בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • ענינו של ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

דברים לקראת ראש השנה

בראש השנה לא די שנשוב מעבירות שבידינו וננקה את עצמנו מכל אשמה, אלא עלינו להכין את עצמנו לקבלת שפע של טובה רוחנית וגשמית. שבע יפול צדיק וקם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אור לכ"ח אלול תשנ"ז
6 דק' קריאה
יום הדין בפתח:
"ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ומלאכים בו יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין. ותפקוד נפש כל חי ותחתוך קצבה לכל בריותך ותכתוב את גזר דינם".


זה ענינו של ראש השנה יום הדין. אך ראש השנה הוא לא רק יום הדין. שכן אילו רבונו של עולם היה מודיע לנו כי הוא מבטל את ישיבת בית הדין כי הוא החליט מראש על חנינה כללית וכל התביעות והאשמות בטלות כלא היו וכולם זכאים, אין אשמה ואין עונש - האם היינו מסתפקים בכך? אני לא הייתי מסתפק בכך. כי עיקר מהותו של ראש השנה הוא יום שבו רבונו של עולם משפיע שפע של ברכה, של טובה, של קדושה, של חיים לבריותיו. זה לא רק יום שבו פוסקים דינו של אדם על מעשיו הרעים ח"ו. זה לא יום של קביעת עונשים או פטור מהם. אלא בעיקר יום של המשכת שפע לעולם ועל כן מתעוררים בו גם דינים. כי באים מקטרגים לפני רבונו של עולם שאומרים שיש בריות שאינן ראויות לברכה וזה מעורר צורך בברור ומתקים דיון מי זכאי ומי חייב.

זה יום הדין מפני שהוא יום המלכות. אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם. תפקיד המלך הוא לתת מאוצרות המלוכה לבני מדינתו. תפקיד הדיין הוא לדון בדיני העונשים. ובראש השנה לא רק דנים את האדם מי בחרב ומי באש ומי פטור מעונש, אלא גם כמה יבראון מי יעשיר ומי ירום.
אי לכך לקראת ראש השנה לא די שנשוב מעבירות שבידינו וננקה את עצמנו מכל אשמה. אלא עלינו להכין את עצמנו לקבלת הברכה, לקבלת שפע של טובה רוחנית וגשמית. ולשם כך עלינו להכין כלים לקבלת הברכה ולפי הגודל של הכלים שנכין כך נוכל לקבל את הברכה האלוקית.

וכדי להבין ענין זה נתבונן בענין הגאולה ובנין בית המקדש. הרמב"ם אומר שקדושת בית המקדש קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. קדושת בית המקדש לא בטלה גם לאחר החורבן. אמנם קדושת ארץ ישראל בטלה לאחר החורבן. אבל קדושת בית המקדש לא בטלה. קדושת ארץ ישראל בטלה מפני שהיא נבעה מכיבוש ארץ ישראל וכיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה אבל קדושת ירושלים ובית המקדש נובעת מהשראת השכינה ושכינה אינה בטלה. ואמנם יש כמה מדרשי חז"ל שמחזקים את דברי הרמב"ם (עיין "בנין ציון", תשובה ג). ואולם תמוה שכן במסכת יומא נאמר שבבית המקדש השני חסרו חמשה דברים ואחד מהם היא השכינה ואיך אומר הרמב"ם ששכינה לא בטלה? ועל כן צריך לומר כי יש מדרגות מדרגות בהשראת השכינה. הרי אמרו כי בכל בי כנישתא שריא. אלא שיש מדרגות בגילוי השכינה.
(א"ל כופר לר"ג אמריתו וכו'. סנהדרין לט, א עפ"י בנין ציון שם).

ובבית המקדש הראשון וכן במשכן השכינה שרתה ממש, באופן ממשי מורגש, כמו שכתוב "וכבוד ה' מלא את המשכן...". וכן "ולא יכלו הכהנים...". מה שאין כן בבית המקדש השני. שם השראת השכינה לא היתה באותו גילוי. ולעתיד לבוא בבית המקדש השלישי יהיה גילוי שכינה עוד יותר גדול ממה שהיה בבית המקדש הראשון כדברי הראב"ד.

