית לכאורה?

"מאד" - זה יצה"ר
ישנם אנשים שהם צורכים חומר רב, כיון שהם אנשים חומריים, נשמתם מטושטשת וחבולה נאנקת תחת כבלי החומר והשומן.

לעומתם ישנם אנשים מיוחדים שסיבת צריכתם מזון מרובה, איננו מסיבות של היכרכות אחר חומרנו ותאוות, אלא נשמתם אדירה היא רחבה ביותר, וע"כ צריכים הם גם גוף גדול שיוכל להכיל אותה. אותם אנשים מיוחדים ועוצמתיים, מופיעים הם בעומק החיים בלא להנזק מהחומר, אדרבה מרוממים הם אותו ככלי שרת לנשמתם האדירה. כפי מטרת החומר בעולם: "והנה טוב - זה יצר טוב, מאד - זה יצר הרע" (קהלת רבה ג, ג) - דהיינו שהיצר הטוב - כשמו כן הוא. והיצה"ר - הוא: "מאד", מאדיר את כוחו של היצה"ט.

הזדככות
כמובן, שלא כל רדוף חומר יורה היתר לעצמו להיות נבל ברשות התורה, לנגוס בכל אשר תראנה עיניו ולדבר על קידוש החומר. בכדי להגיע לדרגה אמיתית של קידוש החומר, יש להקדים שלוש עשרה שנה במערה וזיכוך רב, כאשר מתארים חז"ל, ורק אז ניתן להופיע מדרגה עוצמתית זו בקדושה.

אמנם בינתיים להמון העם הבאים לצרוך מעט פחות חומר, וגם לרוממו מעט פחות, מסתפקים אנו בתענית אסתר. תענית זו באה כהקדמה מזככת לפורים חג קידוש החומר.

משתה ושמחה
נמצא שמהות חג הפורים היא הופעה בשיא החומר, בלא להתפש לחומרנות, אלא הכל מתוך זיכוך רב, והופעת הקדושה בעוצמה, גם עוצמה זו הגשמית.

לאור זה, מובן מדוע ישנה מצוה מיוחדת לאכול ולשתות, להופיע קדושה בעמקי החומר בלא ליפול לטומאה, אלא תבוא ותופיע נביעה פנימית של קדושה.

פורים - חג תחית המתים
במסלול החיים הרגיל החומר מפריע לנשמה להופיע, וכאשר תש כוחה של הנשמה, הנשמה פורשת מהגוף ועולה לעולמות הרוחניים על מנת להתחזק ולהתעצם. כאשר הנשמה התחזקה מספיק, יורדת היא חזרה לעולם לתחיית המתים. כעת מרימה היא את החומר, מזינה היא את הגוף 13 . או אז יחיה האדם לעולם.

לאור זאת, יובן מדוע כל המועדות בטלים לעתיד לבוא מלבד פורים 14 - כיון שפורים הוא ממש ענין לעתיד לבוא, ענין הופעת החומר שלא כמעכב לנשמה.

גם יובן מדוע סיפור תחיית המתים של רבה ור' זירא קורה דוקא בפורים, שאורה הוא אור תחיית המתים.

סיכום
מונחים היו לפנינו סוגיות הנראות תמוהות ומשונות. ע"י לימוד אמיץ וישר בסוגיות אלו, נפתח לנו פתח להבין את מהות מצוות היום הקדוש הזה. וכאשר אנו מבינים את המגמה באכילה ושתיה זו, אין אנו טועים להטות אותה מתוך הרגל לטומאה, אדם המרגיש שהוא עושה מעשה בהמי נופל אוטומטית לבהמיות. כעת זורמים אנו עם הקדושה, ובעזהי"ת נזכה לאורות גדולים.


^ 1 תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
^ 2 זהו פשט דבריו, ולא כאשר רצו לפרש שישתה וילך לישון, שאם כן ה"אדלא ידע", הוא מכח השינה ואינו קשור כלל ליין.
^ 3 מגילה דף ז עמוד ב:
"רב אשי הוה יתיב קמיה (דרב כהנא) [/דאמימר] נגה ולא אתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? - דלמא טרידי בסעודת פורים - אמר ליה: ולא הוה אפשר למיכלה באורתא? - אמר ליה: לא שמיע ליה למר הא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. אמר ליה: אמר רבא הכי? [אמר ליה: אין]. תנא מיניה ארבעין זימנין, ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה".
^ 4 בבא מצעיא עח ע"ב:
"דתניא מגבת פורים לפורים. מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבד אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן והמותר יפול לכיס של צדקה...".
רש"י שם:
"מגבת פורים לפורים- מעות שגובין הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים.
לפורים- כולה יתנוה לעניים (ד)[ב]פורים.
ואין מדקדקין- לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה.
אבל לוקחין את העגלים- לרוב בכל המעות.
והמותר- שלא יספיקו לאכול בפורים ימכור ויפול לכיס של צדקה".

