בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

מתוך 'קול צופייך' גיליון 404

על פרשת המרגלים ועל שבח ארץ ישראל

הסמיכות של פרשת המרגלים לפרשת מרים הנביאה הכתובה בסוף הפרשה הקודמת, באה ללמדנו את גודל עוון לשון הרע בכלל, והוצאת דיבה על ארץ ישראל בפרט.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

סיוון תשס"ז
5 דק' קריאה
סמיכות פרשת המרגלים לפרשת מרים
פרשתנו פותחת בעניין המרגלים ששלח משה לתור את הארץ:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".


אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", עכ"ל.

הסמיכות של פרשת המרגלים לפרשת מרים הנביאה הכתובה בסוף הפרשה הקודמת, באה ללמדנו את גודל עוון לשון הרע בכלל, והוצאת דיבה על ארץ ישראל בפרט.

ויש להקשות, מה הטענה על המרגלים ממה שדיברה מרים, והרי היא דיברה על ראש הנביאים שהעיד עליו הקב"ה (במדבר יב, ז- ח) "בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט", והיה ענק שבענקים, וכי אפשר להשוות את הלשון הרע שדיברה עליו מרים, כמו לשון הרע שדיברו המרגלים על הארץ, ולכאורה הם דברו רק על עצים ואבנים?

אלא מכאן אנו למדים כמה מעלתה העצומה של ארץ ישראל, שאינה כשאר הארצות, וכמו שאומרת התורה בפרשת 'עקב': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ומי שמוציא לעז עליה כמוציא לעז על תורת ישראל.

שבחה של ארץ ישראל
חז"ל הפליגו מאוד בשבחה של ארץ ישראל כמובא בגמרא בכתובות (דף קיב ע"א וע"ב): " רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר נקט במצרא וקעבר (כשהיה בא רבי זירא לארץ ישראל, הוא לא היה מחכה לאוניה שתעביר אותו את הנהר, אלא היה משליך עצמו למים ומחזיק בעץ או בחבל, מרוב חיבתה). אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו (א"ל צדוקי אחד: אתם עם פזיז שהרי במעמד הר סיני הקדמתם פיכם לאוזניכם - היינו אמרתם 'נעשה' ואח"כ 'נשמע', ועדיין אתם פזיזים), אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה (ענה לו ר' זירא: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו, מי שאמר שאני אזכה ?).

ר' אבא מנשק כיפי דעכו ("כיפי", אלמוגים, או סלעים - רש"י שם. רבי אבא הגיע לארץ בספינה והורידה אותו בנמל עכו וזה היה המקום הראשון בארץ ישראל שרגלו דרכה).

ר' חנינא מתקן מתקליה. כלומר, אם היה רואה אבנים או תל עפר בדרך שמפריע להולכי הדרך, היה מתקנו כדי שלא יוציאו לעז על ארץ ישראל, וכלשון רש"י: "משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים".

אבל התוספות (שם בד"ה רבי חנינא) מבארים שהיה רבי חנינא שוקל את האבנים אם הם קלות או כבדות. וכשמצאן כבדות ידע שהגיע לארץ, והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה "כי רצו עבדיך את אבניה".

ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. כלומר, כשהיו יושבים ללמוד בקיץ והשמש מחממת, היו יושבים בצל. ובחורף, היו יושבים בשמש להתחמם. וכל זה כדי לראות ולהראות שבחה של אר"י. ולכן לא יאמר אדם "כמה חם בארץ ישראל ואי אפשר לסבול זאת" או "כמה קר בארץ ישראל", אלא יאמר "קר לי" או "חם לי".

ועוד אומרת הגמרא: ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (היה מתגלגל בעפרה) שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

היש בה עץ - אדם צדיק שיגן עליהם
משה רבנו אומר למרגלים (במדבר יג, יז-כ) "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן ". ויש להקשות, הרי בתחילה הוא כבר אומר להם לבדוק "השמנה היא אם רזה", כלומר אם היא מגדלת תנובה למחיה, וממילא כלול בזה אם יש עצים וכל גידולי השדה, ואם כן מהו שחוזר ואומר "היש בה עץ אם אין"?