וכדי להיות מסוגלים לקבל פני שכינה צריך להיות מוכנים שאם לא כן האור, הגדול יותר מכדי יכולת הקיבול שלנו, עלול ח"ו ליהפך לנו לרועץ. וכך אומרת הגמרא בנדרים ח: בשם ריש לקיש:
"אין גיהנום לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נדונים בה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" ולא עוד אלא שמתעדנים בה שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק". והרשעים נדונים בה שנאמר: "הנה יום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא...".


אין צורך לפרש שריש לקיש מדבר לעולם הבא ממש, אלא לעתיד לבוא. ומה יקרה אז באותה השמש שתהיה רפואה לצדיקים, תשרוף את הרשעים? מי שהיה מוכן לאור הגדול, לחום הגדול יהנה ממנו יבריא ויתקדם ומי שלא יהיה מוכן יכוה ממנו. ריש לקיש בא לומר הקב"ה לא יעניש את הרשעים בצורה אקטיבית. הוא רק ישפיע שפע של טובה, שפע של אור, של גודל, אבל מי שלא מוכן לגודל הזה, לעוצמה הזו של האור הוא ישרף, יתפוצץ.

דוגמא לכך הננו מוצאים בדין של סוטה. בודקים אותה אם חטאה או לא. היא מקבלת תרופה קדושה. לוקחים מגילה שבה פרשת סוטה ומים קדושים ועפר קדוש ומעבדין יחד והיא שותה. אם היא נקיה מחטא המשקה הזה מבריא אותה ואם מקודם לא ילדה עכשיו היא יולדת וכו'. אבל אם היא חטאה המשקה הקדוש לא מתאים לה והיא מתמוטטת, בטנה נופלת וירכה צבה וכו'.

הננו מתפללים על הגאולה ובניין בית המקדש. אבל אנחנו צריכים להיות גם מוכנים לקבל את השפעת הגודל של השראת השכינה שהרי מה שקרב אל הקודש ואינו ראוי, גם אם הוא מאוד רוצה, הרי הוא נשרף.
וזה הדבר שארע לנדב ואביהוא שבאו להקריב בלא שהיו ראויים, לא מספיק רצון טוב, צריך להיות מוכנים. ומי יודע אם העיכוב של בניין בית המקדש אינו אלא מחסד אלוקי שלא להביא עלינו טובה יותר גדולה מיכולת הקיבול שלנו. אם כן ההכנות שלנו לגאולה, לבניין בית המקדש הם ביצירת הכלים לקבלת האור של השכינה.

וכך צריכות להיות ההכנות שלנו לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה - להכין כלים לקבלת ההשפעה. בראש ובראשונה יש לתקן את המידות, שהן יסוד למצות "סור מרע ועשה טוב". גאוה וכעס אלו שתי מידות שסותמות ומשברות את הכלים. גאוה מונעת את ההתבטלות ואת הקבלה כפשוטה ואין לך מידה רעה מזו. ומידת הכעס הרי היא כעבודה זרה. הכעס הורס את כל המדרגה שאדם קנה, ועל ידי הכעס האדם שובר הכל, והוא צריך לבנות מחדש את כל מדרגתו. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמודו, מוסיף טפשות, בידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו. העצבות גם היא שורש המידות הרעות שכן היא מביאה לידי קלות ראש וציניות. כשאדם עצוב משפיעים עליו מלמעלה גם כן דברים שגורמים לעצבות. על כן יש להתרחק מכל המידות הרעות האלה ולבנות כלים לאור ולטוב ע"י טיפוח מידות טובות שמרחיבות ומגדילות את כלי הקיבול והם ענווה, שמחה, אהבה ואחדות.