תוס' שם:
"מגבת פורים לפורים - וא"ת דאמרינן בערכין מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה...וי"ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ומגבת העיר לאותה העיר נמי בפורים דוקא".
^ 5 לכאורה רוצה לדרוש שמה שהצליח המן למשול על עם דל הוא מכח צירוף אחשורוש עם נבוכדנצר (ושתי בת ביתו).
^ 6 "כי הוו מקלעי רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי הוה עייל בקרא דתורי בינייהו, ולא הוה נגעה בהו".
^ 7 "רבי אלעזר ב"ר שמעון אתוי חמרייא גבי אבוי למיזבן עיבור מן קרייתא המונייא, יתיב גבי תנורא, אמיה נסחא והוא אכיל, אמיה נסחא והוא אכיל, עד דאכיל כל אצוותא, אמרין ווי חיווא בישא שריא במיעני דהדין, דומה שזה מביא רעבון לעולם, שמע קולהון מדנפקון למזבן טעניהון, נסב חמריהון ואסיקון לאגרא, אתון תבעון חמריהון ולא אשכחון יתהון, תלון עיינהון וחמון יתהון יהיבין באגרא, אזלון גבי אבוי תנון ליה עובדא, אמר לון דלמא מילה בישא אשמעתוניה, אמרין ליה לא מרי אלא כן וכן הוה עובדא, אמר לון ולמה הכנסתם בו עין רעה וצרה, איפשר דמן דדכון הוה אכיל, או עליכון אינון מזונוי, לא ההוא דברייה ברא ליה מזוני, אע"פ כן אוזלו ואמרון ליה מן שמי והוא מחית לכון, הנס האחרון היה קשה מן הראשון, מן מסקן להון הוה מסיק להון חד חד, מן נחית להון הות מחית להון תרי תרי, וכיון שנתעסק בתורה אפילו טליתו לא היה יכול לסבול, לקיים מה שנאמר מעולפת ספירים".
^ 8 "הניח ידו על בני מעיו, אמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, ודאית שלכם על אחת כמה וכמה, מובטח אני בכם שאין רמה ותולעה שולטת בכם".
^ 9 "ואפילו הכי לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה, קביל עליה יסורי. באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי, לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא. למחר עבדה ליה דביתהו שיתין מיני לפדא, ואכיל להו וברי. ולא הות שבקא ליה דביתהו למיפק לבי מדרשא, כי היכי דלא לדחקוהו רבנן. באורתא אמר להו: אחיי ורעי בואו! בצפרא אמר להו: זילו, מפני ביטול תורה".
^ 10 החלק הגם והחומרי ביותר. סמל המותרות שעל הגוף.
^ 11 "ואפילו הכי לא מייתבא דעתיה, אשקיוהו סמא דשינתא, ועיילוהו לביתא דשישא, וקרעו לכריסיה. הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא בתמוז ואב ולא מסרחי. - כל תרבא נמי לא סריח! - כל תרבא לא סריח - שורייקי סומקי מסריח, הכא - אף על גב דאיכא שורייקי סומקי - לא מסריח. קרי אנפשיה (תהלים טז) אף בשרי ישכן לבטח".
^ 12 "כי הוה קא ניחא נפשיה אמר לה לדביתהו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי ולא מיעסקי בי שפיר, אוגנין בעיליתאי ולא תדחלין מינאי. אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי, ולא טפי מעשרין ותרין שנין אוגניתיה בעיליתא. כי הוה סליקנא מעיננא ליה במזייה, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה הוה אתי דמא. יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי. איתחזי לי בחלמא, אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי. כי הוו אתו בי תרי לדינא הוו קיימי אבבא, אמר מר מילתיה, ומר מילתיה, נפיק קלא מעיליתיה ואמר: איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי".
^ 13 ראה בשער הגמול.
^ 14 מדרש משלי (בובר) פרשה ט ד"ה [ב] טבחה טבחה
"אף ערכה שלחנה. שערכה לה שלחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעוה"ב, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר וימי הפורים] האלה לא יעברו מתוך היהודים (אסתר ט כח)".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il