רש"י הרגיש בקושי זה ומפרש, וז"ל: "היש בה עץ - אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו", עכ"ל. מכאן רואים את מעלתם של הצדיקים, שיש בכוחם להגן על הדור כולו. וכן משמע שאפי' אם יש צדיק אחד, יכול להגן על כל הדור.

לא הועילה להם תשובתם
כתוב (במדבר יד, מ - מב) "וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם".

כשראו עם ישראל את הנזק הגדול והעצום שנגרם בגלל הוצאת הדיבה, והתחרטו בלבם ובכו כל אותו הלילה, קמו בבוקר וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו כאילו לא קרה דבר, ורצו לעלות אל ראש ההר בדרך לארץ; אמר להם משה רבנו שלא תעלה בידם, כי אין הקב"ה בקרבם, וללא סייעתא דשמיא צמודה, לא יעלה בידם מאומה.

ויש לשאול, לכאורה הם חזרו בתשובה ומדוע לא התקבלה תשובתם? אלא, הם לא חזרו בתשובה כדבעי, כי הם לא השכילו להבין שחטאו, רק אמרו "כי אמר ה' כי חטאנו", ה' אומר שחטאנו ועל כן אנו חוזרים בתשובה - אך זו אינה תשובה.

מה בין המרגלים של משה למרגלים של יהושע?
משה רבנו התפלל על יהושע להצילו מעצת המרגלים, וכתוב (במדבר יג, טז) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". ומבאר רש"י, וז"ל: "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים'.

וכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל: כשראה משה שיהושע עניו ע"כ קרא את שמו עם תוספת יה' שה' יושיע אותו שלא ימשך אחריהם. כי מתוך הענווה יחשוב אולי, למה לי לריב אתם או 'אחרי רבים להטות'. ושם י"ה ידוע שהוא ביטוי למלחמה שנאמר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק".

שואל האלשי"ך הקדוש, הרי ידוע שמי שנכוה מחמין נזהר מפושרים, ולפי זה תימה על יהושע שהיה תלמידו של משה רבנו, הרי הוא ראה וידע איזה מכשול יצא מהמרגלים, א"כ מדוע הוא שוב שולח שני מרגלים אחרי שנכשלו כבר פעם בשליחת מרגלים?! אלא, אומר האלשי"ך הקדוש, הביאור הוא שיש שני סוגי מרגלים. יש מרגלים ששולחים אותם לתור את הארץ מבחינה גשמית, "הטובה היא אם רזה" וכו', ויש מרגלים שהולכים לרגל את הארץ במטרה לכבוש אותה, ורוצים לדעת כיצד יכבשוה, ולצורך מטרה זו אין למרגלים צורך לבחון את טיב הארץ אלא את הגישה אל גבולותיה וכדומה.

המרגלים ששלח משה רבנו באו לבדוק את טיבה של הארץ אם בכלל כדאי להיכנס אליה, אבל המרגלים ששלח יהושע באו לרגל כיצד לכובשה, אבל הכניסה אליה היתה פשוטה וברורה לכל.

שמות המרגלים והצפנתם
בהפטרה לפרשת השבוע נאמר (יהושע ב, א) "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמור" וכו'. שואל האלשי"ך הקדוש מדוע לא הוזכרו שמותם של המרגלים ששלח יהושע, כפי שפורטו אחד לאחד המרגלים ששלח משה רבנו? אלא שני המרגלים היו כלב ופנחס. ומה שכתוב "חרש" הכוונה לכלב שנאמר "ויהס כלב את העם". ומה שכתוב "לאמר" - הכוונה לפנחס שהיה אומר "מי האיש הירא" וכו'.

ועוד שאל, מדוע נאמר אצל רחב "ותצפנו" בלשון יחיד, והרי היו שני אנשים? המלבי"ם מיישב, שבאמת הצפינה שניים אלא שהצפינה כל אחד בפינה אחרת ועל כן נכתב בלשון יחיד, אבל האלשי"ך הקדוש עונה, כיון שפנחס הוא אליהו, לא היתה צריכה להצפין אותו, ורק כלב הוצרך להסתתר לבדו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il