וזה עניינה של תשובה מאהבה. תשובה מיראה באה לתקן את המעוות, לתקן את העבר, לסור מרע, לבוא זכאים ליום הדין, ולהיות זכאים בדין. אולם תשובה מאהבה אינה נובעת מהצער על העבר. אלא מקורה הוא מהמשיכה אל העתיד הגדול. היא איננה בריחה מהרע, מהחטא, אלא שאיפה אל הגודל האלוקי, אל הטוב האלוקי, לקבל את השפעת אותו הגודל. כמובן שאנו זקוקים לשתי התשובות האלו. מפני שאין האהבה שלמה אלא אם כן היא מחוברת ליראה. שניהם כאחד מהוים את השלמות, כאשר הצד של האהבה הוא העיקר והוא צריך לכלול בתוכו גם את היראה כי אז יקבל הכל בשלמות.

שבע יפול צדיק וקם
יש אומרים, הנה אנו מתקרבים לימים הנוראים, מתלהבים, מקבלים על עצמנו כל מיני הבטחות שמכאן ולהבא נהיה טובים יותר. אולם גם בשנה שעברה קבלנו על עצמנו אותם הדברים ומה היה הסוף? אחרי שעברו כמה ימים מאותם ימים נוראים, כל אותן הבטחות נשכחו, הכל נעלם. אם כן מה אפוא הטעם לקבל על עצמנו דברים, להתלהב, להבטיח, הרי זו אינה קבלה יסודית, זה בסך הכל דבר חיצוני, לא רציני. ומחשבה כזו היא מחשבה מיאשת, ובולמת את ההתקדמות, את ההתרוממות ואת ההזדככות. אכן זו טעות , שכן "שבע יפול צדיק וקם". לעומת הרשעים עליהם נאמר "המה כרעו ונפלו". הם אינם קמים כי הם מיואשים.
הרשע אומר: אין טעם לקום, הנה בפעם הקודמת קמתי ואחר כך נפלתי. למה לקום? הרי אני אפול עוד פעם, והוא מתיאש.

אך הצדיק אומר לעצמו, אז מה אם נפלתי כבר בעבר, הרי גם קמתי מהנפילה, וכמו שקמתי אז אקום גם עכשיו. כי המבט של צדיק הוא מבט המאמין האופטימי. וכן יש אומרים, מה יש להתלהב מראש השנה והרי אחר כך הכל יעלם וישתכח? אלו הם הציניים, המיואשים, הם סותמים מראש את הפתחים של עצמם ומונעים עצמם מלקבל את הגודל והעוצמה של הימים הנוראים. ולעומתם אומרים המאמינים הבריאים, אז מה אם במשך השנה נפלנו שלא לרצוננו, הרי גם בשנה שלפני כן נפלנו אולם כשהגיע ראש השנה הזדככנו ונטהרנו והתקדשנו. אם כך הרי שגם בפעם הבאה נתעלה ונתקדש. אנחנו לא פוחדים. שכן שבע יפול צדיק וקם. ואם חלילה תהיה נפילה יש דרכי תיקון. יגיעו ימי התשובה, ראש השנה ויום הכיפורים, ונטהר ונתקדש. הצדיקים אצים רצים לימי הטהרה וההתקדשות הללו לרחיצה המנקה והמטהרת של הימים האלו.

דורנו זה, הוא דור של עקבתא דמשיחא. שהפנימיות שונה מהחיצוניות. בפנים כולם הולכים ומתעלים, אך מבחוץ יש מצב של ירידה. בדור זה יש למעשים הטובים ערך גדול במיוחד. הנשמות גדולות והחשיבה היא חשיבה עליונה, חשיבה מאהבה, שזדונות נעשות לזכויות גמורות, ואין החטא יכול לפגום כל כך כמו בדורות הראשונים מפני רוב הביסום של העולם. אלו דברים של חכמי הסוד. בדור הזה צדיקים יכולים במעשיהם היחידים בחשיבתם הפנימית העצמית להפוך את עוונות הדור הזה לזכויות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il